ללמוד מסינגפור
יש להכיר בחשיבות החינוך הטכנולוגי, אך לשמר את הגמישות הישראלית
אחד הרעיונות שהוצגו הינו ההכוונה המוקדמת של תלמידים למסלולי לימוד. כאשר ילד בן 12 בסינגפור מסיים כיתה ו', נקבע עתידו האקדמי. כבר אז הוא מוכוון למסלול טכנולוגי או עיוני, הכוונה שאין חזרה ממנה. זוהי נוקשות שעלולה להיות קשה מדי, ואין לה מקום אצלנו. החשוב הוא ההכרה אצל עמיתינו מהמזרח הרחוק בחשיבות החינוך הטכנולוגי, ההשקעה הרבה והרמה הגבוהה שלו, והעובדה שעבור תלמידיו הוא לא מנהרה שבעברה השני מחכים חיים של דלות ואפשרויות מוגבלות, אלא חיים של עשייה בתחומי התעשייה המתקדמים ביותר, תרומה לכלכלה וסיכוי טוב להשתכרות מכובדת ביותר.
בישראל הזכאות לתעודת הבגרות היא חזות הכל. כיום ברור לכולם שללא תעודת בגרות נחרץ גורלו של בוגר מערכת החינוך, באופן כמעט מוחלט - ללא השכלה גבוהה ובמאבק מתמיד בשולי החברה והכלכלה הישראלית. מה שפחות ידוע הוא שרק מחצית מהנוער שלנו מצליח להשיג תעודת בגרות. מה שעוד פחות ידוע הוא שתעודת הבגרות היא אולי תנאי הכרחי להתקדמות בחיים שלאחר הצבא, אבל כבר רחוקה מאוד מלהיות תנאי מספיק. חלק לא מבוטל מבעלי תעודת בגרות הם חסרי סיכוי של ממש להשתלב במוסדות להשכלה גבוהה ובמכללות האקדמיות.
מן הצד שני ניצבים התעשייה הישראלית וצה"ל, הסובלים ממחסור חמור בעובדים מיומנים, בעיקר הנדסאים וטכנאים. את העובדים האלה אין צורך לחפש במדשאות האוניברסיטאות. הם צריכים להיות אנשי מקצוע שלמדו את העשייה הטכנולוגית והתנסו בתחומי התעשייה הרלוונטיים. למעשה, הם בדיוק בוגרי המסלולים הטכנולוגיים של מערכת החינוך הסינגפורית.
חינוך לטכנולוגיה
בחברה דמוקרטית ופתוחה כישראל, המעמידה את הפרט במרכז, לא יהיה נכון לצמצם את טווח האפשרויות של אדם כבר בגיל 12. ככלות הכל, אחת ממטרותיה המרכזיות של מערכת החינוך שלנו היא לגדל בוגרים המסוגלים לעצב את דרכם בחיים בעצמם, בהתאם לשאיפותיהם ולכישוריהם. מצד שני, גם לא יהיה נכון לשדר לכל תלמידי התיכון מסר כאילו ישנו רק מסלול אחד להצלחה בחיים – בגרות עיונית ותואר באוניברסיטה (בפקולטות המלאות הרבה מעבר לצרכי השוק לאותם מקצועות). במיוחד כשהמשק הישראלי וצה"ל כה זקוקים לעובדים ברמת מיומנות גבוהה בתחומים אחרים.השילוב הנכון לישראל הוא כזה שאינו מוותר על תעודת בגרות, בכדי לשמור על כל האפשרויות פתוחות בפני בוגר התיכון, אבל מקנה לנער או לנערה מיומנויות טכנולוגיות ברמה גבוהה, עוד לפני גיוסם לצה"ל. במקום לימודים על טהרת התיאוריה, שילוב היכרות מעשית עם עולם התעשייה. מעורבות של הגורמים הרלוונטיים בצה"ל, לצד מפעלים מתעשיות מתקדמות במהלך הלימודים עצמם, מבטיחה שהתלמידים ירכשו את הכישורים לתפקד בעולם האמיתי. היא פותחת מסלול להצלחה בחיים, שאולי שונה מהמסלול שבדרך-כלל מטיפים לו במקומותינו התיאורטיקנים, אבל מציע סיכוי של ממש לחיים בוגרים של השתכרות בכבוד. יש בה גם הענות לצורך אמיתי של הכלכלה הישראלית.
נשמור על הגמישות הישראלית, ההסתכלות על צרכיו האישיים של כל ילד, והמחויבות להשאיר בפניו את מירב האפשרויות פתוחות. ניטול מסינגפור את ההכרה בחשיבות החינוך הטכנולוגי וההבנה שיש לו מקום של כבוד לצד החינוך העיוני. נבין שהוא מקדם את המשק והכלכלה, ואף מביא לצמצום פערים חברתיים, כשעובדים בתחומים מסוימים, שכיום מאכלסים את העשירונים התחתונים, הופכים מיומנים יותר ומקצועיים יותר, ועל כן בעלי תרומה של ממש למעבידיהם וכושר השתכרות גבוה יותר.
הרוויה בפקולטות המסורתיות באוניברסיטאות והמחסור בתעשייה ובצה"ל הם מציאות ישראלית, האם השינוי הזה יתממש? נדע כאשר משרד החינוך יציג את חלוקת התקציב וההשקעות המתוכננות בחינוך הטכנולוגי הכולל הכשרת המורים, בניית תשתיות, הצטיידות חדשנית ומתן אפשרות לפתיחת מגמות טכנולוגיות רבות יותר ברחבי הארץ.
הכותב הוא מנכ"ל רשת אורט
לפנייה לכתב/ת 
