המיגון יסכן את ביטחוננו

בטיול הזדהות עם שדרות ויישובי עוטף עזה, פגשתי בקיבוץ מוכה קסאמים את אסף, בן המקום, אב לארבעה. שתיים מבנותיו משרתות בצה"ל. כשנשמע צבע אדום, הוא אמר, לפחות לגביהן הוא רגוע. הן נמצאות במקום מבטחים. בהתאם לרעש התפוצצות הקסאם, הוא מחליט למי משני בניו שבקיבוץ להתקשר קודם.

הבתים בקיבוץ אינם ממוגנים, ואסף היה רוצה שימגנו אותם. בוודאי שהיה מעדיף שהבעיה תיפתר בדרך אחרת, אבל ההחלטה הזו, הוא אומר, היא בידי הפוליטיקאים. בינתיים, כל עוד שנופלים קסאמים – שימגנו.

סמוך לקיבוץ, באנדרטת "החץ השחור", מתוארת הגבורה והרוח שאפיינו את פעולות התגמול של הצנחנים בשנות ה-50, ויותר מכך את המדיניות האקטיביסטית שהכתיב דוד בן גוריון: עבור ישראל הצעירה עם הגבולות הפרוצים, האוכלוסייה המדולדלת וצה"ל שעדיין בהתהוות – ההתקפה היא ההגנה הטובה ביותר; ואת הקרקע מעבדים עד לסנטימטר האחרון של קו הגבול; ועל כל פגיעה ביהודים מגיבים בחריפות. ישראל הנחושה לא הסכימה בשום פנים להתקפות על אזרחיה, וידעה, לא המיקלט יגן עליהם אלא מלחמת חורמה במחבלים.

מתצפית נביה מרעי, כשלעינינו בית חנון, בית להיה ועזה, ראינו את שובלי העשן של שתי רקטות יוצאות בזו אחר זו. אחת התפוצצה אצלם. השנייה נעלמה בשמים. מאוחר יותר התחוור שנחתה בגן הילדים בקיבוץ.

את אסף אני מבין. המדינה חייבת לספק לו ולילדיו ביטחון. הכי בסיסי. מבחינתו, אם לא מספקים ביטחון, שיספקו מיגון. אבל שום בר-דעת לא יבין את הפער בין מדיניותה התקיפה של ישראל הצעירה לבין מדיניות החולשה שמשדרת ישראל החזקה, העשירה והמבוססת בשנתה ה-60.

האמת, ככל שתשמע פרדוקסלית באוזני אסף וחבריו ברורה: נקיטת מדיניות של מיגון מסכנת את ביטחון המדינה, ולכן אסור למגן את היישובים, למעט מתקנים אסטרטגים חיוניים, או כאלה שבהם עלול להתרחש אסון המוני, כבתי חולים ומוסדות חינוך. מיגון גורף מעביר מסר הרסני: ישראל מוכנה שיירו על אזרחיה. ואך טבעי שבתודעת העולם מתקבעת מציאות המעניקה לגיטימיות לפגיעה מכוונת של הטרור במטרות אזרחיות, כנקודת מוצא לוויכוח.

את הצרה הזו הבאנו על עצמנו. מרגע שהנחנו להם לפגוע באזורים צפופי אוכלוסיה אזרחית, מבלי להגיב מיד בעוצמה יוצאת דופן, שמבהירה שבשום פנים לא נסכים לכך, התרחשו הדברים הבאים: אויבינו הסיקו שמותר לפגוע ביהודים, אוהבינו ברחבי העולם, ובוודאי שונאינו הבינו זאת גם הם, והגרוע מכל שגם אנחנו, שבאי-התגובה כבלנו את ידינו, התחלנו להתרגל לפגיעה באוכלוסיה אזרחית, בוודאי אם היא רחוקה מתל אביב.

אחרת אי אפשר להסביר לתושבי עוטף עזה את דלות תגובותינו נוכח מאות הקסאמים בשנתיים וחצי שלאחר ההתנתקות, בצל הבטחתו הדרמטית של שרון: אם יירו טיל אחד, עזה תרעד והעולם יבין. בינתיים גן הילדים רועד. 

אולמרט צודק שלא נוכל למגן עצמנו לדעת. אבל הוא אינו יכול לומר זאת מבלי לספק הגנה לילדי הגן. וכדי שהגן יפסיק לרעוד, לא יוכל להתחמק מההחלטה להיכנס לעזה. לא כי אנחנו רוצים. כי אין ברירה. את זאת למדנו להבין בדיוק לפני שש שנים, כאשר נכפה עלינו מבצע "חומת מגן", לאחר חודשים ארוכים של מדיניות ה"איפוק הוא כוח", ועשרות פיגועי דמים מהדולפינריום ועד מלון פארק. הטרור פסק רק כשנכנסנו לקיני הטרור בג'נין ובשכם, והסיבה שהוא מוסיף לצאת מעזה – כי לשם היססנו להיכנס.

וככל שאנחנו מוסיפים להסס, כך החיזבאללה והחמאס מתחזקים והופכים נחושים יותר. מבחינתם, שדרות כמשל. אם לא יוכרעו בקרב שם וישלמו מחיר כבד מנשוא, הרי שבמלחמה הבאה, עשרות אלפי הטילים שכבר בידיהם והאלפים שיתווספו ישוגרו בהמוניהם לערינו הגדולות כבר בפתיחתה. אך לא די בתקיפה מאסיבית. דרושה הכרעה. התגובה צריכה להיות עד כדי כך דיספרופורציונלית, שהאויב יידע שלא כדאי לו. וחובה להכריע, כיוון שמי שמרשה לעצמו לירות על שדרות ואשקלון, יודע כבר שאפשר להמשיך לאשדוד, ראשון ולבסוף גם לבועה התל אביבית.

ולכן בחזית שדרות-עזה, ניצחוננו חייב להיות מוחץ. ולא רק בשביל אסף מהקיבוץ ודורון מהקיבוץ השכן, מסעודה מהמכולת בשדרות או משפחת דיכטר מאשקלון. תבוסתם חייבת להדהד כדי שגן הילדים בתל אביב לא ירעד.  

עוזי לנדאו, מייסדה של עמותת ארץ נהדרת, מוביל בכל שבוע אוטובוסים של הזדהות היוצאים מתל אביב לשדרות.