גדולתו של ליברמן
הדמיון בין שלוש המפלגות הגדולות סייע לישראל ביתנו להתבלט בייחודיותה, ולייצר הסכמה באשר לשאלה מיהו ישראלי כשניסחה זאת על דרך השלילה: ישראלי הוא בראש ובראשונה לא ערבי
עלייתה של ישראל ביתנו לדרגת המפלגה השלישית בגודלה בכנסת, הוכתרה כסיפור הגדול של בחירות 2009. קיימת הסכמה רחבה למדי כי לפחות אחת הסיבות שתרמו לכך, היא העובדה שבין שלוש מפלגות השלטון, העבודה, קדימה והליכוד, אין ולא היו כל הבדלי מצע משמעותיים.
המשבר המתמשך שהמערכת הפוליטית בישראל מצויה בו, נעוץ בראש ובראשונה בכשלונה של החברה והפוליטיקה הישראליות לקבל החלטות ולהוציאן לפועל. המדיניות הישראלית של "אכילת העוגה תוך השארתה שלמה" הרי פותחה לדרגת אמנות, במיוחד בכל הנוגע לשאלה כיצד להמשיך ולקיים את השליטה הישראלית ברוב הגדה על מנת להימנע מפינוי ההתנחלויות, בלא לקיים בה שלטון ישראלי מלא ורשמי, שידרוש מישראל לקבל אחריות על רווחתם של מליוני פלסטינים.
משבר זה הולך ומחריף מאז חתימת הסכמי אוסלו, ואליו נכנסה ישראל ביתנו, שמה שמבדיל אותה משלוש המפלגות הגדולות, הוא חריפות טון המסרים האנטי ערביים אותם היא משדרת.
אלא שהניסיון להבין את נסיקתה של המפלגה לא יכול להסתכם רק בניתוח כשליה של המערכת הפוליטית הישראלית. על מנת לפענחו יש צורך להתחקות אחר זרמי המעמקים שהחברה הישראלית מושתתת עליהם, המטפחים את המגמות שליברמן ומפלגתו מבטאים בשנים האחרונות באופן גס וצעקני יותר. זרמים אלו נובעים מאופן התהוותה של החברה הישראלית, שבניגוד למיתוס שרוב היהודים בישראל גדלו עליו, המטפח את רעיון היותם של היהודים בניה וילידיה היחידים של הארץ הזו, הרי ברור לכל מי שמכיר בעובדות הבסיסיות ביותר של מציאות חיינו (ולא מוכן לשעבדן לטובת אידיאולוגיה כזו או אחרת), שהחברה הישראלית היא ברובה המכריע חברה שנוצרה על ידי גלי הגירה שונים ומגוונים מאוד שהגיעו לארץ במאה ומשהו השנים האחרונות.
כמו במקרים של חברות מהגרים אחרות בשלבים ראשוניים של עיצוב והתהוות, גם הניסיון לאפיין כיום את הזהות ישראלית הקולקטיבית באמצעות הגדרות פוזיטיביות, הינו בעייתי. החברה הישראלית בשלב זה היא הטרוגנית ושסועה מכדי לייצר הסכמה רחבה באשר לשאלה "מי הוא ישראלי" ו"מהי ישראליות". ניתן עם זאת לנסח את הדברים בקלות, על דרך השלילה: "ישראלי הוא בראש ובראשונה לא ערבי".
בעוד הנצרות לצורך ההשוואה, המציאה ופיתחה את מושג ה"אנטי-כרייסט" על מנת לסמן עבור קהילת מאמיניה את תשלילו של ישו ואת כל המסוכן והמושחת בעולמנו, הזהות הישראלית נבנתה באמצעות דמותה ההופכית: הערבים תושבי הארץ, כלומר הפלסטינים. זאת על אף שלמעלה ממליון מהם הם אזרחי מדינת ישראל.
דווקא העובדה שישראל ביתנו היא מפלגה חילונית מאוד, שלחלק ניכר ממצביעיה רקע יהודי דל (אם בכלל), מחזקת את המסקנה כי שלילת הערביות הפכה להיות המכנה המשותף הרחב ביותר של הזהות הישראלית בתצורתה הוולגארית והשכיחה כל כך שישראל ביתנו היא נציגתה האותנטית ביותר בפוליטיקה כיום.
הסיסמא שהקופירייטרים של ליברמן המציאו עבורו, "אין אזרחות ללא נאמנות", יכולה עם זאת להוות מקפצה לדון בשאלה זו, מהזווית ההפוכה, הלא היא נאמנותה או נכון יותר אי נאמנותה של המדינה לכ-20 אחוז מאזרחיה הערבים. האירוניה הטראגית בסיפור היא שרוב הציבור הישראלי למרבה הצער אינו ער לה, היא שכל עוד המדינה לא תהיה נאמנה לאותם 20 אחוז מאזרחיה, היא תמשיך להפקיר גם את נאמנותה כלפי שאר 80 האחוזים.
לפנייה לכתב/ת 
