ישראלים קטנים, אמריקני גדול

קשה היה שלא להיזכר בשירו הישן והטוב של אריק אינשטיין, "עיתונאי קטן שלי", למשמע התגובות לנאומו של הנשיא אובמה בקהיר. אחד אמר שהוא היה "חנפני", אחר שהיה "דביק", שלישי שהיה "בנאלי", וכולם יחד הגדילו בזכוכית מגדלת פרובינציאלית את קטע דבריו עלינו: הישראלים מול הפלסטינים. אכן, עיתונאים קטנים, אם תרצו קטנוניים, שלא השיגו את גודל השעה ומשמעות הדברים.

לכאורה, לא מפתיע. ובכל זאת - מאכזב ומדאיג. לא מפתיע, מפני שאין כמו הישראלים להיות מרוכזים בעצמם, מאבדים פרופורציות ופרנואידים, ואין כמו העיתונאים להיות ציניים ומתוחכמים-כביכול. בהחלט רק כביכול. צירוף כל אלה הוא קטלני כשניצבים מול אירוע מכונן ושובר מוסכמות כמו הנאום ההוא.

צריך להקשיב אליו באוזניים כרויות אחרת מאשר לרוב הנאומים הקלישאיים והמשמימים שהורגלנו בהם. ואכן, כמה מהעיתונאים הקטנים שלנו שמעו באוזניים של אתמול נאום שדיבר על המחר.

נכון, היו בו כמה וכמה רגעים דידקטיים ו"חינוכיים", רומנטיים ואפילו בנאליים, אבל בעיקרו של דבר זה היה אכן נאום היסטורי מרהיב, מרגש. מתוך המדמנה הנואשת והשוקעת שהעולם שרוי בה, קם סוף סוף מנהיג אמיתי, שכמו לקח אחריות על מצב העולם כולו מתוך פרספקטיבה רחבה מאין כמוה.

הוא לא התחנף לעולם המוסלמי (כשם שלא התחנף ליהודים כשביקר למחרת הנאום בבוכנוואלד), אלא השתמש בו כמקרה-מבחן, כמעין נייר לקמוּס: הקונפליקט האיסלאמי-מערבי מקפל בתוכו את מכלול הסכנות החמורות ביותר המאיימות על העולם, יותר מכל סוגיה אחרת. אפילו יותר מהתחממות כדור הארץ.

לכן המהפכה שמבקש אובמה לחולל היא בעלת משמעות מרחיקת לכת בקנה מידה היסטורי. יכול להיות שאם היו בעולם מעל למיליארד יהודים היו אלה כתובת לנאום שכזה, אבל אנחנו - מה לעשות - כמה מיליונים בודדים, שאמנם חשובים מאוד בעיני עצמם וגם מהווים כאב ראש עולמי לא קטן, אבל אנחנו ממש לא לב העולם. את זה אובמה הבין ומבין. את זה מתקשים להבין לא מעט ישראלים בזירה הפוליטית והתקשורתית, שרגע לאחר הנאום רב ההשראה הזה חיטטו וחבטו שוב ושוב בכמה משפטי-התייחסות לקונפליקט הישראלי-ערבי בכלל וזה הפלסטיני בפרט.

רוצה לומר, מתוך נאום בן שעה, חובק עולם, שבו פירט הנשיא אחד לאחד שלל נושאים, ביניהם ביעור האלימות, זכויות האשה, חשיבות הדמוקרטיה, האיום הגרעיני, וכיו"ב – עסקו בישראל הקטנה, הפרובינציאלית והמגלומנית-להחריד, בסוגיה שאובמה ייחד לה כחמש דקות, ואולי פחות מזה: מה יקרה מחר עם ההתנחלויות ואיך ישרוד נתניהו. כל זה בשעה שהנשיא השכיל דווקא לשלב בדבריו את הקונפליקט "שלנו" בקונטקסט, בפרופורציה ובפרספקטיבה הכלל-עולמיים באורח מעורר התפעלות. ושומו שמיים – הוא העז אפילו לומר ששימוש איראני בגרעין לצרכי שלום הוא אופציה. איך הוא מעז? איך זה שהוא אינו מדבר על איראן בפרט, ועל הנעשה בכלל, מתוך גרון ישראלי? - איזו חוצפה!

כך או כך, מההיבט הישראלי, הדבר החשוב בנאום הוא שסוף סוף מגיע נשיא אמריקני שאכן מעמיד אותנו באורח חד-משמעי וגם מכאיב משהו, בפרופורציה הנכונה, מול עצמנו ומול העולם. ואפשר שהמשפט החשוב ביותר בנאומו - לאוזני הישראלים - הוא זה הקובע שמעתה "ייאמר בחוץ מה שנאמר בפנים". האם יש עיקרון ולקח חשובים מזה, לנו ול'קומבינה הישראלית', המכלה בקרבנו כל חלקה טובה, אולי כבר מאז ראשית הציונות?!

דן שביט, סופר