בת אל לויאן. "אני מתכוונת לאמץ או לשמש משפחת אומנה ביום מן הימים"

הילדה המאומצת הפכה לעובדת סוציאלית שמלווה משפחות אומנה

בת־אל לויאן, עו"ס שמסייעת למשפחות אומנה, היתה בעצמה ילדה שעברה את המסלול המכאיב של ילדים שהוצאו מחזקת הוריהם: "ידעתי שאוכל להשתמש בדברים שחוויתי כדי לעזור לאחרים"

פורסם: 05.08.22, 08:37
באחד הקורסים שלמדה בת־אל לויאן כסטודנטית בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה עסק בחוק המחייב דיווח על התעללות והזנחה של ילדים. "המרצה סיפר לנו על מורן, ילדה בת חמש מטבריה, שעברה התעללות קשה ונפטרה בבית החולים", מספרת לויאן. "בדיעבד התברר שכל הסובבים אותה ידעו על ההתעללות הממושכת, אך לא דיווחו על כך לרשויות. בעקבות המקרה הוכנס לחוק העונשין תיקון המרחיב את חובת הדיווח שחלה על אנשי מקצוע, מחייב כל אדם שיודע על התעללות או על הזנחה של ילד לדווח על כך, ומטיל עונש על מי שאינו עושה זאת. התרגשתי מאוד. אמרתי לעצמי שבזכות אנשים שנלחמו על החוק הזה אני נמצאת כאן, כפי שאני, ואלמלא זה - מי יודע מה היה עולה בגורלי".
עוד כתבות על אימוץ בערוץ לאשה
לויאן (27) היא כיום עובדת סוציאלית ומנחת אומנה, המטפלת בצרכים של ילדים והורים במשפחות אומנה. וזו, כמו שאומרים, סגירת מעגל מושלמת.
היא נולדה בירושלים כילדה שלישית לאם שכל אחד מארבעת ילדיה נולד מאב אחר ונמסר לאימוץ בנפרד. "יכול להיות שאחי הגדול נשלח לפנימייה ולא לאימוץ, אבל אני לא יודעת עליו שום דבר, כמו שאיני יודעת מאומה גם על אחי הקטן", היא אומרת. "במשך השנים אני אוספת מידע מכל מקום אפשרי ובונה את תמונת חיי. לפעמים יש לי הבזקים כמו זה שאני על הברכיים של אמא, משחקת לה בשרשרת שעל צווארה ורואה את אחי הגדול ממני בשלוש שנים משחק על הרצפה. לימים אִימַתי את זה איתו, כשניסינו להשוות זיכרונות. לדבריו, זה היה היום האחרון ששנינו נפגשנו עם אמא לפני שנלקחנו ממנה בצו חירום והובאנו יחד לבית מעבר. אני הייתי כנראה בת שנתיים וחצי".
"אני יודעת מה עובר על ילד מאומץ, מהם החששות שלו מנטישה, מה גורם לו לא לסמוך על אנשים ומה גורם לו כן לסמוך עליהם"
את זוכרת את המפגש הראשון עם בית המעבר?
"סיפרו לי שהגעתי לשם עם סימני אלימות על הגוף, קרחות בשיער, מבועתת. לא הסכמתי לישון כל הלילה. היו לי המון פחדים וגעגועים לאמא. בהמשך הייתי תולה ציורים על החלון כדי שאלוהים יעביר לה אותם ויגיד לה שאני אוהבת אותה ומתגעגעת אליה. אבל מיד עם בואי קיבלתי מטפלת אישית, ששימשה לי דמות אם בשנתיים שהייתי שם, ובכל פעם שהיו חילופי משמרות רצתי אחריה מהפחד שתלך ולא תחזור. התקופה בבית הילדים זכורה לי כטובה. טיפחו אותי ברמה כזו שמילדה רזה שנראתה כמו חתולת רחוב, הפכתי לילדה שמנמנה", היא צוחקת.
איך היה הקשר בינך ובין אחיך שהובא איתך לבית המעבר?
"היינו קרובים מאוד. חשבתי שהוא שמר עליי, אבל לימים, בשיחה שעשיתי עם הצוות, התברר שאני הייתי המשענת שלו. והייתה גם קנאה. אנחנו לא מאותו אבא, ואביו היה מגיע ומביא לו צעצועים. אבי הביולוגי לא היה אז בקשר איתי ואני לא קיבלתי כלום. לכל אחד מאיתנו היו מגירות מתחת למיטה. שלו הייתה מפוצצת בצעצועים, ולי היה חרוז ורוד גדול וחבל שמצאתי. קינאתי והתפללתי שגם לי יהיו צעצועים משלי".
3 צפייה בגלריה
בת אל לויאן
בת אל לויאן
"כשאמרו לי 'יש לך משפחה', התייחסתי לזה בעירבון מוגבל"
(צילום: שרון צור)

ידעתם שאתם מיועדים לאימוץ?
"ידענו שאנחנו שם עד שימצאו לנו משפחה. אני זוכרת שבכל יום רביעי הייתי מגיעה לשלמה, המטפל הרגשי של בית הילדים, ושואלת: 'נו, מצאתם לי משפחה?'. כשהייתי בת ארבע וחצי ליאת המטפלת שלי בישרה לי שאנחנו נפרדות כי נמצאה לי משפחה מאמצת. הפרידה ממני קרעה לה את הלב והיה לה קשה להכיל גם את הכאב שלי, כי לא הפסקתי לבכות כל הלילה. כל כך אהבתי אותה".
איך הכינו אותך לפגישה עם המאמצים הפוטנציאליים?
"הראו לי תמונה של זוג עם ילד על הכתפיים, ואמרו לי שזאת המשפחה החדשה שלי: גלית ואבי לויאן ובנם (שאני בוחרת להשאיר את שמו חסוי). זה לא היה ניסיון האימוץ הראשון. היה זוג שרצה לאמץ את אחי הביולוגי ואותי יחד. לקחו אותנו לגן ציבורי, הביאו לנו שוקולד ושיחקנו איתנו במשחקי קופסה. בסוף הם לא אימצו אותנו. לכן, כשאמרו לי 'יש לך משפחה', התייחסתי לזה בעירבון מוגבל. כשחיכיתי והם איחרו, זה התיישב לי על חוויית הדחייה מהפעם הקודמת. אבל כשהם הגיעו, עם בן שהם אימצו קודם לכן - שמחתי מאוד לקראתם".
"אחי הביולוגי ואני המשכנו להיפגש בצו בית המשפט. בכל פעם שההורים הביאו אותנו למפגש, הוא היה משכנע אותי שנברח יחד. התחלנו לרוץ ואז אמרתי לו, 'אנחנו עושים טעות', עצרנו וחזרנו"
אחיך הביולוגי נשאר בבית הילדים?
"בהמשך הוא אומץ למשפחה חד־הורית עם אבא בלבד. המשכנו להיפגש בצו בית המשפט, ובכל פעם שההורים הביאו אותנו למפגש, הוא היה משכנע אותי שנברח יחד. היינו מתחילים לרוץ ואז הייתי אומרת, 'אנחנו עושים טעות', היינו עוצרים וחוזרים. היום הוא חי בארה"ב".

חרדת הנטישה לא נוטשת

בת־אל הגיעה למשפחת לויאן בזמן שבנו את ביתם ביישוב נופית ובינתיים התגוררו בקריית־ביאליק. "במשך תקופה ארוכה עשיתי להם טרור", היא מספרת. "בדקתי גבולות. זרקתי אדניות לשכנים למטה, שפכתי אוכל על המפה, הרטבתי במיטה מלא זמן. הייתי צריכה כל הוכחה אפשרית שהם פה בשבילי, שלא יעזבו אותי למרות הקושי. ואז שמעתי מהם משפט שמלווה אותי מאז: 'גם כשכועסים, עדיין אוהבים, ומי שנכנס לבית שלנו לא יוצא ממנו'.
עשיתי להוריי המאמצים טרור. הייתי צריכה כל הוכחה אפשרית שהם פה בשבילי. ואז שמעתי מהם משפט שמלווה אותי מאז: גם כשכועסים, עדיין אוהבים, ומי שנכנס לבית שלנו לא יוצא ממנו"
"אבל היה לי סיוט שחזר על עצמו כל פעם בפרצוף אחר: קול שאמר לי בצחוק מרושע, 'איך האמנת שלא נעזוב אותך!?'. לקח לי שנים להפנים שלפעמים אנשים נשארים בחיי בקביעות ולא נוטשים".
חרדת הנטישה נוכחת גם היום?
"במישור המשפחתי ועם חברות יש לי יציבות. במישור הזוגי זה עדיין תופס אותי. החבר הרציני הראשון שלי נפרד ממני בטלפון. הרגשתי שהקרקע נשמטה לי מתחת לרגליים ושאני נופלת לתהום. רצתי מיד לחבק את אבא, שהוא אדם מאוד חם ומחבק, ובכיתי בזרועותיו. מאז היו לי כמה מערכות יחסים שבהן אני סיימתי את הקשר, כדי שאהיה זו ששולטת במצב. ששוב לא יעזבו אותי. בשנתיים האחרונות עשיתי עבודה עם עצמי. רצתי להיווכח שאני מסוגלת להיות לבד ושאני אוהבת את עצמי מספיק כדי ליצור קשר עם מישהו שבאמת טוב לי ולא להיות איתו רק בגלל חרדת הנטישה שילד מאומץ יפגוש בכל סיטואציה במהלך חייו. המזל שלי הוא שלמדתי עם השנים לדבר את חרדת הנטישה שלי".
ספרי קצת על הורייך.
"אבא אבי עבד בתפקיד בכיר בבנק והפך למטפל אנרגטי ומורה למתמטיקה. לאמא גלית יש הוצאת ספרי לימוד במתמטיקה בשם 'משבצת'. הם הורים מקסימים, והייתה לי ילדות ונערות נהדרת. כשהייתי חיילת בת 20 הבית התפרק. הם התכוונו להתגרש עוד קודם, אבל היה חשוב להם לחכות עד שאחי ואני נהיה בוגרים מספיק כדי להתמודד עם זה. ואז, כשחזרו מחופשה ביוון בהבנה שהנישואים תמו, ישבנו ארבעתנו סביב השולחן הירוק במטבח והם סיפרו לנו שהם מתגרשים. התחושה המיידית שלי הייתה חרדה. המציאות המוכרת והיציבה עומדת להשתנות. היום אבא גר עם בת זוגו בקריית־מוצקין ואמי עם בן זוג בהרצליה".
ואיפה הבית שלך?
"בגלל העבודה שלי אני גרה בכפר־יחזקאל. אבל אין לי בית אחד שהוא 'הבית'. יש לי רכב עם בגדים, נעליים ובשמים, ואני נודדת בין אנשים שאני אוהבת".

3 צפייה בגלריה
בת אל לויאן
בת אל לויאן
"איך שראיתי אותו ידעתי שזה אבא שלי. העיניים שלנו זהות"
(צילום: שרון צור)

פגשת את אמך הביולוגית?
"מגיל 14 רציתי לפגוש את הוריי הביולוגיים ופניתי כמה פעמים לשירות למען הילד, אבל זה אפשרי רק בגיל 18. קצת לפני הגיוס נפגשתי עם עובדת סוציאלית מקסימה של השירות, והיא שאלה אם אני מוכנה לכך נפשית, כי יכול להיות שאיחשף לאוכלוסייה קשה. אחרי שעמדו על יכולתי להכיל, הפגישו אותי עם אמי הביולוגית במשרדי השירות ובנוכחות עובדות סוציאליות. הגיעה אישה נמוכת קומה עם מלא שקיות - מתנות לילדה הקטנה שלה... היא באה עם אחותה התאומה, וישר חיבקתי את שתיהן. התיישבנו לדבר. השיח שלנו היה דל מאוד. היא קבלה על שחטפו לה את הילדים. לפי תיק האימוץ, אגב, נתנו לה כמה הזדמנויות, אבל היא לא הייתה מסוגלת לגדל את ילדיה, ובמהלך השיחה הבנתי שהיא מקבצת נדבות. הרגשתי שמשרד הרווחה ממש הציל אותי מחיים קשים.
"פגשתי את אמי הביולוגית. השיח שלנו היה דל מאוד, ובמהלך השיחה הבנתי שהיא מקבצת נדבות. הרגשתי שמשרד הרווחה ממש הציל אותי מחיים קשים"
"בכל זאת שמרתי איתה על קשר. נסעתי אליה בקביעות, הבאתי אוכל ותכשירי ניקוי, עזרתי לה לנקות את הבית - שהיה מלא בדלי סיגריות ומוצרים פגי תוקף - וסייעתי לה בסידורים ביורוקרטיים. רק אז גיליתי על שני האחרים הנוספים שלי - אח קטן שגם הא אומץ ואח גדול שנלקח ממנה. הקשר איתה עשה לי ממש רע וגבה ממני משאבים כלכליים ורגשיים, ובסופו של דבר הוא נותק. הגעתי לשלב שאני לא משאירה בחיי אנשים שלא עושים לי טוב".
מה למדת ממנה על אביך הביולוגי?
"כשהייתי חיילת הצבתי לה אולטימטום - שתגיד מיהו האבא שלי. באחד הימים, כשהייתי בקורס מדריכות כושר קרבי, קיבלתי שיחת טלפון: 'היי, בת־אל? זה אבא שלך'. התרגשות גדולה. קבענו להיפגש בבית קפה בירושלים. הגעתי עם הוריי, שהתיישבו בשולחן מרוחק, כדי לוודא שהוא לא חוטף אותי. איך שראיתי אותו ידעתי שזה אבא שלי. העיניים שלנו זהות. ישר חיבקתי אותו, והוא רעד מהתרגשות. השיחה הייתה נעימה. הבנתי שיש לי ממנו שלושה אחים ושנולדתי כתוצאה מסטוץ אחד, כשהיה נשוי. עוד הבנתי שבשלב מסוים הוא חתם על ויתור כדי לאפשר את האימוץ שלי. ביקשתי ממנו להפגיש אותי עם האחים שלי, וכבר בסופ"ש שאחרי נפגשתי עם צעיר בניו. הקשר איתו נוצר מיד, ובהמשך גם עם שני אחיי האחרים. עם הזמן התברגתי במשפחה והצלחתי להיות בקשר טוב גם עם אמא שלהם, שהבינה שאני לא אשמה במה שקרה".

שכר נמוך, סיפוק עצום

מאז ומתמיד ידעה בת־אל שהיא תעסוק בעזרה לאנשים ובחתירה לשינוי. בכיתה ז', למשל, ארגנה התרמות לנערים בסיכון ולבתי תמחוי וחתרה להפיכת בית הספר שלה לירוק ולהעלאת המודעות למשבר האקלים. לפני חמש שנים נרשמה ללימודים בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה, ולפני שנה סיימה את הלימודים.
"כבר במהלך הלימודים חשבתי לעסוק בנושא אימוץ, מתוך הבנה שאין חכם כבעל ניסיון", היא מספרת. "אני יודעת מה עובר על ילד מאומץ, איך הוא מתמודד עם שינויים דרמטיים, מהם החששות שלו מנטישה, מה גורם לו לא לסמוך על אנשים ומה גורם לו כן לסמוך עליהם. מצד שני, אני יודעת מה חשים ההורים הביולוגים, שמרגישים שלא נתנו להם צ'אנס ושחטפו להם את הילד, ומה עובר על הורים מאמצים שעושים מאמצי־על כדי לגדל ילד כזה. ידעתי שאוכל להשתמש בדברים שחוויתי כדי לעזור לאחרים.
"מאחר שאני מעוניינת באיכות חיים טובה, ההתלבטות שלי הייתה סביב סוגיית השכר הנמוך של העובדים הסוציאליים. לכן יצאתי לחופשה, ישבתי על החוף בסרי־לנקה, כתבתי במחשב דברים שאני מרגישה, ועשיתי תהליך עיבוד רגשות עם עצמי"
"אבל מאחר שאני מעוניינת באיכות חיים טובה, ההתלבטות שלי הייתה סביב סוגיית השכר הנמוך של העובדים הסוציאלים. אחרי סיום התואר יצאתי לחופשה בחו"ל, ישבתי על החוף בסרי־לנקה, כתבתי במחשב דברים שאני מרגישה, ועשיתי תהליך עיבוד רגשות עם עצמי. שם הבנתי שאני רוצה לדעת איפה אני מהווה מתנה לאחרים. הגעתי למסקנה שניסיון חיי מאפשר לי להתחבר לעולמם של ילדים מאומצים. ואז שמעתי שיש צורך במנחת אומנה באזור עפולה, והחלטתי לתת צ'אנס לתפקיד. לפני כמה חודשים התחלתי לעבוד כמנחת אומנה בארגון 'אדנמ', הפועל מטעם משרד הרווחה והשירותים החברתיים. אחת ממטרות הארגון היא להרחיב את מעגל משפחות האומנה ולהעניק ליווי מקצועי ואנושי לילדים ולמשפחות אומנה במסעם המשותף. אני עוסקת בין השאר בליווי ילדים במשפחות אומנה ובמשפחת האומנה עצמה, בודקת מה צרכיו האישיים־לימודיים־
רגשיים־חברתיים של הילד ונמצאת בקשר עם כל מי שקשור אליו: גננת, מורה, מטפל רגשי, קלינאית תקשורת, לפעמים גם הורים ביולוגיים, תלוי בתיק של כל אחד ואחד".
על כמה ילדים את מופקדת במסגרת התפקיד?
"24 ילדים בגילאי 18-3, שבאים מרקע של אלימות ושימוש בסמים של הוריהם הביולוגיים, אובדן של אחד ההורים וכו'. אני עוזרת לילדים ולהורי האומנה להבין את הצרכים והקשיים שעלולים לצוץ בתהליך ונמצאת שם בשבילם גם בסיטואציות מורכבות. בנוסף לניסיון שאני מביאה מחיי אני מתייעצת עם ראש הצוות שלי, עם עמיתים ותיקים, עם אנשי אקדמיה ממקצועות טיפוליים ועוד".
את אוהבת את העבודה?
"אני מאוהבת בה. בחיים לא אהבתי אף עיסוק שלי כמו שאני אוהבת את זה. אני מאמינה שלמה שאני עושה יש השפעה אדירה על חייהם של אנשים, ואין סיפוק גדול מזה".
את שוקלת לאמץ בעצמך?
"בהחלט, אני מתכוונת לאמץ או לשמש משפחת אומנה ביום מן הימים, עם הפרטנר שיהיה לי. אני מאמינה שאוכל להתמודד גם עם 'בדיקת הגבולות' כפי שעשיתי להוריי. למעשה, אני כבר עוברת את זה כיום, במינון מסוים, במסגרת עבודתי הנוכחית. כל מפגש עם מבוגר חדש יכול להעלות קושי אצל ילד שעבר נטישה וצריך לעבור תהליך עם כל ילד כזה".

* משפחות שמעוניינות לשמש כמשפחות אומנה מוזמנות ליצור קשר עם עמותת "אדנמ" בטל' 4561*
לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות ב 0 דיונים
הוספת תגובה חדשה
אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר אתתנאי השימוש של Ynet לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.