לרגל פתיחת שנת הלימודים, פגשנו את אמנית הקול והפרפורמנס שיוצאת נגד הרשתות החברתיות ורוצה שנעצור לראות את היופי בעולם ובשפה שלנו
שלום מילה א': ריאיון חגיגי עם אמנית המילים ויקטוריה חנה
תחילת שנת הלימודים אומנם עמדה בספק רב עד הרגע האחרון אך תמיד מאופיינת בחגיגיות, חולצות לבנות, ריח טרי של עפרונות ומחברות וילדים שהתבגרו ועולים כיתה. לכבוד כל אותם ילדים המתחילים ללמוד את קריאת וכתיבת השפה העברית, הזמנו לריאיון את האמנית ששמה במרכז יצירתה את האות, הצליל והשפה העברית הקדומה.
למי שלא מכיר, ויקטוריה חנה היא אמנית, יוצרת, מוזיקאית ופרפורמרית ירושלמית שפרצה לפני שנים מספר לחיינו עם שירים וקטעים מצליחים כמו 'שיר האלף בית', 'אורייתא' ו- '22 אותיות'. השפה העברית, האותיות והצלילים זורמים בדמה ולאחרונה הרבה מהעשייה שלה מאופיינת בפרויקטים מוזאליים בהם היא משלבת בין היצירה החומרית לסאונד.
"אחד הפרויקטים האחרונים שלי, היא יצירה שיצרתי למוזיאון היהודי בפרנקפורט. אדם נכנס לחלל סגור, מרכיב אזניות, שוכב ומביט בתקרה. בחרתי שעל התקרה יופיע קמע עתיק, קמע הגנה לילד ותוך כדי שהסאונד נשמע גם האותיות נגלות בתקרה והחוויה נכנסת לגוף".
בנוסף, כחלק מהתערוכה "אמנות מכשפת" במוזיאון ארץ ישראל, בה ביקרנו כשנפתחה, צפינו ביצירה של חנה שלוותה בהפקתו המוזיקלית של רן שמטוב. ביצירה זו היא מזמינה את הקהל להתיישב מסביב להקרנת וידאו של קמע עתיק מאוסף ביל גרוס בו נגלות לאט האותיות ונחשפים המשפטים בזמן שקולה הייחודי נשמע באזניות.
"העבודה עם אותיות היא מאוד פלסטית", היא מספרת לנו. "אות היא צליל שהוא רטט שאותו מרגישים בגוף. כל החושים שלנו מאוד מעורבבים. לפעמים כשרואים תמונה יפה, הקולות שלה גם נשמעים בתוכנו, או כששומעים פסקול של סרט אפשר גם לראות תמונות. חוויה נעימה באוזן יכולה להיות גם מאוד נעימה בגוף. זה כיף לחבר את החושים ביחד בצורה אורגנית. כשאתה מכור לסאונד ומרגיש אותו, הוא נכנס לתוך הגוף שלך; למשל כשהבן שלי הגדול נולד הוא היה בפגייה, מסביב היו אורות של ניאון ומכשירים וצלילים של מכונות. אני לקחתי את הצלילים ושרתי איתם, התייחסתי לזה כליווי. אנחנו מוקפים בסאונד של עצים, ציפורים ומכוניות ולא שמים לב אליו אבל אם כן נשים לב, יפתחו לנו עולמות מדהימים. אנחנו יכולים לגלות כל כך הרבה קסם והשראה בעולם הזה, קסם מוזיקלי, חושי וויזואלי, אבל במקום זה אנחנו דוחפים לעצמינו שטויות כמו חדשות ואסונות".
מה הכוונה?
"אדם שאכפת לו ממה שהוא אוכל, מבין שכל דבר שהוא מכניס לגוף הופך לחלק ממנו, לכן הוא ירצה להכניס דברים שמחזקים אותו. אותו דבר עם החושים האחרים שלנו, אנחנו מוזנים על ידי האוזניים, העיניים והנחיריים, הם כלי הזנה למערכת שלנו. אנחנו כל הזמן מפספסים את הדברים היפים באמת וחיים על סיפורים שחינכו אותנו עליהם מגיל אפס, קמים בבוקר כמו חיילים ושומעים חדשות, הולכים לעבודה, מדברים בטלפון, קונים ומסתכלים באינסטגרם. כך למעשה אנחנו סוגרים לנו שערים ענקיים של הוויה, של צבע. אם אתה נמצא בהוויה הזו ומבין שהחיים שלנו זמניים אתה תבחר למה לתת את תשומת הלב".
אנחנו עומדים בפני לא מעט אירועים לאומיים בהם השפה שלנו עומדת למבחן, אם זה בבחירות הקרובות בהן הפוליטיקאים שלנו יערבבו, ישכתבו וינאמו את העברית בצורה שתשרת את האינטרסים שלהם. "במה זה שונה מילדים בני ארבע שרבים על לגו?", מדמה לנו חנה. לצערנו יש לאנשים האלה הרבה כוח, הם יכולים לגרום לסבל, אבל לנו יש את הבחירה להחליט אם להישאב לזה או לא. יש לנו את היכולת למלא את החיים שלנו בהשראה. להקשיב לחדשות זה לא השראה, זה מדכא".
מה היית רוצה לראות?
"אני רוצה לצאת לעולם ולהאמין בו. כשאני שומעת חדשות מה חודר אליי? ביטחון? או פחד? אני שומעת רק על אסונות ופיגועים ואז אני יוצאת לרחוב מבוהלת. על זה תוסיפו את עולם הפרסום שבו מישהו תמיד רוצה לקחת ממך משהו, לשכנע אותך, לגנוב אותך. ברשתות החברתיות האפשרויות שלך הן או להיות משווק או צרכן, זו הרגשה קלסטרופובית. באנו לפה לחיות ולקבל השראה והעולם מצר עליו ואנחנו כבר לא שמים לב, אנחנו כבר לא מכירים דבר אחר. העבודה הפנימית שלנו היא להיזכר שיש אלטרנטיבה אחרת וזה לא אומר שצריך לשבת על הר ולהתנתק מהעולם אלא לנהל את הזמן כמו שאנחנו רוצים. הרשתות החברתיות הפכו להיות שואב אבק ששואב אותנו פנימה וחשוב להכיר בזה".
חנה לא נאיבית, "זה לא פשוט להגיד לכו תסתכלו על העץ, תביטו בציפורים ותחשבו מה באמת מעניין או מרגש אתכם, זו חתיכת עבודה".
כתבות קשורות בתחום
"אם אנחנו מדברים באמת על תחילת שנת הלימודים, אני אוהבת לראות שדווקא ילדים אוהבים את היצירה במוזיאון ארץ ישראל, הם לא רוצים לעזוב את האוזניות. זה מרגש שילדים מאזינים לטקסטים קדומים והם נכנסים להם למערכת, אין כאן רצון לקחת אותם לקנות קולה קולה", היא עוקצת. "אני רוצה לייצר להם את האפשרות לשמוע טקסטים בלי שמנסים לקחת מהם משהו, להפך, אני רוצה לתת להם את האפשרות להכיר את השפה העתיקה הזו, שירגישו אותה בגוף".
מה החוויה הראשונית שלך מכיתה א' ומהשפה העברית?
"הספרים. החפץ הזה פג לאט מהעולם וזה עצוב לי. אפשר להרגיש ספר, ואפשר להריח אותו ומקופלת בו כל כך הרבה אינפורמציה, בעיני זה הרבה יותר מרגש מספר דיגיטלי. בתור ילדה, גם המחברות הריקות ריגשו אותי, יש תחושה שהכל יכול להיכתב בהן".
"אני מסתכלת על הילדים של היום וחסה עליהם כי הם נשאבים לתוך הרשת החברתית שהנדסה אותם בחוכמה רבה ולמדה איך לרכוש אותם. הבן שלי משחק ופתאום צצה לו פרסומת והוא נשאר לצפות בה כדי לצבור עוד נקודות למשחק שלו. יש שם גם דברים מדהימים אבל זה ג'ונגל. צריך לקחת אותם לפחות פעם בשבוע לטבע, ליער, לים, להקריא להם סיפורים לפני השינה כדי שיכירו משהו אחר אבל להורים אין זמן לעשות את זה".
מה אפשר לעשות?
"אני חושבת שהמוזיקה והביטים שיוצאים היום מרתקים, אופן השירה השתנה והזמרים מדברים את המוזיקה בקצב הרבה יותר מהיר, יש עם מה לעבוד אבל לא הייתי רוצה שהילד שלי יגיד את הטקסטים שמכניסים לשירים האלה. אני מזמינה מפיקים גדולים וצעירים לפנות אליי ושיחד ניצור מוזיקה שמכניסה טקסטים עם כוח וחוכמה שיעודדו ויעשירו את השפה של הילדים והמבוגרים. אני הולכת להוציא EP בהפקתו המוזיקלית של רן שמטוב עם טקסטים עתיקים וגם פנו אליי מבית ביאליק לרגל יום הולדתו ה- 150 ליצור שירים עם טקסטים שלו שירוצו ברשתות. בנוסף ב- 8 בספטמבר אני הולכת להופיע ב"קולות היער", מופע אינטראקטיבי מיוחד בקול ואותיות בהשראת 'א.ד גורדון בחצות' כחלק מפסטיבל 100 שנים לא.ד גורדון".
וכמה שאלות קצרות וקולעות לסיום, מהי האות האהובה עלייך?
"אני אוהבת את כל האותיות. כל בוקר אני קמה ומחוברת לאות אחרת, אבל יש אות שאני עובדת איתה הרבה שזו האות מ'. היא קשורה לאדמה ויש בה משהו מאוד מרגיע ונעים".
מה הצליל המועדף עלייך?
"אני מאוד אוהבת "אי". הוא חמוד ופנימי ומשתמשים בו כדי להיכנס פנימה, למשל המילים "אני", "שלי", הסאונד שלו קטן וחמוד".
מילה יפה בעינייך?
"אהבה, זו מילה פתוחה. כל הברה נפתחת עוד ועוד".
אם לא עברית, איזו שפה היית רוצה לחקור?
"לכל שפה יש טקסטורות שונות ועולמות של צלילים, אני מאוד אוהבת פורטוגזית ויפנית".
רוצים להתעדכן בכל פעם שעולה כתבה? עקבו אחרינו באינסטגרם
אולי יעניין אותך גם...
