הדליקו נרות לכבודם

ספרים בחינם

 איזה דבר טוב קרה לאחרונה? משהו ששימח את האזרח החבול? חוק הספריות שכמעט לא זכה לפרסום הוא הדבר היחיד שאני מצליח לחשוב עליו. פשוט ניגשים לספריה ויוצאים עם ארבעה ספרים חינם, בלי לקבל פרסומות לבנקים. אני מקווה שבקרוב גם המוזיאונים והתחבורה הציבורית יהיו בחינם או לפחות במחיר סמלי. שיוותרו על שני מטוסי חמקן.

בספריה במגדל שלום, שהעירייה כמעט סגרה לפני שנתיים, מבחר הספרים אמנם לא משהו, אבל מעלית מיוחדת מגיעה רק אליה והנוף בשקיעה - לא ייאמן. אף שזה מוזר לקחת תיירים לספריה, אני חושב שהיא יפה הרבה יותר ממצדה. הנר הראשון מוקדש לכל הספרניות ובמיוחד לספרנית החביבה ממגדל שלום. אשלם את הקנס על האיחורים כשאעבור במקום.

העובד שפוטר מפולגת קריית גת

לאחרונה ערכנו עם "גרילה תרבות" הפגנות שירה נגד תנאי תעסוקה נצלניים, חוק "האח הגדול", חומת ההפרדה, המלחמה בעזה. כשאתה נאבק, אתה תמיד אופטימי, יותר מכשאתה מקטר סתם כך.

אבל ב"פולגת" איחרנו. ערכנו את האירוע אחרי הסגירה המבישה, לאחר משיכת קופת המפעל כדיבידנד של הבעלים. אחד העובדים סיפר שרבים מחבריו שלא מצאו עבודה מאז, הגיעו כל יום לראות את המפעל, כאם הבאה לבקר את קבר בנה. הוא סיפר שאחד המנהלים הציע להקים ספסל כדי שיהיה נוח לבוכים. לכבוד העובדים שפוטרו השנה אני מציע את הדלקת הנר השני.

אנשי "כוח לעובדים" ו"אדם טבע ודין"

ארגון עובדים או ארגון ירוק לעיתים גורמים נזק כספי גדול לאנשים מסויימים. תנאים סבירים לעובדים ועצירת פרויקטים מזהמים כמעט תמיד מקטינים את רווחי בעלי העסקים. לכן יש חברות יח"צ ולוביסטים מוכשרים אך מרושעים שמתמחים בשבירת מאבקים ושביתות, שחלקם עובר דרך פגיעה בשמם הטוב של הגופים. הארגונים זוכים להשמצות וספינים כל הזמן. מספרים לכם שהם מושחתים, מספרים לכם שהם רמאים. אני מקווה שהנר הזה ייתן להם כוח לדחוף קצת קדימה. מבחינתי להיות פרו-ישראלי זה להיות בעד האוויר של ישראל, בריאות תושביה, ויכולתם להשתכר בכבוד. 

הבלוגרים הפוליטיים

על אף שעולם הבלוגרים חדש יחסית, מפליא לראות את ההבדל בין הבלוגרים לבין העיתונאים בתקשורת הממוסדת. אולי בגלל שאין להם בוסים או פרסומות, הם למשל מרשים לעצמם לכתוב נגד תאגידים, לא רק נגד חברי כנסת שקל לנגח. ממעיטים בערכם, אבל הם היו מהאחראים לכך שעיר לכולנו להפוך למפלגה הגדולה בתל אביב, נגד רוב הפובליציסטים שנבהלו מהתופעה. מצד שני, הם הובסו עם "הירוקה", שלא עברה את אחוז החסימה בבחירות האחרונות. הם עובדים בחינם, רוטטים מרוב אידיאולוגיה, ואיש לא יקנה את הדעה שלהם. נקווה שמשם תגיע המהפכה.

המגיהות

המגיהות הן האחראיות לכך שאין טעויות כתיב בעיתון או פסיק כפול. משום מה, הן תמיד נשים מיוחדות. אני מאמין שלמקצועות יש אופי. מנהל בנק או ארכאולוג יתנהגו בדרך אחרת, והמגיהות, דווקא בגלל שמצופה מהן להיות נוקדניות ונוקשות, הן תמיד דבש עם מקלדת. בברנז'ה העיתונאית או הספרותית, העורכות הלשוניות הן בתחתית סולם המזון. אך מבחינתי הן מספר אחת. חבל שאי אפשר להקים מדינות על פי מקצועות ולא על פי קריטריון שרירותי שנקבע בלידה. הייתי רוצה לגור במדינת המגיהות.

העסקים הקטנים בכרם

נחמה מרחוב ישכון, שמשון מרחוב קפאח והספר האוזבקי רפי מרחוב השומר אולי לא נמצאים בגוגל, אבל כרם התימנים מנוקד בהם ובעוד עשרות מסעדות קטנות ויוצאות דופן, חלקן בבתים פרטיים, שיחד עם מכולות וחנויות נחמדות מתחרות בקצב העירוני וברשתות הגדולות. המסעדות נסגרות מוקדם, כי נגמר האוכל. הם נעלבים שאתה לא אומר שלום ובא רק בשביל האוכל. לאט לאט מתפתחות נאמנויות, ולא נעים להיכנס למתחרים. העובדה היא שרגשי אשם הופכים כל מרק לטעים יותר. זה מעין פלא בלב תל אביב, רחוק מהמושגים הפרנואידים של אנשים מחוץ לעיר על "תל אביב המנוכרת". תל אביב בלי הכרם היא סתם תל.  

עומַאר מאכזיב

במדינת אכזיב מנהלים אלי ורינה אביבי במשך שנים את בית ההארחה המיוחד שלהם, שלעתים מזכיר את המלון של פולטי. זה אחד המקומות הזולים והמוזרים ואני אוהב ללכת לשם לכתוב ואפילו לעבוד משם. עומאר הוא איש התחזוקה במקום, שמרוקן פחים ועוקר יבלית. השנה, הסוכרת הסתבכה אצל אשתו והיא נדרשה לכריתת אצבעותיה. הוא הגיע פעמים רבות אל חדר האבן שלי, הניח את המריצה וסיפר לי על מצבה, ואז אמר לעצמו 'יהיה בסדר, מה אפשר לעשות'. עומאר, בן 40 פלוס אבל עיניו כחולות וגדולות כשל ילד בן 12. גם לכבודו אדליק נר.

המוכרות בחנויות הספרים

עורכים ספרותיים מדברים בדרך כלל על השירים והסיפורים. אני נהנה מסיבוב בחנויות הספרים העצמאיות, שמלאות באנשים מקסימים שפשוט אוהבים ספרות. אני לא חובב של רשתות, אבל גם בהן יש מוכרות מקסימות שמרוויחות שכר עגום. הנר האחרון מוקדש להן.

רועי ארד, מעורכי כתב העת "מעין"