אורית טאובמן

שלושה תחומים מאפיינים את מחקריי בשנים האחרונות:

1. השפעת המודעות למוות ולסופיות החיים על התנהגויות, רגשות ומחשבות: תחום מחקר זה ניזון מ"תיאוריית ניהול האימה", שייסדו שלושה חוקרים אמריקאים בשם ג'ף גרינברג, שלדון סולומון וטום פיז'ינסקי לפני כ- 20 שנה.

התיאוריה טוענת שהאימה מפני המוות היא החרדה הבסיסית בחיינו. אנחנו מתמודדים עם חרדה זו באמצעות שני "מנגנוני סינון": התרבות אליה אנחנו משתייכים, והערך העצמי שלנו. התרבות היא שמעניקה לנו את המשמעות וההקשר, ואילו הערך העצמי מספק לנו את התחושה שאנחנו חברים בעלי ערך בעולם משמעותי.

במסגרת התיאוריה הזו חקרתי (לבד ועם שותפים) את ההשלכות של המודעות למוות על נטילת סיכונים, נכונות לקירבה בין אנשים בכלל ואנשים עם נכויות בפרט, מציאת משמעות בחיים, חרדת פרידה מההורים, מודעות עצמית ועוד.

2. פסיכולוגיה של הנהיגה: זהו תחום מחקר שמנסה להתחקות אחר ה"ראש" של הנהגים, זאת אומרת לאפיין סגנונות נהיגה, להבין מהם המניעים לנהיגה מסוכנת, ללמוד על היבטים תרבותיים הקשורים לנהיגה ולהצביע על אמצעים לשינוי דפוסי נהיגה. במסגרת הזו אני בודקת למשל, כיצד משתני אישיות והיבטים משפחתיים שונים מעודדים או ממתנים נהיגה מסוכנת, מה תפקידם של חברים בהקשר זה, וכיצד יחסים בין המינים משפיעים על נהיגה.

3. צמיחה אישית כתוצאה ממעברי חיים שאינם טראומטיים: בשנים האחרונות, הולך ומתפתח הזרם של פסיכולוגיה חיובית, שמתמקד בהיבטים הטובים והחיוביים של החיים, כגון אושר, חמלה, כבוד, אומץ, נתינה, צמיחה אישית, אהבה. אחד הנושאים המרתקים בתחום זה, הוא בחינה של צמיחה אישית ורווחים דווקא כתוצאה מארועי חיים קשים, כגון אובדן אדם קרוב ומחלות סופניות. מתברר שלצד הקושי הרב שמעוררים ארועים אלו, מוצא האדם דרך להתפתח, לבחון מחדש את חייו, סדרי העדיפויות המנחים אותו ויחסיו עם אחרים.

אני בחרתי להתמקד דווקא בצמיחה שמתרחשת לאור מעברי חיים טבעיים, כגון מעבר לאמהות, אבהות וסבות, וכן צמיחה המתרחשת בקרב אוכלוסיות שיש להן מאפיינים מיוחדים כמו אמהות לתאומים והורים לפגים. גם בארועים אלו, למרות שניתן לזהות קשיים ומתחים, אנחנו מוצאים צמיחה אישית.

כיצד הגעת לעסוק בתחום זה ומה הניע אותך לכך? 

את הקריירה המקצועית שלי התחלתי במחלקת מדעי ההתנהגות בצה"ל, ואחר כך עברתי לנהל את תחום המחקר במחלקת נפגעים ובטיחות בדרכים. שם נחשפתי לכל הנושאים שמעניינים אותי כיום: עיסוק בחיים ובמוות, וכמובן התחום שאני מזוהה איתו ביותר – פסיכולוגיה של הנהיגה.

שם הבנתי שהעיסוק במוות, שכול, פגיעות – אינו מעורר רק שאלות של "למה זה קרה לי" ו"מה אני אעשה עם חיי שנפסקו בפועל, מעתה והלאה", אלא גם שאלות העוסקות בפשר ובמשמעות של החיים, ההבנות החדשות שמתפתחות כתוצאה מן הארוע וכו'. הבנתי גם שההשלכות של מפגש עם ארועים טראומטיים אינן חלות רק על המשפחה והחברים הקרובים, אלא גם על כל מי ש"נוגע" במשפחה – מטפלים, קצינות נפגעים, עובדי שיקום.

במקביל, חקרתי את הנושא של נהיגה מסוכנת בקרב צעירים ולמדתי שבניגוד למה שהיה מקובל לחשוב, הצעירים דווקא מודעים פעמים רבות לפגיעה האפשרית כתוצאה מנהיגה פזיזה, אולם לא שאלות של פגיעוּת ותאונות מעסיקות אותם. הם יותר ממוקדים בשאלות אחרות לגמרי, כגון: "מה אני שווה", "מה החברים שלי חושבים עלי", "איך אזכה בתשומת לבם", "מה כיף לי לעשות כעת". התשובות שהם נותנים לשאלות הללו קובעות במידה רבה את צורת הנהיגה שלהם.

לאחר שבע שנים של עריכת מחקרים בצה"ל, במהלכן סיימתי תואר שני ושלישי בפסיכולוגיה, הצטרפתי לסגל בי"ס לעבודה סוציאלית באוני' בר-אילן, ושם המשכתי בעצם את קו המחקר הבסיסי הזה והרחבתי אותו לתחומים נוספים.

לפני מספר שנים, פיתחתי עם עמיתיי מהמחלקה לפסיכולוגיה, שאלון רב-מימדי לזיהוי סגנונות נהיגה. בסדרה של מחקרים מצאנו שסגנונות הנהיגה קשורים להיבטים אישיותיים מגוונים – שליטה, ערך עצמי, חרדה, חיפוש ריגושים – מחד גיסא, ולהתנהגויות נהיגה מסוכנת מאידך גיסא.

גילינו גם שישנה העברה בין-דורית של סגנונות נהיגה, זאת אומרת דמיון רב בין אופן נהיגת ההורה לנהיגתו של ילדו, כך שככל שההורה נוהג באופן יותר מסוכן, תוקפני, חרד או זהיר, כך ילדו ינהג באופן יותר מסוכן, תוקפני, חרד או זהיר, בהתאמה. בנוסף לכך, מצאנו שבני זוג מאופיינים פעמים רבות בסגנונות דומים.

השאלון הזה זכה לתהודה חיובית מאד בעולם המקצועי ותורגם לשפות רבות (ביניהן ספרדית, איטלקית, צרפתית, גרמנית, אנגלית, ערבית, הינדית, רוסית והולנדית), וחוקרים מרחבי העולם ממשיכים להביע בו עניין רב ולכלול אותו במחקריהם.

העיסוק במוות משתנה לאורך מעגל החיים. ילדים קטנים מתייחסים אליו בעיקר דרך בעלי חיים שהם נתקלים במותם, לצורך העניין - אפילו כשמדובר בזבוב שאינו זז על הקיר, או באמצעות סיפורים. מתבגרים עוסקים בשאלות של גיבוש זהות ייחודית לעצמם, ובתוך כך דנים במשמעות הקיום וכמובן במשמעות המוות. הדיון בשלב זה הוא בעל אופי פילוסופי והמוות נראה כמובן אפשרות רחוקה מאד.

גיל המעבר הוא תקופת חיים משמעותית בה צף ועולה העיסוק במוות, דרך אובדן של הורים, או תחושת פגיעוּת גבוהה יותר לנוכח מחלות. זיקנה מעוררת אף היא מחשבות על מוות, הפעם כסקירה מקיפה של החיים שנחוו עד כה, תחושת סיפוק לעומת תסכול מהם, פחד מפני המוות לעומת קבלתו כחלק ממהלך החיים. כך שבעצם אין כאן באמת עניין של "יותר" ו"פחות", אלא שינוי בדגשים ובמשמעות המיוחסת לחשיבה על המוות.

מוות. מושג בתחום הפיסיולוגיה, שיש לו השלכות מרובות - רפואיות וביולוגיות מזה, ודתיות, פילוסופיות ואתיות מזה.

לערך המלא

עד כמה המחקרים שאת עורכת הם נחלת "מגדל השן" של האקדמיה, כלומר נועדים לקידום ידע או תאוריה, ועד כמה הם נותנים מענה לשאלות מעשיות המטרידות אותנו בחיי היום יום?

הדרך בה התפתחתי מבחינה מקצועית סללה את דרכי כחוקרת יישומית. כמעט כל המחקרים שאני עורכת הם בעלי יישומים בחיי היומיום. המחקרים בתחום הפסיכולוגיה של הנהיגה למשל, מסייעים לא רק בהבנה מעמיקה יותר של מוטיבציות המנחות נהיגה מסוכנת, רגשות שנהיגה מעוררת ועמדות כלפיה, אלא גם בתכנון תכניות התערבות, קמפיינים ופרויקטים שנועדים למיתון נהיגה מסוכנת.

המחקרים אכן מעוגנים בתאוריות פסיכולוגיות ותורמים לגוף ידע מצטבר, אולם במקביל הם גם נותנים מענה לשאלות מעשיות ומשרטטים קוי פעולה אפשריים.

החשיבה האינטואיטיבית של אנשים מובילה אותם למסקנה שמאחר וכולם פוחדים מפני המוות, הרי שאם נזכיר לאדם את מותו, מיד הוא יעשה כל דבר על מנת לחיות. כך שלמשל, אם יזכירו לו את מותו, הוא ינהג במכוניתו יותר בזהירות, ישמור על כושר גופני ובריאות. אולם, המחקרים מוכיחים כי המציאות מורכבת הרבה יותר.

פעמים רבות אנשים עושים בדיוק ההיפך מסיבות שונות. לעתים תחושת החיוּת של אדם וערכו העצמי חשובים לו יותר משמירה על חייו. זה מוכיח כי לא כל אינטואיציה מהווה אמת מדעית' ומעורר מחשבה לגבי השימוש התדיר (מדי) בהפחדה בתחומים שונים.