הם לא רוצים שתרחמו עליהם וגם לא רוצים שתדברו איתם על פוליטיקה. תושבי עוטף עזה, שחווים אזעקות וימים מלאי חרדה, כן מעוניינים שתשמעו מה עובר עליהם בין סבב לסבב ובין צבע אדום אחד לשני. החיים מהרגע שהפכו להורים מורכבים יותר וגורמים להם לחשב מסלול נסיעה לגן, בחירה במקום בו יערכו קניות ואפילו תכנון איפה ישנים בכל לילה.
מירית וולך אמא לארבעה מקיבוץ ארז שבעוטף עזה, בסך הכל רצתה לחגוג יום הולדת לתאומים במקום זה קיבלה טילים. "תחושה חמורה של הפקרות וזלזול" היא מסבירה.
"אתמול התאומים שלי הפכו לבני 8, הייתי אמורה להכין עם אחד מהם קראמבל תפוחים במה שהיה אמור להיות הפעם הראשונה של "חוג בישול עם אמא" אבל כרגיל אצלנו, קילומטר מעזה, כל תוכנית היא בערבון מוגבל.
בצבע אדום הראשון עוד שקלנו אם לנסות אבל אז גילינו שזו הפגזה נרחבת ופשוט אי אפשר לדעת כלום. אז עשינו פיקניק על רצפת הממ"ד לארוחת הערב, וישבנו דרוכים לראות טלוויזיה מוכנים לריצה, והימרנו אם יבטלו לתאומים את הטיול שתוכנן היום למכתש בארי ואם יהיו לימודים.
את הלילה סיימנו בממ"ד, הילדים ישנים שם קבוע אני הורדתי מזרן לרצפה, בחמש וחצי בבוקר קמתי מתורגלת, ארזתי וברחנו למרכז בדרכים לא דרכים כי כבישי העוטף נחסמו".
נשמע שאתם מתורגלים?
"כל מה שסיפרתי הוא דרמה שלמה. ילדים בוכים, טיול מלא ציפיות שנגוז, כבישים שנחסמים אחרי טיל שהרג חבר לעבודה בדרך שמובילה כל יום את ילדיי לבית הספר ובחזרה לקיבוץ שלנו.
אבל מעל הכל תחושה חמורה של הפקרות וזלזול ההרגשה שאנחנו לבד. שלאף אחד לא אכפת. שלא מדינת ישראל מותקפת אלא רק העוטף, שאנחנו אשמים שבחרנו לגור פה ושהתשובה הפשוטה היא שנקום ונלך למקום שפוי יותר.
לאחרונה הצטרפתי לתנועת נשית אמהית - קול האמהות- רוצות לחיות בשקט, שמנסה לשנות את התחושה הזו בדיוק, את הלבד והלא אכפת, תנועה שאומרת שאמא זה לא עניין גיאוגרפי וכולנו צריכות להרים יחד קול ולדאוג לחיים שפויים לילדים של כולנו".
זאת המציאות של ילדי עוטף עזה וההורים
שימרית פרי, אמא של מאיה, בת 10 וחצי מקיבוץ דורות, העלתה סרטון לאחר הקאסמים שנפלו. מאיה הפכה למומחית ברשתות ומסבירה על ההבדלים בין סוגי רעשים ונפילות. מאיה רק בת 10 וחצי אבל נולדה למציאות הזאת של אזעקות וצבע אדום ולא מכירה שום מציאות אחרת.
מאיה פרי בת 10 וחצי מקיבוץ דורות
(מאיה פרי בת 10 מספרת על נפילות ורעשים. צילום: שימרית פרי)
חן כהן, מורת דרך ומדריכת סיורים מיוחדים בשדרות, אמא לשלושה (2.5 ותאומים בני 7 חודשים), שאוהבת את שדרות ומעבירה את האהבה שלה למבקרים בעיר.
חן מתארת סיטואציה מאתמול אבל מוכרת לה כבר חודשים, מאז שהתאומים נולדו: "אני עם הילדים בסלון, מנסה להעביר את הרגעים הארוכים האלה של אחרי צהריים עם הילדים לפני המקלחות. פתאום הקול הארור הזה שמקפיץ: 'צבע אדום, צבע אדום', זה כנראה מטח. זה לא הולך להיגמר בקרוב. ועכשיו לפעולה הרציונלית הבאה: לרוץ עם הילדים לממ''ד.
אני צועקת לאיש שלי, יש צבע אדום קח ילד אני תופסת אחד ואז מורידה, מנסה להבין את מי אני לוקחת קודם? כשבעצם השאלה היא את מי אני בוחרת להציל קודם.
שי פתר הכל לקח אחד ביד אחת ואת השנייה משך ואיכשהו הרים. אנחנו רצים לממ"ד. בדרך לשם כבר שומעים את השריקה של הקסאם. הכי חזקה בעולם, זה ממש מעל הראש שלנו. עוד שנייה יגיעו הבומים. רק שלא ייפול קרוב מדי".
מנסים להרחיק את הלחץ מהילדים
"כל הזמן הזה שאנחנו גרים בשדרות היה חשוב לי להרחיק את הילד מאנשים שיילחצו לידו כשיש אזעקה ואז הוא יחקה את ההתנהגות ויכנס לטראומות. אתמול לראשונה אני רואה אותו מתנשף בממ''ד ומתחיל לבכות - אמא נבהלתי. ואנחנו כמו הורים בשיא השפיות מנסים להרגיע. זה היה רק צבע אדום, הוא נמצא בשמים, אין מה להיבהל. פתאום בום חזק מתמיד. כנראה זה נפל קרוב. אני מחפשת תירוץ כלשהו להסביר לו, ומצליחה להסביר שזה היה מטוס גדול גדול והוא עושה רעש חזק בשמים".
אין לאן לברוח
"מי שחושב שאנחנו משוגעים שגרים פה צודק. אבל זה מקום עם קסם מדהים, מי שמגיע לכאן לסיור יוצא המום. אנשים חושבים ששדרות היא עיר רפאים אבל היא מלאה וצומחת. יש כאן דיסוננס מטורף בין פיתוח, תיירות שמתפתחת, מחירי שכירות שקפצו, מסעדות חדשות שנפתחות כל הזמן, פארק ארכיאולוגי, שביל אופניים, מרכזי מבקרים ועוד.
וכל זה עומד אל מול פני פחד המוות. כשאתה הופך בין רגע לחסר אונים. אתה לא יודע איפה זה יתפוס אותך - במקלחת, בשירותים, מלביש את הילד, בגן משחקים, באוטו בדרך מהמעון. וכשזה תופס, קשה לשחרר".
פעם זה היה אחרת?
"כשגדלתי פה זה היה אחרת, היינו מתייחסים לקסאמים בהרבה יותר אדישות. היום כנראה מה שהשתנה זה אני שהפכתי אמא. כאמא אני כבר לא אדון לעצמי. אני לא יכולה להגיד - 3 בלילה עכשיו שיקפצו לי החמאס אני נשארת לישון במיטה.
כאן את פשוט הופכת ללביאה בעל כורחך. עושה בחירות קשות - לפעמים אני אומרת לשי שאם יש צבע אדום באמצע נהיגה יש מצב שאני לא מוציאה אף אחד מהאוטו כי אני בטוח לא אספיק להוציא את שלושתם ואז אני אצטרך לחיות עם עצמי שלא הצלחתי להציל אחד מהם.
שדרות היא העיר הכי ממוגנת בעולם. ועדיין יש מקומות שאתה הולך ברחוב ואין לך מיגונית לרוץ אליה אז אתה פשוט עם הגוף שלך עוטף את הילדים ומתפלל שיהיה יירוט מוצלח או שלא ייפול בשטח בנוי.
חוסר השגרה הזה מטורף. אפשר לקרוא לזה שאנחנו חיים בשגרת חירום. הייתי רוצה שיוציאו מעזה את כל הטילים והתחושות, משהו צריך לעשות. שקט וביטחון לילדים שגדלים פה - כבר לא יהיה".
