מתוך מגוון הסוגיות המעסיקות את השיח הציבורי בישראל כיום, מהן שלוש הבעיות "הבוערות" ביותר מנקודת מבטך?
הבעיה הראשונה היא הפער העצום בין המוסדות הפוליטיים-שלטוניים לבין תהליכים חברתיים- פוליטיים, שרובם לא מטופל נכון על ידי האליטות הפוליטיות. הבעיה חורגת בהרבה מניהול לא תקין ומהעדרם של מנגנונים ראויים של תהליכי קבלת החלטות. היא טמונה ומשתקפת בשלושה היבטים:
ראשית, היעדר אחריות של פוליטיקאים. הפוליטיקאי הישראלי אינו סבור כי יש מחיר להיעדר אחריות חברתית ומדינית. איש הישר בעיניו יעשה, שכן אין מחיר ציבורי להיעדר אחריות ואין עלות להיעדר נאמנות לציבור הרחב. היבט שני לבעיה הראשונה שמניתי הוא הגדרה שגויה של חזון לאומי ובמרכזו מדיניות חברתית. התוצר של זה היא רמיסת זכויות אדם.
למשל, מדינת ישראל אינה מגיבה נכון לאתגר השליטה בשטחים שנתפסו על ידי ישראל ב-1967 ובהם רוב מוחץ של אוכלוסיה פלסטינית הרוצה בסיום הכיבוש הצבאי של ישראל. המצב העכשווי כרוך גם בבעיות קשות מאוד של רמיסת זכויות אדם בתוך ישראל, כדוגמת היחס של המדינה למיעוט הישראלי-פלסטיני.
ההיבט השלישי של הבעיה הראשונה הוא שליטתה של הדת היהודית אורתודוכסית כדת המדינה, תוך הצרה משמעותית של יכולות הזרמים היהודיים האלטרנטיביים להציב אתגר לדת המדינה. כך יוצא כי החיים הפוליטיים במדינה מושפעים באופן לא יחסי על ידי מיעוט דתי-אורתודוכסי.
הבעיה השניה היא הריבוד החברתי-כלכלי המתעצם בישראל בעקביות במיוחד מאז תחילת שנות ה-90. חברה בריאה לא יכולה לאפשר לעצמה רמיסת צדק חברתי ובמיוחד של מיעוטים. ההיסטוריה הפוליטית מלמדת כי סופה של ריבודיות חברתית-כלכלית באסונות פוליטיים.
הבעיה השלישית היא מצבה החולה של מערכת החינוך הישראלית בכלל, ומצבה של ההשכלה הגבוהה במיוחד. יש בישראל קהילות מדעיות מעולות אך איני חושב שההשכלה הגבוהה זוכה למקצת החשיבות הלאומית שהיא ראויה לה, וזאת מבלי לפגוע בצורך לשפר את דרכי הניהול באקדמיה הישראלית.
השילוב של שלוש הבעיות המרכזיות הללו מסוכן יותר לישראל מכל אויב אמיתי או מדומיין. במילים אחרות - לא תוכל להתקיים כאן דמוקרטיה, וגם לא יהיה ביטחון, ללא שויון, זכויות אדם ושלום. מילים פשוטות אך מאחוריהן מסתתר הצורך ברפורמות מקיפות ביותר שתחילתן בשרטוט חזון ציבורי חדש לחברה הישראלית.
