"אני אפילו לא יודע למה כל כך הכאיב לי שהיא סיננה אותי ביום הראשון ללימודים", הוא אומר עכשיו, "היא כבר בת 14, זה לא שהיא עלתה לכיתה א' או משהו כזה". הוא אומר את זה בטון אדיש ומזוגג, כאילו לועג לעצמו על טקסי האבא המגוחכים שנשארו לו. ואני מבינה, כי להיות הורה לילד מתבגר זה קצת כמו להיות הלטאה הזו שקצצו לה את הזנב, ובכל זאת הוא ממשיך להתפתל מעצמו על החול. הוא יודע שהילדה שלו גדולה, שהיא כבר לא זקוקה לאבא שיכין לה סנדוויץ' גבינה מקושט בחיוך של גמבה או יחזיק לה את היד בכניסה לבית הספר. ובכל זאת, ההתרגשות של היום הגדול מפעם ממשיכה לחיות ולהתפתל לו בתוך הלב.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של דנה ספקטור:
האמת היא שגם לי קצת צרבה פתיחת שנת הלימודים השבוע. זו הייתה השנה הראשונה שבה לא שלחתי אף ילדה לבית ספר. מאיה היא מלש"בית, עוד שנייה היא מתגייסת, ובבוקר של פתיחת שנת הלימודים הרגשתי מין חלל מוזר כזה בבטן, מסתובבת בבית שבו הבת שלי ישנה בשלווה של נערת מסיבות הוללת כשכל האינסטינקטים שלי זוכרים איך עד לפני שנה עוד הייתי אמורה להעיר אותה בצרחות "מה יש לך? בית ספר היום!"
רק שמצבי עוד טוב, כי אני אמא גרושה ולא אבא גרוש, כמוהו. לפחות הילדה שלי ישנה אצלי בבית, חוזרת אליי הביתה כמעט כל לילה, ולא כמו במקרה שלו - עברה כמעט סופית לחיות אצל הגרושה. הנה דבר שלא מספרים לך על גירושים, בטח לא כשאתה גבר בן 37 שמרגיש עדיין צעיר ונוטף תשוקה, ובדיוק שומע מהחבר הגרוש שלך איך זה "סדום ועמורה שם בחוץ". זה מתחיל ברגעים של כאב כמעט בלתי ניתן להכלה כשהם קטנים, מין עונש תנ"כי ששורף כמו אש הגיהינום על שהעזת לפרק להם את המשפחה. כמו הפסח ההוא שבו ישבתי עם הבנות של רן כשהילדה שלי הייתה בחיפה עם אבא שלה, ולרגע אחד, עם כל האהבה הענקית שלי לבנות של האיש שאני אוהבת, הסתכלתי על שולחן הסדר והרגשתי כאילו אני ניצבת אילמת בסרט זר שהוא לא חיי.
ואז, באזור גיל 14-15 הילדים לרוב מחליטים שזהו זה, נמאס להם לנתר כמו חרגול מבית לבית. הם רוצים חדר אחד, להתייחד בו עם הסלולרי. הורה אחד לצרוח עליו "אתה כל כך מעצבן" כשהוא מעז לבקש שיפנו את הצלחת עם טוסט האבוקדו הנרקב. ולרוב, אין מה לעשות, הם בוחרים בבית של אמא.
"בהתחלה שיבחתי את עצמי שזה בגלל שאני הורה טוב יותר", אני אומרת לו עכשיו, "כי אני אימוש הנפלאה והמפנקת ולאבא כבר יש עוד ילדים. אבל האמת שזה היה בולשיט. בחרו בי כי הבית של אמא זו פשוט ברירת המחדל הטבעית". וזה נכון. הבת שלי העבירה את החיים שלה כמעט במלואם אליי כי אני שייכת למין הביולוגי הנכון. אחרי זה גם גיליתי שזה בגלל שאני חיה יותר קרוב למרכז תל-אביב, ליד בית הספר שלה והחברות, וקצת יותר אחרי זה כבר ירדתי לרזולוציות כמו להבין שבבית שלי קונים לה יותר בגדים ויש לה קונדישינר ממש טוב, ואין שום סיבה להתהדר בכמה הצלחתי בתור הורה כשבסך הכל הילדה עשתה בחירה מושכלת בבית שמותאם לצרכיה.
כשמאיה הייתה ממש תינוקת הייתי מתחרפנת מאיך נשים זרות היו מבקרות אותי. התחושה הייתה שכל מה שאני עושה לא מספיק טוב, שעה שמספיק שהאבא הגבוה והנאה של מאיה היה בא ומשחק איתה קצת בנדנדות בגינה, וכבר הייתה להקה של נשים מתנשפת בהתפעלות "איזה אבא נהדר". רק שהעיקרון הזה, של אמא צריכה להיות לא פחות ממדהימה כדי להיחשב אמא בסדר, ובמקרה של אבא מספיק שיהיה בסדר כדי לקבל מדליות? הוא מתהפך אחרי שאתם מתגרשים, בטח אחרי שהילדים שלכם מתבגרים ובוחרים בבסיס האחד שבו יחיו וישנו. זו מין אקסיומה כזו עתיקה שנשארה בתוקף גם ב-2024: אמא זה בית. וזה מה שקרה לאבנר. הוא בילה את רוב שנות הנישואים הראשונות שלו בתור המטפל העיקרי, כל יום הוא לקח לגן, הכין כריך, בישל בולונז מושקע לערב. ולכן, כשהם התגרשו, הוא התעקש על משמורת שווה, חצי-חצי. כל כך התעקש שהוא הסכים לשלם סכום מאוד גבוה של מזונות. כל זה לא עזר לו כשהילדה שלו הגיעה לגיל 14; היא בחרה בבית של אמא, קרוב יותר לחברות, לבית הספר, למה שנהוג כמעט תמיד, ולאט-לאט הפסיקה לבוא בימים של המשמורת שלו.
זו הסיבה שהוא כל כך ניסה להשיג אותה בטלפון בבוקר שבו נפתחה סוף-סוף שנת הלימודים הנוכחית. כבר שישה שבועות הוא לא ראה אותה, לא מאז הריב המטומטם. הכל התחיל כשהתעקש שהיא תבוא אליו ביום שלישי, והיא אמרה שהיא לא יכולה. זו לא הייתה הפעם הראשונה שבה היא סירבה לבוא אליו ביום הקבוע שלו איתה. כבר שנה שלמה שהיא גרה בעיקר אצל אמא שלה, והסדרי הראייה שלו הפכו להיות סוג של מישמָש שובר לב ומוזר. "השד יודע מה גרם לי להתעקש כל כך", אמר לי, "אני חושב שפתאום הבנתי שעבר חודש וחצי מאז שראיתי את הבת שלי וזה נראה לי כל כך לא נורמלי". והוא מהאבות שתמיד עושים מאמצים. יבוא לאסוף אותה ברכב שלו, ייפגש איתה רק לקצת בבית הקפה הנורא במתנ"ס. רק שביום של המריבה, הילדה לא הסכימה לכלום. לא שיאסוף ויחזיר אותה ממנו, לא שייפגשו בבית הקפה לשעה. "אין לי זמן בשלישי, יש לי שיעור פרטי בלשון ואחרי זה אני מתחילה חוג פילאטיס מכשירים", אמרה לו בנזיפה מסוימת.
אבנר כבר ידע שליולי יש שיעור פרטי ושהיא מתחילה חוג פילאטיס, והסיבה שהוא ידע היא שכבר שבוע לפני כן הוא זה שנדרש לשלם על שניהם. אבל הילדה שלו? היא לא יודעת שאבא משלם על החוגים ומעורב בכל שקל של הגידול שלה. הרעיון שעומד מאחורי זה מובן. למה להכניס ילדים בעניינים הפיננסיים המכוערים שבין שנינו. רק שההסכם שבשתיקה הזה יוצר מצב בעייתי. אבנר נדרש מצד אחד להיות מעורב בכל שקל בגידול של ילדתו, זו חובתו והוא ממשיך לקיים אותה באדיקות כל חודש. אבל זכויות, כאבא גרוש לשני מתבגרים? כאלה כמעט שאין לו.
זה לא פחות ממפלצתי בעיניי, המחיר הספציפי הזה שאנשים נאלצים לשלם על הגירושים שלהם. לנסות לחלוב קצת אהבה מילד שלא גר איתך, להיאבק לגמרי לבדך להמשיך לתת לו אהבה כשהידיים שלך כבולות. "ואני נהיה פתטי", אבנר אומר, "יושב ומראיין אותה, נו, איך בצופים, מה שלום החברה הכי טובה? ממש מגרד מעצמי שאלות כדי לבקוע את החומה, ורואה במבט שלה כמה אני חורק ומזויף בעיניה. זה מה שהכי כואב לי, שההורות אמורה להיות הדבר הכי טבעי שבן-אדם עושה, אבל כשאתה אבא גרוש במצב שלי? אין שום דבר טבעי בלא לחלוק אפילו פירור אחד של חיים עם הילד. אני אבא מנייר שלא קיים באמת".
אני יודעת, נהוג בעיקר לדבר על הקשיים שנשים חוות אחרי גירושים. אבל מה לעשות שגם לאבנר ולעוד המון אבות גרושים יש עצב מטורף משלהם? גם הם לרוב לא בדיוק מתעשרים אחרי הגירושים, ונאלצים לעבור לדירה קטנה כדי להמשיך לעמוד בתשלום המזונות. זה הופך את הבית של אבא ללא אטרקטיבי, עם מיטת הקומותיים הילדותית שהוא ממשיך להחזיק בחדר הספייר לך ולאחיך הגדול. אין לו ברירה, לאיזה אבא גרוש יש כסף לקנות מיטה חדשה בסכומים שאיקאה התחילה לקחת?
"המון פעמים אני שוכב בלילה ואומר לעצמי, 'כסף זה לא הכל'", הוא אומר, "שאם רק אקשיב לילדים ואהיה שם בשביל יולי, לתת עצה טובה, להצחיק או אפילו סתם ללטף, היא תבין שאני משוגע עליה, שאני אבא טוב. אבל היא מתבגרת ואני מתקשה להגיע אליה, למצוא נושאי שיחה, אז גם אהבה אני לא מצליח לתת לה. בטח לא בשעה אחת דפוקה בשבוע. אני אבא בלי שיניים. אבא עגון".
גם אני כנראה אשמה בחטא הזה. מאיה חיה אצלי כמעט קומפלט כבר שנתיים, והאמת היא שלא ממש טרחתי לשתף את אבא שלה יותר מדי. וכן, יש לי משקעים עם הגרוש, רק שעכשיו אני מבינה שזה לא פחות מקמצנות ארורה מצידי, לא לסמס לו ולספר לו על כל הפרטים החשובים שאספתי עליה מכורח זה שהיא ישנה אצלי בבית. למען השם, אנחנו חיים בעידן שבו אנשים מעלים לרשתות כל פיפס מחייו של הילד, אז את האבא שלהם, שהיה שם איתנו בחדר הלידה בליל הגשם הקר, לא נשתף בכלום?
לא, אנחנו לא מתגרשים כדי לעגן את ההורה השני, כדי להשאיר אותו לבד במצוקות ההורות שלו, מפרפר כמו דג מחוץ למי ההורות, מנסה לחזר אחרי הילדים שאף אחד כבר לא יכול להכריח לבוא. אנחנו מתגרשים כי לא היה לנו טוב, אבל בשום מקום בחוזה הזה לא כתוב שאנחנו מוותרים על זכותם של הילדים לשני הורים רק כי האגו הרכושני שלנו רוצה אותם לעצמנו. חייבים להמשיך לנסות להדביק את הילדים לצד השני, ממש כמו שאני נשבעתי לעצמי שאעשה כשהתגרשתי. אז איך בסוף הפכתי לטייסת הסולו הביצ'ית הזו שאני עכשיו?
כשאני שומעת כמה סבל יש בקול של אבנר, אני נשבעת לעצמי להיות אמא נדיבה יותר. אמא ששולחת תמונות ועושה הכל כדי שהילדים יבואו לבקר גם את הגרוש. כזו שחולקת בכל פרט חשוב שהיא מגלה עליה, לא מתנהגת כמוני, שבורחת לשקט הנעים של לא מדברים עם הגרוש חודשים, הכל זורם.
ובכל שנה, בפתיחת שנת הלימודים, אנחנו צריכים לזכור את ההורה שלא שם. זה שהיה מת לעמוד איתנו בסלון ולעשות צמות או לחפש את חוברת שבילים ב' שהלכה לטייל, אבל הוא פשוט לא מוזמן. להבין שזה לא בזכות שניצחנו ואנחנו ההורה היותר-טוב, ממש לא בהכרח; זה פשוט הסתדר ככה בטוטו של הגירושים. "אני מתפללת שיולי תחזור אליך", אני אומרת, לא ברור לי אם אני מתכוונת שהיא תחזור אליו אחרי שבע שיחות שלא נענו, או תחזור אליו על-מלא, לבקר אותו, לדבר איתו, לאכול את הבולונז שהוא עדיין מתעקש להכין לה.
פורסם לראשונה: 00:00, 13.09.24
