בירושלים, עדיף להיות חכם ולא צודק
רק הפרדה מהותית בין הנושא המדיני לנושא הדתי תביא לפתרון בעיית ירושלים, ומכאן תקצר את הדרך להסדר כולל
יוזמות השלום שעולות חדשות לבקרים מאז מלחמת ששת הימים, ממשיכות להתנפץ לצערנו על סלע המציאות הקשה של ירושלים. די להזכיר את שמה של העיר, כדי ליצור תבערה מיידית בקרב קיצוניים - יהודים או מוסלמים - שבאה לבלום כל ניסיון רציני להסדר פוליטי עתידי כלשהו.
ניסיונותיהן (הכושלים) של קבוצות דתיות קיצוניות לקרוא בעלות על ירושלים, אינם חדשים לזמננו. גם אוזלת ידם של מנהיגים מול קבוצות קיצוניות אלו, אשר הכתיבו לא אחת את המציאות, אינה תופעה של העת האחרונה.
מעניין להיזכר דווקא בדוגמה היסטורית אחרת של מנהיג יהודי, שהעדיף להרחיק קבוצה קיצונית - בת דתו - מהעיר, כדי לא לערער את המרקם הפוליטי העדין בה. הסיפור מתחיל דווקא בקיסר "הכופר" יוליאנוס, אחיינו של הקיסר הרומי קונסטנטין מהמאה הרביעית לספירה, שניסה ללכד את כל עמי האימפריה הרומית תחת הנצרות - לרבות היהודים בירושלים.
אותו יוליאנוס, אשר התחנך על ברכי התרבות היוונית הנאורה, הגיע אל הקיסרות עם אג'נדה שונה לגמרי מזו של דודו. הוא האמין כי חופש דת הוא הכרחי להשגת יציבות פוליטית, ונתן לכל קבוצה לקיים את דתה, כדי ליצור כוחות פוליטיים שיאזנו ויבלמו זה את זה. בין היתר, הודיע כי הוא מאפשר ליהודים לחזור לירושלים ולבנות בה את בית המקדש.
להבדיל מהיהודים בגולה הרומית, אשר קיבלו את הידיעה בשמחה וצהלה, דווקא הרשויות היהודיות בארץ גילו ספקנות רבה. הפטריאך הלל השני חשש שהדבר יביא להולדתה של התנועה הצדוקית מחדש - דבר שיפגע במרקם הפוליטי העדין בעיר, ויביא לבסוף להרס היסודות היהודים האחרים בממלכה. הוא נקט סחבת, עד שבסופו של דבר נאלץ להיכנע לקיסר ולתמוך בבנייה.
רצה הגורל, ורעידת האדמה שהתרחשה בשנת 363 ומותו של יוליאנוס הקיסר לאחר מכן - סתמו את הגולל על רעיון בניית בית המקדש מחדש, ועל האש הפוליטית שהיתה ניצתת בעקבותיה. חזונו של הלל להפריד את הדת מהפוליטיקה בירושלים הוא שניצח.
להפריד בין דת למדינה
אם נחזור לימנו אנו, הרי ששוב מנסות קבוצות קיצוניות להכריז "ירושלים כולה שלנו" ולקרוא לבנות את בית המקדש החדש על המקום הקדוש ביותר לאסלאם - מסגד אל אקצה. אך מנהיג שקול, הרואה את התמונה הרחבה כפי שראה אותה הפטריארך הילל, אינו בנמצא.קבוצות קיצוניות ממשיכות להכתיב את האג'נדה, ועלולות להעמיד את יציבותה של העיר בסכנה גדולה, יותר מהתלכדות כלל-ערבית של אויבנו באשר הם. משה דיין הבין היטב את גודל הסכנה שבטירוף, הטמון בניסיון להשתלטות יהודית דתית ובניית הבית השלישי על הר הבית ולכן השאיר במתכוון את הדגל הירדני בריש גלי.
כמדי שנה, מבליחה הקיצונות הדתית היהודית בדמותם של מאבקים מסוכנים, תחת הכותרת של "הר הבית ליהודים בלבד". שורשיה של הקיצונות הדתית הזו נמצאים באותן קבוצות חרדיות ואחרות, שהתנגדו עוד מראשית תנועת ההשכלה היהודית לכל שינוי בסטטוס קוו, ולפיכך לתפיסתה של הציונות כתנועה לשחרור לאומי ומדיני של העם היהודי.
כיום, מופיעה הקיצוניות הדתית בדמות התביעה האולטימטיבית שלא להסכים לשום פשרה בירושלים.
למרות שברור לכל מנהיג שיקום להנהיגנו, כי בכל הסדר מדיני עתידי - תהיה ירושלים המזרחית בירת המדינה הפלסטינית.
ניסיוננו בשנים האחרונות, שלא להכיר בירושלים המזרחית כבירת העם הפלסטיני, נידון מראש לכישלון. רק הפרדה מהותית בין הנושא המדיני לנושא הדתי, תביא להתקדמות משמעותית בדרך להשגת פתרון לבעיית ירושלים הקשה - ומכאן תקצר הדרך להסדר כולל.
בינתיים, יש לצפות ממנהיגנו לגלות את התבונה הפוליטית שגילה הפטריארך הלל, ולשמור על מרקמה הפוליטי העדין של העיר - גם על חשבון הדרת רגליהן של קבוצות קיצוניות יהודיות מעיר הקודש.
אבשלום וילן - ח"כ לשעבר מטעם מרצ ופרופסור מוריס סטרון - ד"ר למדעים, ז'נבה
לפנייה לכתב/ת 
