מעילית משרתת לעילית טפילה
המאבק בין שר המשפטים לנשיאת בית המשפט העליון הוא על מקור הסמכות, ויש לחזק אותו במאמציו להשיב את הכוח למערכת הפוליטית
בדור האחרון התנהל בישראל מאבק, שכנראה מגיע עתה לשיאו, על מקור הסמכות של החברה הישראלית. לכאורה, מקור הסמכות הוא העם באמצעות נציגיו הנבחרים. למעשה, לחלק נכבד בחברה הישראלית מקורות סמכות מקבילים ולעתים מתחרים.
יש שמקור הסמכות שלהם הוא הקדוש ברוך הוא באמצעות רבניו ואדמו"ריו. כל עוד הסתפקו הדתיים-חרדים בהכרה בסמכותם של הרבנים בענייני דת, קיבלו את סמכותו של העם בשאר הנושאים, ונבחרי העם דאגו שלא להקצין את ההתנגשויות בין מקורות הסמכות, התנהלו הדברים פחות או יותר כשורה, אך בשנים האחרונות גבר הקיטוב הפוליטי, הסטטוס-קוו בין דתיים לחילונים מותקף מהצד החילוני, ומהצד השני מתפשטות בציבור הדתי נטיות של התנתקות מהמדינה ומוסדותיה.
קבוצה אחרת שמלכתחילה התקשתה לקבל את העם כמקור הסמכות היא ערביי ישראל שהם מיעוט לאומי ועם ישראל אינו עמם. כל עוד התמקד הסכסוך ביחסים בין ישראל למדינות ערב, אפשר היה לטשטש את הניגוד. אך עם חזרתם של הפלסטינים למוקד הסכסוך הם מצאו את עצמם נקרעים בין מדינתם לעמם.
שני האיומים האלה על העם כמקור הסמכות ימיהם כימי המדינה. הודות לגישתו הפרגמטית של בן-גוריון, היא למדה לחיות אתם במסגרת סבירה שמחייבת מדי פעם עדכונים ושינויים, אבל לא מהפכות. לעומת זה, האיום השלישי על זכותו של העם לשמש מקור הסמכות במדינה הוא חדש ומסוכן יותר.
עילית ותיקה, שפעם נשאה (או בעצם, אבותיה נשאו) את הציונות ואת המדינה על גבם, התפנתה "לעשות לביתה" והפקירה את עמדותיה בכל שטחי החלוציות. היא הפכה מעילית משרתת לעילית טפילה. הזהות הלאומית של העילית הזו נחלשה או נעלמה, ופינתה את מקומה לזהויות "אוניברסליות" או "גלובליות" — מקצועיות, אקדמיות, מגדריות או כלכליות. העילית הזו הרגישה לפני שנים אחדות שהתהליכים הדמוגרפיים והחברתיים שעוברים על המדינה שוללים ממנה את עמדת הבכורה הפוליטית שהיתה לה בעבר. אם העם הוא מקור הסמכות, הבינו חבריה, אין להם סיכוי לשמר את כוחם הפוליטי והחברתי. לפיכך, יש להחליף את מקור הסמכות.
בהקשר הזה צריך לראות שני מאבקים המתחוללים בימים אלה. האחד הוא על הרפורמות במערכת המשפטית, שנועדו להחזיר למקומו את האיזון בין הרשויות, לאחר שהופר בשל חולשת המערכת הפוליטית ואיפשר למערכת המשפטית להתעצם על חשבונה. המאבק השני הוא על הצעת החוקה, שמעבירה את מקור הסמכות מהעם למסמך מופשט, באמצעות פרשניו. פרשנים אלה הם כרגע שופטי בית המשפט העליון, הנמנים על אותה עילית. כל שינוי במשך כהונתם, בשיטת בחירתם ובהרכבם החברתי יהיה בעל משמעות ראשונה במעלה אם תהיה לישראל חוקה והם יפרשו אותה, ועוד יותר מזה אם לא תהיה לישראל חוקה.
המאבק בין שר המשפטים דניאל פרידמן לנשיאת בית המשפט העליון דורית בייניש הוא אפוא מאבק עקרוני מהמעלה הראשונה על דמותה של מדינת ישראל בהווה ובעתיד, ולא התנצחות של גחמות אישיות או מאבק כוחני. מסיבה זו יש לחזק את ידיו של פרידמן. אלה הטוענים כי הוא אמנם צודק, אך פועל בבוטות יתרה, שוכחים כי זמנו מוגבל ומלאכתו מרובה. יורשו יכול להיות שוב מישהו שיחשוש מחקירות נגדו וירקוד על-פי חלילו של בית המשפט, כמו צחי הנגבי. בית המשפט, באמצעות דובריו השופטים בדימוס (חשין, למשל), אינם בוטים פחות משר המשפטים, ואולי אף יותר ממנו.
הטענה השנייה נגד שר המשפטים היא שבהחלישו את בית המשפט הוא מגן על "הפוליטיקאים המושחתים". איש מהמבקרים לא הביא שמץ של ראיה לכך שזו אכן כוונתו. אבל אפילו אם נניח שיש משהו בדברי הביקורת — לא מבחינת הכוונות, אלא מבחינת התוצאות — אין מרפאים נגע אחד בנגע אחר. השחיתות היא נגע, ועוצמתו המופרזת של בית המשפט וההומוגניות שלו גם הן נגע.
בשלושים שנות "שלטון החוק", מאז נכנס השופט ברק לבית המשפט העליון והמושג החל לרווח (עד אז לא החוק שלט אלא הממשלה האחראית בפני הכנסת, והיא שלטה באמצעות החוק), השחיתות בישראל לא הצטמצמה אלא להיפך - התפשטה ועלתה מדרגות רבות. החקירות, המשפטים, הזיכויים וההרשעות לא הרתיעו מושחתים. הפתרון היסודי, בניגוד להענשת המושחתים לאחר מעשה, נמצא כנראה במקום אחר. מקור הסמכות צריך להישאר בידי העם באמצעות נבחריו. אם הם אינם טובים או ראויים – צריך לשנות את המערכת הפוליטית (אולי לבטל את הפריימריז, למשל), ולדאוג לכך שתהלום את הסמכות והאחריות שבידה, ולא לנפח את עוצמתה של מערכת בלתי נבחרת והומוגנית, המשכפלת את עצמה ביולוגית ואידיאולוגית.
יואב גלבר הוא פרופ' להיסטוריה, עומד בראש מוסד הרצל לחקר הציונות ומלמד בחוג ללימודי ארץ-ישראל באוניברסיטת חיפה
לפנייה לכתב/ת 
