שתף קטע נבחר

עלילות הדם, גרסת מד"א

שאלון הדם ההומופובי מתיימר להגן על מקבלי מנות הדם, אך בפועל חושף אותם לסכנה גדולה ביותר בשל תפיסות שגויות ומעוותות של המציאות

כשהייתי בן 19 בערך, פרצה שמחה גדולה בגדוד הצבאי בו שרתתי. "תורמים היום דם", אמרו כל החבר'ה, "נקבל כמה שעות חופש לנוח". כמעט כולם מיהרו לפשוט חולצות ולהפשיל את שרוולי הגופיות, למלא את הטופס ולתת קצת דם בשביל המדינה. האקט הזה, הפשוט כל כך, סימל משהו עמוק יותר - הרגשנו, אולי בפעם הראשונה, שאנחנו תורמים משהו מעצמנו בשביל מישהו אחר.

 

כשהחזקתי את הטופס, הרגשתי פתאום רע. אני לא בדיוק זוכר את הכיתוב המדויק, ששאל אותי האם קיימתי יחסי מין הומוסקסואלים, אבל אני זוכר טוב מאוד את ההרגשה האיומה שבאה בעקבותיו. שבועיים לפני כן, באופן אירוני למדי, חגגנו אני ובן זוגי את יום השנה השלישי שלנו יחד. וכן, קיימנו יחסי מין הומוסקסואלים. וזה הספיק לאותם פקידים בבנק הדם, או משרד הבריאות, כדי לקבוע בשנייה אחת שהדם שלנו לא מספיק טוב.

 

התגובה המיידית שלי הייתה לשקר. ידעתי שאין לי שום סיבה להתייחס לשאלה המפלה, הרעה, הבורה ועמוסת הסטיגמות הזאת. אחרי שנים של זוגיות במערכת יחסים סגורה הרמטית, הרגשתי בטוח מספיק בשביל לשקר. ומנגד, הדחף הטבעי שלי לצדק, לאמת. נדרשתי למצוא נקודת איזון בין שני ערכים מתנגשים עליהם גדלתי - מצד אחד, הרצון לתרום דם, ומצד שני, להיות מי שאני באמת, בלי לשקר, בלי להסתיר.

 

אילת שנער מציגה: הכסת"ח הגדול

אני זוכר את שחר, חברי ליחידה, שוכב על מזרון הגומי עם יד פשוטה ומחכה לנעיצת המחט. הוא תמיד הצחיק אותנו בסיפורי הכיבוש שלו, כשלא חסך תיאורים מפורטים על איך "עשה את ההיא מהת"ש", או "דפק מספר עם שתי כוסיות שחבל"ז". ידענו שהוא מעדיף את הכיבושים שלו "בלי הגומי הזה", שלטענתו מונע את כל הכיף שבסקס. אותו המדינה לא שאלה שום דבר, רק בגלל שהוא סטרייט.

 

המדינה לא טרחה לשאול את שחר, עתיר ההורמונים והכיבושים, "האם קיימת יחסי מין מזדמנים", או "בלתי מוגנים", למרות שמנת הדם שלו הייתה מסוכנת פי כמה מזו שלי. בשביל החבר'ה הטובים ממד"א, השאלה "האם אתה הומו" מספיקה כדי לקבוע אם מנת הדם מסוכנת או לא.

 

עלה התאנה של משרד הבריאות ובנק הדם הולך ומתפורר: בכל העולם כבר הבינו שאיידס היא לא רק מחלה של הומואים. בניגוד למה שאילת שנער וחבריה כנראה חושבים, נגיף ה-HIV לא מתעניין בנטיותיו המיניות של האדם אותו הוא תוקף. הנשאים וחולי האיידס ההומואים לא נדבקו במחלה בגלל שהם "כאלה". הם נדבקו כי קיימו יחסי מין לא מוגנים - בדיוק כמו החולים והנשאים הסטרייטים.

 

ההיגיון הפשוט מראה שאפשר לחתום את הוויכוח המעצבן וארוך השנים הזה, בשאלה "האם קיימת יחסי מין בלתי-מוגנים או מזדמנים". אבל כנראה שמישהו שם, בצמרת משרד הבריאות, לא ממש מוטרד מהאופן הבוטה והמעליב שבו שופכים את דמו של ציבור הגייז בישראל - ציבור שטוב מספיק בשביל לשרת בצה"ל, כדי לשלם מיסים ולהשתתף ב"חובות האזרחיות" שהמדינה מטילה עלינו בחביבותה הרבה - אבל לא מספיק טוב כדי לתרום דם.

 

מה שטוב לארה"ב, לא בהכרח טוב לנו

מלבד התירוץ ש"הומואים הם קבוצת סיכון", נתלה משרד הבריאות בשאלוני הדם של מדינות אחרות, וטוען בשיטתיות שהם "מיישרים קו עם העולם המפותח". אבל במשרד הבריאות יודעים ומתעלמים מהעובדה שדפוסי ההידבקות בישראל ובעולם לא זהים, וממשיכים לייבא ארצה חוקיות שאינה רלוונטית למצב הרפואי בישראל.

 

מחקרים שנערכו במדינות שונות בעולם ("נאורות ומתקדמות", הנה, גם אני יודע להשתמש בזה), הראו כי אי ההסכמה ללקיחת מנות דם מהומוסקסואלים מהווה אפליה בלתי-מבוססת מדעית, שנובעת מבסיס רחב של דעות קדומות, והבנה בלתי-נכונה (או פשוט מיושנת) של מנגנוני ההתפשטות והפגיעה של האיידס. חוקים אלו נמצאים בליבה של סערה ציבורית, וגם שם מוטחת ביקורת קשה על ההומופוביה העומדת מאחוריהם. זה לא מפריע לאילת שנער להידבק לסעיפים האלה ולנפנף בהם בסגנון שעושה שימוש באמיתות "מדעיות" מחוץ להקשרן, באופן שמזכיר משטרים אפלים וחשוכים בהיסטוריה האנושית.

 

"חוק הדם" של ארצות הברית, לדוגמה, נולד בשנת 1985 - תקופה בה פרצה פאניקה המונית עקב מחלת האיידס שבתחילה נתפסה כמחלה של הומוסקסואלים בלבד. על פי החוק, הומוסקסואלים שקיימו יחסי מין משנת 1977 ואילך (אפילו פעם אחת), אינם יכולים לתרום דם.

 

עברו הרבה שנים, מחקר האיידס התקדם בצורה חסרת תקדים, והחוק שעדיין יוצר את המשוואה איידס = הומואים ולהיפך, נראה תלוש ומנותק מהמציאות. ובכל זאת, מערכת הבריאות בחרה לאמץ אותו בחום רב - והיא נאבקת היום על כך שהוא נכון ומדוייק. אך נדמה שהיא לא מצליחה לשכנע אפילו את עצמה. התירוץ היחיד, "גם בעולם זה ככה", כבר לא תופס.

 

לתרום או לא לתרום?

בכל פעם שאני קורא על "מחסור במנות דם", ובקריאה הנואשת לציבור לבוא ולתרום, אני מזדעזע מהמצב האבסורדי הזה. מצד אחד, עומדת לנגד עיני טובתם של חולים הזקוקים לדם להצלת חייהם. בתור מי שחונך על ערכים של נתינה לאחר ולמדינה, אינני יכול להתעלם מהקריאות. מצד שני, מד"א, בחסות עלי התאנה המדובללים שלו, יורק לי בפרצוף ומכריח אותי לשקר בטופס.

 

לאחר מחשבה ארוכה, התייעצות עם חברים וכמה מומחים בתחום, בחרתי שלא לתרום דם, ואף שכנעתי את כל קרובי משפחתי וחבריי להפסיק לעשות זאת. לאחר שנים ארוכות של דיונים עם אנשי משרד הבריאות ומד"א, אין ברירה אלא לעשות שריר, ולהשתמש בכוח היחיד שיש לנו - חרם תרומות דם רחב היקף. כששוטרים לבשו כפפות גומי בעת אבטחת אירוע הומואים בישראל, פרצה מהפיכה שהביאה ליצירתה של תנועת שחרור המונית וסערה חסרת תקדים נגד הטיפשות וההומופוביה שבאקט הסמלי הזה. עכשיו הגיע תורם של אילת שנער וחבריה, להבין שהם לא שונים מאותם שוטרים מטומטמים ועטויי כפפות.

 

הסעיף ההומופובי של בנק הדם צריך להשתנות, לא רק לטובת בריאותם של מקבלי מנות הדם, אלא גם לטובת בריאותה וחוסנה הדמוקרטי של מדינת ישראל. מדינה שבה מתקבלות החלטות על רקע מדעי ולא אידיאולוגי. אם יותר ויותר אנשים, הומואים או סטרייטים, יימנעו מתרומת דם, יבינו בבנק הדם שהם עומדים מול שוקת שבורה, שנולדה כתוצאה מבורות וראייה מוטה-אידיאולוגית של המציאות.

 

כך שהדרך היחידה להילחם בעלילות הדם של מד"א היא לגלגל בחזרה את השרוול מטה, עד שמישהו יתעורר ויבין שהפרשה הזו לא רק מפלה את ההומואים - אלא גם מסכנת את שלומם ובריאותם של מקבלי מנות הדם.

 

הכותב הוא עורך ב-ynet, והעורך המדעי הראשי של GayMed - האנציקלופדיה הישראלית לבריאות גאה
לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים