בבוקר 7 באוקטובר, עוד הרבה לפני שניתן היה לאמוד את ממדי הזוועה, התפרסם פוסט בפייסבוק שהיה קשה להאמין שהוא מציאותי. "דחוף, דחוף, מבקשת את עזרתכם להגיע לערוצי תקשורת. דחוף מאוד. בבקשה, צריך להציל את האחיינים שלי, הם מתחבאים. הם התקשרו שירו באבא ובאמא והם מתים בקיבוץ כפר עזה. לא מוצאים את התינוקת. המשטרה לא עונה לי, מד"א לא יכולים להיכנס לקיבוץ".
שעות לאחר מכן, כשעוצמת האסון החלה להכות בישראל, כבר התבהר שהמילים הללו, שנשמעות כאילו נלקחו מסרט אימה בדיוני או חלום בלהות, הן המציאות. צלם ynet ו"ידיעות אחרונות" רועי עידן ואשתו סמדר נרצחו על ידי מחבלי חמאס לנגד עיני שלושת ילדיהם בכפר עזה, דקות ספורות לאחר תחילת המלחמה בדרום. בתם הקטנה, אביגיל בת השלוש, נחטפה לעזה. הילדים מיכאל ועמליה, בני תשע ושש, הסתתרו במשך 14 שעות בארונות הבית סמוך לגופת אמם, ושרדו את הטבח. גופתו של רועי זוהתה רק כשבועיים לאחר מכן, ובני הזוג נקברו זה לצד זה ביום שישי לפני שבוע.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
קשה לשאת את הטרגדיה ולהבין את עוצמת הטראומה של ילדים שרואים את הוריהם נרצחים לנגד עיניהם ונותרים יתומים, ועוד יותר קשה לשאת את העובדה שלא מדובר במקרה בודד. על פי נתוני משרד הרווחה והשירותים החברתיים שפורסמו בתחילת השבוע, מתקפת הטרור הותירה 21 ילדים מ־13 משפחות ללא שני ההורים, מרביתם התייתמו והשאר לא יודעים מה עלה בגורל אחד מהוריהם.
הנתונים קשים לעיכול: ישנם 16 ילדים ששני הוריהם נרצחו בטבח, שני ילדים לאמהות חד־הוריות שנרצחו, ילד אחד שהורה אחד שלו נרצח והשני נחטף, ושני ילדים שהורה אחד שלהם נרצח והשני נעדר. ישנם עוד ארבעה צעירים בגילי 18־21 ששני הוריהם נרצחו במתקפה. בנוסף, כיום מוכרים לרווחה למעלה מ־100 ילדים שהתייתמו מהורה אחד כתוצאה ממנה.
חשוב לציין כי נוצר מצב שבו קטינים נותרו ללא אפוטרופוס טבעי, או שהאפוטרופוס הטבעי אינו יכול לקבל החלטות בעניינם. במצב זה הוחלט בשלב הנוכחי לייצר התערבות לטווח הקצר, עם מסלול מהיר להכרה בבני המשפחה כמשפחות אומנה טיפולית בסידור חירום למשך שלושה חודשים.
בגלל כמות הנרצחים הגדולה, והקושי בזיהוי הגופות, חלף זמן עד שמשרד הרווחה הצליח להגיע לכל המשפחות, אבל בתחילת השבוע אנשיו השלימו את המשימה והחלו בליווי, שהיקפו משתנה לפי הצורך והרצון של המשפחה. העובדות הסוציאליות מסייעות למשפחה בהתנהלות השוטפת מול הרשות המקומית, כמו רישום לבתי ספר ולגנים, ומסייעות להם למצות את זכויותיהם ולקבל את הסיוע הייעודי שמגיע להם ממשרדי הממשלה השונים. חשוב מכל, הצוות המלווה מסייע להם בהליך הטיפול ובהתמודדות עם האובדן. משרד הבריאות ומשרד הרווחה מציעים מענים רגשיים ונפשיים לילדים ולבני המשפחה לפי הצרכים שלהם, במטרה שלכל אחד תיבנה החליפה הטיפולית שמתאימה לו.
"מדינת ישראל היא מדינה למודת קרבות, מלחמות, טראומות ושכול, אבל החברה שלנו ורשויות המדינה מעולם לא התמודדו עם היקפים כאלה של שכול ולא עם רמה כזו של טראומה", אומרת עו"ד ורד וינדמן, מנכ"לית המועצה לשלום הילד. "לא במקרה אנחנו משווים את זה לשואה. ואני אומרת את זה כי גם היום שאחרי צריך להיות בסדר גודל דומה. כלומר, המענים שהמדינה צריכה להציע ולהיות ערוכה להם, צריכים להיות גם הם בסדר גודל אחר".
"ילדים יתומים זה ילדים שהנורא מכל קרה להם", מוסיפה וינדמן. "אבל פה זה ילדים שלא רק איבדו הורים, אלא ילדים שהסתתרו בארגז מצעים שעות ארוכות בפחד, ילדים שהתחבאו בממ"ד בזמן ששורפים את הבית שלהם, ילדים שנותרו לבד כשההורים שלהם מדממים למוות לנגד עיניהם. אלו טראומות שחלומות הבלהות שלנו לא מגיעים אליהן. אלה ילדים שלא יכולים לחזור לבית שלהם, לחדר שלהם, לחברים שלהם. שהקהילות שלהם שבורות. יש פה גלי הדף על גלי הדף. המענים שהם צריכים לקבל אלו מענים שנותנים התייחסות וטיפול לכל השכבות של האובדן, הטראומה, הכאב והחרדה".
אומנה ואימוץ הם תהליכים ארוכים, שלוקחים בימים שבשגרה זמן רב על מנת לוודא שלמשפחה יש את כל הכלים לענות על צרכיו של הילד. בישראל תמיד תהיה העדפה להשאיר את הילד עם משפחתו, וגם כאן כל הילדים שנותרו יתומים הועברו לבני משפחותיהם. במשרד הרווחה מלווים את המשפחות באופן צמוד יחד עם גורמי מקצוע מתחום בריאות הנפש, כדי לוודא שלילדים ולמשפחות, שגם הן מתמודדות עם האובדן, יש את כל מה שהם צריכים.
"הילדים שנשארו ללא עורף משפחתי מיד נעטפו על ידי משפחתם המורחבת", מספרת מורן, מלווה מטעם משרד הרווחה שעובדת בשבועות האחרונים עם חלק מהמשפחות. "מבחינתי זה היה מדהים לראות - אלה אנשים שאיבדו בני משפחה, אח או אחות, ובמקום להיות באבל של עצמם, הם פשוט עוטפים את הילד".
איך הילדים מתמודדים עם המצב?
"כל ילד מגיב אחרת, חלקם ילדים אבודים שלא כל כך קולטים את הסיטואציה, ולמשפחה יש איזשהו צורך ליצור עבורם עולם חדש. לרשום אותם לבית הספר, לסדר להם חדר, לתת להם תחושה שיש משפחה שנותנת כל מה שהם צריכים. אבל חלק מהעבודה שלנו כרגע היא גם לעזור לילדים לעבור את כל תהליכי האבל, כמו הנוכחות בבשורה המרה ובלוויה. בתוך הניסיון לבנות עבורם עולם חדש, שזה מחמם את הלב, צריך גם להבין את האובדן שהם נמצאים בו".
משפחות רבות נאלצו להתמודד עם ימים ארוכים ולפעמים שבועות של חוסר ודאות. "התהליך הזה לא פשוט", אומרת מורן. "חוסר הידיעה והציפייה הדירו שינה מעיניהם, והם היו צריכים לתווך לילדים את המצב. רבים מהילדים היו שם, ויודעים מה קרה, והמשפחה דואגת שהם לא ייחשפו לזוועות מעבר למה שהם נאלצו לראות. זו סיטואציה קשה, הם צריכים להסביר להם שכל המשפחה שלהם נרצחה והם ניצלו. קוראים להם 'פרס', או 'מתנה', המתנה שכל המשפחה זכתה בה כי מישהו נשאר. היחס אליהם הוא כאל נס. מנסים לכוון אותם למקום של אמונה, של גורל ולעזור להם להרגיש מועדפים ורצויים.
"כרגע הם עדיין לא קולטים את גודל האובדן, אבל ברגע שתהיה חזרה לשגרה, שאנשים ילכו לעבודה והם יצטרכו להשתלב בבתי הספר ובגנים, זה יהיה מאוד קשה. זה להתחיל מקום חדש, חברה חדשה, סביבה חדשה, הכול חדש - ושם יהיה הקושי. יחד עם השכול והאובדן, גם הסתגלות חדשה. לעבור בלי ההורים שלהם תהליכים התפתחותיים מאתגרים".
טווח הגילים בין הילדים שנותרו יתומים בעקבות הטבח הנורא גדול ורחב, וכך גם מנעד ההתמודדויות. העובדה שכיום עדיין לא קיימת שגרת חיים נורמלית במדינה, כזו שהילד יכול להתרגל אליה, לא עוזרת למצב, כאשר חלק מאותם יתומים אפילו לא נמצאים בבית, אלא שוהים עם בני משפחתם המפונים במלון (למרות שישנו יתרון משמעותי בכך שהם מוקפים בקהילה ובחברים שלהם).
העובדה שכיום עדיין לא קיימת שגרת חיים נורמלית במדינה, כזו שהילד יכול להתרגל אליה, לא עוזרת למצב, כאשר חלק מאותם יתומים אפילו לא נמצאים בבית, אלא שוהים עם בני משפחתם המפונים במלון
"אנחנו מלווים ילד קטן, ממש קטן, אז הוא פחות מבין את המציאות הכואבת והעצובה שהוא מצוי בה", מספרת נטע (שם בדוי), עובדת סוציאלית שהצוות שלה מסייע לאחת המשפחות. "הוא ילד מתוק, שמח וחייכן, שנמצא כרגע בחיק המשפחה המורחבת שלו, שזו משפחה שהוא רגיל אליה והייתה דומיננטית בחיים שלו גם לפני. אני חושבת שבשלב זה ההתמודדות היא בעיקר של המשפחה, שמתמודדת עם הכאב, העצב וגם עם מחויבות אינסופית לענות על כל הצרכים של הילד ולתת לו מה שרק אפשר כדי שהוא לא ירגיש את המציאות הנוראית הזאת שפקדה את המשפחה".
מה מסבירים לילד כל כך קטן?
"מסבירים לילדים באופן שמותאם לגיל שלהם, ויצטרכו בסופו של דבר להסביר לו שאמא ואבא שלו לא חוזרים. אחת העובדות סיפרה שבני המשפחה שיתפו אותה שהם שיחקו איזשהו משחק שההורים שלו נהגו לשחק איתו, ותוך כדי המשחק הוא התחיל להגיד 'אמא', 'אבא'. ככל שהוא יגדל יצטרכו להסביר לו יותר, ולכן גם חשוב שפסיכולוגית ילדים תלווה את המשפחה ותיתן לה כלים להסביר לו את מציאות החיים הטרגית שבה הוא נמצא".
איך הצוותים מתמודדים עם המצב הזה?
"שום דבר לא הכין אותנו למציאות הזאת. בסוף יום כולנו מתמודדים עם הסיפורים האלה, שהם בלתי נתפסים, וזה גם פוגש רבים מאיתנו באופן אישי. יש לי עובדת שאח שלה חטוף בעזה, ועובדת אחרת שקרוב משפחה שלה נהרג. זה שבר נוראי שנע בין כאב לחוסר יכולת לתפוס את המציאות. אבל אנחנו מחזיקים את עצמנו, וכשאנחנו יוצאים משם אנחנו מאפשרים לעצמנו גם להתפרק ולבכות".
ד"ר ולרי חזנוב, פסיכולוג קליני מעמותת אנוש, מסביר שכל ילד חווה את הטרגדיה הזו באופן שונה ויתפתח למקומות שונים: "זה אחד התסריטים הגרועים ביותר. על הילדים האלה עוברים דברים שונים, ויש פה מגוון של תגובות טראומטיות שהם יכולים לפתח. יהיה ילד שלא יעזוב את היד של דוד שלו, ילד אחר לא מפסיק לבכות. יש ילדים שיפתחו כבר עכשיו פוסט־טראומה, יש כאלה שלאו דווקא; להתמודד עם חרדות ופחדים, שיחזור של מה שהיה, לחוות עוררות של הגוף שלא מאפשרת לישון או לנוח, לחוות נתק מהעולם - אנשים שמסתובבים כמו זומבים - זה קורה בטראומות קשות, בהן הגוף והנפש מתנתקים. הרעיון בשלב זה הוא לייצב, לתת כוחות, לקבע. בטראומה יש עניין של ניתוק, שאתה מרגיש בודד, מרגיש לבד. הליווי הטיפולי מאוד משמעותי, לעזור להם להרגיש שהם לא לבד. ועם הילדים זה נורא חשוב".
המלחמה פרצה כשברקע משבר כוח האדם במערכת הרווחה רק הולך ומחריף. ההערכה היא שחסרים כיום כ־1,500 עובדים סוציאליים בלשכות הרווחה, כך שקיים חוסר כמעט בכל לשכה בארץ. בשבועות האחרונים צוותים של עובדים ועובדות סוציאליים עובדים מסביב לשעון כדי לפצות על כך ולעטוף את כל המשפחות שזקוקות לסיוע, ביניהן משפחות הילדים היתומים. "האירוע שקרה משנה אותנו כמדינה בהיבט הביטחוני, המדיני, החברתי, אבל הוא צריך לשנות את פני המדינה גם בהיבט הטיפולי ובהיבט של המענים", אומרת וינדמן. "מה זה אומר? שמערכת הרווחה צריכה להתארגן מחדש, כי היא מעולם לא טיפלה בהיקפים כאלה של יתומים מאב ומאם, ולא בילדים שנמצאים בטראומות כל כך קשות. נדרש לזה ליווי פסיכולוגי מותאם של מומחה לילדים בטראומה".
"יש עכשיו עומס אדיר על העובדים הסוציאליים", היא מוסיפה. "מערכות הרווחה והבריאות הורעבו והוזנחו על ידי המדינה במשך שנים, אז כל המערכות התומכות הבסיסיות שאנחנו צריכים כחברה מתחילות מנקודה מאוד נמוכה. יש עכשיו התגייסות מאוד גדולה של אנשים שיוצקים משמעות לתוך הטראומה ומושיטים יד, יש סולידריות חברתית שמעוררת השתאות, אבל ברור לכולם שאי־אפשר לבנות על זה לאורך זמן".
רקפת עצמון, מנהלת השירות למען הילד, שבימי חירום מנהלת את מערך הרווחה במרכז המשפחות שהוקם בשיתוף עם משטרת ישראל, מספרת שהעבודה בזמן המלחמה היא 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע: "המחסור קיים, והתנאים הנוראיים לא השתנו. אבל בסופו של דבר, המקצוע עומד ואנחנו שם עבור המשפחות. אז מצד אחד אנחנו באמת בטריטוריה חדשה לגמרי, ומצד שני יש לנו שיטות עבודה סדורות שהתפתחו לאורך השנים, שמסייעות לנו להתמודד עם הסיטואציה עכשיו".
איך מוודאים שבתוך הסיטואציה המורכבת הזאת הילדים יקבלו כל מה שהם צריכים?
"בשלב זה אנחנו קודם כל מדברים על לייצר לילד בית קבוע, שיוכל להתחיל שם תהליך של החלמה. אימוץ, אם יהיה, יהיה בעתיד. אנחנו עדיין לא שם. יש ילדים שחוו טראומות מאוד קשות, יש את כל קשת התגובות של ילדים במצבים כאלה, ואנחנו צריכים לראות שהם נשארים במרחב הנורמה. חלקם הדחיקו, חלקם נראים לכאורה אדישים, חלקם מדברים ללא הפסקה, חלקם חוזרים על הסיפור וממשיכים לדבר אותו, חלקם בוכים. ילד שעבר כזו טראומה, כדי להחלים ממנה הוא צריך להישאר במקום שמוכר לו - שיש אנשים מוכרים סביבו, שפה מוכרת, ריח מוכר, אוכל מוכר, התנהלות מוכרת. ילד שחווה אובדן כזה גדול, חייבים לחבר אותו למקומות של חוזק".
"צריך להתייחס גם לטראומה של מי שמגדל את הילד והסביבה שלו, וגם לטראומה של הילד", היא מסכמת, "ולכן יש הכרח בבניית מעטפת טיפולית מאוד מסודרת. חלק מהילדים הגיעו ללא בגדים, ללא ציוד, ללא שום דבר, והם יקבלו גם תמיכה כספית כדי להתנהל ביום־יום. בתוך המעטפת יש גם את החלק של מיצוי הזכויות שלהם. מה מגיע מהביטוח הלאומי, מה ממשרד הבריאות ואיך אפשר להיעזר בגורמים המקצועיים כדי שהילד יקבל טיפול מדויק המתאים לו ביותר".
פורסם לראשונה: 00:00, 27.10.23
