אני לקומבה מלה לא נוסע

"כל האזור הואר בעזרת מנורות ענק. לאורן נגלו מיליוני אנשים נאבקים, דוחפים כדי להגיע למים הנכספים, ולאחר מכן חוזרים רטובים, רועדים מקור אך שמחים כילדים קטנים. נדמה היה שהדוחק, הקור, הצפיפות והבלגן לא הפריעו לאיש".
הקטע הזה לקוח מתוך מאמר מצוין שפרסם שמעון לב במגזין "מסע אחר" לאחר הקומבה מלה הגדולה הקודמת, זו של 1989. לב, מומחה גדול לכל נושא הודי, ובייחוד לכל מה שקשור בעליות לרגל, חזר מן הקומבה מלה ההיא באללאהבאד נפעם. ההיכרות שלו עם התרבות והדת ההודית אפשרה לו לחוות חוויה חזקה מאוד, למרות שהוא מעיד על עצמו שאינו מאמין כלל.
יש כאלה שדוחק, קור וצפיפות באמת לא מפריעים להם. לי דווקא קשה לחשוב על שלושה דברים שמפריעים לי יותר. בייחוד הדוחק.
ביקור בקומבה מלה לפני 12 שנים לא היה מעשה שגרתי. הרבה מאוד השתנה בתריסר השנים שחלפו מאז הקומבה מלה האחרונה. יצחק שמיר היה אז ראש ממשלת ישראל, ש"ס היתה מפלגה קטנה בתחילת דרכה, הודו עוד לא זכתה לפופולריות שהעניקו לה בישראל המוני מבקרים, מאמרים, סרטים, תמונות והספר של א.ב. יהושע. אירועים הינדיים גדולים והמוניים מאוד לא נחשבו עדיין לבון טון חברתי. הרושם היום, כאשר נפתחת הקומבה מלה הראשונה של המילניום השלישי, שבישראל בפרט ובמערב בכלל מתרגשים מן החג הדתי ההינדי לא פחות מאשר מתרגשים ממנו על גדות הגנגס.
"אלפי גברים עירומים, מרוחים בוץ אפור פרצו בריצה מטורפת אגב שאגות ונפנוף חרבות. ההמון נחרד ממקומו ופינה להם דרך במהירות הבזק" (מתוך אותו מאמר של שמעון לב על הקומבה מלה של 1989). אני יכול די בקלות להבין את הפיתוי לנסוע לחלקים מסוימים של הודו (בה לא ביקרתי מעולם). אני יכול להבין את הקסם שיש לטאג' מאהל, לארמונות המהרג'ה, למקדשים הגדולים, לחופים הטרופיים. בשום אופן אני לא יכול להבין את המשיכה לאירוע כל כך דחוס והמוני כמו הקומבה מלה.
איני זוכר שאירועים דתיים המוניים אחרים זכו לפופולריות ועדנה רבים כל כך בקרב קהל ישראלי. כאשר האפיפיור נואם בפני מאות אלפי מאמינים קתולים קשה לחשוב על אלפי ישראלים שמצטופפים ברחבת סנט פטרוס בוותיקן, מהנהנים לשמע הברכות, מצקצקים בלשונם למראה גדולתו של המנהיג הדתי הישיש החשוב ואומרים זה לזה, "איזה מזל שהגענו בזמן לשמוע את הברכה? הה? הה?" רוב המערביים (וישראלים רבים בתוכם), שנוהרים במהלך ינואר אל האירוע הדתי ההינדי הגדול ביותר, לא ממש בקיאים בנבכי הדת ההינדית. הם רוצים, כמו כולנו, הארה, הבנה, מחילת עוונות וחיזוק רוחני, אבל קשה לשער שהגיעו לשם כך ביום הכיפורים האחרון אל רחבת הכותל המערבי, או שהביעו צער רב על העובדה שהמשטרה חסמה את דרכם ונמנע מהם להשתתף האירועים ההמוניים ביום השישי האחרון של הרמדאן, ברחבת הר הבית בירושלים. גם שם נאספו מאות אלפי מאמינים שחיפשו מחילת עוונות, חיזוק רוחני וקשר עם הכוחות הכבירים שמעבר לתפיסתנו. גם שם האזינו מאות אלפים לברכת המופתי. נכון, הם מוסלמים ולא הינדים, וזה באמת הרבה פחות עכשווי. אבל, בכל זאת, רחבת האבן של הר הבית נקייה פי מאה מן המים בגנגס, אחרי ש-40 מיליון מאמינים הינדים טבלו בהם.
הכמיהה להארה נעימה יותר על גדת הגנגס, אבל היא כלל לא שונה מזו של חסידי ברסלב שנוהרים לקברו באוּמן. גם שם מספרים כמה מן השבים (אלה שמוכנים לספר לי) על תחושת התעלות שנובעת מן הריכוז הגדול מאוד של מאמינים במקום אחד.
הנקודה הזו של הדוחק היא בעיני המפחידה והמאיימת בכל האירועים האלה, אבל בקומבה מלה היא נשמעת מאיימת אפילו יותר. "הקומבה מלה של 1989 החלה ב-14 בינואר ונמשכה עד 6 בפברואר – יום הולדתו של שיווה. ביום הראשון טבלו בנהר כארבעה מיליון איש ובאחרון נכחו במקום כ-15 מיליון. בסך הכול הגיעו למפגש הנהרות במהלך ימי הקומבה מלה בין 30 ל-40 מיליון בני אדם... ביציאה מן המים שוב נדחפנו, דחפנו ונאבקנו לפלס דרך בהמון למקום שבו הנחנו את חפצינו" (מתוך מאמרו של שמעון לב). משום מה נדמה לי, שאם יש איזשהו סיכוי לשמינית שבשמינית של הארה מסוג כלשהו הוא טמון דווקא בשקט ובבדידות במקום נעים, יבש, קריר ועם הרבה אוויר צח.
בעיה מעיקה אחרת היא הפער הנורא בין המאמינים ההינדיים, רבים מאוד מהם חסרי כול, או עניים מאוד, לבין התיירים המערביים, שקפצו לראות אירוע ושלא מייחסים לו את אותה חשיבות דתית כבירה. התיירים האלה החליטו להוציא כך, במשך שבוע או שבועיים, סכום שהוא במקרים רבים משכורת שנתית של לא מעט הודים, ובמקרים אחרים פשוט סכומים שהעולים לרגל אל מפגש הנהרות בהודו לא יכולים אפילו לחלום עליהם. הם מגיעים כדי לבקש הישרדות והתיירים מגיעים כדי להציץ.
כדי להבין עד כמה הפכה הקומבה מלה לטרנד מערבי במובן הפחות נעים שלו די להסתכל באתרי האינטרנט דוברי האנגלית שמוקדשים לאירוע. אחד מהם, מקרי לחלוטין, הוא פרויקט של קולנוענים אמריקנים צעירים שרוצים לתעד את האירוע. מנהיג הקבוצה, דיוויד ברון, שמתגורר בסיאטל, וושינגטון, הוא מלחין, מופיע ומפיק של אירועים מוזיקליים. יש לו התמחות בוידאו של האוואנגרד. הוא מלמד סטודנטיות אמריקניות להקיש על טבלה (מין תוף הודי) ובעבר אפילו עשה איזו הפקה מוזיקלית עבור אולפני דיסני. כן, דיסני. בשנה הבאה הוא יכתוב ברזומה שעבד אצל דיסני ותיעד את הקומבה מלה בהודו. שאלוהים ושיווה ישמרו על ברון, דיסני, שמיר וכולנו.