לארי ואני בחוף מבטחים
(צילומים: לירן קמינר ו-Lari Laasjärvi)
10 דקות אחרי שהורדנו את הקיאקים למים ראיתי את לארי, חברי הפיני, מתהפך בכניסה לפיורד. כל החששות שהיו לי ביומיים האחרונים התחילו להתאמת. חששתי לשלומו, לציוד הצילום שלו, ומחשבות של "למה שוב הכנסתי את עצמי להרפתקה שכזו?" עלו בראשי.
בשנת 2018, באמצע טרק בארה"ב באגם טאהו, קיבלתי הודעה מלארי, בחור מפינלנד שפגשתי לפני 18 שנים בהודו ומאז אנחנו חברים טובים, ובה הצעה להצטרף אליו למה שהיה אמור להיות "מסע קיאקים מצולם בפיורד בנורבגיה" במזג אוויר נוח. המטרה הייתה להתנתק קצת מהעולם, ולשם כך עזבתי הכול והתחלתי להתארגן למסע ולהצטייד באוכל מיוחד לסוג כזה של טיול, כלומר לקחת כמה שיותר בכמה שפחות: אריזות אוכל מוכן, חטיפי אנרגיה, ביגוד תרמי קל ומקצועי וסכין טקטית.
לכל הכתבות של מדור "נזכרים בטיולים" - הקליקו
נזכרים בטיולים נורווגיהנזכרים בטיולים נורווגיה
הכנות למסע
(צילום: לירן קמינר)
בלילה שלפני הטיסה לנורבגיה קראתי לעדי, חבר, גיאולוג ואיש שטח רציני, כי מה שראיתי במפות הסינופטיות הדאיג אותי. "שמע, זה לא נראה טוב", הוא ענה לי. השבוע היפה בחודש יוני שכלל מזג אוויר נוח ויציב התחלף במה שנראה כסערה. לבטל או לא? בשיחת טלפון ללארי הוא היה בטוח שיהיה בסדר. אשתי אמרה לי: "סע, ושמור על עצמך". הייתי זקוק לעוד אישור לפני היציאה למסע, אז התקשרתי לחבר נוסף ששירת בשייטת וביקשתי ממנו טיפ אחד בלבד שיעזור לי לצלוח את המסע. "פוקוס, אחי, פוקוס", הוא ענה לי. רשמתי במוח.
נזכרים בטיולים נורווגיהנזכרים בטיולים נורווגיה
סטאבאנגר לפני הנחיתה
(צילום: לירן קמינר)
מפה פיורד ליסהמפה פיורד ליסה
(Google Maps)
אחרי כמעט 4,000 ק"מ מישראל בארבע טיסות, האחרונה במטוס קטנטן, הגעתי לעיר הנמל הנורבגית סטאבאנגר, שם פגשתי את לארי. למחרת נסענו כמה שעות לפיורד ליסה (Lysefjord) המפורסם, שם חיכו לנו הקיאקים. הבחור המקומי שעבד שם רצה לדעת את מידת מיומנותנו במים, מכיוון שהימים הקרובים לא נראים טוב, אבל אפשריים "אם אתם מיומנים ואתגריים מספיק". תחושת הבטן סימנה לי, אבל החלטתי להתעלם.
לאחר חצי שעה של סידור הקיאקים למסע של 42 קילומטרים, אחד משני הדייגים שעמדו לידינו וצפו בנו התקרב אליי ושאל בנימוס לגבי התוכניות שלנו. סיפרתי לו, והוא בתגובה פתח אפליקציה באייפון שלו, וכצפוי, הבעת פניו לא הייתה אופטימית. דיברנו כמה דקות והוא אף נתן לי את מספר הטלפון שלו, שיהיה, וסיפר לי כמה סיפורים על תיירים לא אחראים, בייחוד סינים, ועל כל מיני חילוצים שכבר קרו בפיורד - אך גם הוא אמר שאם ניזהר, המסע אפשרי.
נזכרים בטיולים נורווגיהנזכרים בטיולים נורווגיה
Lysefjord
(צילום: לירן קמינר)
נזכרים בטיולים נורווגיהנזכרים בטיולים נורווגיה
אני ולארי מכינים את הקיאקים לשבוע במים, הסערה באופק
(צילום: לירן קמינר)
יצאנו לדרך, ולאחר כעשר דקות לארי התהפך. הוא נעלם במים, חתרתי מהר לכיוונו, כולי בהלה רק שלא יטבע. לשמחתי הוא צץ, והצליח לשלוף את עצמו מהקיאק ההפוך ומהמים הקפואים.
נזכרים בטיולים נורווגיהנזכרים בטיולים נורווגיה
לארי חותר בקיאק רגע לפני שנעלם במים
(צילום: לירן קמינר)
גררתי את הקיאק שלו לכיוון הסלעים שעל הגדה, שם לארי החל בניקוז המים וזרק בעצבנות את כל עצי ההסקה שהיו לנו לימים הקרובים, כי האשים אותם שגרמו לקיאק שלו להיות כבד מדי. נבהלתי עוד יותר, ושאלתי אותו אם הוא רוצה לחזור ושעדיין לא מאוחר להתחרט: "אולי זה גדול עלינו לארי". אך לארי התעקש להמשיך. עדיין לא ידענו את אומדן הנזק לציוד הצילום שלו, כי המים הטיחו אותנו כל כך חזק לסלעים שהיינו צריכים להיות מאוד מפוקסים לצאת מהמצב הזה, שלקח קרוב ל-20 דקות שדמו לנצח. הציפורניים שלי כאבו מרוב שניסיתי להחזיק במסלע החלקלק העטוף בירוקת, בניסיון לייצב את עצמי ולא להתהפך. התחלתי לפקפק בעקשנותו של לארי להמשיך.
המשכנו לחתור במזג אוויר קר, אפרורי וגשום, כשאני מתאמץ לשמור על איזון וחושש מהתהפכות. המילה "פוקוס" של החבר בארץ הייתה כמו איור גרפי מול עיניי. הירכיים שלי דחפו מעלה בתוך הקיאק כדי ליצור איזון נוסף, ושרירים שהגוף שלי אינו רגיל להפעיל החלו לכאוב. לאחר כמה שעות ראיתי אזור מרוחק וירוק, בטח דשא. "בוא נעצור שם", צעקתי ללארי, וחתרנו למפרץ קטן ויפהפה, תענוג, שם נוכל לעשות בקרת נזקים.
נזכרים בטיולים נורווגיהנזכרים בטיולים נורווגיה
המפרץ הראשון שעצרנו בו למנוחה
(צילום: Lari Laasjärvi)
התברר שציוד הצילום של לארי נרטב ונהרס, וגם הטלפון שלו קאפוט. לפחות הרחפן החדש שקנה לטיול נשאר יבש, אבל רוב הבגדים שלו נרטבו גם כן. אסון. "שנוותר?", שאלתי. הרי שנינו רצינו לצאת לטיול צילום. לארי רצה להמשיך. צריך לזכור שבתקופה זו בנורבגיה יש כמעט 24 שעות של אור, ובשמונה בערב לארי הוציא את כל בגדיו לייבוש קל, על אף ששמש לא ממש הייתה, הכול היה אפור ומעונן. לא היו לנו עצים יותר, והחלטתי להיכנס ליער ולנסות למצוא עצים יבשים. הכול היה רטוב, וחפרתי מתחת לצמחיית טחב כדי לנסות להוציא חתיכות יבשות, כמו ההרפתקן הבריטי בר גרילס בתוכנית הריאליטי שלו.
היות שגם המציתים שלנו לא עבדו, החלטתי שזו תהיה הזדמנות טובה להבעיר אש עם מוט המגנזיום ושארית צמחייה שחזירי הבר לועסים ויורקים (לעוסית) שהבאתי מהארץ. הלעוסית אמורה להתלקח בקלות, בדומה לכותנה (תכלס יצרה יותר עשן מאש). זה לקח כמעט שעה, אך בסוף הייתה לנו מדורה. רק אז התפניתי להקים את האוהל, והודיתי על זה שיש עדיין שעות אור. הבאתי כיסוי גשם לאוהלים לשנינו, והצעתי ללארי שינסה להיצמד עם האוהל שלו אליי, מתחת לעץ לא סבוך במיוחד ליד פלג המים, אך לארי העדיף להיות בצד ולא ליד שאון פלג המים. ניסינו להתעלם מהבעיות שהיו ולהעלות את האנרגיה בשיחות שונות, עד שנרדמנו. "פוקוס, לירן, פוקוס".
נזכרים בטיוליםנזכרים בטיולים
מתכונן להדליק אש
(צילום: לירן קמינר)
נזכרים בטיולים נורווגיהנזכרים בטיולים נורווגיה
מייבשים את הציוד
(צילום: לירן קמינר)
נזכרים בטיולים נורווגיהנזכרים בטיולים נורווגיה
אני מקים את האוהל
(צילום: Lari Laasjärvi)
נזכרים בטיולים נורווגיהנזכרים בטיולים נורווגיה
שיחות לתוך הלילה
(צילום: לירן ולארי באמצעות טיימר)
בוקר, גשם חזק מאוד ולוקח לנו זמן לצאת מהאוהלים. יכולתי לשמוע את לארי אומר שכולו רטוב, משום מה האוהל החדש שלו לא עשה עבודה טובה והמים חדרו לתוכו בלילה. מזל שהיה לי הכיסוי הנוסף, נשארתי יבש. הזמנתי את לארי לשבת יחד מתחת לכיסוי האוהל שלי, ולהתפנק בקפה שחור ובארוחת בוקר "עשירה" מאחת השקיות שלנו. שלוש שעות חלפו והגשם לא פסק. שוב שאלתי את לארי אם הוא לא חושב שכדאי לחזור, כי הדרך קצרה יותר מאשר להמשיך הלאה, ושוב הוא התעקש להמשיך. תחושות הבטן שוב החלו להטריד אותי. התחלתי להרגיש כמו בתוכנית ריאליטי, רק שעכשיו אנחנו רק שניים, ואין עם מי להתייעץ או להרכיב רוב - זה או ביחד או לבד.
נזכרים בטיולים נורווגיהנזכרים בטיולים נורווגיה
ממשיכים או לא ממשיכים
(צילום: לירן קמינר)
נזכרים בטיולים נורווגיהנזכרים בטיולים נורווגיה
מבט מהרחפן כדי לקבל מושג על המשך המסע
(צילום: Lari Laasjärvi)
נכנעתי. קיפלנו את הציוד בגשם, נכנסנו לפיורד והפעם כל ציוד הצילום שלי בתוך הדרייבג (תיק אטום למים). לא לוקח סיכונים היום, וחבל כי התמונות במסע קיאקים מצולמות באמצע פיורד או נהר, מתוך הקיאק.
הפיורד עצום, מדהים ויפהפה, מפלי מים נופלים על גבי הסלעים הענקיים ונשפכים לפיורד, ואנחנו כמו נקודות קטנות כשמביטים בנו מרחוק. הרוחות החזקות בתוך הפיורד יוצרות גלים שנעים באלכסונים לכיוון החוף שלצידו חתרנו. לא יכולנו לחתור ישר, כי סכנת ההתהפכות בגלל הגלים הייתה גדולה מדי. חתרנו בזיגזג, והשרירים כאבו. "פוקוס, לירן, פוקוס". לאחר חתירה של שעות נהייתי רעב. סימנתי ללארי לעצור. הצלחנו למצוא חריץ קטן בין סלעים, וכשאנחנו מחזיקים את הקיאקים, שלא יברחו לנו, ירדנו למים והתיישבנו על הסלעים. לא הייתה לנו אופציה לבשל, עדיין ירד גשם, אז הוצאתי קצת מהפיצוחים ומהפירות היבשים של כוחלני מקריית אונו, שהצילו אותנו באותו רגע. מפוצצים באנרגיה חזרנו למים.
אנחנו ממשיכים לחתור. בכל פעם שניסיתי להביט הצידה כדי לחוות עוד משהו מהמראות המרהיבים של הפיורד כמעט שהתהפכתי, אז לא הייתה לי ברירה אלא להמשיך להביט ישר. היינו חייבים לעצור ולאגור כוחות. לא היה איפה לעצור. במבט זריז הבחנתי בכמה עצים נטויים מעל המים, חתרנו לכיוונם ונתלינו על הענפים שנשקו למים, וכך, כשידינו מורמות מעלה ואוחזות בענפים, נחנו, כשהגלים מאיימים להפוך אותנו. כל חצי דקה החלפתי יד ונתתי לשנייה לנוח. כל דקה נמשכה לנצח.
לאחר שחזרנו לחתור, כשלארי הרבה מאחוריי ואני מרוכז כולי בחתירה, שמעתי צעקה: "לירן!". הסתובבתי ולא האמנתי, לארי התהפך שוב. אוי לא, אמרתי לעצמי והתחלתי לחתור אחורה, נגד הגלים, מתפלל לא להתהפך ושלארי בסדר. עכשיו כבר לא היינו צמודים לגדה, ושוב הייתי צריך למשוך את לארי והקיאק לכיוון הסלעים, משימה קשה - והקיאק היה גם כבד ממים.
כשהגענו לגדה המסולעת, כשחצי גוף במים, המחשבה היחידה שיכולתי לחשוב הייתה "מה לעזאזל אני עושה כאן?". כשאני מחזיק בסלע החלקלק בציפורניים וביד השנייה תומך בקיאק של לארי כאשר הוא מרוקן אותו. האווירה הייתה קשה, אך לבסוף הצליח לארי לחזור לקיאק שלו. הוא היה חסר כוחות ועצבני, וסימני ייאוש החלו להראות את אותותיהם. הוא התחיל לרעוד, אך עכשיו כבר היינו רחוקים מאוד מנקודת ההתחלה והיה עדיף להמשיך. חששנו מהיפותרמיה.
נזכרים בטיולים נורווגיהנזכרים בטיולים נורווגיה
מצוקי הפיורד יורדים עד לים, אין איפה לחנות
(צילום: לירן קמינר)
באיזושהי נקודה בזמן לארי ראה כתם ירוק בצד השני של הפיורד ורצה לחתור לשם, במחשבה שאולי שם יהיה עדיף. הסתכלתי לאופק ומשהו אמר לי "לא" - כשמסתכלים בגובה המים על מרחקים הם נראים לעיתים פחות מהמציאות, ואם משהו יקרה לנו באמצע נהיה באפיסת כוחות ולא נוכל לחתור לגדה. אמרתי לו שאני לא מוכן, ושעדיף שנמשיך. ההנחיות שקיבלנו מהמקומיים הן לחתור עד 20 מטר מהגדה, וכאן אנחנו מדברים על חציית הפיורד למרחק של כמה קילומטרים בזיגזג, בעומק שמגיע עד 1,000 מטרים.
לאחר כמה דקות הסתכלתי אחורה ונדהמתי כשראיתי אותו חותר לצד השני של הפיורד. חזרתי לתוכנית הריאליטי של אתמול, ושוב נמצאתי בדילמה מה לעשות, להישאר יחד או להיפרד, אך הפעם החלטתי שזה מסוכן מדי ושאני נשאר במסלול המקורי. הפסקתי לחתור, נשארתי במקומי, נלחם בגלים, מסתכל על לארי שמתרחק ממני ולא מאמין שזה קורה לנו. איזה מצב, לא ידעתי אם לכעוס או לא, גם ככה המצב קשה. לשמחתי מתישהו ראיתי את לארי מסתובב וחוזר - בטח החליט שהמרחק שגמע מול הכוחות שהשקיע לא היה שווה את המאמץ. נאנחתי לרווחה וישר המשכתי לחתור. כל עצירה מורידה את המומנט שבו אתה נמצא בזמן החתירה, וההמשך נהיה קשה יותר.
לאחר חתירה מתישה, יום ארוך וחיפוש חוף מבטחים ללינת לילה, הבחנו באוהל על הגדה עם חוף קטן וחתרנו לכיוונו. מצאנו שם שני אחים מגרמניה שנכנסו לחתור בפיורד כמה שעות לפנינו ביום האתמול, החליטו שסוער מדי להיכנס למים ולקחו יום הפסקה. פתאום הבנו שאנחנו היינו המשוגעים היחידים שנכנסו לחתור בכל הפיורד הזה במזג האוויר הזה. הטלפון של לארי נרטב בהתהפכות ולי לא הייתה חבילת גלישה בנורבגיה, לכן לא היה לנו מושג על המרחקים, וכמה קילומטרים נשארו לנו עד העיירה שבסוף הפיורד.
לארי לא רצה להישאר שם כי החוף מבחינתו לא היה נוח, ואני רק רציתי להחליף אווירה וכן להישאר, אבל הוא רעד מקור והחל להראות סימני היפותרמיה. הגרמנים קיבלו אותנו במשקה לימון חם, החלפנו חוויות וביקשנו מהם להציץ באפליקציות הניווט שלהם כדי להתאפס. התברר לנו שחתרנו כמעט 30 קילומטרים בלי לעצור, טירוף. אחד מהם הזכיר כי הבחין במעבורת קטנה שעלתה באזור הפיורד, אולי נוכל לעצור אותה שני קילומטרים בהמשך, היכן שיש כמה בתי קיץ ומעגן קטן שראינו במפות. לארי קפץ על הרעיון ואני, בחוסר רצון לעזוב, הודיתי להם וחזרתי לקיאק.
נזכרים בטיולים נורווגיהנזכרים בטיולים נורווגיה
העננים ירדו עד לקו החוף
(צילום: Lari Laasjärvi)
נזכרים בטיולים נורווגיהנזכרים בטיולים נורווגיה
אין מקום לעצור
(צילום: לירן קמינר)
עצרנו במפרץ עם כמה בתי קיץ יפהפיים, שהגישה אליהם הייתה רק מהמים. בתקופה הזו כל בתי הקיץ ריקים ממקומיים. קבוצת כבשים שוטטה שם בחופשיות. יצאנו מותשים מהקיאקים, והתחלתי לעבור בית-בית ולבדוק אם ישנם אנשים או שאחד הבתים פתוח. כולם היו נעולים מלבד אחד. הצצתי דרך המבואה והבחנתי בחפצים של בעלי הבית: מעילים תלויים, מגפיים של ההורים והילדים, קומקום חשמלי במטבח, מגבות תלויות בכניסה למקלחת - כאילו מישהו היה שם או ישנו בסביבה. מראה טיפוסי של בית קיץ מקומי.
בצד הבית מצאתי אוצר, עצי הסקה די יבשים מתחת לסככה קטנה. חזרתי בשמחה ללארי והצעתי שניכנס לבית, נתקלח, נתחמם, נתייבש, נירגע ונכתוב פתק לבעלי הבית על אודות היום שלנו. אפילו הצעתי להשאיר להם שטר של 50 אירו שהיה לי. להפתעתי לארי התרגז עליי מאוד, והסביר שהבתים לא נעולים מתוך ידיעה שאף אחד לא יעשה מעשה שכזה. "אבל אנחנו במצב חירום, אתה רועד", עניתי. לא עזר. התרגזתי עליו, אבל אני מכיר היטב את הסקנדינבים, ויכולתי להבין למה הוא מתכוון. לבית לא נכנסנו, ולארי נשאר רטוב, אבל עצים להסקה לקחתי. המטרה הכי חשובה מבחינתי הייתה לעצור את ההיפותרמיה של לארי, להזמין חילוץ ולצאת מההרפתקה הזו בשלום. "פוקוס, לירן, פוקוס".
נזכרים בטיולים נורווגיהנזכרים בטיולים נורווגיה
מתמקמים ליד המזח הקטן
(צילום: לירן קמינר)
השעה כבר 23:00, עדיין אור לקראת שקיעה בצפון הרחוק. סמוך לרציף פתחתי את האוהל למקרה שהגשם יתחזק, כדי שיוכל לספק מחסה ללארי. ניסיתי להדליק מדורה בין כמה סלעים, אך הרוח הייתה חזקה והגזעים שמצאתי היו לחים, ולאחר חצי שעה של ניסיונות להדליק אש נאלצתי להוציא קצת קרטונים מפחי האשפה שמצאנו לא רחוק מהמזח, ולאחר כמה דקות הצלחתי. כשהאש סוף כל סוף התגברה ונתפסה היטב בגזעים, התחלנו לפזר את כל חפצינו מסביב למדורה כדי שיתייבשו.
בשיטוטים שלנו במעגן מצאנו פתק מנוילן על המזח הקטן, ובו פרטי המעבורת שעוצרת שם רק אם מזמינים אותה, אבל איך נתקשר? הצעתי ללארי שננסה להחליף את כרטיסי הסים מהטלפון שלו לשלי, אם שלו עוד עובד, אך נתקלנו במכשול נוסף - איך נוציא את תושבת הסים מהאייפון? אין לנו סיכה. הוצאנו את הסכינים שלנו וניסינו לחתוך חתיכות ברזל מהגדרות ולשייף אותן, אך הן עדיין היו עבות מדי. חתיכות עץ קטנות נשברו כשהכנסנו אותן. לבסוף עלתה בי הברקה: להוציא את הקפיץ מהעט שלי, ולאחר כמה משחקים עם הפלייר של הלדרמן הקטן שלי, לארי הצליח להוציא את התושבת. יש! הסים עבד, והצלחנו לתקשר עם המשרד ולהזמין חילוץ לשבע בבוקר למחרת.
נזכרים בטיולים נורווגיהנזכרים בטיולים נורווגיה
אזור בקתות הקיץ בו עצרנו בפעם השנייה למסע
(צילום: Lari Laasjärvi)
מחוזקים מן המחשבה שאוטוטו זה נגמר - כי לחתור אחורה נגד הגלים כבר לא היה בא בחשבון, והפעם שנינו הסכמנו בנושא - הכנו ארוחת מלכים מהשקיות שלנו וניסינו לצחוק. לארי אפילו הטיס את הרחפן והחל לצלם, אבל משהו היה כבד באווירה בינינו - עברנו יומיים לא קלים ולא מתוכננים.
נזכרים בטיולים נורווגיהנזכרים בטיולים נורווגיה
מעבורת החילוץ שלנו )צילום:
(צילום: לירן קמינר)
קמנו בבוקר בציפייה למעבורת, וכשהגיעה העלו אותנו עם הקיאקים. המצב שלנו (ההישרדותי), מול המעבורת ומכוניות הפאר שהיו עליה, היה אבסורדי. העננים היו בגובה המים והראות הייתה קשה. היה קר, בסביבות אפס מעלות. צוות המעבורת אמר לנו שמזל שלא המשכנו לחתור, כי מזג האוויר היום סוער יותר. עכשיו האווירה בינינו נהייתה קלה יותר, והרגשתי שהמועקה משתחררת.
המשך הטיול שלנו היה ברכס מעלינו, על הפיורד. ידענו שאין סיכוי שנחזור למים, אבל גם לא נוציא כספים מיותרים. אוכל יש מספיק בשקיות, ומגשם אנחנו לא מפחדים, אז ההמשך הטבעי היה לטייל למעלה, על קרקע מוצקה (ולא הפוכים בתוך המים). אבל זה אולי לכתבה הבאה.
נזכרים בטיולים נורווגיהנזכרים בטיולים נורווגיה
לארי שמח במעבורת
(צילום: לירן קמינר)
נזכרים בטיולים נורווגיהנזכרים בטיולים נורווגיה
אני במעבורת, אפס מעלות
(צילום: Lari Laasjärvi)
לירן קמינר הוא צלם טבע ואיש מסעות בעולם כבר יותר מ-20 שנה. הוא בוגר לימודי אנימציה ואפקטים ויזואליים, ועובד כצלם סטודיו בתחום האופנה והמוצרים. אתם מוזמנים להתרשם מעבודותיו באתר האינטרנט ובחשבון האינסטגרם שלו.
רוצים לפרסם סיפורים, חוויות, תמונות וסרטונים מטיולים מיוחדים שעשיתם? כתבו לנו הודעה בעמוד הפייסבוק של ערוץ החופש - ואולי גם הסיפור שלכם יתפרסם אצלנו.