"העניין האישי שלי בחינוך הגופני לא התחיל עם הבחירה לחקור את התחום אלא נטוע אי-שם בשנות ה-70 וה-80 של המאה ה-20, כשהייתי תלמידה במערכת החינוך בתל אביב. בבית הספר היסודי הייתי קטנה מכולם, נמוכה ורזה. אני זוכרת את חצר בית הספר שבאחד הצדדים בה עמד מתקן ה'מתח' ובו שלוש רמות גובה, ואת שיעורי ההתעמלות שבהם כל ילדי הכיתה, הבנות והבנים, התאמנו על הרמה הבינונית או הגבוהה, ואני היחידה שהתאמנה על הרמה הנמוכה. הרגשתי חריגה. בגיל ההתבגרות גבהתי, התמלאתי והתפתחתי. משיעורי ההתעמלות בחטיבת הביניים ובתיכון זכורה לי במיוחד אי-הנוחות עם הגוף המשתנה, המבוכה שהציפה אותי בשיעורים שבהם נדרשנו לרוץ סביב בית הספר, ובעיקר ההרגשה שאיני טובה בספורט. תחושות אלה גרמו לי בשלב כלשהו להפסיק להגיע לשיעורי חינוך גופני. בשל ההיעדרות מהשיעורים קיבלתי ציון 'נכשל' בחינוך גופני, ולא הייתי זכאית לקבל תעודת בגרות".
כך נפתח הספר "לדעת מתוך הגוף - מבט פמיניסטי על החינוך הגופני של נערות בישראל" (הוצאת רסלינג), שנכתב במסגרת דוקטורט בחוג ללימודי מגדר בבר אילן. אורנית רמתי-דביר, מחברת הספר, אומנם תיקנה מאוחר יותר את הציון, קיבלה תעודת בגרות ונרשמה לאוניברסיטה - אבל חוויית שיעורי החינוך הגופני נחרתה בזיכרונה.
"במשך המון שנים הייתה לי ביקורת עצמית - הרי כדי לקבל ציון 'עובר' רק צריך להגיע לשיעורים. את אפילו לא צריכה להיות פעילה. אז למה את כל כך עצלנית? למה את לא מביאה את עצמך לשיעור? מה לא בסדר איתך? רק כשהתחלתי לקרוא וללמוד עבור הדוקטורט בתחום הבנתי שזו לא הייתה עצלנות אלא מנגנון בריא של הגנה עצמית. הרגשתי שלא נכון לי להיות שם, זה לא עשה לי טוב, והייתי מוכנה לקבל על עצמי את המחיר".
רמתי-דביר, 55, לא חשבה שיבוא יום שבו היא תוציא לאור ספר על נערות וחינוך גופני. עם תואר ראשון ושני בכלכלה היא השתלבה יפה בתפקידים בכירים בעולם ההיי-טק, בין היתר כסמנכ"לית אמדוקס. עיסוק בנערות או בחינוך היה רחוק מעולמה, והשתחל לבסוף בדלת האחורית.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"כל השנים האלה בעולם העסקים הייתי שותפה לשיח של העצמת נשים, שמאוד דיבר אליי. מתישהו החלטתי להירשם ללימודי השלמה לתואר שני במגדר. עבודת התזה שלי עסקה במנהלות בארגונים, והייתי בטוחה שאמשיך עם זה לדוקטורט. הרי זו האוכלוסייה שנגישה לי, ואותה אני מכירה היטב. אבל במקביל העניין בנערות הלך וגבר.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
"באותה תקופה כבר עבדתי עם נערות בכל מיני מסגרות ספורט (במרכזי הטניס ובווינגייט) והקמתי את מעברים, עסק עצמאי שמפגיש נערות עם החשיבה הפמיניסטית באמצעות חוגים וסדנאות. שמתי לב שלא משנה באיזו מסגרת אני עומדת מולן, תמיד עולה הסיפור של גוף - מה זה אומר להיות בגוף הנכון? על אילו דברים אני מוותרת בחיים בגלל הגוף או בשביל הגוף? זה ריתק אותי. דיברנו הרבה על שיעורי החינוך הגופני בבית הספר, ומתישהו נפל לי האסימון - אם מדובר בשיעורי חובה פעמיים בשבוע, זה אומר שבין כיתה א' ל-י"ב מתקיימים כ-800 מפגשים של הילדות-נערות עם גופן במסגרת בית הספר. מה קורה שם? מה הן לומדות שם על עצמן, על החברה, על מקומן בעולם?
"התחלתי לדבר עם נשים בכל מיני גילים על השיעורים האלה, ונפתחו המון דברים. מתברר שאף אחת לא אדישה לשיעורי חינוך גופני בבית הספר, גם כאלה שסיימו ממש מזמן. לכולן היה מה להגיד. כמובן, כל השיחות האלה התחברו לזיכרון האישי שלי שהוא זיכרון מאוד חזק. אני לא זוכרת היום את שיעורי הביולוגיה שלי בבית הספר, ובוודאי שאין לי שריטה מהם, אבל את שיעורי החינוך הגופני אני זוכרת היטב. מישהי סיפרה שהמורה לחינוך גופני אמרה לה, 'יאללה, תזיזי את המזוודות'. המזוודות היה כינוי לישבנים. זה היה פעם. אני רוצה להאמין שעם המודעות שיש היום, מורות כבר לא מדברות ככה.
"יחד עם זאת, ברור לי שהפגיעות לא נעלמו אלא לבשו צורה אחרת. המורה לא תגיד לך משהו ישיר על הטוסיק שלך, אבל היא כן יכולה להסתכל בצורה מסוימת. היא לא תגיד 'את שמנה', אלא תפתח את נושא התזונה ותציע שתכיני יומן אוכל ותכתבי כל מה שאת אוכלת. היא לא תעיר לך על הגוף שלך בעצמה, אבל אם מישהו אחר יעיר הערה מגעילה היא תתעלם. אלה פגיעות אחרות אבל הן בהחלט פגיעות. לשפה יש המון כוח. כשהייתי ילדה הלכתי לשיעורי בלט. עברו עשרות שנים, אבל אני לא אשכח איך יום אחד המורה צעקה עליי 'אורנית! את אינווליד או מה?' - חזרתי הביתה ואמרתי להורים שלי שאני יותר לא הולכת לבלט. מדהים איך מילים יכולים לגמור אותך".
בשלב הזה גמלה בליבה ההחלטה להקדיש את הדוקטורט שלה לנושא. הניסיון להבין מה עובר על בנות בשיעורי החינוך הגופני בבית הספר הוליד מחקר איכותני ייחודי ורחב-היקף שכולל ראיונות עם נערות משתי חטיבות ביניים (אחת של נערות במעמד סוציו-אקונומי גבוה והשנייה שבה נערות במעמד סוציו-אקונומי נמוך), תצפיות, קבוצות מיקוד, כ-30 ראיונות עם מורות לחינוך גופני, ראיונות עם גברים ונשים מהפיקוח על החינוך הגופני במשרד החינוך, ראיונות עם מרצים במכללות להכשרת מורים לחינוך גופני וקריאה ביקורתית של תוכניות הלימוד.
התברר שבישראל, בניגוד למדינות אחרות, איש לא טרח לחקור את החינוך הגופני בבתי הספר בצורה יסודית ומקיפה ומנקודת מבט פמיניסטית. המחקרים שכן בוצעו התמקדו בגוף הפיזיולוגי כמכונה ובתמורה של השיעורים לשיפור הגוף והבריאות. מחקרים אחרים, חברתיים יותר, בחנו אינטראקציות בספורט - כיצד פעילות גופנית מלמדת שיתוף פעולה.
"אף אחד לא בדק מה ילדות לומדות בשיעורי החינוך הגופני על מגדר ועל נשיות שאיננו חלק מתוכנית הלימודים", היא מסבירה, "איזו למידה מתקיימת שם שאינה מוצהרת, מוגדרת ומבוקרת, אילו מסרים עוברים שלא כתובים בספרים ושאף אחד לא התכוון להעביר. קוראים לזה 'תוכנית לימודים סמויה'. בגלל שהיא סמויה אנחנו לא ערים לה, ההורים לא יודעים אותה, המורים לא יודעים אותה, אבל כולם יודעים שתוכנית הלימודים הסמויה משפיעה הרבה יותר מהתוכנית הפורמלית והמפורשת".
אחת הסוגיות המרכזיות שעלו במחקר עסקה בשאלה מהו הגוף התקין - ומתקיימת חפיפה כמעט מושלמת בין רזון לכושר. "להיות רזה שווה בכושר, ובשביל כושר את צריכה להיות רזה", מסבירה רמתי. "כששאלתי נערות מדוע, לדעתן, שיעורי חינוך גופני הם חלק מתוכנית הלימודים, קיבלתי תשובות בסגנון 'כדי שנוריד את כל מה שתקענו בהפסקה'. הן לא חושבות שזה מה שהן ישיגו מהשיעורים, אלא שזאת הסיבה שהשיעורים האלה קיימים מלכתחילה. הן מאמינות שבית הספר מקיים שיעורים כאלה כדי שהן ישרפו קלוריות. זה מסר בעייתי מאוד".
והן לא היחידות, מתברר. גם חלק נכבד מהמורות מאמינות שמטרת השיעורים היא לשפר את המראה של הגוף, כלומר לרזות ולהתחטב.
"הרבה מורות רצו להשיג את שיתוף הפעולה של הבנות, אז הן השתמשו בשיח 'הכיני את גופך לקיץ' כי הן מאמינות שזה מה שידבר לבנות. הן עודדו אותן להשקיע בשיעורים עם משפטים כמו 'יאללה, לקראת הקיץ בואו נעבוד על הטוסיק', כאילו שמותר לחשוף את הגוף בים אך ורק אם הוא בצורה ובגודל מסוימים. זה נוגע בשאלה עמוקה יותר - מהי מטרת החינוך הגופני? האם המטרה היא שהן יזוזו 40 דקות פעמיים בשבוע או שהמטרה היא גם לייצר תפיסת גוף, דימוי עצמי, ואולי לערער על התרבות הממשטרת את הגוף?
"נערות רבות רואות במורה לחינוך גופני את הכתובת לענייני גוף. אם תבוא תלמידה למורה ותגיד 'תעזרי לי לרזות', לרוב המורה תירתם מיד למשימה ותבנה לה תוכנית. זו הירתמות יפה אבל רגע! למה בכלל לרזות? למה המורה מניחה שהתלמידה לא בריאה? האם היא בחנה את בדיקות הדם שלה? היא יודעת אם יש לה כולסטרול גבוה או כבד שומני? היא לא דיאטנית ולא רופאה. אולי במקום לבנות לה תוכנית הרזיה שווה לשאול את התלמידה למה בכלל היא רוצה לרזות, ומי קבע מה אטרקטיבי? יש פה הזדמנות ליצור שיח ואולי לערער על מושג היופי".
אז למה זה לא קורה?
"כי המורה עושה את מה שהיא עושה על בסיס הידע שיש לה. יש לי הערכה מאוד גדולה למורות האלה. הכוונות שלהן טובות, הן מתאמצות, הן עם ראש גדול והן באמת מגיעות לבית הספר במטרה לעשות טוב לתלמידות שלהן ולהיות משמעותיות עבורן. גם ככה אלו מורות שנלחמות על מקומן במקצוע שאין לו הילה רבה בבית הספר, ובתוך עולם החינוך הגופני הן מרגישות שמעמדן פחות ממעמד הגברים המקבילים אליהן. הן באמת עושות המון, אבל אם הן לא למדו דברים אחרים אז זה כל מה שיש להן לתת. אחת המורות שראיינתי אמרה לי: 'אני הבטחתי לה שיפור בציון אם היא תצליח לרדת במשקל'. היא ממש מתאמצת בשביל הילדה ומאוד אכפת לה, אבל איזה נזק היא יוצרת בדרך?"
העיסוק המוגבר ברזון לא מתחיל ומסתיים אצל התלמידות. גם מבנה הגוף של המורה הוא סוגיה מרתקת בפני עצמה. האם יש לגיטימציה למורה לחינוך גופני להיות שמנה? במחקר של רמתי טענו המרצים במכללות להכשרת מורים שזה לא לגיטימי לא לקבל ללימודים סטודנטים שמנים, אבל באותה נשימה הודו שיש כאן בעיה. מורה שמנה לא יכולה להעביר מסר של כושר ובריאות.
"לרוב, אישה שבוחרת להיות מורה לחינוך גופני מגיעה עם חוויה טובה מהשיעור הזה, חוויה של הצלחה. בדרך כלל גם יש לה את הגוף הראוי, הספורטיבי, והיא לא באמת מסוגלת לדמיין חוויית גוף אחרת. מהמקום הזה, כשהיא רואה תלמידה שמנה היא מרגישה שמחובתה לעזור לה לרזות. הלוואי שיהיו יותר מורות שמנות, כי זה יבהיר שאין סתירה בין לעסוק בפעילות גופנית לבין להיות שמנה".
אחד הדברים הכי בולטים במחקר של רמתי הוא הפער בין השם שניתן לשיעור למה שמתרחש בו בפועל. ילדים בשיעור מתמטיקה באמת לומדים מתמטיקה. ילדים בשיעור אנגלית באמת לומדים אנגלית, אבל ילדים בשיעור חינוך גופני לא לומדים חינוך גופני. הם לומדים ספורט.
"חינוך גופני הוא לאו דווקא ספורט. הוא גם לא נועד לייצר ספורטאיות. המטרות המוצהרות של החינוך הגופני הן שהבנות יכירו את אמצעי הספורט, שיוכלו אולי להתחבר למשהו ושיאמצו פרקטיקות של אורח חיים פעיל ובריא, אבל בסוף איכשהו זה מאוד תחרותי והישגי ומיתרגם לסטופר, מדידה, ריצה ולמספר הדילוגים שעשינו בחצי דקה".
מה חסר בשיעורים האלה?
"כדאי לחשוב על הרחבת הרפרטואר לעיסוק רפלקסיבי יותר בגוף - למה מאוד קשה לי עם התרגיל הזה? עם אילו הרגלים אני מגיעה לחינוך הגופני, ואיפה הם חוסמים אותי?"
אבל אם נהיה מציאותיים לרגע, שום שינוי לא יתבצע מחר בשיעורי החינוך הגופני בבית הספר. מדובר פה בסך הכול בשני שיעורים שבועיים שאינם מוערכים דיים, ושמתבטלים לעיתים תכופות. הסבירות ששני השיעורים האלה יוקדשו לשיחות על דימוי גוף הוא אפסי. בינתיים מה שהילדות שלכם עושות בשיעורי חינוך גופני זה בעיקר למדוד את עצמן, והמדידה הזו מייצרת אצל חלקן חוויה קשה.
"יש לשיעור חינוך גופני מאפיינים מאוד ייחודיים: הוא חשוף, וכל ילדה תמיד מדורגת ביחס לאחרות. ממש רואים מי ראשונה, מי שנייה ומי אחרונה. זה כאילו שבכל שיעור מתמטיקה היו מעמידים את הילדים לבוחן בפני כל הכיתה ואז נותנים את הציון בקול רם.
5 צפייה בגלריה
כמו להעמיד את התלמיד לבוחן מול כל הכיתה ואז לתת ציון בקול רם. תלמידים בשיעור חינוך גופני
(צילום: אלכס קולומויסקי)
"לאורך השנים בוצעו שינויים בציוני המקצוע בתעודה. אם פעם רק זו שהשיגה תוצאות מעולות זכתה לציון גבוה בתעודה, היום הציון כבר לא קשור לתוצאות אבסולוטיות אלא משקף מאמץ והתקדמות של התלמידה ביחס לעצמה. יחד עם זאת, החוויה של להיות זו שמסיימת בקושי רב את הריצה ומגיעה אחרונה לקו הסיום כשהיא מתנשמת ומזיעה, או זו שאף אחת לא בוחרת אותה לקבוצה שלה במשחק כדורעף, זו חוויה לא טובה על בסיס שבועי - גם אם היא מקבלת בסוף ציון טוב בתעודה. מבחינתך, את הכי פחות טובה בכיתה".
גם בחשבון לא נעים להיות מקום אחרון בכיתה.
"נכון, אבל לא כולם רואים את זה. אין כאן שלט על המצח. מעבר לזה, זה בסדר לומר 'אני לא יודעת מתמטיקה', אבל כשמדברים על גוף, הגוף זה אני. אי אפשר לומר 'אני לא יודעת ספורט'. המשמעות של להיות לא טובה בזה היא שאת עצמך לא טובה. את חלשה. את נכשלת. זה לא תחום מסוים שאת לא טובה בו, זה כולך".
וזה, ככל הנראה, מה שבאמת מבדיל בין שיעורי חינוך גופני לשיעורים אחרים. העדר הידע במתמטיקה מלווה אותך בשיעור מתמטיקה. לא לוקחים אותו ליציאות עם החבר'ה בשישי בערב, אבל את הגוף כן לוקחים. אותו גוף שהזיע והתנשם ונכשל בבוקר הוא גם זה שאמור לפזז במסיבת כיתה.
"מישהו פעם אמר לי "או.קיי, אז נגיד שהתלמידה הייתה חלשה בשיעור הזה ומרגישה כישלון, היא תצא ממנו, תיכנס לשיעור אחר ושם היא תהיה חזקה. מה הביג דיל?", אבל אני חושבת שההרגשה הפיזית מאוד משפיעה על התפיסה העצמית. אם הייתה לי חוויה לא טובה, צחקו עליי, הרגשתי חלשה ביחס לאחרות והגעתי אחרונה, אני ככל הנראה לא אכנס לשיעור הבא בראש מורם ובגב זקוף כי לפחות בגיאוגרפיה אני טובה. זה לא עובד ככה".
למאפיינים הייחודיים של הגוף הנשי יש משמעות רבה בשיעורי חינוך גופני והיא עלתה בשיחות, הן עם המורות והן עם התלמידות. מה עובר על נערות עם חזה גדול בשיעור כזה? איך נערות שיש להן וסת קשה יחסית מתמודדות עם הדרישות?
"חזה גדול נתפס בחינוך הגופני כבעיה. מורות אומרות: 'זה קשה לה וזה פוגע בהישגים שלה. אני רואה ילדה שעד כיתה ה' יכלה לעשות הכול הופכת תוך כמה חודשים לכבדה ומסורבלת, וחבל לי עליה'. גם התלמידות אומרות 'קשה לי יותר, כבד לי יותר', וכמובן גם יש לזה משמעות חברתית - כשכל החבר'ה יושבים בטריבונה ומפטפטים עלייך זה מביך.
"העניין הוא שאם המערכת חושבת שחזה גדול מהווה בעיה בחינוך הגופני, אז איך יכול להיות שהחינוך הגופני נשאר בדיוק כמו שהוא? בואו נחליף רגע את הסממן הפיזי הזה בסממן פיזי אחר. איך יכול להיות שיהיה שיעור מסוים בבית הספר שבו ילדה ג'ינג'ית לא יכולה להצליח גם אם היא מאוד תרצה? הרי היא נולדה ג'ינג'ית. זה הגוף שלה. זה מאפיין פיזי שהיא לא בחרה בו. לא ייתכן שיהיה משהו בגוף של ילדה שיהיה בעוכריה ולא יאפשר לה חוויה חיובית. אותו הדבר לגבי חזה גדול. אלה ממדי החזה של הילדה, וזה מה יש".
איך פותרות את זה?
"ראשית, המורות מבינות את המבוכה והאתגרים, אבל לא תמיד יש להן מה לעשות עם זה, אז הן משאירות את הילדות להתמודד לבד עם הקושי. לא להכול יש פתרון, אבל מספיק לקחת את הנערה לצד ולהגיד לה 'אני מבינה שזה קשה' - זה כבר משהו. אם המורה מצליחה להקנות לה את המבט הביקורתי על הסיטואציה, היא אולי תצליח לייצר אצלה התנגדות לזה, שתבין שהיא בסדר גמור ושמי שצוחק עליה בשעה שהיא רצה הוא לא בסדר. יש בשטח מורות שעושות את זה.
"שנית, אני מערערת על החלוקה המגדרית בשיעורי חינוך גופני. אני חושבת שחלוקה מגדרית מניחה שאיברי הגוף השונים הם המאפיין הכי משמעותי לחלוקת הכיתה. כאילו כל הבנות דומות זו לזו וכל הבנים דומים זה לזה. אפשר לחלק אחרת - לדוגמה, לחינוך גופני מוטה ספורט וחינוך גופני מוטה תנועה - ואז ייתכן שבקבוצה הראשונה יהיו בנות ובנים ספורטאים, הישגיים, אלה שמצליחים בריצה ושאוהבים לקפוץ, ובקבוצה השנייה יהיו את הבנים הצ'אביים יותר, שתמיד צוחקים עליהם, וחלק מהבנות שריצה פחות מתאימה להן. אני מאמינה שאפשר למצוא קריטריון אחר לחלק את הכיתה".
5 צפייה בגלריה
האם אפשר למצוא קריטריון אחר כדי לחלק את הכיתה? תלמידים בשיעור חינוך גופני
(צילום: יריב כץ)
הטיעון העיקרי נגד כיתה מעורבת מגדרית הוא שמדובר בדינמיקה בעייתית, שיכולה ליצור מצב שבו הבנות יידחקו לשוליים והבנים יתפסו את כל המרחב. בנוסף, האינטראקציה ביניהם, בטח בגיל ההתבגרות עמוס ההורמונים, עלולה לפגוע ביכולת של המורים ללמד.
רמתי-דביר ערה לקושי אבל רואה בו הזדמנות לשינוי: "החינוך הגופני מזמן דברים שלא מתרחשים בשיעורים אחרים בבית הספר. במקום להגיד 'כדי שנוכל לפעול גופנית אנחנו זקוקים להפרדה', אפשר ללמד אותם לפעול ביחד, באינטראקציה מכבדת ובונה".
הבנות עצמן מעדיפות שיעורים מעורבים?
"לא, רוב הבנות מעדיפות הפרדה. רק הבנות המאוד ספורטיביות, שגם נהנות מהאינטראקציה עם הבנים, ישמחו לשיעורים משותפים. אבל חשוב להבין שהן רוצות את זה בנפרד כי הן מבינות את המשמעות של הביחד כפי שהן מכירות אותה היום - כשהן נדחקות לשוליים והבנים מתגרים בהן. הן לא יכולות לדמיין חוויה גופנית משותפת וטובה".
גם למחזור החודשי יש משמעות בשיעורי חינוך גופני, וההתמודדות של המערכת איתו לוקה בחסר, בלשון המעטה.
"התפיסה הנפוצה היום בתרבות היא שמחזור זה לא מחלה ואפשר לעשות הכול במהלכו, גם ללבוש בגד גוף לבן ולרדת לסקוואטים. כולנו יודעות שזה קשקוש. זה לא נכון אצל נשים, ובוודאי לא נכון אצל נערות שרק עכשיו קיבלו ולא ממש יודעות איך להסתדר עם זה. לכולנו ברור שעוצמת הווסת שונה מאישה לאישה, אבל הנה, המורה אומרת להן: 'גם אני במחזור ואני עושה הכול. גם אתן יכולות'. יש פה שני מסרים סמויים: הראשון, 'כולנו אותו הדבר'; והשני, 'אל תקשיבי לגוף שלך, כי אני יודעת יותר טוב ממך מה נכון לך'. המסרים האלה סותרים לחלוטין את הרטוריקה שמערכת החינוך משתמשת בה. המערכת כל הזמן משדרת מסרים נוסח 'את יודעת מה טוב לך, תקשיבי לגוף שלך', בטח בהקשר של מיניות, אבל כשזה מגיע לשיעורים בבית הספר פתאום אין משמעות לתחושות שלך.
"בעיניי, שיעורי חינוך גופני הם הזדמנות לאמן את הבנות באמת להקשיב לגוף שלהן. מה טוב לי? נכון לי היום להתאמץ? יש לי כוח לרוץ? השיעורים האלה יכולים לתת לגיטימציה להקשיב לגוף, אבל במקום זה המורה אומרת 'היום אנחנו רצות אלפיים', ואת מוצאת את עצמך רצה אלפיים מטר גם אם לא ישנת טוב בלילה וכואבת לך הבטן. זה פספוס עצום. היחידה שמקבלת לגיטימציה להקשיב לגוף שלה היא אותה נערה ספורטאית שיוצאת מהשיעור עם אנרגיות ותחושות טובות. היא מקבלת עידוד להקשיב לגוף כי ההקשבה שלה לגוף מתיישרת עם דרישות המערכת, אבל כשהיא לא מתיישרת איתן אז הנערה שמקשיבה לגוף מתויגת כעצלנית, בטלנית ומתחמקת".
יהיו נערות שינצלו את זה.
"לא בטוח. פגשתי מורה אחת שנוהגת לומר לבנות בתחילת השיעור 'אתן תגידו לי כמה אתן רוצות להתאמץ היום'. זה מסר שמייצר דיאלוג מכבד, ודווקא הבנות האלה לא מנצלות את זה סתם. הן יודעות שמותר להן ושהמורה סומכת עליהן, כשסומכים עלייך את מחזירה עם כנות. זה מאוד אינטואיטיבי לבני אדם. אם מישהו סומך עלייך - את מתנהגת בהתאם".
מה לגבי בנים? גם הם צריכים להקשיב לגוף שלהם.
"כשאני מציגה את המחקר, תמיד אומרים לי 'זו לא בעיה רק של בנות'. זה כמובן נכון, אבל מעולם לא השוויתי. אני בטוחה שיש קשיים גדולים גם לבנים. אצלם הסיפור של להיות גבר-גבר ספורטאי וחזק סופר-משמעותי, ואני מניחה שבנים שלא עונים לייצוג הזה סובלים מאוד. זה ראוי למחקר בפני עצמו".
