מדינה בטראומה, הורים בטראומה, ילדים בטראומה - מדינת ישראל נשאבה לתוך סדרת אימה, לדאבוננו אולי רבת-פרקים, ואנחנו נאלצים לתפקד בתוך מלחמת בלהות נוראית, מדממת, שקיצה לוט בערפל ושתפסה את הצבא שלנו כשהוא מופתע, המום, הלום. תחושות אלה מערערות עוד יותר את תחושת הביטחון הכי בסיסית שלנו, ודאי כאשר הדי ההדף של הדיווחים התקשורתיים שניתזים מהמסכים, משאירים את חוסר האונים על להבות גבוהות ולא מאפשרים לנפש לשקם את עצמה.
ואם לנו המבוגרים קשה, ברור שגם לילדים שלנו קשה מאוד, וההתנהלות שלנו חשובה מאוד לא רק באופן שבו אנחנו מתפקדים במציאות האיומה והמטלטלת הזו, אלא גם באופן שבו אנחנו מתווכים אותה לילדינו.
עוד כתבות למנויים:
בקווי החירום לתמיכה נפשית מיידית מדווחים כצפוי על עלייה דרסטית בפניות לקווי המצוקה, שם יושבים מתנדבים ועונים לשיחות בזו אחר זו. באתר החדשותי "המקום" פורסמו תיעודי שיחות של ילדים, הורים, חיילות וחיילים עם מתנדבי הקו החם של ער"ן, ובהם גם שיחות עם הורים לילדים שלא מצליחים להירדם בלילה לאחר ששמעו פרטים על המלחמה, ובעיקר על ילדים שנרצחו, שהסתתרו ונחטפו לעזה, וכמו כולנו שואלים - מה עושים?
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
נזכיר שמצב נוסף של התמודדות עם מצוקה רגשית מסוג אחר היה כאן לא מזמן, כאשר תיפקדנו במשך חודשים ארוכים בתוך מגפת הקורונה. מגפה שבעקבותיה יש מי מילדינו שעוד "סוחבים" במגירות הנפש שלהם טראומות לא מעובדות. גם תקופת הקורונה, באופן אחר ועמוק, עירערה את תחושת הביטחון הקיומי.
"טראומה זו מילה שיש לה הרבה שימושים והגדרות. ההגדרה שעוזרת להבין טוב מהו אירוע טראומטי היא 'מצב שלנפש אין כלים לעבד, והמערכת הנפשית מוצפת בגללו'", אומר הפסיכולוג הקליני דני לוטן, ראש מערך הטיפול בטראומה בבית החולים שניידר לילדים.
מה קורה לאנשים שעוברים חוויה טראומטית?
"רוב גדול של האנשים שעוברים אירועים טראומטיים, מצליחים בדרך כלל לעכל לאט-לאט את הטראומה, כך שהמנגנונים חוזרים לתפקד, נכנסים לפעולה ועוזרים לעכל את מה שקרה. כאשר זה קורה, ההשפעות של הטראומה חולפות תוך כמה ימים. אפשר להקביל את זה למצב שבו זיהום נכנס לגוף, יש לנו חום והמערכת החיסונית מגיבה מיד. כך גם בטראומה, כשהבן אדם שחווה אותה מגיע לסביבה בטוחה ומקבל תנאים של רגיעה והכלה, המערכת מצליחה להדחיק, להעביר את החוויה למגירות הזיכרון לטווח ארוך, ובכך בעצם ליצור עיבוד של האירוע והוא הופך להיסטוריה. זה מה שקורה לנו ברוב האירועים הקשים. אבל יש כמובן מצבים שבהם חלק מהאנשים לא מצליחים לבצע את העיבוד הזה. וכאן צריכים להיכנס לפעולה", אומר לוטן.
מתי חוסר עיבוד של הטראומה מדאיג?
"אנחנו מתחילים לדאוג כאשר יש הצפה שהנפש לא מצליחה לעבד, ונוכח המציאות הנוכחית, נהיה עדים לכמויות אדירות של ישראלים שזה יקרה להם. האירועים הם קשים כל כך ולנפש קשה ליצור עיבוד והדחקה, מה שחווינו או ראינו לא 'נכנס למגירה' אלא נשאר 'על המדף' ולא עובר עיבוד ולא עובר לזיכרון של ההיסטוריה, אלא נשאר בהווה וממשיך להיות משוחזר במוח שוב ושוב בצורה של פלאשבקים - זיכרונות שפורצים פתאום, סיוטי לילה, מצב שבו אנחנו שוב ושוב שומעים את הקולות ומריחים את הריחות שהיו חלק מהמצב הטראומטי. זה מצב שבו המערכת החושית עוברת שוב ושוב את מה שקרה, כאשר המערכת מנסה אבל לא מצליחה לעכל את הדברים שחווינו, כאילו מקרינים לך את הסרט שוב ושוב כדי שתוכלי לעכל אותו, אבל זה לא עובד. המוח לא מעכל".
כלומר, המערכת שלנו חכמה.
"כן. ולכן רוב האנשים מצליחים להחלים מטראומה, אבל יש מי שלא מצליחים וזה לא קשור ליכולות הנפשיות ולתכונות היסוד של האדם, ולכן אנחנו צריכים להבין את המצב הטראומטי ולחמול על עצמנו ולטפל בעצמנו".
כיצד עלולות להתפתח טראומות אצל ילדים?
"גם ילדים שצופים בתמונות בטלוויזיה יכולים להיכנס למצב של טראומה שייצרב בתודעה, כי מדובר בתמונות ובמידע שהנפש של הילדים לא מסוגלת להכיל. זה פשוט לא משהו שהם מדמיינים לעצמם שיכול לקרות בחיים שלהם. זה מוביל לכך שכל העוגנים של הביטחון הפיזי וההבנה שלמבוגרים יש יכולת לשמור עליהם - מתערערים, זהו מצב שהוא כר פורה להתפתחות טראומה".
לוטן מציע להרחיק את הילדים מכלי תקשורת ככל הניתן, ולנסות כמה שאפשר לשמור על שגרת חיים. לשלוט שהתגובות שלנו למצב לא יחלחלו אליהם. "והכי חשוב זה לאפשר לילדים לשאול את כל השאלות שעולות בהם, גם כאשר אין לנו תשובות. הם חייבים להרגיש שמותר להם לשאול ושהם לא לבד עם הדמיונות שלהם כי זה מצב הרבה פחות טוב. מותר להם לפחד ומותר להם לכעוס ומותר להם להיות לחוצים, ולהיצמד אלינו ולהיות 'נידיים', והם גם יכולים לחזור להרטיב בלילה ולהרטיב בכלל, ולבקש לישון איתנו בלילה, והם יכולים פתאום להרגיש לא טוב גופנית ונפשית - ממש כמו המבוגרים. והכי חשוב זה שניתן לילדים אפשרות לדבר על הכל ולא להשאיר אותם לבד עם הפחדים".
אפשר לעשות משהו כדי למנוע מהילדים חוויות פוסט-טראומה?
"להמעיט תקשורת שהם לא יכולים לעבד, להמעיט הבעות של טראומה ופאניקה, לא להסתיר מהם את האמת אלא לתת להם אותה בדרך שהם יכולים לעבד ולעכל. השקר וההסתרה רק יערערו את האמון. למשל, אני מכיר הורים שאמרו לילדים שיש רעידת אדמה והסתירו שיש מלחמה, זה לא יעזור ורק יגרום נזק. צריך להגיד את האמת - שאנחנו עצובים ומודאגים וכועסים, ולגרום להם לדבר ולהוציא. רוב הילדים עברו קורונה, והם יעברו עוד הרבה דברים ויעברו גם את זה".
מה ייצרב אצל הילדים בעל כורחם?
"זה אישי ותלוי בגיל, אי-אפשר באמת לדעת. זה ייצרב אצל כולנו ולא רק אצל הילדים, וקשה לנו לדעת איך נצא מהאירוע הזה. מה שהילדים כן יזכרו זה את האווירה בבית. את הדיבור שהיה. את הפרצופים של ההורים. אם במשפחה היו דיבור וחיזוק וחיבוק וסבלנות ותמיכה ואם ההורים דאגו לתת לילדים את התחושה שמבינים אותם ושמול החרדה והעצב יש את הביחד שלנו. והביחד זה הדבר שהכי עוזר לנו להתמודד עם מצבים קשים. זה מה שנותן את הכוחות".
"מי שמרגיש שהוא לבד או בודד, הוא פחות חסין", טוען לוטן. "מה שעוזר לנו זה להיות ביחד, לפעול ביחד, לעודד אחד את השני, להתנדב, לעשות. ולכן רואים שאנשים מתנדבים, תורמים, מתארגנים, ולא משנה כמה ביקורת וכעס יש לנו. זה משדר לילדים שאנחנו חלק ממשהו גדול מאיתנו, שרואים ומשתפים אותם גם בתוך תחושת החירום. ולכן, עם כל הביקורת שיש לנו על הרשתות, הן מחברות אנשים, עוזרות לנו לתמוך אלה באלה. כל ההתארגנויות האזרחיות והתמיכה לא היו מתאפשרות בלי הרשתות. ולכן אין שום דבר שעוזר יותר מאשר לעזור לארח ולתמוך. זה הדבר הכי מרפא שיש".
האם שמירה על שגרה יכולה לעזור?
"צריך לזכור שזה יהיה ארוך, אז כן לבנות שגרה מותאמת למצב עד כמה שניתן, לקבוע עוגנים ביום - עכשיו עוזרים להכין צהריים, עכשיו יורדים זריז עם הכלב, עכשיו מנקים את הבית. ולשאלה אם לשבת על הילדים בגלל העבודות שבית הספר נותן בזום, זה תלוי בילד. לא לחפור להם. אני בעצמי לא מצליח להתרכז".
אז לתת להם לשבת מול מסכים עם סרטים וסדרות?
"בהחלט. חשוב מאוד בעת הזו לתת לילדים להישאב לתוך המסכים שהם לא חדשות, מתוך הבנה שבעיקר צריך להקל על ההורים, שצריכים לנשום. אי-אפשר שההורים, עם כל מה שקורה, יתמודדו גם עם ילדים עצבניים בבית. אז לא נורא מסכים, ממילא הם יהיו מכורים לזה עוד כמה שנים", צוחק לוטן ומרגיע: "ההורים לא צריכים עכשיו להתחיל לגמול את הילדים ממסכים, קחו לעצמכם קודם כל חמצן".
מה עושים ביום שאחרי?
"תלוי. אם תהיה שגרת בית ספר ולא יהיו טילים אז היום שאחרי יתחיל להתגלגל, אבל צריך לזכור שיהיו גם מי שיישארו עם הפרעות. הם יהיו מתחת לעשרה אחוזים, וכאן צריך לשים לב ולגשת להדרכת הורים ולקבל כלים מה לעשות כדי לתפקד ולהרגיע את הילדים להתמודד בעיקר עם חרדות. ילדים שצריך יהיה להחזיר אותם לישון לבד, להתקלח לבד, להישאר לבד בבית ולהתחיל לחזור לחיים נורמליים".
ילדים עם צרכים מיוחדים רגישים יותר לכל סיטואציה גם בשגרה, ועל אחת כמה וכמה במצב חירום. לכן חייבים לדאוג להם למערך מקצועי תומך, ולפעמים לתת גם טיפול תרופתי זמני אם צריך. יש מוקדי עזרה וניתן לפנות אליהם, ויש מערכי חירום שפתוחים. אפשר להיעזר באנשי מקצוע גם בקהילה וגם בבתי החולים.
פורסם לראשונה: 00:00, 11.10.23
