בשיתוף תלמה
תלמה בוקר טוב – ליהיא בן דוד ושני רענן
(צילום: ירון שרון)
שלוש שנים המתינה ליהיא בן דוד (28) לרגע שבו תעלה על מטוס כדי להשתתף באולימפיאדת פריז 2024. היא נולדה וגדלה בגבעתיים, סטודנטית לתואר שני במדעי האימון המרכז האקדמי לוינסקי־וינגייט, וכבר הפכה לדמות מרכזית בנבחרת ישראל הבוגרת אחרי שהספיקה לייצג אותנו בשתי האולימפיאדות האחרונות בענף הפראלימפי כדורשער.
"כדורשער, למי שלא מכיר, הוא משחק ספורט פראלימפי המיועד רק ללקויי ראייה ועיוורים", מספרת בן דוד, "כדי להשוות את התנאים בין שחקניות עם דרגות שונות של עיוורון, יש לכולנו על העיניים משקפיים אטומים. לכדור עצמו יש שני פעמונים וכך אפשר לשמוע אותו כשהוא מגיע אלייך, ולהדוף אותו. המטרה היא להכניס כמה שיותר גולים לשער של הקבוצה היריבה".
היא החלה את דרכה בענף בגיל 11 ומהר מאוד הפכה להיות השחקנית הבולטת והמצטיינת של נבחרת ישראל. "הייתי חלק מנבחרת הנשים הראשונה שהתגבשה בענף הכדורשער, וב־2008, אחרי ארבעה חודשים בערך, כבר טסנו כנבחרת מגובשת להתחרות בהונגריה", מספרת בן דוד.
כדורשער ידוע כספורט חזק ואגרסיבי. יש בו אלמנטים של כוח מתפרץ וזריזות, וכדי להצטיין בו יש צורך בשעות ארוכות של אימונים שלאורכן יש להפגין ריכוז גבוה מאוד. "אנחנו מתאמנות שישה ימים בשבוע, בין שניים לשלושה אימונים ביום", היא מסבירה, "יש אימוני כדור, אימוני כוח או אימונים פונקציונליים, וכל הזמן אנחנו דוחפות את עצמנו עוד ועוד לקצה".
"יודעות מה אנחנו שוות"
"בעבר היינו יוצאות לתחרויות בינלאומיות בערך ארבע פעמים בשנה", משתפת בן דוד, "היום, בגלל המצב הביטחוני, אנחנו יוצאות פחות לתחרויות, אבל מייצגות את נבחרת ישראל היכן שרק אפשר וכבוד הוא לנו לעשות את זה. אנחנו כבר אחרי שתי אולימפיאדות, בריו ובטוקיו, אחרי הישג מאוד מרשים באליפות העולם שבה סיימנו במקום השלישי – יודעות מה אנחנו שוות. עכשיו פנינו לפריז. לפני כמה ימים הודיעו לי שאהיה אחת משני נושאי הדגל בטקס הפתיחה וזה כבוד עצום. במהלך השבוע יש לי פתאום מין נקודות התעוררות כאלה שבהן אני אומרת לעצמי 'וואו, זה קורה, אנחנו ממש עוד מעט שם'".
כחלק ממסעה בתחום משמשת בן דוד כמאמנת של שני רענן, רק בת 13, אבל כבר בנבחרת העתודה של ישראל בכדורשער. "אני משחקת בענף בערך ארבע שנים, מתוכן שנתיים אני בעתודה", מספרת רענן, "אני מאוד אוהבת את זה אבל יש גם אתגרים, שרובם מחוץ למגרש: קשה לאזן בין האימונים לחיים מחוץ להם – מפגשים חברתיים, ימי הולדת וכדומה. גם הנסיעות לוקחות לי המון זמן כי אני מגיעה מבאר־שבע לירושלים או תל־אביב. אבל אני לא נשברת כי תמיד אהבתי את הילדים שהיו איתי בקבוצה, את האנשים מסביב, אני אוהבת להתאמן, האימון עצמו הוא כיף עבורי – ואני גם ממש אוהבת לנצח".
כיצד הפכה רענן לבת חסותה של השחקנית הבכירה? "לא חלמתי על להיות מאמנת", מודה בן דוד, "אבל יש משפט שהמאמן שלי החדיר בי, בידיעה או לא בידיעה: שיש לנו אחריות להעביר הלאה את הידע שקיבלנו. מבחינתי זה היה להכיר תודה למקום שאני נמצאת בו, כי המקום שלי כספורטאית שינה אותי כבן אדם".
שני מוסיפה: "גם אצלי זה ככה. העובדה שאני מתאמנת משנה לי את החיים ועושה אותם יותר טובים. הכרתי פה הרבה חברות חדשות ויש לי הרבה יותר מה לעשות. יש לי מטרות ומשהו לצפות לו. החלום שלי זה להגיע לנבחרת ישראל הבוגרת".
בימים אלו מתכוננת נבחרת הנשים של הענף לאולימפיאדת פריז. "אנחנו מקבלות ליווי של תזונאית ומאמן כושר. בונים לנו אימונים שכוללים טקטיקות לקראת קבוצות מסוימות, שיחות אישיות, ומטפלת קבוצתית. הכל כדי שנגיע הכי מוכנות שיש – ברמה הקבוצתית, הפיזית, המנטלית, וגם ברמה החברתית", מסבירה בן דוד.
כשהיא נשאלת מה תרם הספורט לחייה, בן דוד מדברת הרבה על צמיחה אישית. "הקשיים כספורטאית הישגית, התחושות המנטליות, העובדה שאתה יכול לעבור בין כישלון, הצלחה, כעס, סבלנות ואיפוק באימון אחד, הכנה לתחרות, התמודדות עם מה שקורה שם, התמודדות עם הפסדים והתמודדות גם עם ניצחונות, המתח שאתה נמצא בו כל הזמן, החשיבה האין סופית – מכל דבר הכי קטן כזה אתה גדל, ואתה הופך להיות יותר טוב ממה שהיית", היא מסבירה.
ההכנות למשחקים הפראלימפיים לא רק קבוצתיות, אלא נעשות גם ברמה האישית. "אני מנסה להתכונן נפשית", מספרת בן דוד, "אני עושה סוג של דמיון מודרך, מדמיינת את עצמי שם, מנסה להתרגש כאילו אני במגרש בפריז, מדמיינת איך אני משחררת את הלחץ ובעיקר מבינה שהכל כבר יקרה מעצמו. יש דברים שניגשים אליהם ומבפנים אתה יודע שאתה הולך לעשות את זה. אז האולימפיאדה זה זה".
"רוצות גמר – וליהנות"
ב־29 באוגוסט ייפתחו המשחקים הפראלימפיים. ספורטאים רבים חולמים לזכות במדליות, להיות אלופים, אך בן דוד מזכירה שזה לא הדבר החשוב היחיד. "אני מאחלת לנו להגיע לגמר", היא אומרת, "אבל שלא נשכח גם ליהנות מהדרך תוך כדי. תמיד אמרתי שאני חושבת שזה חלק מיסודות של הצלחה - אם לא נהנה מהדרך, לא נצליח. זה משהו שמלווה אותנו כבר כמה תחרויות ומוכיח את עצמו כל פעם מחדש".
ומה בנוגע לחלומות? "החלומות והשאיפות שלי בספורט ממש שונים מהחיים האישיים. בספורט זה לשמר את הטופ, וזה ממש לא פשוט. בהזדמנות זו אני רוצה להגיד תודה לבית חינוך עיוורים ולבית הלוחם בתל־אביב על התמיכה שלהם בספורטאים הפראלימפיים, שמאפשרת לנו להגיע להישגים. בחיים האישיים, זה הכי פשוט: אני מאחלת לעצמי בית בכפר ולהיות עם אנשים. אני ממש אוהבת להיות עם אנשים".
בשיתוף תלמה
פורסם לראשונה: 01:44, 15.08.24
