בית חרושת למשפטנים

סיפורן של המכללות - ללימודי משפטים ובכלל - הוא עוד עדות עצובה למחסום שהוצב בפני רבים, שמסננת הפסיכומטרי והיעדר ממוצע ציונים מעל למאה בבגרויות מנעו זאת מהם.

אין זה סוד כי רישיון עריכת-דין מהווה לא רק סימן של כבוד, עצמה ויוקרה, אלא גם תואר המאפשר חדירה מהירה למִליֵיה המכובד של מנהלים, דירקטורים ושאר תפקידים בכירים. הכל היה טוב ויפה, עד שכמה מילדיהם של בעלי מאה ודעה נחסמו בשערי האקדמיה בישראל. או אז תוקן חוק לשכת עורכי-הדין, והמכללות למשפטנים הוכרו באופן הזהה לכל מוסד השכלה אחר. כיום כבר פועלות שש כאלה (הבעיה היא שבינתיים, כולן ממוקמות בשרון ובגוש דן). יש להניח שאילו היו לימודי הרפואה זולים מבחינת התשתית, היינו מוצאים גם מכללה שכזו, המכשירה רופאים ומנתחים מחוץ למגדל השן.

ומה הפסול בכך? אין פסול, כי לכל אדם צריכה להיות האפשרות להשתלב במסלול לימודי בו הוא חפץ. הברירה הטבעית תעשה את שלה ותנפה את מי שאינו מסוגל או ראוי מסיבות של רוח, ולא של כסף. אלא שללימודי המשפטים באשר הם נוסף פן בעייתי אחר, שמקורו דווקא בפקולטות שבאוניברסיטאות הוותיקות.

לא מכבר התפאר באוזניי ד''ר למשפטים על האופן בו השיג את התואר, כמעט מבלי לנכוח בהרצאות; הוא פשוט הגיע לבחינות, כשהוא נעזר במחברות של ה"חרשניות" להשלמת החסר. אותן שיטות ישנות וטובות המוכרות היטב לבוגרים - מחברות מוכנות עם תשובות, ספרי הכנה שבלוניים, בחינות קבועות, הרצאות שלא מתרעננות משנה לשנה וכמובן, אתרי אינטרנט שמספקים את הכל בלחיצת עכבר - זלגו מהמוסדות הוותיקים למכללות החיצוניות.

יותר ויותר מרצים כבר מבינים כי בעידן המחשב הנייד, הרצאותיהם ממסוחרות, מופצות בקרב כלל הסטודנטים ומועברות בירושה משנה לשנה. אבל גם זה לא גורם לרובם לזנוח את מתכונת המחברת המצהיבה ולחדש תכנים. כך שלא תמיד הסטודנט אשם; הוא בסך-הכל מיישם את השיטות שהשתרשו בממסד האקדמי. רק רוח חדשה, שתציג את האקדמיה באור אחר מאשר בית חרושת לציונים, ותקבע נורמות לימוד וקבלה - תוכל להציל את תדמית המשפטנים והלומדים כולם, ולא משנה היכן: אוניברסיטה, מכללה או מרכז לימודי אחר.

עו"ד נורית אמיתי למדה ולימדה במרכז הבינתחומי בהרצליה ובאוניברסיטת תל-אביב.