חיים חדשים

מכל קבוצות הספורט בעולם, למכבי תל אביב יש את מחזור החיים המשונה ביותר. העונה שלה מתמצה במשחק-שניים, לא יותר, שכל מה שבא לפניהם הוא משחקי אימון וכל מה שבא אחריהם הוא קצפת. לו היתה מכבי מפסידה בוויטוריה (או לו הפסידו הספרדים לפני שבוע במוסקבה), העונה שלה היתה כשלון והמאמן שלה היה מועמד להדחה; משניצחה, העונה עומדת בסטנדרטים, מה שיקרה בפיינל פור יכול להיות רק רוטב על הסטייק, ומה שיקרה בארץ הרי כולנו יודעים.
המצב הזה, הנמשך כבר שנים, גורם לפרצוף החמוץ-תדיר של הקבוצה ואוהדיה (אריאל מקדונלד, מי אם לא הוא, איפיין את הדברים היטב בראיון ב'הארץ'). הוא יוצר לחץ בלתי אפשרי על המאמן, שבתרבות הפרסונלית בישראל – האוייב הוא "ערפאת", האחראי הוא "המאמן" – אוכל את כל הקש. בתנאים האלה, ההישג של דייויד בלאט בוויטוריה הוא אדיר. מאמנים ותיקים ממנו כרעו תחת הלחץ במקרים קודמים; דייויד הכין את הקבוצה שלו באופן מושלם למשחק שלא היה החשוב ביותר העונה, אלא היחיד.
עכשיו מכבי היא קבוצה ללא לחץ, שנוסעת לבולוניה עם סיכוי של ממש. פנאתנייקוס מזדקנת, אם כי יש לה שלושה סופרסטארים בקו האחורי; קינדר, הקבוצה הביתית והטובה מכולן, סובלת מעליות וירידות. ולמכבי חזר הברק לעיניים. ההחלטה רבת הנזק להחזיר את נייט האפמן נשכחה, וחותם סופי עליה בא עם ספסולו הממושך של האפמן בוויטוריה (חזרתו לחיים של צ'ורצ'יץ', ליד בשוק, היא משהו שעוזר המאמן צ'ארלס בארטון, ההוא שאמרו שלא ברור מה הוא עושה, ממליץ עליו כבר כמה זמן). במשחק אחד, על כל הקופה, הכל יכול לקרות.
אבל מעל לכל, מעל לבלאט ולשחקניו, המשחק בוויטוריה חזר והראה איזו עוצמה יש במותג הזה, מכבי תל אביב. הדבר החמקמק והקשה לכימות הקרוי "רוח המועדון" בא לידי ביטוי בראש וראשונה במצבים האלה, שבהם משחק אחד הוא הכל. ספק אם יש הרבה מועדונים שעמדו בו לאורך השנים כמו מכבי.