|
למה מתקפת ריאליטי זה רע? כיצד הופך חסכון במים למסע הפחדה? מדוע מדיניות חוץ בישראל היא בגדר אשליה? ד"ר מקלברג בראיון נשכני במיוחד |
|
מהו תחום המחקר המרכזי שלך?
אני איש תקשורת ומדע המדינה שעוסק במחקר השוואתי בינלאומי, הבוחן את השפעות אמצעי התקשורת ותקשורת ההמונים על שינויים בזירה הבינלאומית. זהו תחום מחקר חדש יחסית שנמצא עדיין בחיתוליו. תחומי המחקר שלי בוחנים את השפעת התקשורת בשתי רמות: הראשונה הינה הרמה הישירה - העוסקת בהשפעת התקשורת על תהליכים בינלאומיים כגון קבלת החלטות, דיפלומטיה ומשא ומתן. השנייה הינה הרמה העקיפה - העוסקת בהשפעות תרבותיות-חברתיות-פוליטיות של התקשורת באמצעות תהליך הגלובליזציה.
המחקר המקיף האחרון שלי, אשר נתמך על ידי קרן המדע הישראלית (ISF), בוחן את השפעת התקשורת על התפתחות משטר איכות הסביבה הבינלאומי. מסיבות שונות, מירב המחקר האקדמי עוסק בתהליכים משבריים. אני מעדיף לעסוק בתהליכים אשר יוצרים שיתוף פעולה והבנה. לכן בחרתי להתמקד בנושא כמו איכות הסביבה. זהו נושא חוצה גבולות, אשר רק שיתוף פעולה בינלאומי יכול לקדמו.
כמובן שבתור ישראלי אינני יכול להתעלם מהמקרה שלנו. נושא איכות הסביבה הישראלי הינו משני בתרבות ובפוליטיקה הישראלית. בניגוד לשמירה על הטבע, שתמיד היתה מרכזית בתרבות הפוליטית הישראלית, הרי שנושא איכות הסביבה עומד בסתירה כמעט מוחלטת לאתוס הציוני.
בישראל, איכות הסביבה הינה משנית לצרכי ביטחון, קליטת עליה וצרכים אחרים של המדינה המתפתחת. יחד עם זאת, בשני העשורים האחרונים ניתן לזהות מודעות חברתית גוברת לנושא. מודעות זו באה לידי ביטוי בהקמת קבוצות אזרחיות אשר מנסות לקדם את איכות הסביבה, בכניסתם של נושאים ירוקים למצעים של רוב המפלגות, ובהקמת המשרד להגנת הסביבה ב-1989. הממשלה אינה מעוניינת לטפל בנושא (תקציב המשרד להגנת הסביבה הינו מהנמוכים בתקציבי הממשלה) ומערכת החינוך ממעטת לעסוק בו.
המחקר שלי מראה באופן ברור שהמודעות והפעילות הסביבתית נובעות במידה רבה ממסרים ירוקים, חוצי גבולות, אשר חודרים לתרבות ולמערכת הפוליטית הישראלית. |
|
כיצד הגעת לעסוק בתחום זה ומה הניע אותך לכך?
גדלתי כבן הצעיר במשפחה בת חמש נפשות, בעלת מודעות פוליטית גבוהה. שיחות יום שישי התגלגלו לעיתים קרובות לוויכוחים פוליטיים סוערים. כאשר התבגרתי, התחלתי לפתח מודעות פוליטית משל עצמי, אשר נבעה מהחינוך שקיבלתי בבית לצדק אוניברסלי ושוויון חברתי.
נושא היחסים הבינלאומיים ריתק אותי מראשית לימודיי, במיוחד כאשר נכנסתי למסלול האקדמי וגיליתי זוויות ראיה חדשות שלא נחשפתי אליהן במערכת החינוך היסודית והעל-יסודית. עושר הידע וההזדמנות להעשיר את ידיעותיי קסמו לי.
במהלך הלימודים גיליתי, שבחינת השפעות התקשורת על היחסים הבינלאומיים חסרה מאוד בתחום המחקרי. מנגד, כאשר בחנתי את התייחסות הפוליטיקאים להשפעת התקשורת על מעשיהם, מצאתי שרובם ככולם בטוחים כי התקשורת משפיעה על כל צעד והחלטה אותם הם לוקחים. ריתק אותי הרעיון לשלב בין שתי גישות מחקריות אשר ממעטות להתייחס זו לזו.
מרתק אותי לחקור כיצד מתפקדת התקשורת כמרכיב מרכזי בתהליכים פוליטיים, מקומיים ובינלאומיים, כיצד היא מהווה מרכיב מרכזי בחיינו. מה שלא מופיע בה - בעצם לא נעשה. לכן פוליטיקאים משקיעים מאמצים רבים בדרך בה התקשורת תציג אותם, לעיתים יותר מאשר במעשים עצמם.
רבות מדובר על ירידת רמת התכנים בתקשורת. אותי מעניינת התופעה בהיבטים החברתיים-פוליטיים. העולם התקשורתי הרב-ערוצי יוצר מצב חדש בו קשה למדינה להעביר מסרים לאזרחיה. בעבר כולנו היינו מרותקים לחיים יבין בתשע בערב, שכן זה היה הערוץ היחיד אותו קלטנו (אלא אם העדפנו לראות תוכניות עמוסות 'שלג' ממדינות שכנות). כיום רבים אינם חשופים יותר למידע זה ומעדיפים במקומו ערוצי ספורט, מוסיקה או קומדיה.
אותי מרתקת השאלה - כיצד תצליח הדמוקרטיה המודרנית לשרוד, בעולם בו מרבית הציבור אינו חשוף למידע לו הוא זקוק בקבלת החלטות הקשורות בחייו? |
|
שאלת תם – כולם מדברים על השיח הפוליטי, גבולותיו והשפעותיו. כיצד בעצם מגדירים את המושג "פוליטיקה"?
הכל פוליטי! אין שום מפגש בין שני אנשים שאינו פוליטי.
למושג "פוליטיקה" יש הגדרות רבות, אולם אני דוגל בהגדרה הפשוטה ביותר: פוליטיקה היא מאבק על אמצעים חסרים. לכן כמעט כל דבר הוא פוליטי: בתוך המשפחה יש פוליטיקה, כי משאב ההכנסה הוא מוגבל. אם שני ילדים במשפחה רוצים לקבל מתנות, וההכנסה היא מוגבלת, הרי נוצר ביניהם מאבק פוליטי. בוועד הבית יש פוליטיקה - האם להחליף את דלת הכניסה או לשפץ את הגינה? האוויר, לאורך ההיסטוריה, לא היה פוליטי שכן הוא היה נקי ובלתי מוגבל לכולם. אולם ברגע שהחלו לזהם לנו את האוויר, הוא הפך למשאב מוגבל ולכן פוליטי.
גם השיח הפוליטי עצמו מצוי במאבק פוליטי, שכן משאב הזמן והמקום בתקשורת הינו מוגבל. לכן מתקיים מאבק פוליטי על גבולות השיח, או במילים אחרות, על מה יכולה חברה נתונה לדבר ועל מה לא. מה הציבור יודע ומה לא. זהו בעיניי המאבק הפוליטי החריף והחשוב ביותר. גבולות המחשבה שלנו נקבעים על ידי השפה בה אנו משתמשים. כאשר מגבילים את גבולות השיח, מצמצמים לפרט את יכולת המחשבה שלו. כאשר מטמטמים אותנו בתוכניות ריאליטי, קשה לנו לחשוב על החברה בה אנו חיים.
מדינת ישראל היא דוגמא לדמוקרטיה בה, לכאורה, אין הגבלה על החשיבה. אולם כבר מגיל צעיר מחנכים את הציבור לחשוב בדרך צרה אחת - החל מלימודי ההיסטוריה בבית הספר, וכלה בהשתלטות המערכת הפוליטית ואליטה מצומצמת על אמצעי התקשורת.
נקודת ההשקפה הצרה שבה מחונך הציבור הישראלי, אינה מאפשרת לו לחשוב באופן עצמאי. השיח מחולק לשחור ולבן: אלו "שתומכים בישראל" מול "אנטישמים". אין כל הסתכלות על אינטרסים בינלאומיים וגלובליים של "שחקנים" אחרים בזירה הפוליטית. כאשר נציג מדינה באו"ם "מעז" להרים את ידו כנגד ישראל, הוא מתויג מיד כ"אנטישמי". אין דיון בשאלה מהם האינטרסים הלאומיים אשר הובילו את אותו נציג להצביע בדרך זו. מסיבה זו גם הציבור הישראלי, ברובו, מחלק את העולם לשחור ולבן: אלו ש"בעדנו" ואלו ששונאים אותנו.
שיח זה אינו מגביל את עצמו לזירה הבינלאומית. חברה שחושבת בשחור ולבן, עושה זאת גם ביחסים הפנימיים שלה. |
|
בעניין איכות הסביבה – מה דעתך על הקמפיין המסיבי שאנו חווים בתקשורת בנושא "ישראל מתייבשת"?
מבחינה תקשורתית, הקמפיין הוא אחד הטובים שראיתי בשנים האחרונות. מחקרים מראים לנו כי המסר המשפיע ביותר הינו המסר החזותי, ואכן שילובו במסר המילולי נעשה בצורה גרפית ברורה וחד משמעית. הבעיה שלי עם הקמפיין אינה תקשורתית אלא מהותית-תוכנית. זוהי דוגמא נפלאה למסע הפחדה של הציבור.
יש כאן הטלת אחריות על האזרחים במקרה ברור שבו המדינה לא מתפקדת. לאורך שנים מדובר על מצוקת המים של ישראל. מזה עשורים ברור לכולם כי במדינה מדברית, בה מקורות המים מתמעטים והאוכלוסייה גדלה, יש לדאוג למקורות מים אלטרנטיבים.
ליוינו אינספור דיונים והחלטות ממשלה. החל מהתפלת מי ים וכלה בייבוא מכליות מים מתורכיה. כבר בשנת 2002 קבעה ועדת חקירה פרלמנטרית כי "אם מצב מדיניות המים בישראל היה נקבע על בסיס מספר החלטות הממשלה שהתקבלו בנושא, הרי שהמצב מצויין". אולם ממשלות ישראל אינן מתעניינות במצב המים. במקום זאת ניתן להוציא כסף רב על תשדירים אשר יפחידו את הציבור.
אולי כדאי להפחיד פחות את הציבור ולגייס את הכסף על מנת להתפיל מים או לאגור מי שיטפונות. הממשלה בחרה בדרך הקלה: לא לעשות כלום ושהציבור ישלם. שלום חנוך כבר כתב על זה שיר לפני הרבה שנים, ובינתיים אנחנו ממשיכים לשלם.
הנקודה השנייה שמטרידה אותי נוגעת בשימוש בילדים על מנת להעצים את הפניקה הציבורית. הקמפיין הקודם בו נעשה שימוש בילדים על מנת לשנות התנהגות ציבורית, היה קמפיין הגנת פרחי הבר. אולם הקמפיין הנוכחי עושה שימוש בילדים על מנת להפחיד. מה אמור ילד לחשוב כאשר הוא רואה דמויות בטלוויזיה מתפוררות בשל חוסר מים?! כחלק ממסע זה, אנו מוצפים כתבות תקשורתיות המשבחות ילדים החוזרים מהגן ומבית הספר ומשליטים בבית טרור של חיסכון במים. חינוך לשמירת טבע ואיכות סביבה הינו חיובי, אולם מסע הפחדה של ילדים אינו הדרך לפעול. |
|
| |
גלובליזציה, מכלול של תהליכים כלכליים, תרבותיים, חברתיים, פוליטיים ואף דתיים, המתחוללים כיום ברחבי העולם והופכים אותו ל"כפר גלובלי"...
לערך המלא
|
|
מהו הגורם המרכזי המשפיע על תדמיתה השלילית של ישראל בתקשורת העולמית? האם זו תקשורת עוינת, מערך הסברה לקוי, או שמא המציאות הישראלית עצמה?
קשה להגדיר גורם מרכזי אחד, כיוון שמדובר בשילוב של מספר גורמים. אני לא מכיר את המושג "התקשורת". לא קיימת מועצת שבט עליונה של אמצעי התקשורת העולמיים שמתכנסים יחד כדי להחליט כיצד ניתן להזיק לישראל. התקשורת העולמית מורכבת מאינסוף בעלים, עורכים וכתבים, אשר לכל אחד מהם נקודת השקפה. כתב טוב הוא זה היודע להשאיר את עמדתו הפרטית בצד ולהציג את העובדות. אולם הצגת עובדות במדיום צר כגון אמצעי התקשורת, הוא בעייתי. לכן יש לדבר על ערוצים אשר עושים עבודתם נאמנה, וכאלו שלא.
ערוץ ה-BBC, המושמץ רבות בישראל, הוא ערוץ תקשורת הנוהג לזמן בכל שנה קבוצה של אקדמאים ישראלים, על מנת ללמוד מהם היכן הוא טועה באופן הייצוג של ישראל. זו דוגמא לערוץ אשר מנסה להשתפר ולהציג את המציאות בצורה אובייקטיבית. לא תמיד הוא מצליח, אבל לפחות הוא מציג ניסיון כן לעשות זאת.
לכן יש לדבר על גורמים נוספים. הראשון שבהם הוא המצב האובייקטיבי. אמצעי התקשורת, ויותר מכך הציבור הרחב, יטו תמיד לצדד בעמדת החלש. אין מה לעשות, תמונה שבה עומד נער מול טנק, תחזק תמיד את הצד של הנער ולא של הטנק. לא משנה כמה הטנק צודק. צריך רק להיזכר בדעת הקהל הישראלית בנוגע לסוגיות בעולם, כדי להסכים כי אנחנו לא שונים. אנחנו רק הרבה יותר רגישים למה שקשור ישירות בנו.
נקודה נוספת קשורה בדבריו של הנרי קיסינג'ר,
שאמר כי לישראל אין מדיניות חוץ, רק מדיניות פנים. הפרשנות שלי לכך היא, שראשי המדינה שלנו אינם מתאימים את המסרים שלהם לזירה הבינלאומית. התקשורת הגלובלית המיידית יוצרת מצב בו כל מסר שנאמר במקום אחד בעולם, מגיע מיידית לכל נקודה אחרת על פני הגלובוס. לכן על המדינאי להחליט מהו המסר החשוב לו ביותר.
ראשי המדינה לדורותיהם עשו החלטה חד משמעית. עבורם, מרכז המפלגה חשוב יותר מאשר הסברה בינלאומית. לכן הם ממנים מסבירים, לא על פי כישוריהם, אלא על פי השתייכותם הפוליטית. בכך הם פוגעים בתפקיד המרכזי של משרד החוץ. גם כאשר הם נושאים נאומים בעולם, הם אינם מכוונים אותם למאזיניהם. המנהיגים שלנו מדברים במונחים ישראליים, שמותאמים לקהל הבוחרים בארץ. מה שחשוב להם הן מערכת הבחירות הבאה ולא תדמיתה של המדינה בזירה הבינלאומית.
כמובן שבסופו של דבר אין שום הסברה שיכולה להתעלות מעל מדיניות רעה, אבל זה כבר סיפור אחר. |
|
רבות מדובר על השתלטות תוכניות הריאליטי על חיינו. עד כמה משפיעות תוכניות אלו על החברה הישראלית?
תוכניות הריאליטי נוצרו על מנת לספק בידור. לכן אין כל רע בז'אנר הריאליטי כשלעצמו. הבעיה מתחילה כאשר הריאליטי חודר לחיינו, וכמו בכל דבר, זוהי שאלה של מינון. כאשר הריאליטי הוא הדבר היחיד שניתן לצפות בו בטלוויזיה, הרי שהחברה נמצאת בבעיה.
המסר של תוכניות הריאליטי הוא שהכל כשיר כדי להשיג את המטרה. זה כולל לשקר, לתחמן ולבגוד בכל מה שאנחנו מאמינים בו. לא מזמן, צפיתי בבת של חבר שלי משחקת עם חברותיה ב"כוכב נולד". הילדות המתינו עד שהכוכב התורן יסיים לשיר ואז החל המשחק האמיתי. "ועדת השופטים" קטלה את הזמר עד דק. זה המסר של התוכנית. לא חשוב הכישרון. מה שחשוב זה לספק את הצורך הבסיסי של קטילת האחר. וזה מה שסיפק לילדות את ההנאה. אני לא חושב שזה המסר המרכזי שאותו אנו רוצים להנחיל לחברה.
הבעיה השנייה הינה תרבות הסלבריטאים. אני מעריך אנשים מוכשרים ונהנה לצפות בהם או להאזין להם. יחד עם זאת, אני מאמין שכל אדם צריך לעסוק בצורה מקצועית במה שהוא מבין או מוכשר בו. אין לי כל צורך לשמוע את דעותיו החברתיות של זמר, כמו שאין לי צורך לשמוע את דעותיו הפוליטיות של רקדן. תאמינו לי, הם ממש לא ירצו לשמוע אותי שר, או לצפות בי רוקד.
הבעיה היא שתרבות הסלבריטאים משפיעה על הציבוריות הישראלית. אין להם מה לומר לנו, אבל הם מתבטאים בכל נושא. אני קורא בזאת להחזיר את הסלבריטאים למשבצת המתאימה להם: בידור. בזה הם טובים. אם אתם רוצים דיון פוליטי-חברתי תזמינו אנשים שמבינים בזה. |
|
"רעיון מורכב בשפה פשוטה" – ד"ר מקלברג מציג נקודה למחשבה:
הסוציולוג, הפילוסוף וחוקר התרבות הגרמני, יורגן האברמאס, מתייחס אל המרחב הציבורי כאל מרחב בו מתרחש מפגש ושיח בין אנשים פרטיים, שתכליתו היא החלפת דעות ביקורתיות וגיבוש "דעת קהל" על המתרחש בממשל. במילים פשוטות, המרחב הציבורי הינו זירה שאינה נשלטת על ידי הממשל. זה המקום בו אזרחים יכולים להביע את דעתם באופן חופשי, ללא מורא השלטונות. המרחב הציבורי מאפשר לאזרחים להיות פעילים בחיי המדינה. ביטוי חופשי של דעות משפיע על קבלת ההחלטות של המנהיגות ועשוי להוביל גם לפעילות ציבורית – דוגמת הפגנות, הקמת קבוצות אינטרס, כתיבה לעיתונים וכדומה.
מסיבה זו המרחב הציבורי הכרחי לקיומה של דמוקרטיה. ללא חופש ביטוי והחלפת דעות, אין הציבור יכול לקבוע את עמדתו בנושאים שעל סדר היום. ללא מרחב זה אנו מקבלים דעות המוכתבות מלמעלה. אמצעי התקשורת הינם זירה מרכזית למרחב הציבורי. התקשורת יכולה לאפשר למגוון דעות להישמע באופן חופשי ולהגיע לציבור רחב בו-זמנית. באמצעות תוכניות אירוח, כתיבה לעיתונים ואפילו מוסיקה פוליטית, הציבור יכול להשמיע את עמדתו ולהשפיע על התהליך הדמוקרטי.
יחד עם זאת, מדינת ישראל נכשלת בפיתוח המרחב הציבורי שלה. יותר מכך, הציבור נכשל בפיתוח מרחב זה. החלטות מרכזיות בציבוריות הישראלית מתקבלות ללא כל דיון ציבורי. התקשורת הישראלית נוטה להתגייס בנושאים מרכזיים לצידה של הממשלה. במקום להעלות סוגיות לדיון, להשמיע את כל מגוון הדעות ובכך לאפשר לציבור לעצב את עמדתו, התקשורת הישראלית נוטה להסתתר מאחורי מושג "טובת המדינה".
בכך נפגמים השיח הציבורי והדמוקרטיה הישראלית. אנו מקבלים את דעות הממשלה ואין לנו את היכולת לבקר אותן. התקשורת אמורה להיות כלב השמירה של הדמוקרטיה ולא כלב השמירה של הממשלה. טובת המדינה הינה שיח ציבורי מקיף ומעמיק. גם אם מועלים בו נושאים שאינם מוכתבים מלמעלה.
אני רוצה לשמוע דיון חופשי על גבולות המדינה. דיון על הגזענות שבתוכנו. האם מדינת ישראל צריכה להיות קפיטליסטית או סוציאליסטית? גם אם אזרח אחד מציין את יום העצמאות והאזרח השני את יום הנכבה. לא ניתן להסתיר את עמדות האזרחים. דיון פתוח בעמדות אלו יהפוך את מדינת ישראל למדינה בריאה יותר, דמוקרטית יותר. אני רוצה לחיות במדינה בה לאזרחים, אשר שולחים את נציגיהם לייצג אותם, יש אמירה והשפעה. לא במדינה בה מכתיבים לנו את דעותינו. |
|
לסיום, ציטוט חביב עלייך:
"הבחנתי נוכח המהומה והסבל כי בעוד כל הקברים מופנים, על פי המסורת המוסלמית, כלפי מכה, כל צלחות הלוויין מופנות כלפני מורדוק [איל תקשורת]. תמהתי אילו מן העובדות הללו היא בעלת השפעה רבה יותר על חיי האנשים אשר מסביבם משתוללת המלחמה. התשובה היתה כי מורדוק משפיע על חייהם יותר מאשר מכה. ראיתי את השפעת הגלובליזציה".
פאדי אשדאון, לשעבר יו"ר המפלגה הליברל-דמוקרטית בבריטניה, מתאר ביקור שערך בכפר באלבניה בעת המלחמה בחבל קוסובו. (1998) |
|
|
| | | יליד 1966. נולדתי וגדלתי בגבעתיים. בוגר תואר ראשון במזרחנות ובמדע המדינה באוניברסיטת תל אביב. גם את לימודי התואר השני במדע המדינה, במסלול תקשורת פוליטית, סיימתי באוניברסיטת תל אביב. את לימודי הדוקטורט סיימתי בשנת 2002 באוניברסיטת סאסקס שבברייטון, אנגליה.
החל מהשנה האקדמית הקרובה, אהיה חבר בסגל האקדמי במסלול לתקשורת במכללת שנקר. כמו כן אני מרצה לתואר שני בחוג למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב, חבר בוועד המנהל של האגודה הישראלית למדע המדינה ועורך ראשי (עם ד"ר הני זובידה) של הוצאת הספרים של האגודה הישראלית למדע המדינה. |
|
| עוד שאלות מחקר | | |
|
|
|