ארבע נשים נהרגו אתמול (שבת) בטמרה מטיל איראני - אירוע טראגי שהציב באור כואב את מצוקת המיגון ביישובים הערביים בכלל, ובחברה הבדואית בפרט. בעוד שבערים רבות ישנם ממ"דים, מקלטים ומרחבים מוגנים, מאות אלפי אזרחים – במיוחד בנגב – נותרים חשופים וללא הגנה בסיסית.
עדויות מתושבי הפזורה הבדואית חושפות כיצד משפחות ישנות בתעלות, מתחבאות מתחת לגשרים או מנסות לאלתר מקלטים מכלי רכב ישנים, בזמן שהרשויות מתנערות. פעילים חברתיים, עורכי דין ואזרחים זועקים: זו לא גזירת גורל – אלא תוצאה של הזנחה ממוסדת שדורשת תיקון מיידי.
"ראש המועצה אמר שהוא לא יכול לעזור"
האוכלוסייה הבדואית בנגב מונה כ-300 אלף איש, שרבים מהם חיים ללא מיגון בסיסי. בהיעדר ממ"דים בבתים רבים - הן ביישובים המוכרים והן, ובעיקר, ביישובים הבלתי מוכרים שבהם מתגוררים כ-100 אלף תושבים – נאלצו רבים לחפש פתרונות חלופיים: מקלטים עירוניים, מקלטים בבתי ספר או מחסה מאולתר מתחת לגשרים ובאמצעות אמצעי מיגון שהקימו בעצמם.
סופיאן אלשמסאן, אב לשישה מאלפורעה ומורה באום בטין, שהה עם משפחתו בתעלת בטון, מדרום לצומת חתרורים לכיוון מפעלי מישור רותם. "ישנו כל כלילה מתחת לגשר הזה. ביקשנו מיגוניות ולא קיבלנו, לא עוזר שאבא שלי נכה צה"ל שהיה בשבי המצרי והוא סוחב פוסט טראומה", הוא אמר. "גם באזור שהיינו בו כל הגשרים היו מלאים באנשים, רבים מהם מאלפורעה. אנחנו מרגישים מופקרים כל הזמן, מה נעשה אם המלחמה תימשך שבועות או חודשים? איפה הרשויות, איפה מקבלי ההחלטות?"
אחמד אבו גנימה, המתגורר ליד חשם זנה, קבר מיניבוס באדמה כשהחל הירי מתימן, בתקווה שישמש כמיגונית. עכשיו הוא ניסה להשמיש אותו, אבל הוא חושש שגג כלי הרכב יקרוס תחת עומס האדמה שעליו. את אמא שלו, שממילא לא יכולה להשתחל פנימה, הוא לוקח להסתתר בזמן התרעות בגשר סמוך.
חלק מבני משפחתו בכל זאת משתמשים במיניבוס. "אין לנו מקלטים, אין כלום", הוא אמר. "דיברתי עם ראש המועצה (נווה מדבר), הוא אמר 'אני לא יכול לעזור לך'. אף אחד לא עוזר. מה עושים? יש לי משפחה, יש לי תינוקות, ילדים. אמא שלי אישה זקנה, בקושי הולכת. מה אני אגיד, אנחנו כבר לא יודעים לאן ללכת".
"אני חובש במד”א בהתנדבות", סיפר בדואי מאחד הכפרים בנגב. "בכל פעם שמגיעה הודעה להתייצב הלב שלי אומר מיד: 'קום, סע, תעזור. אתה פה כדי להציל חיים'. אבל אז אני מסתכל על הבית, על הילדים, על המשפחה. על העובדה שאני זה שצריך לקחת אותם, שאין לנו כלום, ואני נאלץ לצאת לדרך של עשר דקות, במהירות, בשטח, עם רכב שקופץ מכל אבן - רק כדי להגיע לגשר הכי קרוב. ואז, לפעמים, גם אם יצאתי מיד, אני מגיע באיחור… ואין כבר מקום".
והיו כמה משפחות בדואיות שהגיעו למצפה רמון וגם לערד. יש שהתלוננו בערד על העובדה שאל המקלטים העירוניים הגיעו משפחות בדואיות רבות, שאין להן מיגון, והעלו חשש שלא יהיה מקום לתושבי העיר. זאת, לאחר שראש העיר יאיר מעיין ביקש להזמין את השכנים לתפוס מחסה בערד. מעיין אמר בתגובה: "יש מספיק מקום לכולם. לא נשאיר אף אחד שמגיע לערד מחוץ למקלט בשעת אזעקה".
"מחדל חמור"
עורך הדין אחמד רסלאן, תושב אעבלין, אמר: "היעדר מיגוניות ומקלטים ציבוריים ביישובים הערביים – בנגב, במזרח ירושלים ובאזורים נוספים – הוא מחדל חמור, תוצאה של אפליה ממוסדת והזנחה מתמשכת מצד המדינה כלפי כ-21.1% מאזרחיה. בזמן שתושבים אחרים נהנים מתשתיות חירום בסיסיות, החברה הערבית נותרת חשופה וללא הגנה. ילדים, נשים וקשישים נאלצים לאלתר מקומות מסתור".
הוא הוסיף כי "הזכות לביטחון אישי אינה פריבילגיה – זו זכות בסיסית שמדינה מתוקנת מחויבת להבטיח לכל אזרח, באשר הוא. יש לפעול מיד – לא בהצהרות, אלא בהקצאת תקציבים, תכנון וביצוע אמיתי בשטח. היעדר תשתיות חירום בחברה הערבית פוגע בחוסן הלאומי של העורף כולו. כל עוד מדיניות ההדרה וההזנחה נמשכת, תחושת האפליה וחוסר הצדק רק תגבר. זו אינה גזירת גורל – אלא תוצאה של החלטות שניתן וצריך לשנות, עכשיו".
הפעיל החברתי והפוליטי, עו"ד רדא ג'אבר, תושב טייבה, אמר: "בכל סבב לחימה בישראל, אזרחים ערבים נפגעים – אך המדינה נמנעת בעקביות מלהשקיע בתשתיות מיגון ביישוביהם. מדובר במדיניות שמסתכלת על האזרחים הערבים כאויבים פוטנציאליים. חשיפת האוכלוסייה הערבית לפגיעות בזמן מלחמה אינה הפקרה מקרית – אלא מצב תודעתי של המדינה, שמשקף את מעמדם הנחות והמסוכן של הערבים בישראל. קריאות השמחה שנשמעו מצד שכנים יהודים לאחר פגיעות בטמרה ממחישות את הלך הרוח הזה, שהפך לרגש לגיטימי ודומיננטי מאז תחילת המלחמה בעזה".
פדאא שחאדה, פעילה חברתית ותושבת לוד, הוסיפה: "אין מספיק מקלטים בחברה הערבית – וזהו פער מסוכן שמסכן חיים. הפערים בין יישובים יהודיים לערביים בתשתיות המיגון חמורים ומתמשכים: ביישובים ערביים רבים אין מקלטים כלל, ובאחרים הם לא נגישים, לא מתוחזקים או פשוט לא קיימים בכמות מספקת".
לדבריה, לפי דו"חות מבקר המדינה מ-2018, כ-46% מהאוכלוסייה הערבית – למעלה מחצי מיליון איש – מתגוררים בבתים ללא מיגון תקני, לעומת 26% בכלל האוכלוסייה. שחאדה: "ביישובים ערביים הסמוכים לגבול או לקווי עימות, למעלה מ-50% מהתושבים אינם נהנים ממיגון – לעומת 100% ביישובים יהודיים סמוכים. מתוך 71 רשויות ערביות שנבדקו, רק ב-11 קיימים מקלטים ציבוריים, ובשלוש מתוכן יש רק מקלט אחד לכלל האוכלוסייה. החברה הבדואית בדרום מונה מאות אלפי תושבים – כולל ילדים וקשישים – החיים ללא כל גישה למקלטים, על אף הסיכון הברור מירי מרצועת עזה. הפערים הללו אינם גזירת גורל – אלא תוצאה של הזנחה. הזכות לביטחון בשעת חירום חייבת להיות נחלת כל אזרח – גם ביישובים הערביים".
תושבת טמרה, סיכמה: "אנחנו חיים בהפקרות כבר שנים. נזכרים במקלטים רק כשיש מלחמה, ושוכחים מהם מיד אחריה. תפסיקו לזלזל בחיים שלנו – גם לנו מגיע להיכנס למקלטים שיכולים להציל אותנו".
