המעשה החמור ביותר של הפצ"רית ואנשיה היה השקר לבג"ץ. הנושא אמנם נמצא עדיין בחקירת משטרה ולכן צריך לומר 'לכאורה', אבל כבר עכשיו ברור מהעובדות שהתפרסמו ואומתו שאנשי הפרקליטות הצבאית, באישור האלופה יפעת תומר-ירושלמי, מסרו לבג"ץ הודעה רשמית לפיה אין ביכולתם לאתר מי הדליף את הסרטון הערוך ממצלמות האבטחה בשדה תימן וההודעה הזו הייתה ועודנה שקר מוחלט. שקר לבג"ץ הוא מעשה פלילי שמחייב את העמדתם למשפט של קצינים בכירים, אנשי הדרג הבכיר ביותר של מערכת אכיפת החוק הצבאית, ואם יימצאו אשמים - מתחייבת ענישה בהתאם.
אבל היקף הנזק האמיתי של הפרשה הרבה יותר רחב: עצם חשיפת ההדלפה של חומרי חקירה ושל אי-אמירת אמת לבג"ץ על ידי מי שאמון על שמירת החוק גורמת כבר עכשיו לכרסום חמור באמון הציבור, במערכת המשפט הצבאית בפרט ובמערכת המשפט הממלכתית בכלל. בתקופה הנוכחית, שבה בכירי אכיפת החוק במדינת ישראל נאלצים להילחם על יכולתם למלא את תפקידם מול פוליטיקאים דורסנים, "פרשת הפצ"רית" מנחיתה עליהם ועל כיבוד החוק במדינת ישראל מכה שממנה יתקשו להתאושש.
זה אינו הנזק היחיד שמסבה הפרשה לישראל ולאזרחיה. חשיפת ההתעללות האכזרית באיש חמאס מעזה במתקן המעצר בשדה תימן פגעה קשות בזירה הבין לאומית לא רק בתדמית, אלא בעיקר בלגיטימציה של מדינת ישראל ושל צה"ל. אך ראוי לציין שהסרטון שהדליפה הפרקליטות הצבאית לא היה הסיבה שבגללה הפרשה נחשפה. ההתעללות בשדה תימן התגלתה אך ורק בגלל הברוטליות של הסוהרים הצבאיים (אנשי מילואים מיחידה 100).
לפי כתב האישום הם פצעו את המחבל בכל חלקי גופו, כולל במקום אינטימי בצורה כה קשה עד שהיה הכרח לאשפזו בבית חולים אזרחי. משם הופץ הסיפור ברשתות החברתיות, כולל הגרסה שלפיה הסוהרים המתעללים אנסו את המחבל. משם קצרה הייתה הדרך לתקשורת הבינלאומית והישראלית, וכשהפרקליטות הצבאית פתחה - בהוראת האלופה יפעת תומר-ירושלמי - בחקירת האירוע, סיפור ההתעללות היה כבר נחלת הכלל. הסרטון שהפצ"רית אישרה מאוחר יותר להדליף נועד להזים ולהדוף טענות פוליטיקאים ופעילי ימין בישראל כאילו מדובר ב"עלילת דם".
כשבודקים עם המצדדים בתזת "עלילת הדם" מתברר שהיא נובעת מהטענה שהמחבל נאנס על ידי הסוהרים. ואמנם, טענת ה’אונס' נשמעה בתקשורת עוד לפני שבכלל החלה החקירה. בהמשך קבעה חקירת הפרקליטות הצבאית שפורמלית, על פי דיני הראיות, לא הוכח שהפציעה של המחבל במקום אינטימי הייתה תוצאה של אונס, למרות שהוכח שהמחבל נדקר במהלך האירוע באמצעות חפץ חד ליד פי הטבעת, ככל הנראה על ידי אחד הסוהרים. בכל מקרה בכתב האישום שהוגש נגד החמישה אין סעיף אישום באונס. אבל אירוע ההתעללות החמור היה ואף תועד לדיראון במצלמות האבטחה ולכן אין שמץ של אמת בטענה כאילו הפרקליטות הצבאית פתחה בחקירה והעמידה לדין חמישה אנשי מילואים לדין פלילי על סמך "עלילת דם" אנטישמית שלא הייתה ולא נבראה.
חשיפת ההדלפה של חומרי חקירה ושל אי אמירת אמת לבג”ץ על ידי מי שאמון על שמירת החוק גורמת כבר עכשיו לכרסום חמור באמון הציבור במערכת המשפט. בתקופה שבה בכירי אכיפת החוק נאלצים להילחם על יכולתם למלא את תפקידם, “פרשת הפצ”רית” מנחיתה עליהם מכה שממנה יתקשו להתאושש
טענת "עלילת דם" (ששר הביטחון ישראל כ"ץ הוא כעת אחד ממשווקיה העיקריים) היא "פייק נראטיב" שעדיין חי ובועט, שבאמצעותו מנסים גורמי הימין הדתי-לאומי הקיצוני לייצר לחץ ציבורי על הפרקליטות הצבאית ועל בית המשפט הצבאי להימנע ממיצוי הדין נגד חמשת הנאשמים. אותם גורמים ניהלו עוד טרם הפרשה קמפיין הכפשה אגרסיבי כלפי הפצ"רית, כאילו היא כובלת את ידי הלוחמים בשטח ובכך מסכנת את חייהם.
כפי שהתברר בימים האחרונים המנוף הזה היה אפקטיבי למדי. הלחץ הפוליטי והפסיכולוגי שתודלק בעלילת דם, בדומה לזה שמופעל נגד היועמ"שית, הטיל עול כבד על תומר-ירושלמי וכנראה שיבש את שיקול הדעת שלה ושל כמה מבכירי אנשיה. בניגוד ליועמ"שית, היא לא עמדה בלחץ ועשתה טעות קריטית כאשר אישרה להדליף לתקשורת חלקים מסרטון ההתעללות כדי להוכיח שהם לא פיברקו "עלילת דם" כשמילאו את תפקידם. טעות שבהמשך הסלימה לביצוע (לכאורה) של פשע פלילי, כששיקרו לבג"ץ.
הפרשה הזו רחוקה מלהגיע לקיצה, אבל כבר עכשיו היא מופע בולט של מגמה שלילית מדאיגה שהתקבעה בחיינו הציבוריים בשלוש השנים האחרונות. מדובר בפוליטיזציה של המעשה הצבאי. במילים פשוטות: ההשפעה ההולכת ומתגברת שיש לפוליטיקה המפלגתית והאידיאולוגית על קבלת ההחלטות וביצוע המשימות בכל דרגי הצבא. מהמטכ"ל עד למפקד וללוחם בשדה הקרב.
הפוליטיזציה התבטאה כבר במספר מקרים, לדוגמה: כשרה"מ פסל את המלצות המטכ"ל על שיטת הפעלת הלחץ הצבאי במרכבות גדעון ב', שלא לדבר על המאמץ המתואם והמאוחד של רה"מ ושריו כבר ב-8 באוקטובר לנקות את עצמם מאשמה ולהטיל את האחריות לזוועות 7 באוקטובר על צה"ל ושב"כ בלבד. דוגמא בולטת אחרת לפוליטיזציה של הצבא הם אירועי הזובור ששר הביטחון כ"ץ מעביר מפעם לפעם את הרמטכ"ל וכמה מאלופי המטכ”ל, באמצעות עיכוב מינויים של קצינים בכירים 'שאינם משלנו' וסתם כדי לטרטר את זמיר כדי להראות 'מי הבוס'. אפשר לומר ששיקולי הפריימריז של כ"ץ ממלאים תפקיד נכבד באופן שבו הוא מפעיל את הסמכויות שיש לו - וגם את אלה שאין לו – לגבי ניהול הצבא.
בשטח, הפוליטיזציה מתבטאת באנשי המילואים המשרתים ביחידות ההגמ"ר (הגנה מרחבית) ביהודה ושומרון שצופים מנגד בחיבוק ידיים בשעה ש"הגבעונים" (נוער הגבעות) מבצעים פוגרומים באוכלוסייה הפלסטינית. לעיתים אותם אנשי הגמ"ר אף מצטרפים חמושים בנשק צה"לי למה ששב"כ מגדיר בלשון נקייה "פשיעה לאומנית". הרוח הנושבת ממשרד הביטחון בהובלת סמוטריץ' וכ"ץ וקוצר ידה המכוון של המשטרה בהובלת בן גביר מעניקים להם חסינות וחופש השתוללות כמעט בלתי מוגבל. ההשתוללות הזו עולה לנו במעט הלגיטימציה שעוד נותרה לנו באירופה ובצפון אמריקה.
רון בן ישיצילום: יאיר שגיאאיני מיתמם. מאז קמה מדינת ישראל ועוד לפני כן התערבו הפוליטיקאים בעשייה הצבאית. ראש הממשלה ושר הביטחון הראשון, דוד בן-גוריון, היה ראשון גם בעניין הזה. אבל בשונה מהקואליציה הנוכחית בן-גוריון עשה זאת בשם הממלכתיות, כדי למנוע מלחמת אחים וכדי לקדם את ביטחון המדינה. הירי על "אלטלנה" ופירוק הפלמ"ח לא נועדו כדי לאפשר ל"זקן" לשרוד פוליטית, או לשפר את דירוגו בפריימריז של מפלגתו. גם יורשיו כולל ראשי ממשלות הימין לא סטו מהקו הממלכתי שהתווה מפני שהבינו שסולידריות ומוטיבציה חוצת מחנות הם מסד הביטחון.
לכן הפוליטיזציה שהקואליציה הנוכחית כופה על צה"ל היום מסוכנת מפני שהיא מביאה את בכירי המטכ"ל לקבל החלטות אסטרטגיות ומערכתיות לא ענייניות, היא מזמינה הפרות משמעת בוטות מצד לוחמים ומפקדים בשטח שמאמינים שהם נהנים מרוח גבית ממשלתית. ומה שהכי מדאיג – היא פוגעת במוטיבציה בקרב הסדירים ואנשי המילואים המשתייכים לזרם הליברלי. התוצאה עלולה להיות בהתחלה סרבנות אפורה ואחר כך סרבנות גלויה או ירידה מהארץ. כל זה אינו בא לומר שהפצ"רית ואנשיה הם קורבנות הפוליטיקה וראויים בשל כך ליחס מקל, אבל צריך לדעת שבלחץ דורסנות הפוליטיקאים עלולות חוליות חלשות נוספות להישבר וזה יעלה לנו בדם ובלגיטימציה.
פורסם לראשונה: 00:05, 02.11.25
