אחד מערבי השבת, אחרי הקידוש, עברה ברוריה ברטלר בין בני המשפחה לחיבוק ולברכת שבת שלום. בתה הבכורה, אוריה, עמדה וחיכתה לתורה, אבל תורה לא הגיע. האם חיבקה את בעלה עודד ואת שלוש בנותיה האחרות, והתפנתה להגיש את ארוחת הערב. ידיה המושטות של אוריה נותרו תלויות באוויר.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
הסיפור הזה, אחד מיני רבים, שמעיד על היחסים הטעונים ששררו בין אוריה (16) לאמה (45), עולה בשיחה של השתיים במסגרת התוכנית "משפחה בהסעה" (כאן 11, שני, 21:45). מדובר בדוקו-ריאליטי שמצולם במכונית המשפחתית של 30 משפחות ומתעד שיחות אינטימיות, מצחיקות ומרגשות בין הורים לילדיהם המתבגרים תוך כדי נסיעה לסידורים, בילויים, בית ספר וחוגים.
"אולי את לא תזכרי את זה, אבל הזיכרון הזה צרוב אצלי במוח, ממש באתי אלייך עם הידיים, ולא חיבקת אותי. אני זוכרת שהרגשתי נורא רע עם עצמי אחרי זה, כאילו 'איזו דוחה את, אפילו אמא שלך לא נוגעת בך'", מספרת אוריה במכונית. האם ההמומה, שאכן לא זוכרת את האירוע המסוים, שותקת, ואחרי דקה, שבמושגי שידור נחשבת לנצח, אומרת לבתה: "זה כואב לי בגוף מרוב צער".
הסיבה ליחסים המרירים בין האם לבתה נעוצה בעובדה שאוריה בעלת עודף משקל, ולברוריה היה קשה לקבל את זה. "כשהיא העלתה את הנושא באוטו, לא זכרתי את זה, אבל אני זוכרת את כל הרגעים האחרים שבהם לא הצלחתי להיות אמא ראויה לאוריה, ובאותה נשימה אני זוכרת את הכעס האיום והנורא שכעסתי על עצמי בגלל זה", אומרת ברוריה. "אין לי תירוצים, באמת טעיתי שם. אני חושבת שהורים לילדים שמנים יבינו את מה שאני אומרת, כי הורים לילדים שמנים לא מחבקים אותם".
אוריה: "גדלתי בבית שבו שמן זה חרא, סליחה על המילה. לא יתחתנו איתך, לא יהיו לך חברות, לא ייקחו אותך לצבא. הרגשתי שאמא שלי מאוכזבת ממני, ולא הבנתי מה אני עושה כל כך רע"
למה הם לא מחבקים?
"הרתיעה כל כך גדולה, שאתה פשוט נמנע מלגעת. אני זוכרת בימי שישי, כשהבנות היו מסיימות להתלבש לשבת, הייתי ניגשת אליהן, מתפעלת ומחבקת אותן, ורק לאוריה לא הצלחתי לגשת. אחרי זה הייתי הולכת לחדר ובוכה שאין לי כוחות נפש להתמודד עם זה. הקונפליקט הזה לא השאיר לי אוויר, חוסר אונים מוחלט. ראיתי בעיניים פקוחות לרווחה שאני פוגעת בה ולא יכולתי לעשות עם זה כלום. כשאוריה הניחה את זה באוטו, לא יכולתי להתכחש לזה, רק לעמוד מול המציאות ולשתוק".
הבנת על מה היא מדברת?
"חד-משמעית לא קיבלתי אותה כי היא הייתה שמנה, ובמשך תקופה ארוכה ממש כעסתי על הקדוש ברוך הוא שהביא עליי את הניסיון הזה. שאלתי אותו לא פעם, 'למה שלחתי לי את הילדה השמנה הזאת?', לא הצלחתי להכיל אותה. מגיל שלוש לקחתי אותה לדיאטנית, עטפתי את זה בסרט עטיפה יפה שזה בשביל הבריאות שלה, אבל ידעתי טוב מאוד למה: כל מה שרציתי זה שהבת שלי תהיה רזה. מה שהכי כואב בסיפור הזה הוא שבעצם לא ראיתי את הבת שלי בכלל, ראיתי אותה רק דרך פריזמה אחת: המשקל שלה".
את מרגישה שקצת פספסת אותה?
"כן, הילדות שלה באיזשהו מקום התפספסה לי, השקעתי את כל האנרגיה שלי ברצון שהיא תרד במשקל".
אוריה: "גדלתי בבית שבו שמן זה חרא, סליחה על המילה. לא יתחתנו איתך, לא יאהבו אותך, לא יהיו לך חברות, לא ייקחו אותך לצבא. הרגשתי שאמא שלי מאוכזבת ממני, ולא הבנתי מה אני עושה כל כך רע".
ברוריה נולדה וגדלה בפרדס-חנה למשפחה דתית לאומית. לימים התחתנה עם עודד ברטלר, שגדל בבני-ברק במשפחה חרדית. לבני הזוג נולדו ארבע בנות: אוריה, פארי (14), לבב-מלכה (11) ורני-שי חנה (6).
תחילה גרו ביישוב הדתי כפר-הרא"ה, אך כשאוריה הייתה בת שלוש והילדים בגן החלו להציק לה וקראו לה שמנה, עברו לתקוע שבגוש עציון. "לצערי, די מהר זה התחיל גם בתקוע, אבל החלטתי שאין טעם לעבור שוב, כי זה כנראה יקרה בכל מקום, וכמה אני יכולה להמשיך להיות אישה בורחת מבשורה?", אומרת ברוריה.
במשך שמונה שנים וחצי היא כתבה והפיקה את מדור הסטיילינג במגזין "פנימה", והיום היא כותבת מדור אופנה בדיגיטל של "מקור ראשון". היא בוגרת שני קורסי סטיילינג למגזר הדתי ומעבירה ברחבי הארץ סדנה שמחברת בין עולם הצבעים לריפוי. לפני שנתיים וחצי ייסדה בית הספר להכשרת סטייליסטיות ומלוות רגשיות בתחום הנראות בשני סניפים, בירושלים ובתל־אביב. "שיווקתי את עצמי לבד, הרמתי טלפונים למתנ"סים ולבתי ספר והצעתי את עצמי", היא מספרת על תחילת הדרך. "בשלב הראשון העברתי את הסדנה בעיקר לנשים בגיל הזהב, בעלות נמוכה. הייתי חדורת מוטיבציה, ובמקביל בניתי סדנה על פרופורציות גוף, פיתחתי שיטה שמאפשרת לאישה להגיע לזהות שלה באמצעות הכלי הזה שנקרא בגד. כמה שזה יישמע אבסורדי, השחרור שלי בכל הנוגע לאוריה הגיע מהסטיילינג".
איך?
"פגשתי בעבודה שלי המון נשים שמנות, ובתהליך הזה לא מספיק להגיד לך מה ללבוש כדי לטשטש. אם את לא עושה עבודה פנימית כדי לקבל את עצמך, זה לא יקרה. הייתי חוזרת הביתה ופוגשת את הבת השמנה שלי ולא מסוגלת לקבל אותה, ופה הבנתי שכבר הגעתי לקצה. הרגשתי כמו ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד. לנשים שטיפלתי בהן נתתי כלים לראות את עצמן באור חיובי ולקבל את עצמן איך שהן, ובבית מול הבת שלי לא הצלחתי לעשות את זה".
איך בעלך הרגיש עם זה?
"הוא אהב את אוריה ללא תנאי. אם יש מישהו שהיה עוגן עבורה, הכיל אותה, תמך בה וחיבק אותה כשאני לא הצלחתי, זה אבא שלה. ניסיתי לגרום לו לשתף איתי פעולה כדי לקחת אותה לטיפול בהשמנה, והתשובה שלו תמיד הייתה: 'למה?'. הוא לא ראה את מה שאני ראיתי ולא הרגיש את מה שאני הרגשתי. הוא תמיד ביקש שאניח לה ואמר לי, 'יותר טוב שתטפלי בעצמך'".
יש לך עוד שלוש בנות. איך זה היה איתן?
"הן רזות. כשפארי נולדה הייתי בחרדה, אמרתי לעצמי, 'אוי ואבוי, רק שזה לא יחזור על עצמו', אבל לשמחתי לא הייתי צריכה להתמודד עם זה שוב. צריך לשאול אותן איך הן חוו את הקשר שלי עם אוריה, ברור לי שלפחות פארי ראתה הרבה דברים לא פשוטים ביחס שלי לאחותה".
אוריה: "יש משהו שאמא לא יודעת, וזה שהרבה שנים קינאתי באחיות שלי. אמרתי לעצמי, 'איך הן יצאו אחת יותר רזה מהשנייה, ורק אני יצאתי דפוקה. למה אלוהים חילק את זה ככה, למה אני צריכה להתמודד עם כל העולם ולהן יש גוף מושלם? אחותי פארי גם מקובלת מאוד, אז איך זה הגיוני שהיא מקבלת את כל החברים ואת כל הכיף, הרזון והיופי, ואני נשארת שמנה, בלי חברים, ולאמא קשה איתי? איך זה הגיוני?".
בתוכנית אתן נוסעות לקניון לקנות בגדים חדשים לאוריה. ברוריה, את מבטיחה לה לקנות לה כל מה שתרצה, ואוריה עונה: "את דוחפת לי 20 שמלות שאני לא רוצה ואומרת, 'נשמה, רק תנסי'".
אוריה: "לא קל לי למדוד בגדים, לא קל לי להסתכל במראה ולשמוע 'איזו יפה את'. כאילו, מה יפה? אני לא נראית נורמלית, אני שמנה, אני טעות".
ברוריה: "היכולת שלך להיות יפה מתחילה מאיך שאת רואה את עצמך, ואם את עומדת מול המראה ואת לא מרוצה, אז בעצם את אומרת לעולם שהוא צודק. את עדיין עם עודף שומן ואת עדיין מהממת".
אוריה: "זה בולשיט. בסוף שמים את בר רפאלי בשלטי חוצות ולא מישהי שנראית כמוני. בסוף אני נכנסת לחנות ומבקשת בגד גדול יותר, ואין. איך אני יכולה לאהוב את עצמי כאישה שמנה כשכולם בחוץ לא אוהבים אותי ככה? הדוגמה הכי טובה זה מה שקרה לי בבית הספר".
מה שקרה לאוריה בבית הספר הוא חרם מתמשך שממנו סבלה עד שהחליטה לעזוב ולעבור לגור עם סבתה, זהבה (81), בפרדס-חנה, מרחק שעה וחצי נסיעה מבית הוריה. לפני שנה וחצי, בהיותה בכיתה ט', זכתה במקום הראשון בתחרות "הנואם הצעיר", כשסיפרה באומץ על מה שעברה בבית הספר הקודם בתקוע. בין היתר סיפרה בנאומה על משחק שהיה נהוג בכיתה, "שכלל רק דבר אחד: לצחוק עליי ולרדת עליי, והמנצח היה מי שהצליח לפגוע בי הכי הרבה. כל יום חזרתי הביתה חיוורת ופגועה, מתחננת בלב שזה ייפסק".
זה נורא.
"קראו לי בשמות, ספגתי הקנטות, לעג וקללות. פעם נכנסתי לכיתה וראיתי שלט, 'תיזהרו מאוריה, כשהיא עוברת האדמה רועדת'. ציירו על הלוח ציור של חזירה וכתבו מתחת 'אוריה'. אני זוכרת סיטואציה שעברתי במסדרון וכל הבנות עמדו וירקו עליי".
סרטון הנאום נעשה ויראלי כשאמה, ברוריה, העלתה אותו לפייסבוק וכתבה לבתה: "סיפרת באומץ על הימים החשוכים ההם. על הכאב, התסכול והחוויות הקשות, ולצד זה דיברת בגאווה ובכנות על מי שאת היום - ילדה שבוחרת כל בוקר להאיר פנים לכולם בגלל מה שהיא חוותה".
אוריה: "כתבתי את הנאום הזה בארבע דקות, נטו מרצון לעזור לילדים אחרים שנמצאים באותה סיטואציה. לא ידעתי שזה יהיה ויראלי, רק רציתי להסב תשומת לב לנזק שהחרם גורם. לא חשבתי על עצמי, רציתי להעביר מסר לעולם".
איך היו התגובות?
"היו בנות שפרגנו לי למרות שאמרתי שם עליהן דברים קשים שהן לא זוכרות שהן עשו, והיו בנות שלא קיבלו את זה כל כך יפה ותקפו אותי".
סיפרת למישהו בבית הספר על מה שאת עוברת?
"סיפרתי למנהל, הלכתי ליועצת, המורה ידעה, וגם ההורים ידעו קצת. פחדתי לספר להם יותר מדי כי ידעתי שזה יכאיב להם, וידעתי כמה אמא מאוכזבת ממני ממילא. ניסיתי באמת כל סוג של דיאטה אפשרית, אני יכולה לתת לך המלצות וביקורות על כולן, וזה פשוט לא הלך".
איפה היה לך קשה יותר, בבית הספר או בבית?
"אחד הוסיף על השני, ושניהם היו קשים מאוד. אם לא הייתי צריכה להתמודד עם זה גם בבית, הייתי מתמודדת בבית הספר יותר טוב. שניהם העיבו אחד על השני, ויחד הם עשו את התקופה הזאת נורא קשה".
כמה החרם המתמשך הזה עדיין נוכח בחיים שלך?
"חרם הוא צלקת לכל החיים. גם אם אני לא זוכרת לפרטי פרטים, עדיין אזכור את הכאב וההשפלה. הרגעים האלה הולכים איתי, קשה לי לסמוך על אנשים ולתת את הלב שלי עד הסוף כי אני לא רוצה לחזור לתחושות האלה".
אוריה לומדת היום בכיתה י"א בתיכון בפרדס-חנה, וגרה כאמור עם סבתה, אמא של ברוריה. "כשהייתי בכיתה ו' ההורים החליטו לעבור לגור ליד סבתא, ובשנה הזאת גיליתי המון דברים טובים על עצמי", היא מספרת. "גיליתי שאני יכולה להיות אהודה, וזה היה גילוי מאוד מפתיע. אחרי שנה חזרנו לתקוע וחזרתי לסבול מכל רגע. הייתי צריכה להיכנס חזרה לקופסה שהייתי בה לפני כן, להיות מישהי אחרת כדי לשרוד, נהייתי ליצנית הכיתה, והייתי יורדת על אנשים כדי להשיג תשומת לב. הבנתי שזה לא הבן אדם שאני רוצה להיות, שאני לא במקום המדויק לי, ואחרי שלושה חודשים חזרתי לפרדס-חנה".
ברוריה: "יותר נכון, אמא הציעה שתלכי לגור עם סבתא. בפרדס-חנה אוריה מצאה בית ספר שהכיל אותה, והיא נפתחה מחדש לחברה".
אוריה: "יש לי חברים וחברות, העוגן של חיי, עברתי ריפוי. החברות שלי עוזרות לי לעבור את הדרך יותר בקלות וגורמות לי להרגיש נאהבת. גם סבתא בעננים, אנחנו מדברות על הכל, היא מספרת לי סיפורים מהעבר, אני מרוויחה מזה שאני איתה, והיא מרוויחה חברה. זו אחת ההחלטות הכי טובות שקיבלנו".
בשיחות עם סבתה הבינה אוריה למה אמה לא מקבלת אותה. "סבתא סיפרה לי על הבריונות שאמא עברה, היא סבלה כי היא בעצמה הייתה שמנה, והתחלתי להבין מאיפה הכל מגיע", היא אומרת.
ברוריה: "אוריה אכלה מספיק זוועות ממני, אבל ברוך השם אני יכולה להגיד שהצלחתי לתקן". אוריה: "דבר כזה מצריך טיפול של פסיכולוג, לא של תוכנית ריאליטי"
ברוריה: "אני הייתי ילדה שמנה שאחרים לא הכילו, בעצם כל הסיפור של אוריה התלבש על הכאב שלי. אמא שלי שיתפה אותה בכאב שאני חוויתי כילדה, התחלנו לדבר על זה, ולאט-לאט השתחררנו. כל כך פחדתי שמה שקרה לי יקרה לה, שבעצם דחפתי אותה למקום הזה".
אוריה: "בדיעבד הבנתי שהיא עשתה את זה ממקום של דאגה ולא ממקום של דחייה, אבל היא עשתה את זה בדרכים שפגעו בי יותר. זו הייתה ממש טעות, אבל הסיבה היא סיבה של אהבה, של רצון לגונן עליי".
ברוריה: "כי לא רק שגם אני הייתי ילדה שמנה, אני גם הייתי ילדה מוחרמת, שתינו עברנו חרם בדיוק על אותה נקודה: על הנראות שלנו. אני חושבת שאחד הרגעים הכי מכוננים שעזרו לי בסופו של דבר להשתחרר מהמקום הזה ולשחרר את אוריה היה כשהחלטתי לעשות כתבה על אוריה במגזין 'פנימה', ובפעם הראשונה סיפרתי את הסיפור שלנו. ברגע שהנחתי בחוץ את סיפור ההתמודדות שלי, שחררתי אותה לחופשי, וזה מדהים, כי ברגע ששחררתי אותה, המציאות שלה השתנתה כמעט באופן בלתי הגיוני".
אוריה: "פתחנו את זה בכנות כל כך גדולה ועברנו דרך".
ברוריה: "יש הרבה כאב בסיפור הזה. אוריה לא ידעה להגיד לי, 'אמא, לא אהבת אותי מספיק', אבל היא אמרה, 'אמא, אכזבתי אותך, ראיתי בעיניים שלך שאת מאוכזבת ממני', וזה היה כמו בוקס בבטן. אחד הדברים שהייתי צריכה לחזור ולעשות זה לחבק את הבת שלי".
איך עשית את השינוי?
"הרגשתי שאני לא יכולה לסחוב את המסע הזה יותר, ונרשמתי ללימודי NLP. החלטתי שמה שאני מניחה שם בקורס זה רק את אוריה ואת הכאב שיש לי מולה. זו הייתה ממש עבודה סיזיפית, ואחרי חצי שנה כבר התחלתי לחבק אותה מחדש, פשוט סללתי לעצמי דרך לראות את כל הטוב שקיים בה מעבר למשקל".
מה ראית?
"כמה היא מיוחדת. תראי איך היא מסתדרת עם סבתא שלה, איפה ראית שנערה בת 16 ואישה בת 81 מסתדרות כל כך טוב? היכולת הרגשית והנפשית שלה כל כך גבוהה, שהיא יכולה לגור עם אישה בת 81 וליהנות מזה. זה לא מובן מאליו".
אוריה: "בגלל שעברתי חוסר הכלה בהמון מקומות, למדתי איך לגרום לאנשים לא להרגיש לבד, בגלל זה כל כך נחמד לי עם סבתא. יש לה את המנהגים של פעם, ולא תמיד אני מבינה אותה, אבל אני יודעת כמה חשוב להכיל אנשים אחרים".
למה החלטתן להשתתף בתוכנית "משפחה בהסעה"?
אוריה: "בהתחלה חששתי, עד עכשיו אני פוחדת מהטוקבקיסטים. אני מניחה שזה טבעי. התוכנית היא התקדמות בשבילי, כי פעם הייתי שומרת בבטן, כך שזה סוג של מתנה".
ברוריה: "תכלס זו הרפתקה. היה כיף. אולי בסוף נסגור את הפינה הזאת בינינו סופית".
את מרגישה שלא סגרת אותה עד הסוף?
"אני סגרתי. אוריה אכלה מספיק זוועות ממני, אבל ברוך השם אני יכולה להגיד שהצלחתי לתקן".
אוריה, גם את מרגישה שהיא הצליחה לתקן?
"דבר כזה מצריך טיפול של פסיכולוג, לא של תוכנית ריאליטי. אמא עשתה את המאה אחוז שלה, ואני לא שומרת לה טינה בבטן, אבל בכל זאת זו תקופה בחיים שלי שאצטרך לשבת עליה עם פסיכולוג, כי יש דברים שעדיין יש לי בהם חוסר ביטחון".
ברוריה: "אני לא בטוחה שאוריה תגדל למציאות שבה היא לא תצטרך עזרה או טיפול, אבל באופן כללי אנחנו משפחה שסיימה להסתיר. הספיק לנו מה שעברנו עם הסיפור הזה, כולנו עשינו שינוי משפחתי תודעתי עמוק, כי בסופו של דבר לא רק אוריה נפגעה מהמציאות הזאת, אלא כל המשפחה".
אוריה: "אחד הדברים שהכי מפחידים אותי זה מה יהיה כשיהיו לי ילדים משלי. ומה אם יצחקו עליהם? אני מבינה את אמא, כואב לראות שהילד שלך חוטף דברים כאלה".
איך את מרגישה היום?
"אני אוהבת את עצמי כמו שאני וחושבת שאני נראית טוב. אני כן עושה דיאטות, אבל זה בעיקר בשביל הבריאות, אני רוצה להגיע לתפקיד משמעותי בצבא, אז לא יזיק לי להוריד עוד כמה קילוגרמים. ברגע שהתחילו להגיד לי, 'את יפה כמו שאת', הקילוגרמים פשוט נושרים ממני".
ברוריה: "אבל זו כבר החלטה שלה, אני שחררתי".
אוריה: "זה כמו מבחן. כשאת בלחץ, יש בלק אאוט, אבל אם יש לך שלוש שעות, את חושבת ומצליחה. כשאמרו לי 'רדי, רדי', לא הצלחתי, וכשהפסיקו להגיד לי את זה, אמרתי לעצמי, 'זהו, אין לחץ, אני יכולה לרדת'".
