מינוי הרמטכ"ל - תם ולא נשלם

פרשת מינוי הרמטכ"ל חשפה בעיני הציבור מערכת קנוניות ותככים בצמרת הצבאית והביטחונית שלנו. במהלך הסערה התקשורתית הפכו עניינים שוליים אך פיקנטיים, כמו סגנון ביתו של גלנט, לנושאים רבי חשיבות ודחקו מפניהם שאלות יסוד שאותן עלינו לברר כי בנפשנו הן.

תחילה ראוי לברר: האם קנוניות ותככים בין מפקדים בכירים ופגמים ערכיים בצמרת הצבאית הם חידוש בישראל? מן הסערה הציבורית ומן התגובות הנדהמות

 של הציבור השתמעה התגובה: לא ידענו, מי היה מאמין? אולם בעלי הזיכרון הטוב והעיניים הפקוחות לא הופתעו. תמיד היו קנוניות ותככים ותמיד נמצאו פגמים ערכיים במפקדים בכירים.

אבל, אולי הדברים היו מוסתרים? גם זה אינו מדויק. שיקולים פוליטיים היו תופעה מוכרת במינוי מפקדים בכירים בצה"ל כבר מראשית המדינה. אפילו יצחק רבין המתין זמן רב למינויו כרמטכ"ל, בשל ייחוסו הפוליטי הבלתי רצוי אז. גם פגמים בהתנהגות ערכית של קצינים בכירים נודעו אז, כמו פרשת הקצין הבכיר שנאלץ אחרי מבצע קדש לפרוש בגלל עסקים מפוקפקים, וגם קנוניות אישיות לא חסרו.

כאשר פרש חיים לסקוב מן הרמטכ"לות או יותר נכון, הורחק, כתב מכתב פרידה ובו ציטט את הפסוק מהתנ"ך המספר על עלילות אבשלום בן דוד: "ויהי כל איש אשר יהיה לו רב לבוא אל המלך למשפט ויקרא אבשלום אליו...ויאמר אליו אבשלום: ראה דבריך טובים ונכוחים ושומע אין לך מאת המלך...". בציטוט זה כיוון לסקוב אל תככנים שניצבו בינו לבין בן גוריון והשמיצוהו.

שקט - עד יום כיפור

אמנם, עד מלחמת יום הכיפורים לא זכו פרשות אלה לכיסוי תקשורתי נרחב, אולם הן היו ידועות לרבים בציבור וגם ביניהם לא עוררו ביקורת רבה מדי. מדוע?

סיבה אחת היתה האמון בבן גוריון. ראש הממשלה הראשון נתפש כמי שמגלה רגישות לשאלות מוסריות בצה"ל והציבור נתן בו אמון. אחר כך באו מבצע קדש ומלחמת ששת הימים, חיזקו את האמון בצה"ל ובמפקדיו והגבירו את הנטיה לסלוח למפקדים על חטאים שנראו אז כמשובות נסלחות. במבט לאחור אפשר להבין את הסלחנות שאפיינה את היחס לפיקוד הבכיר של צה"ל. מדינת

 ישראל היתה נתונה בסכנת קיום ובתנאים אלה היה מוסכם כי צריך למנות את אלה שיעשו את מלאכת המלחמה היטב גם אם בהתנהגותם המוסרית-ערכית יש פגמים.

הדברים השתנו במלחמת יום הכיפורים. "מלחמות הגנרלים", במהלך המלחמה ואחריה, חשפו קנוניות אישיות ומאבקי כוח בצמרת הצבא והיה גלוי יודע כי קנוניות ומאבקים אלו פגעו בניהול המלחמה ובכושר הצבא. אלא שאז החל תהליך ההכחשה של המערכת הפוליטית. הוסבר לעם שהיו אמנם תקלות ובעיות, אך הכל תוקן ואפשר להמשיך בעסקים כרגיל.

כך נמנעה מהחברה הישראלית האפשרות להוצאת מסקנות אמיתיות מאותה מלחמה. אז גם החל התהליך של התעלמות מהקשר שבין איכות הפיקוד לתוצאות בשדה הקרב. פגמים במלחמת לבנון הראשונה ועוד יותר בשנייה, לא עוררו כל חשבון נפש או ביקורת אמיתית בכל הקשור לרמת הפיקוד ולהכשרת הקצינים. המערכת הפוליטית, בניסיונה להבטיח את האופטימיות של העם, הוסיפה לספק לו גאונים צבאיים שאין ספק בכישוריהם וביכולתם. הלקח של משה דיין, שהאמון בו כשל במלחמת יום הכיפורים, נשכח. שוב הוצגו בפני העם גיבורי מלחמה ככישרון שאין שני לו. וזו היתה טעות חמורה.

הכוח של השר

כל בעל עין חדה יכול היה להבחין בנוהל השערורייתי של מינוי אלופים ורמטכ"ל על ידי אדם אחד - שר הביטחון. שיטה זו הביאה לכך שבאופן כמעט שיטתי, שרי ביטחון שעמדו ליפול מינו רמטכ"לים כדי לחסום את יריביהם. כך נהג דיין בימיו האחרונים כשר ביטחון אחרי מלחמת יום כיפור וכך עשה עמיר פרץ בשלהי כהונתו. על זאת יש להוסיף את שיטת מינוי המקורבים ב"פורום החווה" של שרון.

כל הדברים הללו היו גלויים וידועים במהלך השנים, אך הציבור והתקשורת השלימו עמם. מדוע? כיון שחשבנו שאין לפגמים אלה השפעה על כושרו ויכולתו של צה"ל. האיוולת הזו הצליחה להתקיים למרות מלחמת יום כיפור, למרות מלחמת לבנון הראשונה ולמרות השנייה.

לפרשה האחרונה של מינוי הרמטכ"ל לקחים חשובים ואם לא נלמד מהם הפעם, דמנו בראשנו. הלקח הראשון נוגע למינוי אלופים ורמטכ"ל. לא ייתכן שמינויים גורליים כאלה יופקדו בידי אדם יחיד. ובוודאי לא פוליטיקאי. אם שופטים מתמנים על ידי ועדה והכל מבינים שאסור שיהיה לפוליטיקאים השפעה מופרזת שם, על אחת כמה וכמה מינוי אלופים ורמטכ"לים.

הלקח השני נוגע לתהליכי הכשרה וקידום של הקצונה בצה"ל. כושר מנהיגות בצבא יש בו שני מרכיבים: מקצועי וערכי. לכל דרגה ותפקיד נדרשת מערכת כישורים ותכונות הולמת בשני התחומים. לקצינים בכירים נדרש ידע מקצועי ברמה האסטרטגית ומערכת ערכים קפדנית. כבר במלחמת יום כיפור נתברר שההכשרה המקצועית וגם הערכית ברמות הבכירות ירודה, עכשיו נשנו הדברים במישור הערכי. אם היו מהלכי הכשרה וחינוך נכונים בדרכו של יואב גלנט, מישהו היה מעיר לו על התנהגותו בהיותו סגן אלוף ומבטיח שלא יפתיעו אותו על סף הרמטכ"לות.

הלקח האחרון נוגע למערכת הערכים של ההנהגה הלאומית שלנו. הנהגה זו כוללת את הצמרת הפוליטית ובצידה הצמרת הצבאית. המערכת הצבאית קבעה לעצמה לאחרונה סף ערכי מוסרי מחמיר - שני קצינים בכירים הודחו בשל דיווח כוזב. אפשר להתווכח על חומרת היתר בהחלטה זו, אך משנתקבלה וסוכמה אי אפשר לסגת ממנה. זו מעתה והלאה הנורמה בצה"ל והיא חייבה לחסום גם את יואב גלנט.

הבדלים בנורמות

אולם קיים פער עצום ובלתי נסבל בין נורמה זו לבין הנורמות המקובלות במערכת הפוליטית. לא ייתכן שבמערכת הצבאית תיחסם דרכם של שלושה קצינים מעולים והם יענשו על דיווחים שאינם אמת, בלי משפט ובלי הרשעה פלילית ובאותו זמן במערכת הפוליטית, על עבירה פלילית דומה, שנקבע שיש בה קלון, המורשע יתכנן את שובו לחיים הפוליטיים, ששר חוץ יכהן בתפקידו תוך כדי חקירה פלילית וראש ממשלה בעבר נשאר בתפקידו למעלה משנתיים תוך כדי חקירה פלילית חמורה ביותר. הפער הזה בין נורמות מחייבות בהנהגה הצבאית לבין נורמות פסולות במערכת הפוליטית הוא בלתי נסבל.

פרשת מינוי גלנט לרמטכ"ל משקפת היטב את הפער הזה. ראש הממשלה, שר הבטחון, ועמם רוב חברי הממשלה, התעלמו מן הנורמות החדשות שנקבעו בצבא ופעלו "כמו בימים הטובים" שחלפו. את מחיר טעותם שילמו גלנט, צה"ל וכולנו.

אפשר לקוות שהנורמות החדשות בצה"ל יגבירו את אמון העם בצבא, אך באותה מידה ברור כי המערכת הפוליטית הולכת ומאבדת את אמון העם בשל הערכים המאפיינים אותה. בתקופה שבה האיומים על ישראל הולכים וגדלים, האמון במנהיגותה הולך ומתערער.

ד"ר יעקב חסדאי, אלוף-משנה (מיל'), היסטוריון ומשפטן

רוצים לזכות במכונית? השתתפו בתחרות הנהג החסכוני בפייסבוק שלנו