שתף קטע נבחר

סדאם עוד כאן

בחלוף 10 שנים מאז פרצה מלחמת המפרץ, ראוי שניזכר במדיניות המודיעין השגויה שקדמה לה. עירק עדיין מהווה איום

עוד יומיים, ב-16 בינואר, ימלאו עשר שנים למלחמת המפרץ, שבה הכתה קואליציה מערבית-ערבית גדולה אויב משותף: סדאם חוסיין. היום, כמו אז, סדאם חוסיין עדיין שולט בעירק. העיצומים הבינלאומיים פגעו באיכות החיים בארצו, אך לא שברו אותו. הוא הצליח בשנים האחרונות להפסיק את החיטוט של פקחי האו"ם במכמני הנשק בארצו, ועדיין לא ויתר על חלומותיו, בכללם פיתוח נשק לא קונבנציונלי.
בשנים שקדמו להפצצת הכור הגרעיני בעירק ב-1981 היו פעילים ארגוני המודיעין הישראליים (אמ"ן והמוסד) גם בעירק, ולממשלה הועבר מידע מדויק ביותר. אחרי הפצצת הכור השתנתה המדיניות. את ראש אמ"ן, יהושע שגיא (שהודח בעקבות מסקנות ועדת כהאן, שחקרה את פרשת הטבח בסברה ושתילה), החליף ב-1983 האלוף אהוד ברק.
המלחמה בלבנון היתה בעיצומה, ובחינת המצב העלתה כי יש לשנות את סדרי העדיפויות. סוריה הקרובה לישראל הצטיירה כסכנה גדולה יותר מעירק. יכולותיה הבלתי קונבנציונליות היו מתקדמות מאלה של עירק, וטווחי טילי הקרקע-קרקע שלה כיסו את כל שטחה של ישראל. כל אלה, אישר ברק, "גרמו להורדת הקשב לעירק בסדרי העדיפויות".
ב-1986 החליף אמנון ליפקין-שחק את ברק, וכך תיאר את המצב שמצא: "בכל מה שנוגע לצד הטקטי, עירק לא ניצבה בראש סולם העדיפויות של ההתעניינות שלנו". והמדיניות הזאת נמשכה. ממילא התנהלה אז מלחמה עקובה מדם בין עירק לאירן, והכל התפללו שהמלחמה הזו לא תיגמר לעולם.
רק בשלב מאוחר הרבה יותר, אולי מאוחר מדי, השתנה היחס לעירק: דני רוטשילד, בתפקיד ראש חטיבת המחקר באמ"ן, החליט להגדיל את המשאבים המושקעים במודיעין על עירק. עם זאת, השאלה המרכזית נשארה ללא ממענה: האם יש לטילים העירקיים ראש קרב כימי. על פי ידיעה מודיעינית, ביצעה עירק באביב 1990 ניסוי בטיל נושא ראש קרב כימי (למשל גז סרין). בהמשך הגיעו דיווחים על כך שיש כמה ראשי קרב כאלה. בצה"ל התנהל ויכוח סוער בין אנשי מודיעין (אמ"ן וחיל האוויר), אם יש (אמ"ן), או אין (חיל האוויר). אבל גם הוויכוח הזה התקיים מאוחר מאוד: כשהעירקים כבר היו בכווית, והמלחמה עמדה בפתח.
אחרי מלחמת המפרץ התברר שלעירק אכן היו ראשי קרב כימיים, מהסוג המוגדר פרימטיבי. דהיינו ללא מרעום משוכלל, שהאפקטיביות שלו נמוכה או נמוכה מנמוכה. גם במצב הזה, לו שוגרו אלינו, הייתה פגיעתם רעה.
אינני יודע אם בעקבות מלחמת המפרץ בדק צה"ל את השאלה האם לא הייתה זו טעות "להוריד את הקשב" לעירק בראשית שנות ה-80. האירועים של 1990 (הפלישה לכווית) ושל ינואר 1991 (הטילים על ישראל) מצביעים על תשובה חיובית לשאלה הזאת.
מלחמת המפרץ גרמה לעולם כולו להבין שעירק של סדאם חוסיין איננה סתם עוד מדינה, אלא מכונית תופת שכל רגע עלולה להתפוצץ. ישראל חייבת לרשום את עירק – כמו גם את אירן שכנתה – בראש רשימת המדינות המסכנות את קיומה, גם אם יושג שלום עם הפלסטינים. יאסר ערפאת, חברו של סדאם מימי מלחמת המפרץ, טרם נתן לו גט כריתות.


שלמה נקדימון, "ידיעות אחרונות"

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים