"כשהייתי ילד, חלמתי ורציתי להיות רופא, כמו אחי עומאר. אבל מאז שהמורה שלי בבית הספר בתל-שבע התחילה לאמן אותי באתלטיקה - אני רק באתלטיקה. יש המון כישרונות במגזר הבדואי שיכולים לצמוח, אבל הם לא מתעניינים בזה מספיק. הרוב חושב שאתלטיקה זה רק ריצות, ולא עוד עשרות מקצועות אחרים", אומר מוחמד אבו ענזה, גיבור האתלטיקה של המגזר הבדואי. הבעיה, מבחינתו, שהוא יחיד.
"המסלול המהיר" - המדור של אבינעם פורת
הוא נשבה בקסמי האתלטיקה, והיום בגיל 22, עם עבודה כמורה לחינוך גופני בבית ספר, הוא אתלט מצליח וגם עוזרו של מאמן מועדון אתלטי הנגב, עידן שפירא. רגע השיא שלו היה כשזכה ב-2019 באליפות ישראל בריצת 400 מטר היוקרתית, אחרי שניצח את ערן סיבוני ודור קולביץ'. הנחישות של מוחמד, שהחל את ההכנות המנטליות למרוץ כבר בשעות הבוקר של אותו יום, הביאה אותו למקום הגבוה ביותר בפודיום עם שיאי אישי של 48.04 שניות. התוצאה ה-15 בטיבה בכל הזמנים באתלטיקה הישראלית.
הוא היה מאושר, וגם במגזר, שגילה פתאום את האתלטיקה, כולם כיבדו אותו. הוא אפילו חשב על קפיצת מדרגה משמעותית לעבר קריירה בינלאומית, כשהיעד היה להתקרב תוך כמה שנים ל-45 שניות, אלא שפציעה קשה בברך עיכבה אותו. השבוע, בעת ששוחחנו, מוחמד התכונן לטיפול פיזיותרפי שהוא מקבל מדי שבוע במטרה לעזור לו להחלים.
"אני נשאר תמיד אופטימי, וככה גם עכשיו", הוא אומר. "עובדה שבקיץ האחרון סיימתי, למרות הפציעה, עם מדליית ארד באליפות ישראל. אני רק בן 22 והדרך ארוכה, אולי עד גיל 30". היסודות נשמרו: שיאו האישי ב-100 מטר עומד על 10.84 שניות, וב-200 מטר - 21.91 שניות. "ועוד אפשר לשפר את התוצאות כשאחלים לגמרי", מבטיח אבו ענזה.
אחרי הבדואי הראשון על הפודיום, יש לנו אלופים מכל המגזרים. ג'ובראן ג'ובראן הערבייה-נוצרייה היא אלופת קרב-7 וקפיצה למרחק; ביטי דויטש, מנצחת מרתון טבריה פעמיים, האלופה החרדית הראשונה; כרוואן חלבי מדליית אל-כרמל, האתלטית הדרוזית הראשונה שהגיעה לצמרת. כולן מרגישות כדוגמאות למגוון הכישרונות בחברות שלהן ולאופן שבו האתלטיקה מגיעה לחלקים בחברה שלא השתתפו בה.
לצד האהבה לאתלטיקה, הוא גם "חולה כדורגל" כהגדרתו, ומשחק להנאתו עם חבריו. אלא שיש לו טענות להזנחה דווקא בכדורגל: "המגרש בתל-שבע ברמה הכי נמוכה שאפשר, ממש סמרטוט. אין דשא. ועדיין מתפלאים שאין כדורגל בתל-שבע, המרוחקת שלושה קילומטרים בלבד מבאר-שבע. הלוואי שהמצב ישתפר, אבל מבחינתי אני כאן בשביל האתלטיקה".
מוחמד הוא אחד משבעה אחים ואחיות, בן להורים עם שמות מחייבים, איברהים (ראש ענף ניקיון בעיריית באר-שבע) ושרה.
הרגשת שאתה רץ עבור המגזר?
"לא צריך להגזים. רצתי קודם כל בשביל עצמי והבריאות שלי, ושמחתי כתוספת לקבל את אהבת המגזר. ארצה מאוד שיהיו עוד בדואים בענף, אני עוזר באיתור כישרונות אתלטיקה".
במשך השנים הוא ניהל לא מעט שיחות עם בן דודו, מוראד אבו ענזה, ששיחק בליגת העל במכבי פ"ת ומ.ס אשדוד ועשה לא מעט כסף מהכדור. "הוא אף פעם לא ניסה לשכנע אותי לעבור לכדורגל ולהבטיח את עתידי. להפך, הוא תמיד אמר לי: 'תעשה את מה שאתה אוהב ותגיע הכי רחוק שאתה יכול'. בשבילי זה אתלטיקה".
טויוטה 2002 במקום אוטובוס
אי אפשר בלי להתייחס לנושא האלימות בחברה הבדואית, והערבית בכלל. מנהל מועדון אתלטי הנגב, ברוך שפירא, מספר: "כאשר אני שומע או קורא על פשעים מכל סוג בחברה הבדואית, אני ישר נכנס לחרדות. חס וחלילה שלא קורה משהו למוחמד. הוא כמו הילד שלנו. אהוב על כולם. הרגיעה מגיעה רק אחרי שאני שומע ממנו שהכל בסדר. הייתה תקופה שהוא היה נוסע כל יום באוטובוס, וזה הקשה עוד יותר".
"רצתי עבור המגזר? לא צריך להגזים. רצתי קודם כל בשביל עצמי והבריאות שלי, ושמחתי כתוספת לקבל את אהבת המגזר. ארצה מאוד שיהיו עוד בדואים בענף, אני עוזר באיתור כישרונות אתלטיקה"
מוחמד מרגיע: "אין מה לדאוג. קודם כל, אני גר בבית רגוע בתל-שבע שאין לו נגיעה לדברים האלה. עובדה שאבי אהוב כל כך על עובדיו בעיריית באר-שבע. לדעתי, לספורט יש השפעה על הורדת הלהבות בחברה. צריך לשאוף שהאנשים יהיו עסוקים בספורט ולא חלילה באירועי אלימות. ברוך אמר שאני כבר לא נוסע באוטובוסים? זה נכון, יש מכונית ישנה של המשפחה, טויוטה דגם 2002, שאני נוסע בה. יותר נוח ויותר בטוח".
התמיכה מהקהילה מהווה חלק ממשכורתו. קרן מיסודו של מפעל הפיס וגופים מקומיים מעבירים לו הקצבה שנתית של 10,000 שקל. השאר, אמנם בצניעות, מגיע מהאתלטיקה וכמובן מהוראה בבית הספר.
בלי שהרגיש, מועדון אתלטי הנגב קיבל ממנו השראה ופתח חמישה מרכזי אתלטיקה ביישובי הבדואים באזור - בכסייפה, רהט, תל-שבע, חורה ובמכללת קיי בבאר-שבע, שבה מתנהלת פעילות ענפה. כדי להכשיר מדריכים לקבוצות הבדואיות פתחו בני משפחת שפירא קורס שנמשך שמונה חודשים והוציא 14 מדריכים. ברוך שפירא: "במרכזים שבהם מוחמד מאמן ומדריך יש חניכים שנראים לא רע לגמרי. מהם, אני מאמין, ייצאו האתלטים הבאים. ברור שיש כישרונות, צריך רק לדעת לאתר אותם".
מוחמד, יש כוכב כדורגל שאתה מעריץ?
"אני לא מעריץ אף אחד בכדורגל, כי יש להם כל כך הרבה מעריצים אחרים. אצלנו בבית אוהבים מאוד את ריאל מדריד".
ובאתלטיקה?
"כן, כמובן שיש. ווייד ואן ניקרק הדרום אפריקאי, שהוא שיאן העולם במקצוע שלי, 400 מטר (43.03 שניות). אומרים שהוא יירד מה-43, אבל למרות שמדובר רק בארבע מאיות, זה לא כל כך פשוט. יש אירועים שמתרחשים רק פעם ב-50 שנה. וכמובן, אני מעריץ את יוסיין בולט, שאפילו אנשים שלא יודעים כלום על אתלטיקה מודעים לו. זה שהוא הפסיד בריצה האחרונה שלו באליפות העולם בלונדון לא אומר כלום על הקריירה המדהימה שלו".
ובארץ?
"ג'ובראן ג'ובראן היא האתלטית שלי. נדמה לי שהיום היא כבר ד"ר ג'ובראן, מיקרוביולוגית שאמורה לפרוש בקרוב מאתלטיקה בגלל העבודה שלה. מנסים לשכנע אותה להישאר עוד קצת. למה היא? כי היא ספורטאית מוערכת שמפתחת גם קריירה בתחום הרפואי. זה השילוב האהוב עליי. עד היום, כשיש לי בעיה רפואית כלשהי, אני פונה אליה".
