לידיעת החוזרים ממסע למאדים: היתה שנה רעה לתפארת.
רע ליצרני התרבות. לא נעים לשיר באולם שלושת-רבעי ריק. אורות הבמה לא מסתירים את העזובה. לפעמים צריך להופיע בפני דודות, חברים ומאבטחים – כי קהל כבר אין. החלטורות מתמעטות בקצב מבהיל. יומנים שפעם התפוצצו מהזמנות עומדים עכשיו ריקים לגמרי בלובנם הבתולי ומחכים לזמנים טובים יותר, שאלוהים יודע מתי יגיעו, והוא לא מגלה לנו.
רע למוזיקאים, רע למוזיקה. לא טוב לקולנוענים ישראלים, ליוצרי מחול, לציירים, לפסלים, למיצגנים, לליצנים. נהיה רע אפילו בהיכלי הממון של הטלוויזיה.
אחרי אירועי ספטמבר השנה, נהיה קצת יותר רע בכל העולם. אצלנו זה התחיל קודם, עוד לפני ארועי אוקטובר, שנה שעברה.
כדי שעשיה תרבותית תפרח צריך שליוצריה תהיה תחושה מינימלית של ביטחון אישי. תרבות המערב למדה ב-2001 שהביטחון הזה קרס בדיוק כשמטוסים - סמלי חירות התנועה האנושית - הפכו לפצצות. כרגיל, אנחנו איבדנו את הביטחון האישי עוד קודם.
החיים חזרו למסלולם, אבל המסלול השתנה לבלי הכר. עוד נראה בשנים הבאות, טובות או רעות, את מוצרי התרבות האפוקליפטיים שייוולדו בעולם, בתקווה שנוכל להתבונן בהם כאגדות על זמנים מבהילים שחלפו. בינתיים, עדיין רע.
בואו נברח לסרט, למופע רוק בפארק, לפסטיבל של אופטימיות. בואו נעשה תרגיל בלא לחשוב על מחירי הכרטיסים פלוס תחבורה ופיצה, בלא לחשוב בכלל על סידורי הביטחון בסביבה. אם זה נראה לכם פשוט, סימן שרק לא מזמן שבתם מן המאדים, ועוד יש לכם כמה שבועות של חסד להתרגל לכדור הארץ. אשריכם.
בואו נישאר בבית עם דיסק חדש או עם ספר ישראלי טוב. נאטום את האוזניים לסירנות, את העיניים למהדורות החדשות, את החלונות מפני העולם. בסופה של שנת התרבות הרעה הזאת, זה בערך כל מה שנוכל לעשות. ונמשיך לקוות.
- אריאנה מלמד
| |
 | |
|
|
|  |
| תמונות השנה |  |
|  |  | אלן דג'נרס והברבור של ביורק |
|  | | מדונה קופצת לאחר הלידה |
|  | | רוברטס בטקס האוסקר |
|  | | קיילי מינו ושערורית השמלה |
|  | | בין לאדן בסאות פארק |
| |
|
