ילד ראשון: "אין מצב בחיים שאני טסה ועוזבת אותו"
ילד שלישי: "שלום, אני מחפשת טיסה בעדיפות לקונקשיין באוקראינה".
גם אם לא נתקלתם בפוסט הזה, שפורסם ב"מאמצחיק", ככל הנראה נתקלתם בבדיחה דומה בקבוצות אחרות בפייסבוק, או בקבוצות הוואטסאפ הבלתי נדלות של ההורים מהכיתה. אם נשפוט על פי הכתוב שם, נראה שכיום הילדים שלנו הם כבר לא "אוצרות" ובטח שלא נסיכים ונסיכות, אלא יצורים שמתחילים את חייהם בצווחות אינסופיות, ממשיכים אותם בטנטרומים בלתי נגמרים, עד שלבסוף הם מגיעים להיות "מתפגרים" טורקי דלתות ודורשי קונדומים. ובתוך כל זה אנחנו, ההורים, רק מחכים לרגע שהם יירדמו, או טוב מזה - יעזבו כבר את הבית, ויאפשרו לנו לראות "מניפסט" עם בן ועם ג'רי. ועד שהם יעשו את זה, נמשיך להתלונן עליהם ולצעוק "סתמו".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
אז אומנם המציאות היא לא פוסט מוקצן ברשת, ועם זאת אין ספק שאם פעם הורים – ובייחוד אימהות, מתוקף תפקידן ההיסטורי כמטפלות העיקריות – היו מציגים כלפי חוץ חזות של משפחה מושלמת, ולא העזו להודות בקושי הכרוך בגידול ילדים, כיום הם כבר מרשים לעצמם לדבר בפומבי גם על הצדדים הפחות קורנים בהורות, מבלי להתבייש, להסתיר או לייפות, אלא אולי אפילו להיפך – קצת להגזים ולגייס את הכישרון הקומי בשביל בדיחה טובה שתצחיק את החבר'ה.
מיכל דליות, אשת חינוך ויועצת משפחתית, ממקמת את הרקע לשינוי בשיח ההורי בעיקר סביב מלחמת העולם השנייה. "תמיד התלוננו ומאז ומעולם היה קשה, אבל התלונה לרוב נשארה בתחום מאוד מצומצם, בין בת לאמא שלה או אולי אישה לרעותה. מלחמות העולם, בעיקר השנייה, עשו שינויים מרחיקי לכת.
"אחרי המלחמה אירופה התרוקנה מגברים, ולא חשוב מאיזה צד הם היו. עד אז התפקיד העיקרי של הנשים היה לגדל את הילדים, אבל המלחמה אילצה אותן לצאת לעבוד, והן מצאו את עצמן מחזיקות חנויות, מפעלים ועובדים ומפרנסות בכבוד. כשנגמרה המלחמה וניסו להחזיר אותן הביתה, זה כבר היה בלתי אפשרי - מי שהולך קדימה כבר לא יכול לחזור אחורה - ובעצם פה פרח הפמיניזם. נכון שהוא היה קיים כבר מאה שנה קודם, אבל פה הוא הפך להיות רדיקלי, ויותר ויותר נשים הרגישו שכבר אי אפשר להחליט עבורן. הן הרגישו שגם הן יכולות לקבוע ולנהל ושגם הן שוות ערך. מתוך זה גדל מספר הגירושים, כי נשים כבר יכולות לדאוג לעצמן כלכלית.
"במקביל תחום הפסיכולוגיה הלך והתחזק, אנשים כבר לא הרגישו שזו בושה לדבר על הבעיות שלהם ולנסות לטפל בהן. בהמשך הגיעו ההתפתחות הטכנולוגית והרשתות החברתיות, שהפכו את הכול לנגיש וזמין. וככה הגענו למקום שיש בו לגיטימציה להגיד 'קשה לי', במקום לסבול בפנים. זה התחיל בקטן - בבלוגים, בדברים סגורים ומצומצמים - אבל כשם שהטכנולוגיה פרצה גבולות, גם זה פרץ גבולות, ובהתאם הוביל לפגיעה בפרות קדושות".
גם על פי ד"ר שיר בר אמת, פסיכולוגית קלינית העוסקת במחקר התפתחותי, השינוי הזה בשיח ההורי נובע משינויים תרבותיים, כמו גם טכנולוגיים. "כל התרבות היותר פסיכולוגית מזמינה אנשים לדבר על הקשיים שלהם, לא רק בהורות אלא באופן כללי, בעוד שלפני 50 שנה הייתה חשיבה שצריך לדבר על הדברים הטובים, ולעומת זאת לדברים הלא טובים, גם אם הם קיימים ולא מכחישים אותם, עדיף שלא לתת יותר מדי מקום כי אז הם ישתלטו. אני חושבת שכתנועת נגד לזה נהייתה תרבות שמדברת הרבה על הקושי, עד שאפילו נוצר מצב הפוך, שבו לא מתאים או לא מקובל לדבר על הטוב. כלומר, אם טוב לך תשתקי, כי זה לא רגיש לספר על החוויות הטובות ולא מתחשב במי שקשה לו".
על פי ד"ר בר אמת, המצב הזה לא משפיע רק על הורים, אבל הוא ניכר אצלם כי קשיי ההורות תלויים בזמן. "כשאת נמצאת בזמן מסוים, נניח כשהילד שלך נמצא בתהליך גמילה מחיתולים וכל הבית מלא בפספוסים ותסכול, כל מה שמעניין אותך באותו שלב זה לדבר עם אנשים אחרים שעוברים את החוויה הזו. אבל אם כבר עברת את השלב הזה, והילד שלך בן שבע, את לא תחשבי שהוא כל כך משמעותי. זה מין טבע אנושי קצת אגוצנטרי - כשאנחנו בתוך משהו להפוך אותו לכל העולם שלנו, וכשאנחנו מתרחקים ממנו אנחנו רואים אותו בפרספקטיבה מסוימת, שלא זוכרת רגשית איך זה להיות שם. כיום, בגלל הרשתות החברתיות והקבוצות, יש אפשרות למצוא את האנשים שנמצאים בדיוק באותו שלב ומוכנים להשקיע את הזמן לטובת דיון אם זה בסדר להכניס שוקולד למשלוחי מנות או לא. ואלו דיונים שגם פעם היה לאנשים את הצורך לנהל אותם, אבל זה היה קשה טכנית".
אבל נראה לי שאולי באמת לאימהות שלנו היה פחות אכפת מה יהיה במשלוחי מנות.
"לא בהכרח. בגלל שכיום אני מוצאת עוד אנשים שאיתי באותו מצב, זה יוצר מראית עין שזה עניין שמעסיק הרבה אנשים, אבל אני חושבת שזו אשליה. המיידיות והזמינות של הרשתות, והיכולת לאתר את האנשים שבדיוק כרגע רוצים לדבר על זה, מעצימות את זה ונותנות את התחושה שזה משהו נורא דומיננטי. הקבוצות האלו מייצרות ברית מאוד ספציפית על קושי מסוים שקודם היה קשה לייצר".
למרות שאימהות בגן תמיד היו, גם אם לא הייתה קבוצת וואטסאפ.
"נכון, אבל נגיד כשיש קושי עם גמילה מחיתולים, פעם אמא שהייתה מוטרדת הייתה הולכת לגינה ומדברת עם אימהות אחרות, אבל היא הייתה מדברת עם נניח שלוש אימהות, שהסבירות שהן עברו אותו הדבר היא לא גבוהה. הן היו אומרות לה 'אה, דווקא מיכל נגמלה בשבוע', ואז היא הייתה נשארת עם חוויה אישית שאין לה שותפים, והיא גם לא הייתה מקבלת מענה. המסר עבורה היה שאין לה עם מי לדבר על זה יותר מדי, והיא הייתה מנסה למצוא דרכים להתמודד עם זה בעצמה. כיום כל סיבוך שתציגי, תעוררי לפחות 100-50 אימהות שייתנו לך פתרונות, אמפתיה, שיתקפו את החוויה שלך ויגידו לך 'עברתי את אותו הדבר', או 'חברה שלי עברה את זה'. זה נותן חוויה של שותפות שקודם סטטיסטית לא יכלה לקרות".
אבל עכשיו השיח הוא כבר לא רק למציאת פתרונות, הוא גם מתלונן.
"נכון, אבל אני חושבת שהשיח המתלונן הוא של אנשים שנמצאים בתוך הקושי, וכשנמצאים בתוך הקושי מבטאים אותו בצורה מאוד חריפה. זה גם יוצר תגובת שרשרת - את כותבת מצוקה אמיתית וזה מתחבר לעוד אנשים שחווים את אותה חוויה, והם מעצימים אותה".
ד"ר בר אמת מזכירה שלצד התלונות יש גם הרבה הומור: "גם על הילדים וגם על אימהות אחרות, נניח שהן משקיעות. אני לא חושבת שזה פוגע, אבל אולי זה משתיק חלקים שחשובים לא פחות, שזה החלקים המהנים בהורות. אני באמת שומעת את זה הרבה, שאנשים מביאים ילדים לעולם והם כל כך מוכנים לתופת. הם מוכנים לזה שהם יאבדו את כל מה שהיה להם ויהיה להם קשה והם יהיו אומללים, והרבה פעמים אחרי הלידה הם מרגישים שנכון, גידול ילדים זה באמת קשה לעיתים, אבל שכחו מתישהו בדרך לספר להם שזה גם מאוד כיף, ושתינוקות ופעוטות זה דבר חמוד וזה נורא מרגש לגדל ילד".
ד"ר בר אמת מדמה את המצב היום לתמונת ראי של הלך הרוח בעבר: "פעם הן הרגישו דברים אחרים ממה שסיפרו להן על אימהות, והתחושה הייתה שרימו אותן, ועכשיו זו תנועת מטוטלת לכיוון השני, שכתוצאה ממנה לספר על דברים חיוביים, על כמה ההורות גם מהנה וכמה הילדים שלך נפלאים, זה לא מקובל ובמקומות מסוימים ייחווה כחסר רגישות. אני חושבת שאלו שני צדדים של אותו מטבע. זה מוחק חוויה אחת בשביל לפנות מקום לחוויה אחרת, וחבל. אז לא צריך לא לקטר או לא לצחוק, אבל אני חושבת שצריך גם לתת יותר מקום לחוויות הטובות".
את חושבת שהשיח המתלונן הוא המשך של השיח היותר פתוח ומקבל על הפלות, דיכאון אחרי לידה ולידות שקטות?
"יש יותר מוכנות חברתית לדבר על קושי ויש פתיחות לדבר על דיכאון באופן כללי, אבל אני לא חושבת שהקיטורים או המרירות שיש בקבוצות אימהות מגיעים מאותו מקום כמו הלגיטימציה לדבר על דיכאון אחרי לידה, ואולי זה המקום להזכיר שכשמדברים על דיכאון אחרי לידה מדברים על דיכאון. לא על קושי, לא על תסכול אלא באמת מצב קליני. יכול להיות שבזכות השיח על הקשיים הרבה אימהות יגיעו לבקש עזרה, בין אם הן סובלות מדיכאון ובין אם קשה להן מסיבות אחרות, אבל זו לא סקאלה שמתחילה בקושי ומסתיימת בדיכאון אחרי לידה".
כאמור, השינוי בשיח ההורי ניכר בעיקר אצל האימהות, אבל ככל שהגברים מפשילים שרוולים, לוקחים חלק בלתי נפרד בגידול הילדים ומתוודעים לעולמו המופלא של הקקי גב, אפשר לראות את השינוי הזה גם אצלם. וכך, לצד קומיקאיות כמו עדי אשכנזי ורביטל ויטלזון ג'ייקובס, שמרבות להתעסק באימהות שלהן ואולי אפילו בעיקר מתעסקות בה בשנים האחרונות, יש גם קומיקאים, דוגמת אדיר מילר ואודי כגן, שמעיזים לדבר על התפקוד – ולפעמים על חוסר התפקוד – שלהם כאבות.
"גם אצל גברים אנחנו רואים שינוי, אבל זה עדיין לא לגמרי פרוץ כמו אצל הנשים", אומרת דליות. "יש להם קבוצות כמו 'אבא פגום', ובאינסטגרם יש הרבה גברים שממש עושים קריירה משיתוף בחוויות שקשורות לגידול הילדים, אבל זה זהיר יותר. אין תחושה של 'אני מקיא החוצה', אלא של שיתוף, והכול בזהירות ועם שמירה על כבודם של הילדים ושל בת הזוג".
למה את חושבת שהשיח אצלם זהיר יותר?
"זה יושב על כל מיני דברים. קודם כל, ב-20 השנים האחרונות יש הגדרה מחודשת של מה זו גבריות. פעם אסור היה לבכות, פעם אסור היה ללכת עם ורוד, אסור היה להתלונן. ההנחה הייתה שאם אתה מודה בחולשות אתה לא גבר. תפיסת הגבריות הייתה שונה, ולמזלם של הגברים ולמזלנו הנשים, כיום אפשר להגיד לגבר שהוא מחובר לצדדים הנשיים שלו. פעם זה היה אות קלון, וכיום זו מחמאה. אז מותר כיום לגברים להגיע למקומות יותר רכים שהם לא התחברו אליהם פעם, אבל התהליך איטי. אתה לא הופך מ'גבר גבר' לגבר רגיש ביום אחד".
סער בן הרוש מכיר את התהליך הזה מקרוב. ב-2016, כשנולדה בתו הבכורה, הוא התחיל לשתף בעמוד הפייסבוק שלו רגעים קטנים ומצחיקים מחוויות האבהות שלו. בעקבות התגובות הוא פתח את קבוצת הפייסבוק "אבא פגום", שכיום כבר מונה למעלה מ-270 אלף עוקבים. בהמשך הוא פתח גם את הקבוצה הסגורה "אבא פגום – שורדים ביחד", שבה למעלה מ-131 אלף גברים יכולים לשתף רגעים אינטימיים יותר, להעלות שאלות ודילמות שנוגעות להורות ולקבל תמיכה. הקבוצה אחראית גם על שיתופי פעולה משמעותיים שתומכים בחברי הקהילה פיזית ונפשית, כמו למשל קמפיין לזיהוי מוקדם של סרטן השד או קמפיין נגד אלימות כלפי נשים.
בן הרוש מספר שבעוד שאת קבוצת האם הוא פתח מתוך רצון לשתף ברגעים המצחיקים, את הקבוצה הסגורה הוא פתח מתוך צורך אמיתי בשיח עם גברים שנמצאים במצבים דומים לאלו שעוברים עליו.
"בהתחלה לא ידעתי אם יש עוד אנשים שמרגישים כמוני, אבל מיד אחרי שפתחתי את העמוד וכתבתי דברים בעצמי, ראיתי שיש הרבה אנשים שמגיבים 'גם אצלנו זה ככה'. הופתעתי לטובה, כי בדרך כלל אנחנו הגברים לא מדברים, משתפים ומשתתפים בקבוצות ובקהילות, ופה משהו השתנה, כנראה גם בזכות זה שהתבגרנו כגברים באופן כללי ב-15-10 שנים האחרונות. סביר להניח שאם הקהילה הייתה נפתחת לפני כן, היא לא הייתה כל כך מצליחה".
בן הרוש מספר שבהתחלה היו לא מעט שראו את הביטוי "אבא פגום" כפוגעני. "התייחסו לזה כמשהו שלילי, שכביכול נותן לגיטימציה לזה שגברים לא מתפקדים, אבל זה בדיוק הפוך. מי שנמצא בקהילה ובאמת מכיר ושומע את הסיפורים, יודע עד כמה השיח הוא על איך שאנחנו מתפקדים ואיך אנחנו יכולים לתפקד טוב יותר, איך להיות אבות יותר טובים, בני זוג יותר טובים. יש הרבה הומור, אבל יש גם הרבה דברים רציניים מאוד".
יכול להיות שההומור גם ישפיע לרעה? שהוא ייצור אנטי כלפי הילדים ובת הזוג?
"מי שילך לסטנד-אפ של אדיר מילר ובגלל בדיחה אחת יחשוב שהוא אדם רע, אז נראה שמשהו לא בסדר אצלו. 99.9% מהאנשים מבינים את הלך הרוח, ויודעים שאנחנו שם כדי לעשות טוב ולא כדי סתם להתלונן ולהזיק".
אתה גם מקבל תגובות מאנשים שזה עוזר להם?
"מאות. יש אנשים שאומרים שהקהילה הצילה להם את החיים, ויש אנשים שממש מילולית היא הצילה להם את החיים, שהם היו על סף התאבדות. יש לנו תת-קבוצה שנקרא 'פגום מטפל', שהיא פרויקט שבנינו עם מטפלים מוסמכים שעוזרים לחברי הקהילה בהתנדבות. יש גם אנשים שהצלנו להם את חיי החברה, כי פתאום יש להם עם מי לדבר ועם מי להיפגש".
ואיך אתה מרגיש שזה השפיע עליך באופן אישי?
"זה שינה לי את החיים מקצה לקצה. חוץ מזה שניהול הקהילה זה החיים שלי ושעזבתי את העסק כדי להתעסק בזה, אני – כמו כל אחד אחר בקהילה – שמח שיש לי מקום שבו אפשר להתייעץ, ושיש לי עם מי לדבר ולקבל כלים לאבהות שלי".
לצד הבדיחות, הסרטונים והפוסטים המצחיקים שהורים מעבירים ביניהם, מתחילים להישמע גם קולות אחרים, הטוענים שאולי הגבולות נחצו, שמרוב תלונות ובדיחות כבר לא רואים את היער שהוא החיבור להורות ולילדים, ושאולי שיח שבנוי על הוצאת מרמור לא רק שלא מצליח לחזק ולהעצים, אלא עלול אפילו להחליש.
"זה יכול להחליש את הנוער, לא את הכותבות", טוענת בתוקף דליות. "הכותבות יודעות שיש גם צדדים אחרים של החיים, יש שמחות ויש דברים חזקים ומעודדים. אבל זה עלול להיתפס כחד-צדדי ואומלל וקשה ובלתי נסבל לבני ובנות נוער, כי הם רואים הכול בשחור ולבן, אין להם אמצע, אין להם אפור. הם לוקחים את הכול באופן מוקצן מאוד, והם עובדים על קצוות, ולכן גם את העומס והקושי הזה הם יראו כחד-צדדי. זה עלול לגרום לכך שהחיים ייראו להם רעים, קשים, בלתי נסבלים, בלי יכולת התגברות. אנחנו צריכים לדאוג שהם ייחשפו גם לדברים אחרים, אחרת זה ייראה להם שהעולם הוא רק סבל".
זה יכול גם להעליב את הילדים? ילדים שנחשפים לבדיחות ולסרטונים שמעלים ההורים שלהם לא נפגעים?
"אני סומכת עליהם שכשהם צוחקים על הילדים, יש להם הסכמה במשפחה. גם כשאני מעלה לפעמים פוסטים על הילדים שלי, אני תמיד שולחת להם את זה קודם ומבקשת את הסכמתם. אני בטוחה שהם עושים את זה גם, ואז הילדים יודעים שהם שותפים למטרה של אמא, אם זה לעזור לנשים אחרות בבחינת צרת רבים או להביא פרנסה הביתה. הם יודעים שבמקרה הזה אמא היא כמו צייר פורטרטים שמדגיש חלקים נבחרים, את האוזניים, את העיניים, השפתיים. היא מדגישה רק חלק מהתמונה, והם יודעים שהם חלק מהמשחק הזה".
את חושבת שהאפשרות לפתוח את הכול מיטיבה עם ההורות שלנו?
"אין לי ספק שכן. האפשרות לדבר על דברים עוזרת לנו להיות טובים יותר - טובים יותר עם עצמנו וטובים יותר עם התפקודים שלנו. צריך לדבר על המינון ועל האיזון, אם אני מתמקדת רק בזה וזה סובב את כל חיי, זה כבר עלול להוביל לקיצוניות אחרת, של התבוססות ברע, אבל בעיקרון היכולת לדבר והיכולת להתלונן, להודות בקושי, ברע ובטעויות, עוזרות לנו להיות אנשים טובים".
גם ד"ר בר אמת לא חושבת שהילדים שלנו עד כדי כך רגישים שהם עלולים להיפגע מהשיח: "מטבע היותם ילדים, הם יצורים די אגוצנטריים, אז אני לא יודעת כמה החוויה ההורית מחלחלת אליהם, למעט באמת בקצוות כמו הורה מדוכא או חרד, שאז כמובן שזה ישפיע. אני חושבת שגם ילדים שגדלו בדורות קודמים חשבו שלמבוגרים קשה, והם תמיד היו נראים להם מובסים מהחיים. הם לא ידעו מה בדיוק קשה להם, אבל היה ברור שקשה להיות מבוגר ושיש איזושהי כבדות ומובסות בפנים. וזו האמת - באמת קשה להיות אדם מבוגר, וכשאתה ילד קשה לך להבין מה כל כך קשה בזה. אז ההומור והניסיון לתקשר את הקושי אולי דווקא עוזרים להם, ונותנים איזשהו מושג מה זה הדבר הזה שהם רואים אצל אמא בעיניים בשמונה בערב, כשהיא באמת לא יכולה יותר לשמוע אף אחד".
