לא חייבים להיות הורים

האירועים הקשים של התעללות הורים בילדיהם להם נחשפנו בעת האחרונה, ומקרים קיצוניים של רצח הורים את ילדיהם מעמידים את כולנו מול הזוועה האיומה ביותר שאפשר להעלות על הדעת – פגיעה של אדם בפרי בטנו שעל שלומו ובטחונו הוא מופקד.

תגובות ההלם גואות באתרי החדשות ובטוקבקים, שוטרים מגיבים בחוסר אונים, גננות ושכנים מצהירים שאי אפשר היה לדעת, שהכל במשפחה נראה היה טבעי ונורמלי. אכן כן, למרבה הצער לא תמיד אפשר לצפות מעשים נוראים כאלה ולמנוע אותם. אבל האם אין ממד של אחריות חברתית לתופעות איומות שכאלה? והלוא מעשי האלימות הקשה והרצח אינם אלא קצה הקרחון של משפחות אומללות וחסרות אונים. פנים רבות לאחריות החברתית הזו. כאן אבקש לעמוד על פן אחד מהם.

"אמא של מי את?" שואל ילד קטן וחמוד את יפעת, צעירה מוכשרת שעברה בגפהּ ליישוב ליד ירושלים בסדרה הטלוויזיונית "סרוגים". כשהיא עונה לו במבוכה: "אמא של אף אחד", משיב הילד בשאלה חדשה: "למה?".

ישראל היא מדינה אוהבת ילדים. שיעור טיפולי הפוריות בה הוא מהגבוהים בעולם, ילדים מתקבלים אצלנו בברכה ובחום במקומות עבודה של הוריהם, במסעדות ובמקומות בילוי. הם האור שבחיינו. במדינות אירופאיות אחדות ניתנות הטבות מופלגות להורים צעירים כדי לעודד את הילודה, ואילו אצלנו על אף שהנטל הכלכלי בגידול ילדים הולך וכבד, אנחנו ממשיכים להקים משפחות ולהביא ילדים לעולם.

הצד הפחות חיובי של חיבת הילדים הוא הלחץ שמופעל בחברה שלנו על אנשים להתחתן ולהקים משפחה. פרסומות, מסרים גלויים אבל בעיקר סמוים בתקשורת ובשיח היומיומי שאין אנו נותנים דעתנו עליהם עד שאנחנו שוהים במדינות שבהן אין הדבר כך, יוצרים נורמה מחייבת להקמת משפחות ולהבאת ילדים, לחברה שבניה ובנותיה אינם ערבים עוד זה לזו כפי שהיה ראוי לקוות.

"ילדים זה שמחה". את זה ידענו היטב עוד לפני שנכתב שירו של יהושע סובול. זו הברירה הטבעית והרצויה לרובנו. אבל לא לכולנו. הדחיפה להקמת משפחה בצד ירידה מתמדת של הערבות ההדדית בחברה הישראלית עלולה לגרום לאחדים, לחלשים ולעזובים לבצע מעשים איומים שאליהם אנו מתוודעים בתקשורת, אבל גם לאינספור למעשי אימה "קטנים" ויומיומיים שעליהם אין אנו שומעים כלל.

לא כל איש צריך להיות הורה אם אינו חפץ בכך, לא כל אשה צריכה להיות "אמא של מישהו" אם היא אינה מסוגלת לכך.

את הקריאה: "לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ" (ישעיהו מה, 18) הבינו חז"ל כמצווה להעמיד צאצאים, גם כאשר יצא האדם יצא ידי חובת מצוות "פרו ורבו". אבל האם הקריאה דוברת בלשון גורפת המחייבת את כולם? והלוא קיום "לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ" אינו תלוי רק ביכולת ההולדה, המשותפת לנו ולבעלי-החיים, אלא גם ביכולת להעניק אהבה ולקיים חיים של משמעות וביטחון.

איננו עשוים בתבנית אחת. עלינו ללמוד להכיל בתוכנו גם את האנשים שבוחרים מסיבות שונות ומגוונות שלא להביא ילדים לעולם ולכבד את מי שמחליטים לא להקים משפחה.

ד"ר דליה מרקס, רבה בתנועה הרפורמית