פעם מזמן, כשיהלי היה בן ארבע, דניאל בא אליו והם ירדו לשחק במרתף. היה שם ארגז תחפושות ביתי.
בגלל שיהלי הוא הילד השלישי שלנו, והגיע אחרי שתי בנות, וכיוון שהאנרגיה להשקיע באוכל אורגני ושפע צעצועי התפתחות ירדה באופן תלול עם השנים, הוא נאלץ להתחפש עם מה שיש.
ארגז התחפושות לא עודכן לכבודו, אבל זה לא הפריע לו ולדניאל לעטות על עצמם את השמלה של בת הים הקטנה, ואת הקרינולינה של סינדרלה.
בעודי שותה קפה לחמש דקות בנחת הם פרצו בצהלות לסלון, מרוצים מאד.
כיוון שאני אמא נאורה, וגם משועשעת, זה לא הטריד אותי כלל. אולי רק ציינתי לעצמי שמתישהו כשיסתדר לי אביא איזה כובע של כבאי הביתה.
אחרי כמה דקות הם התגעגעו לכדורגל ועברו לדשא. הכדור הסתבך להם בשולי השמלות, אבל זה לא הפריע להם בכלל. המשיכו כרגיל. זה היה מראה כל כך מצחיק ומלבב.
התבוננתי עליהם מהצד, יודעת שאני לוכדת רגעים אחרונים של חופש שיש להם, לשחק כמו שבא להם, ולא בהכרח לפי תפקידים שהוגדרו להם מראש.
אחרי כמה דקות הם התנגשו אחד בשני וקיבלו מכה. התחיל שם בכי תמרורים. חיבקתי את שניהם חזק. וידעתי שגם החופש הזה ייגזל מהם עוד מעט - החופש להרגיש ולבטא את המנעד הרחב של הרגשות שלהם.
שירלי יובל יאיר
ידעתי שבקרוב יתחילו להתבייש כשהם נבהלים, להסתיר את העובדה שהם עצובים או תלותיים, להכחיש את הבלבול וחוסר האונים שלהם. בקרוב יתחילו להדחיק את הגולה שיושבת להם בגרון, חזרה פנימה.
בתהליך ההכשרה שלהם כ"פרחי גבריות" הם ילמדו די מהר (מהסביבה ולפעמים גם מהבית) שהם נולדו למגדר שקוראים לו "המין החזק" ושמצופה מהם להתנהג בהתאם לכללי החוזק.
בחברה הישראלית, המאצ'ואיסטית והצבאית, חברה שמכשירה בנים, שיהפכו יום אחד ללוחמים - ההדחקה הזו היא לפעמים הכרחית, אבל יש לה מחירים גבוהים.
זה נפלא להרגיש חזק ולא לפחד (אני מאחלת לכולנו כמה שיותר רגעים כאלה).
אבל מה? זה לא תמיד עובד, וזה לא תמיד אנושי.
הבעיה המרכזית עם העניין הזה של "רגשות שאסור לך להרגיש" היא, שהרגשות האלה לא באמת נעלמים לשום מקום, הם רק מוחלפים ברגשות אחרים, לגיטימיים לכאורה, אבל מזיקים בהרבה. מי שבשום אופן אסור לו לפחד, להראות חולשה, להגיד "תעזרו לי רגע" - יזדרז מאד לנקז החוצה את האנרגיה הזו - והיא תצא בצורת תוקפנות, זעם, שתלטנות.
אני חושבת הרבה על התפקיד שלנו האמהות - מול הבנים שלנו.
המשימה הזו שלנו - להיות החיק שאפשר ומותר להניח עליו ראש, להתקמט לרגע, לא לפחד להיראות חלש, לבקש נשיקה על הפצע, להירדם לתוך שיר הערש שלנו.
האשה הראשונה בחיים של כל בן - היא האמא שלו. היא השיעור הראשון שלו באהבה.
היא זו שעטפה אותו כשהיה תינוק חסר ישע, מאה אחוז של תלותיות, ולימדה אותו שאפשר לסמוך.
היא האשה שהאופן שבו אהבה אותו הניח את היסוד למגדלי האהבה שיבקש לבנות לעצמו אחר כך, מול הנשים בעולמו.
במשך כל השנה הראשונה לחייו של יהלי, הייתי מרדימה אותו כל לילה עם שיר ערש שהמצאתי לו.
שוב ושוב, אותן שורות שלתוכן נרדמנו יחד.
כשמלאו לו 13 לא מזמן, ביקשתי לכתוב לו שיר שילווה אותו הלאה.
שיר הערש ההוא חזר פתאום והתנגן, ולא יכולתי להתנגד לו.
הבטחתי לו בשיר - "שגם כשיהיה בן מאה, ויתקשה לישון, אני מבטיחה להיות שם בתוך אותו הפזמון"
כשצילמנו את הקליפ, שלחתי בקשה לחברות ולנשים בחיי, שישתפו אותי בסרטונים של רגעים משותפים שלהן עם הבנים, ויחד נוצרה לנו מין שמיכת טלאים של רגעי אושר שכאלה.
מוקדש באהבה לאמהות באשר הן, ולבנים הנפלאים שהן מגדלות.
