נושא : סיפור אמיתי
שלום לך,
אני מאוד מזדהה עם דברייך. לפני 15 וחצי שנה קרה לי דבר דומה - ואני מרפאה בעיסוק בעצמי! בני הבכור הגיע (בדיוק בגיל שבתך היום) לקולגה לאבחון, והתגלו מגוון קשיים. חשתי הרבה רגשות קשים: בושה (איך לא ראיתי?), דאגה (האם הטיפול באמת יועיל? איך הוא יסתדר בבית-הספר וכד'), אבל גם ידעתי שהגעתי לידיים טובות, שאני יכולה לסמוך על אשת המקצוע ואכן הטיפול מאוד מאוד עזר. בני רכש אסטרטגיות להתמודד עם קשיים מסוימים, ובתחומים מסוימים הוא מאוד השתפר תפקודית. ברגע שהוא התחיל טיפול, חשתי הקלה רבה. למרות הרקע המקצועי שלי, הבנתי את הדברים עוד יותר אחרי שחוויתי אותם על בשרי. הילד גם הרגיש את ההבנה שלי והרגיש יותר נתמך וזה באמת היה סיפור הצלחה. אני לא אגיד לך שהכל תמיד היה לו קל אחרי זה - הוא אף פעם לא רכב על אופניים (המאמץ עלה על הסיפוק ולא היה לו שווה), אבל תמיד היו לו חברים רבים, הוא ילד מאוד חכם ויש כאן שתי נקודות חשובות:
א) אף אחד לא מושלם, גם לא אחרי טיפול.
ב) אבחון וטיפול יכולים מאוד לעזור.
לדעתי, את ובעלך צריכים לשוחח עם המרפאה בעיסוק שאבחנה את בתכם, כדי שהיא תסביר ותשלים את התמונה וגם תפרוש בפניכם את תוכנית ההתערבות שלה. אל תתביישו לשאול שאלות ולבקש הערכה מחודשת אחרי תקופה של כ-3 חודשים, גם עם שיחת הסבר.
כמה טוב שהדברים התגלו עכשיו, כשיש עוד שנה (ואפשר להספיק המון בשנה) לפני עלייתה לכיתה א'.
בהצלחה!

התשובה נכתבה ע"י ג'רי האן-מרקוביץ, מרפאה בעיסוק מוסמכת בתחום ילדים.