שתף קטע נבחר

עורבא פרח שוב

אני מתחייבת לאכול את הנייר הווירטואלי שעליו כתובות שורות אלה ביום שבו יפנה אריאל שרון 17 יישובים ברצועת עזה. שבעה יישובים ברצועת עזה. יישוב אחד

ספק אם אי-פעם בוזבזה כל-כך הרבה אנרגיה, נשפך כל-כך הרבה דיו, נכרתו כל-כך הרבה עצים ביערות הגשם כדי לספק את הנייר, נענבו כל-כך הרבה פרשנים, צקצקו כל-כך הרבה מצלמות, נצרכו כל-כך הרבה גלולות להורדת לחץ דם, נקפצו כל-כך הרבה אגרופים, נתנסחו כל-כך הרבה משפטים מפותלים שמתחילים במילה "אם" – וכל זאת בשל כלום, גורנישט, נאדה, אפס, בולשיט.

 

בכל פעם מחדש יש לשפשף את העיניים וגם את האוזניים לנוכח הפסטיבל התקשורתי והציבורי הנרקם סביב הבלונים המנוקבים הנפלטים חדשים לבקרים מגרונו של שרון. איך, בשם כל הקדושים, יכול מישהו להעלות על בדל דעתו שאיזושהי כוונה לפעולה ממשית מסתתרת מתחת לכנפי העורבים הפורחים הללו, שבארמית קוראים להם עורבא פרח ושהמילון מגדיר אותם כהבל וָריק?

 

ערב אחד הוא מופיע בהרצליה ומשתמש במילה התנתקות, ובוקר אחר הוא סועד עם יואל מרקוס ולוחש על אוזנו את פינוי המתנחלים מרצועת עזה, והשבוע הוא אוכל שניצל בצהריים במזנון הכנסת וזורק לכתבים את הצירוף משאל עם. והארץ כמרקחה. אבל רבים, ולא כל-כך טובים, בניסיון להבין את המהפך שכאילו חל בבולדוזר המלחמות וההתנחלויות, מגלגלים באכזבה את החרוז "עומק העקירה כעומק החקירה". אני מבקשת להציע חרוז אחר, גם אם הרבה פחות קופירייטרי: "הגידול בממדי הקשקוש – כַּמרחק מהפגישה עם בוש". זה ההסבר הפשוט לכאילו מהפך לכאורה, שלא היה ולא נברא. כמו איזה תינוק מגודל מלקט שרון בחדווה את צעצועי הכרזותיו הריקות מתוכן רק כדי להניחם על שולחן העבודה בחדר הסגלגל. הרי מאוד לא מנומס לבוא להתארח בידיים ריקות.

 

תנוח דעתם של ההנדלים והליברמנים. שום דבר לא ייצא מכל ההצהרות הללו. אפילו מתנחל אחד לא יצטרך להיפרד מאדמתו השדודה. אף אחד מאיתנו לא יצטרך לעמוד בתור לקלפי של משאל העם (אגב, לא זכור לי ששרון ערך משאל עם בטרם יצא לכבוש את ביירות. סתם, חומר למחשבה). אני מתחייבת לאכול את הנייר הווירטואלי שעליו כתובות שורות אלה ביום שבו יפנה אריאל שרון 17 יישובים ברצועת עזה. שבעה יישובים ברצועת עזה. יישוב אחד.

 

אריאל שרון פסול מלהיות ראש ממשלה בישראל, ולא בגלל חקירות המשטרה, שאף מילה לא תיאמר עליהן ברשימה הזאת. הוא פסול מפני שוועדת חקירה ממלכתית בראשות שופט עליון פסלה אותו מלהיות שר ביטחון, ומשום שבית המשפט קבע כי עיתונאי "הארץ" עוזי בנזימן אמר אמת כאשר כתב ששרון רימה את ראש הממשלה המנוח מנחם בגין במלחמת לבנון. במדינה מתוקנת-למחצה היה האיש הזה יושב בשקט בחוותו ומשתדל לא להיתקל במיקרופון או במצלמה. היעלה על הדעת שהציבור האמריקני היה בוחר בריצ'רד ניקסון לשוב לכס הנשיאות אחרי שנאלץ לעזוב בבושת פנים את הבית הלבן? אבל הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון בחרה באריאל שרון, ברוב גדול, להנהיג אותה. מדינה מתוקנת, מסתבר, לא קונים במכולת.

 

וכך, האיש מונח שלוש שנים בכורסתו רחבת הידיים, ומלבד דם, יזע ודמעות – שלושת הנושאים שבהם הוא מומחה גדול – לא העניק לאזרחיו דבר וחצי דבר. שנתיים סירב לשמוע על גדר ההפרדה, ומששינה את דעתו והחליט להקימה יצאה מתחת ידיו מפלצת ארכיטקטונית, תקציבית, ביטחונית ומדינית, ובעיקר – אסון הומניטרי וחרפה מוסרית.

 

שלא יפָנה, שלא יתנתק, שלא יהגה תוכניות מדיניות באמצע הארוחה בין ביס לביס – כל דבר ששרון נוגע בו נהפך מיד לקטסטרופה. או, כדברי המשוררת רחל, "אני לא אובֶה בשורת גאולה אם מפי מצורע היא תבוא".

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים