כבר ביום הראשון שלו בבית, אלי-ה כהן ביקש מבת זוגו זיו עבוד את הטאבלט, והתחיל לכתוב את מה שעבר עליו בשבי חמאס. ההבנה שהוא חייב לספר לכולם את שעבר עליו, ליוותה אותו לכל אורך 505 הימים שהיה בעזה. "תשאלי את מי שהייתי איתו, הם יגידו לך שתמיד אמרתי שאני חייב לעשות על זה סרט. על הרגעים במיגונית, על השבי, על התחושות״, הוא מספר בריאיון ל-ynet ו״ידיעות אחרונות״, ״איך שחזרנו שכבנו במיטה רגע בשקט, ואמרתי: אני חייב להתחיל לכתוב. עכשיו".
6 צפייה בגלריה
זיו עבוד ואלי־ה כהן. ”בונים את הזוגיות מחדש"(צילום: זיו קורן)
את השם לספר "מופוואדאת" (הוצאת קוראים, בעריכת אלי חליפה), משא ומתן בערבית, הוא מספר שמצא תוך כדי הכתיבה. "המושג 'משא ומתן' עלה הרבה מאוד. הבנתי שאני מנהל משא ומתן על כל דבר וכל הזמן: ביני לבין עצמי, ביני לבין המחבלים, ביני לבין אלוהים. הרגשתי שיש משא ומתן שמתנהל על החיים שלי בכל רגע – אני נע בין חיים למוות ופשוט דנים עליי ועל מה שיקרה לי".
במה מתחילים? על מה כתבת קודם?
״לא רציתי לכתוב רק ׳היינו פה וקרה ככה והלכנו לשם׳. לא רציתי שזה יהיה רק תיעודי, רציתי שהחוויה של השבי תהיה מהעיניים שלי, שיבינו אותי, שיכירו אותי ואת הערכים שלי. בהתחלה עברו בראש רק אירועים וכותרות. אוקיי, הפציצו לנו את המנהרה וצריך לברוח. ההתעמקות והצלילה מחייבים אותך לחוות מחדש כל יום, כל שעה, כל דקה".
היו רגעים שהכתיבה הייתה קשה מדי? שעצרת?
"היו רגעים שלא רציתי לדבר ולפתוח דברים, אבל אמרתי לעצמי שאני חייב להתמודד. זה הסיפור שלי, זה מה שעברתי ואנשים צריכים לדעת את זה. היו רגעים שעצרתי, בעיקר כשסיפרתי על זיו, כשחשבתי שהיא לא בחיים וכל כך כאב לי, או כשכתבתי על ההרעבה. אבל אז, הייתי חייב להמשיך לכתוב. מבחינתי, זה מסמך היסטורי ואני מאמין שכל אחד שעבר את השבי צריך לעשות את זה.
״פגשנו בעולם אנשים שלא האמינו לנו שהיינו שם ושעברנו את זה, שאמרו שאנחנו משקרים והכחישו הכול. אנחנו לא נצליח לשנות את כולם, אבל מספיק שנשנה דעה של אדם אחד וזה משמעותי. אנחנו גם חייבים להבין, תוך כדי הקריאה של הספר, שיש אנשים שעוברים את זה ממש עכשיו. קשורים ברגליים, מורעבים, מוכים ומושפלים".
יש דברים שלא נכנסו לספר?
"אני לא בטוח שאני יכול לענות על זה, אבל הרוב נכנס. רציתי להעביר לקורא את כל החוויה, מהעצב, לשמחה, לקושי. ניסיתי שיהיה שם את הכול".
היית רוצה לומר משהו למי שיקרא את הספר?
"אני רוצה מאוד שאנשים ינסו לראות את כל הדבר העצום הזה מהעיניים שלי. יש רגעים קשים, נכון, אבל יש גם רגעים שמחים שיכולים להעלות חיוך, וגם זה חשוב. אני רוצה לומר לכל אחת ואחד – תעריכו את כל מה שיש לכם בעולם, ובעיקר את זכות הבחירה – זה דבר שיכול להילקח ביום אחד".
(צילום: זיו קורן)
בינתיים, אלי-ה מתרגל מחדש לעולם כאדם חופשי. "תראי, החיים לא פשוטים. אף אחד לא יצליח להבין מה זה לקום בבוקר ולראות פוסטר של אדם שהייתי איתו במנהרה, ואתה יודע מה הוא עובר ברגע זה ממש – והוא עדיין שם ואתה כאן. כשהייתי שם, חלמתי להסתובב בבית שלי, לפתוח את המקרר, לאכול, למזוג מים. זה מה שהחזיק אותי. אבל היום זה סוג של טריגר. אלון ואני דמיינו את זה כל הזמן, אז למה אני פה ולא הוא? יש הרבה אשמה, וזה מתבטא בכל. למשל, עדיין לא הלכתי לטיפול ועדיין לא עשיתי את הניתוחים שאני צריך. לאלון ולאלקנה אין פסיכולוג לדבר איתו, אז אני לא מצליח להרשות לעצמי את הדברים האלה.
"עם זאת, אני חזק והבטחתי לעצמי לחיות את החיים. אני פעיל בהסברה, בהנצחה ובהרצאות. זיו ואני בונים את הזוגיות מחדש, בכל זאת שנה וחצי זה הרבה זמן ואנשים משתנים. אני יכול להתקשר לאמא שלי בלילה ולהגיד לה שאני אוהב אותה. יש לי הכול, את כל מה שרציתי, ואני מעריך את זה. אבל יש 'אבל', וזה 'אבל' גדול".
לרכישת הספר מופוואדאת - 505 ימים בשבי חמאס שבו מתאר אלי-ה כהן את שעבר עליו מרגע חטיפתו ועד שחרורו כעבור 505 ימים - לחצו כאן
אלי-ה בשחרור מהשבי, יחד עם עומר ונקרט ועומר שם טוב. ״לפחות אנחנו לא לבד"(צילום: Abdel Kareem Hana, AP)
פרק מתוך הספר "מופוואדאת"
השפיץ נכנס לחדר המחבלים, קורא להם ואוסף אותם אליו. אנחנו מסתכלים זה על זה, מה קורה? האם זה הסוף? אין סיכוי ששרדתי עד עכשיו ואאבד את חיי ברגע הזה. אני מתפלל לאלוהים ואומר לו: זה לא יכול להיות הסוף שלי, ככה אני לא יכול למות.
לפתע השפיץ נכנס ולראשונה פונה אלינו. בדרך כלל הוא רק מביט בחצי חיוך ארסי, מהנהן והולך. "יש לכם מזל, בחרנו לא להרוג אתכם ואנחנו בורחים מפה. אנחנו עולים למעלה".
ברגע זה הם מחליטים לברוח מהמנהרה. אני שומע אותם מתארגנים בחדר השני, לוקחים קופסאות שימורים של אוכל, אסור להם להיות רעבים, חלילה. לאחר ההתארגנות הם נכנסים לחדר שלנו. אחד מהם פותח את המנעולים של השרשראות ומשחרר אותנו. כולם מתכוננים לתזוזה.
"אנחנו יוצאים מכאן, מי שיעשה טעות יקבל כדור בראש", הם אומרים לנו באנגלית. לכל אחד מאיתנו יש מחבל צמוד: אור עם המשולש, אלון עם המסכה ואלי עם המנקה.
נשארתי אני. הכתום והחייכן הביטו אליי.
"אתה בעייתי, אתה צריך שניים".
"למה? אני לא עושה בעיות", ניסיתי להגן על עצמי.
"צריך להחזיק אותך, אתה תעשה בעיות".
"לא אעשה בעיות, אני רוצה לחיות".
"אם תעשה, נירה בך".
התחלנו ללכת. הם מפוחדים, לא יודעים בעצמם מה באמת קורה. אחד החטופים פחד שלא יפצלו אותנו ואז הוא יישאר לבד. הוא ניסה לדבר איתנו, להסביר את הפחד שלו, והמחבלים קלטו שמשהו לא בסדר.
"מה קרה לך?" שאלו אותו.
החטוף השיב: "אני מפחד שנתפצל, אני לא רוצה להיות לבד".
המסכה אמר: "אנחנו מתפצלים, כל אחד הולך לבית אחר ואתה בא איתי". אנחנו קרובים זה לזה וחיבקנו אותו.
"תגיד תודה, לפחות אתה עם המסכה. אני הולך להעביר את הזמן שלי כאן עם הכתום, שרק אתמול הביא לנו אוכל מקולקל מהזבל", ניסיתי לעודד אותו.
לתוך המנהרה נכנס גדוד של מחבלי חמאס, נראים כלוחמים יותר, עם רוע בעיניים כדי לקחת אותנו. המפקד שלהם הביט אליי, נתן לי מכה בפנים והורה להתחיל לזוז. התחלנו ללכת לכיוון פיר היציאה. מתקדמים לאורך המנהרה הארוכה, הם במתח, חוששים שבכל רגע המנהרה תופצץ או שייכנסו לתוכה חיילים.
תוך כדי ההליכה אני רואה את המשולש מטמין מטענים עם חוטים ומדביק אותם לקירות.
"מה אתה עושה?" לא הבנתי אותו.
"אם חיילים ייכנסו לפה, נפוצץ אותם", אמר כשהוא ממשיך להצמיד את המטענים לקירות ועיניו נראו מפוחדות.
הגענו לסולם תלול כלפי מעלה, ואנחנו עולים. חלק מהמחבלים קדימה, חלק מאחור. המנהרה ממש עמוק באדמה. ככל שאנחנו עולים אני שומע שוב את רעש הרחפן בשמיים. פתח המנהרה נפתח ואני מרגיש משב של אוויר שאפשר לנשום – אוויר אחר, אוויר שמעל האדמה. רגע שאתה מעריך מה זה לנשום, מה זה אוויר שיש לנו. מעולם לא חשבתי שכל כך איהנה להרגיש אוויר, לנשום נשימה, דבר שביום-יום כל אחד לא חושב עליו אפילו.
אנחנו יוצאים מתוך ארון חשמל בחדר מורים של בית ספר. כאמור, מוסדות החינוך נועדו להסוות את המחבלים. אני מכוסה בקפוצ'ון שלא יזהו אותי. מחבל אחר מקבל אותנו.
"זה יהודי", הוא אומר ונותן לי מכה. אנחנו יוצאים החוצה לכיוון רחוב בעזה. החייכן והכתום צמודים אליי, כל אחד מחזיק ביד אחרת שלי. אני מושך את הרגל, מנסה ללכת, ולא מבין איך אני הפצוע הפכתי להיות המסוכן ביותר, ששניהם צריכים להשגיח עליי.
יצאנו ואני רואה שוב את השמיים, רגע של פרס אנושי, לראות שמיים. מסביב אין כלום, רק בניינים הרוסים וברקע נשמעים הדי פיצוצים ויריות. הם מאיצים בי ללכת מהר ככל האפשר, אני רואה על הרצפה כרזות של צה"ל שמורות לעזוב את המקום. הם נצמדים לקירות, מושכים אותי אליהם, נזהרים שלא יזהו אותם, ואז הם מכניסים אותי לבית, חלקו הרוס. נכנסים פנימה לתוך חדר ושם אנחנו מחכים. הם מכוונים רובים החוצה, מנסים לבדוק שאיש לא מבחין בהם.
הכתום נפרד מאיתנו ואני נשאר עם החייכן. אנחנו יושבים, ברקע פיצוצים, הפגזות, רעש מחריד אוזניים. חלק מהפיצוצים נשמע קרוב, מרעיד את קירות הבית. החייכן מתפלל לאלוהים, מעביר את חרוזי הסובחה שבידו ומתפלל. המילה "אללה" חוזרת שוב ושוב על עצמה. הוא מרים את עיניו ונראה מאוד לחוץ, היד שלו קצת רועדת ולפתע הוא מתחיל לבכות מלחץ. רובה על ידו ודמעות של בכי מתוך פחד.
אני מסתכל עליו, אמנם יש רעש אדיר, אבל אני מבין שאני בידיו של אדם פחדן, בעוד אני יותר נינוח. אני שבוי אצל האפס הזה, הכלום ושום דבר שכל כוחו הוא נשק יחד עם מחבלים נוספים, שכוחם הגדול הוא מול ילדים חסרי ישע או אנשים לא מוגנים. זו האידיאולוגיה שלהם. ברגעים אלה אני מביט בו והוא נראה כל כך עלוב, בוכה על חייו, מפחד למות, מתחנן לא למות. אז אם אתה כל כך מפחד, למה באת? למה נכנסת לחמאס? הנשק בידו כדי לאיים עליי שלא אזוז.
השפיץ נכנס לבית, רואה את החייכן בוכה, והסיטואציה מביכה אותו. הוא מסיט את ראשו אליי בחצי חיוך. שנינו מבינים שזה מצחיק שהוא בוכה בזמן שאני יושב על המדרגות. הוא מנסה להרגיע אותו ומסמן לי להיות חזק, לא לפחד. לאחר מכן מסתכל על החייכן ולא מאמין למראה עיניו. לבית מגיע אלי עם המנקה, ואז נשמע פיצוץ עז יותר ליד הבית, רגע אחרי שהם נכנסו. הקירות רועדים, התקרה נשברת. בשביב שנייה אלי למעשה ניצל ממוות.
"בואו נצא מכאן", אומר השפיץ והם מתחילים ללכת לחלון האחורי. משם אנחנו יוצאים לצד השני של הרחוב. הם מנסים לרוץ איתנו, ואני רואה שדרה שאין בה בניין אחד שעומד על תילו. הכול מופגז. אנחנו דורכים על הריסות, הם מושכים אותי עם הידיים. פתאום החלקתי עם הרגל בין החריצים והיא נתקעה. הם מנסים למשוך וחושבים שאני מתנגד. החייכן שלף אקדח מולי.
"הרגל שלי תקועה כאן, רק רגע", אני מבקש.
אני מתעשת ומוציא את הרגל וממשיך איתם.
אנחנו נכנסים למבנה הרוס אחר, ושם כבר מחכים לנו אור עם המשולש. לבית כמובן אין דלת, הכול הרוס. אנחנו מגיעים למקום שבו מצויה כניסה לעוד פיר מנהרה. אור נמצא לידי, אנחנו שמחים להיות יחד, אבל אני סוקר את המצב כעת בדאגה.
"אנחנו למעשה כמו מחט בערימת שחת. אין סיכוי שימצאו את פיר המנהרה הזו בתוך כל עזה".
אור ניחם אותי: "לפחות אנחנו לא לבד, נשארנו יחד".
אלי, אור ואני מורדים לתוך הפיר עם המחבלים. המנהרה השנייה שאנחנו כעת מגיעים אליה, מנהרה נטושה, לחה. אנחנו מתקדמים בתוכה והמצב שלה ממש גרוע: חלק עם בטון, חלק רק עפר, צריך להתכופף כדי ללכת בתוכה, אזורים שלמים בלי חשמל ובלי מים, קירות האדמה רטובים, ריח נוראי.
הגענו למקום שבו נצטרך לחיות, חדר קטן שהוא למעשה מעין כוך שנחפר למקום מחיה. זבל מסביב, עטיפות של מזון, חפיסות ריקות של תרופות, ניירות של ממתקים – הכול זרוק. מקום שזמן רב לא היו בו, ננטש בחיפזון כנראה.
"הנה אלון", אני אומר כשזיהיתי אותו מתקרב אלינו. התחבקנו, שמחנו ששוב כולנו יחד.
"חששתי שיפרידו אותי מכם, כל הזמן הזה הייתי לבד, אני שמח שאנחנו יחד, לפחות לא להיות בודד".
המחבלים מגיעים עם השרשראות. הם מוציאים אותן ואז אני סופר שלוש שרשראות ברזל. במנוסתם שכחו שרשרת אחת במנהרה הקודמת.
"אחד מאיתנו לא יהיה קשור", אמרתי לחברים. לרגע המחבלים לא לידנו ואנחנו מיד מנסים למצוא תרופות שאולי נותרו בין העטיפות על הרצפה. כל גלולת תרופה שמוצאים על האדמה, מנסים לקחת, להחביא, תוך כדי מלקקים את העטיפות של הממתקים שנותרו, אולי יישאר משהו, ולו קטן, מתוק ודביק.
ואז על הרצפה עומד כמו אוצר, משום מקום, בקבוק משקה פאנטה סגור.
המחבל העגול נכנס והבחין בבקבוק. הוא ממשיך הלאה ואז צריך לחשוב היכן להחביא את מספר כדורי התרופות שאספנו. החבאתי את הכדורים בכרית שמצאתי. כעת נותר בקבוק הפאנטה. מה עושים עם בקבוק השתייה? רגע קודם לכן העגול הבחין בו ובוודאי ירצה אותו. הוא לא ישאיר לנו בקבוק שתייה מתוק, ליהנות מרגע של מעט סוכר.
אחד החברים מציע שנשמור את הבקבוק לימים קשים, לא להשתמש בו עכשיו.
"העגול ראה אותו, הוא יהפוך את החדר למצוא אותו, אין סיכוי שנחביא. אני מציע שנשתה אותו עכשיו", אמרתי.
כולם מסכימים, פותחים את הבקבוק וכל אחד בתורו לוגם שלוק. אני מרגיש טעם כל כך מתוק, כל כך טוב באותו רגע. במקביל אנחנו מנסים להיות אחראים, לקחת במידה שווה, לא ללגום יותר מדי. הבקבוק צריך להיות מחולק לארבעה איש.
הבקבוק ריק וצריך להיפטר ממנו שלא תישאר ראיה נגדנו והמחיר שנשלם עוד יהיה גבוה. אני מבחין כי מעבר למסדרון יש בקבוקים ריקים במטבח. מיהרתי ככל שיכולתי, מדלג עם הרגל, הנחתי את הבקבוק בין יתר הבקבוקים הריקים שהיו מושלכים שם וחזרתי מבלי שהמחבלים הבחינו בי. יוצא וחוזר. לפאנטה ששתינו אין ראיה או עקבות.
העגול נכנס אלינו לסדר את החדר, רואה את עטיפות התרופות על הרצפה.
"לקחתם תרופות מהרצפה?"
"לא", ענינו.
הוא מחפש ומיד מוצא את הכדורים מוסתרים בכרית ולוקח אותם.
הוא מסתובב בחדר, מחפש משהו, ואני מבין מה בדיוק. לאחר שלא מצא, פנה אלינו בכעס: "איפה בקבוק הפאנטה?"
"איזה בקבוק? לא ראינו".
"אל תשקרו".
"לא ראינו", עמדנו על שלנו.
"היה כאן פאנטה, אני ראיתי".
"לא ראינו", אמרנו בתמימות.
כריכת הספר
העגול הולך לחבריו להתלונן. "הם העלימו בקבוק שתייה, פאנטה, שתו בלי שנרגיש, גנבו אותו", הוא קורא להם להגיע לעזור לו. העגול ויתר המחבלים החלו להפוך את החדר. במשך חמש שעות הם מחפשים את בקבוק הפאנטה, בודקים אותנו, כל מקום בחדר, לא מוותרים, שחלילה לא יישאר בידנו. הפאנטה לא נמצאת, ולכאורה לא שיקרנו, והעגול לא מבין איך זה יכול להיות. משהו מוזר, הוא זוכר שראה את הבקבוק וכמטה קסם נעלם.
הזמן עובר. לא אכלנו כלום היום.
"אנחנו רעבים", אמרנו למחבלים. המסכה מגיע עם מעט אוכל. הוא בזז בתים והביא משם קופסאות שימורים שמצא. חמאס ששלט על עזה עבר כעת לבזוז את בתי התושבים ששלט עליהם. המנהרה מוזנחת, ללא חשמל, אין תאורה למעט פנס נייד. מתברר שהם מנותקים מקשר. אני מבין שאנחנו כרגע ללא קשר לאיש – אף אחד לא יודע איפה הם, ובוודאי לא אנחנו. חמאס איבד איתם קשר. אנחנו עמוק באדמה, מנותקים מכל העולם.
גם אנחנו מודאגים, מה יהיה כעת כשהתנתקנו? מי ימצא אותנו, אם בכלל? ומה הם יעשו כעת? המצב מתוח. ישבנו במנהרה והם ניסו להמשיך לשלוט במצב, להחזיק בנו.
המשולש הגיע עם שלוש שרשראות כשהוא נושא אותן על גופו והחל לקשור אותנו. שלוש שרשראות לארבעה חטופים. מי יהיה קשור ומי לא? במי הוא יבחר? מה יקרה עכשיו?
הוא קשר את אלי ונעל את השרשרת שלו, ואז את אלון. נשארנו אור ואני. השאלה ריחפה באוויר, אבל למשולש היה רעיון שלא חשבנו שיגיע אליו במוח השטני.
"אקשור אתכם אחד לשני", הוא הציע. רעיון אכזרי. לא נצליח לזוז כך, לא לישון, לא לשבת.
"אקשור אתכם כך שתשבו. אני יודע איך. חשבתם שתהיה לי חסרה שרשרת אז לא אקשור אתכם? לא אצלי".
הוא מחבר אותנו ואנחנו יושבים קשורים זה לזה על הרצפה. אור ואני מדברים, לא מסוגלים לישון. כפותים זה לזה באופן בלתי אפשרי למעשה. אני מנסה לעצום עיניים, אולי לנמנם במצב הזה.
לפתע רעש של תפילה. אני מבין שהשעה 4:00 לפנות בוקר, תפילה ראשונה שלהם, מתחילים יום חדש. אני מרגיש צמא. רצנו לפני כן בין הבניינים עד שהגענו למנהרה, לא שתינו למעט השלוק מהפאנטה. הם לא מביאים שתייה, ואני חייב מעט מים. נצמדתי לקיר הלח וניסיתי עם הלשון להציל טיפות, להרטיב את הגרון בעזרת הלחות של המנהרה.
הזמן עובר ואנחנו לא אוכלים. הגענו לתפילה השלישית, השעה כבר ארבע.
החייכן נכנס למטבח ומכין אוכל.
"אתה מכין לנו?" שאלנו.
"כן", הוא ענה. כמובן, את האוכל הוא מכין לחברים שלו. השאלה מה אנחנו נקבל.
הוא נכנס אלינו עם קופסת שימורים של פול.
"זה האוכל? אתה רציני?"
"זה מה שאתם אוכלים עד מחר. אין אוכל".
אנחנו מסתכלים על הפחית שאמורה להספיק לנו עד למחרת, פחית שימורים של פול אותה נחלק לארבע. וכך זה הולך להיות יום אחר יום. אנחנו מחלקים את הקופסה, וכל אחד אוכל את החלק הקטן שלו, ובזה תם האוכל. מחכים כעת עד למחרת.
המסכה יוצא גם ביום השני לבזוז בתים, לנסות להביא אוכל נוסף. אנחנו שוב מקבלים קופסה אחת שממנה צריך לשרוד יום שלם.
אני מחליט לפנות, להתחנן לנסות לקבל עוד אוכל.
"זה לא מספיק, בבקשה תן לנו עוד אוכל. אנחנו מחלקים את זה לארבע, בחייך, טיפה, לא יותר".
בשני מקרים, לאחר בקשות, הביאו לנו שני תמרים שחילקנו בינינו.
הזמן עובר. הם מנסים ליצור קשר עם מפקדיהם. אף אחד לא יודע איפה הם. מחברים חוט לטלפון, ועוד חיבור שנראה כל כך חובבני, עמוק באדמה. מי ישמע אותם ככה? התסכול אצלם גובר.
"הלו!" צועקים חזק, כאילו אם יצעקו ישמעו אותם דרך הטלפון. החייכן מעט מיואש ואומר לחבריו שאם המצב יימשך כך, לא יהיה להם כבר כוח לצאת לבזוז בתים.
"אנחנו נמות כאן", הוא אומר.
אלי־ה בדרך הביתה. ”השיחות והחלומות מאפשרים לנו לשמור על הנפש"(צילום: זיו קורן)
מתברר שגם האוכל של המחבלים פחת, כמובן באופן יחסי. הם כבר לא קמים להתפלל. אני המשכתי מדי יום, גם ברעב הכי קשה, להתפלל ולחשוב על סדר היום שלי. כשהמחבלים רעבים, אלוהים יכול לחכות להם.
אני שוכב, מרגיש כבר סחרחורת מחולשה, אף אחד לא מעז להוציא מילה מהפה. אנחנו לא זזים כדי לא לאבד אנרגיה. הרגשתי שאנחנו לקראת מוות מרעב, וזה מוות מאוד אכזרי.
בכל פעם מישהו מהם ניסה לחבר את הטלפון. המנקה היה אמור להיות האיש הטכני, והוא מנסה כל דבר אפשרי, מחבר חוט לחוט, מבלי ממש להבין, כי בסוף משהו כנראה יתחבר והם ייצרו קשר.
לאחר 14 יום בחוסר ודאות, כשלפעמים הם מוצאים אוכל ולפעמים לא, המנקה לפתע צרח: "הצלחתי לחבר!" קו הטלפון שלו חובר לארגון, והוא מעדכן את אנשי הארגון היכן הם נמצאים ומבקש סיוע של מזון וגם גז לבישול.
אנחנו במנהרה, הוא מבשר להם ומסביר איזו מנהרה ואיזה כיוון. לכל מנהרה יש קוד ושם, כמו עיר שלמה. הם מרוצים כעת שיצרו קשר, אבל היחס אלינו לא משתנה, שיטת ההרעבה ממשיכה.
לאחר עשרה ימים, כשאנחנו על סף מוות מרעב, יצא החייכן לכניסת המנהרה להביא מזון, כמובן מזון עבורם. הארגון עוזר להם, והדבר הראשון שהם שולחים זה אוכל. לארגון לא חסר אוכל, הם שומרים כמויות, כנראה מהסיוע שנכנס ונשמר אצלם.
הפעם קיבלנו פיתה יבשה ולאבנה בקופסה ופול. עדיין אנחנו עם ארוחה קטנה אחת ביום, אבל זה היה הרבה יותר ממה שאכלנו בשבועיים האחרונים. אנחנו רואים את העצמות שלנו, אין לנו כוח לזוז. ביום שישי אני מברך על המים, עושה קידוש, לא מוותר על זה. אומר תודה לאלוהים גם על המעט כל כך שיש, ויודע שכנראה במקום שבו אנחנו נמצאים אפשר גם יותר גרוע, אבל מאמין שעוד נצא – כי אנחנו לא נישאר כאן, גם אם קשה, גם אם הגוף שלנו נעשה לשלד.
במסוק בדרך לישראל. ״כל לילה מנהלים שיחות על החיים שלפנינו״(צילום: דובר צה"ל)
שעת לילה, והמשולש נכנס למטבח עם שק קמח. הוא מכין שם פיתות ומשתמש בגז. אני מביט מהצד כיצד הוא מכין את הפיתות, ואנחנו כל כך רעבים, גמורים, מותשים. אני לא מצליח לישון מרוב רעב.
פתאום המשולש נכנס אלינו. אנחנו מנסים להבין איזו סיבה יש לו להיכנס לחדר שלנו ב-4:00 לפנות בוקר, קצת לפני התפילה שלהם.
הוא מביא פיתה אחת, אותה אנחנו מחלקים לארבע. אולי אצליח לישון מעט יותר היום.
כל לילה אור ואני מנהלים שיחות ארוכות על החיים שלפני, מה נעשה אחרי שנצא ואיפה נטייל, על הפסטיבל בהונגריה, ועל חלומות. השיחות והחלומות מחזיקים אותנו, מאפשרים לנו לשמור על הנפש, על הרוח שלא יכבו אותה. שורדים עוד יום ועוד יום בתקווה שנגיע לאור.
''אני שומע שאתם לוחשים, אם לא תפסיקו תקבלו מכות!'', צורח העגול מהחדר שלהם, מה שגרם לנו להיות בשקט ולהירדם.
במהלך היום, למחרת, אני מקבל קריאה.
"אילי, בוא תספר אותי", קורא לי המסכה. אני מעט מופתע שאני מגיע לחדר שלהם ומספר אותו, כבול בשרשרת ברגליי, עם מכונת תספורת חשמלית שהם השיגו. קצת מוזר שאני מספר מחבל שחיי תלויים בו. אני מספר רק עם המכונה, ללא מספריים. אני מנצל את המצב כדי לבקש ממנו לשחרר לי את השרשרת ברגליי.
"אני לא יכול לזוז ולעמוד כשאני מספר אותך, זה לא ייצא יפה, שחרר אותי".
למען המראה שלו, הוא מוכן לפתוח את המנעול, ואני מרוויח עוד כמה רגעים ללא השרשרת הלוחצת על הפצעים. המסכה נמצא לבד.
"תראה איך אני מספר אותך יפה, לא תפנק אותנו בכוס נס קפה? ראיתי שהכנתם אתמול, אולי פיתה?", אני מבקש מחיר תמורת התספורת.
"כשהמפקדים יילכו לישון אתן לך", הבטיח. בלילה חיכיתי שיעמוד בהבטחתו, התפארתי בפני החברים שאולי היום יגיע נס קפה תמורת התספורת. אך הוא לא חזר אלינו. אנחנו הולכים לישון מאוכזבים.
בבוקר מוקדם אני מתעורר מרעשים במטבח ורואה את המסכה מכין משהו. פתאום הגיע עם פינג'אן נס קפה לתת לכולנו.
"לא שכחתי אותך".
הימים ממשיכים לעבור, אנחנו ממשיכים לנסות לשרוד עם ארוחה אחת ביום, עדיין מתפלאים ממה שנראה לנו לא הגיוני בעבר, שאפשר להתקיים על פיתה ביום.
בשלב זה גם מתעוררים ויכוחים בחלוקת האוכל בינינו, וצריך למצוא את הדרך שתהיה שווה לכולם.
הכתום המשיך להתנהג באופן קשוח מאוד, להתעלל בכל הזדמנות. אנחנו מבינים שהוא מוציא את התסכול שלו עלינו בעקבות שיחות הטלפון שהוא מנהל עם משפחתו. המשולש מבין את הסיכון שכרוך בכך ומשחרר אותו לחופשה.
במקומו הגיע המרובע. לכל מי שנתנו כינוי דמוי צורה הוא היה מפקד בעל סמכות, כמו העגול והמשולש. המרובע, כשנכנס, בחנו אותו והבנו כי יש לו סמכות וכוח, שלא כמו המסכה או המנקה והכתום שהיו חיילים פשוטים. לכן הענקנו לו את הכינוי.
ניסיתי לבחון אותו מיד בכניסתו. הוא נראה כמי שיהיה אפשר לתמרן קצת יותר, להוציא ממנו עוד קצת אוכל, לשחק ברגשותיו. לא נראה רע כמו הכתום.
יצרתי איתו קשר, דיברנו על נושאים שונים וראיתי שהוא יותר מתעניין מהיתר. כשחזרתי מהשירותים, כשאני במעבר, הוא ניגש אליי מבלי שאיש יבחין, וניסה לתת לי לאכול משהו.
''תאכל בשקט, בלי שאף אחד ישמע'', הציע.
"תן לכולם, או אל תיתן לי בכלל", ביקשתי ממנו. הוא הביט בהבנה והעריך את דבריי. כשנכנסתי גם אלי הבין את ההתרחשות שהייתה ושיבח אותי.
חודש עבר. דבר לא השתנה, מלבד אוסף מילים שרשמתי לעצמי באנגלית. צברתי כבר 500 מילים, ואני משנן אותן כל יום. אני מנהל עם אור שיחות לתוך הלילה באנגלית. רוב היום מנסים למצוא פתרון למה שקורה בחוץ, חושבים מה עובר על המשפחות שלנו ברגעים אלה. אני עדיין מנסה לנהל את אורח החיים שפיתחתי.
הכתום שוב נראה לפתע במנהרה, חזר אלינו.
התאכזבתי, ''אני לא מאמין שהוא חזר'', אמרתי לחברים. כעת שוב יחזור להתעלל בנו, עם היצר הסדיסטי שטבוע בו, יחזור להשפיל בהנאה, להמציא דברים ורעיונות שאי-אפשר להבין מהיכן הוא שואב אותם, כמה רוע יש באיש חסר שמץ האנושיות.
באופן מפתיע, הפעם הוא נראה רגוע יותר. משהו קרה שם למעלה ולא פענחתי מה. הכתום כבר לא כתום כל כך, לא אותה דמות שהכרנו רק חודש לפני כן. הצלחתי לתקשר איתו, וגם יתר החטופים דיברו איתו בהזדמנויות שונות.
פורסם לראשונה: 00:00, 12.09.25