אינטרנט  |  ynet  |  בעלי מקצוע  |  קניות  |  ספקים למשרד

   חדשות תוכן ועדכונים 24 שעות - Ynet


 
 
ולדימיר לנין.
ולדימיר לנין. 
 
יוזף סטלין.
יוזף סטלין. צילום: איי פי
 
לאון טרוצקי
לאון טרוצקי 
 
מיכאיל גורבצ'וב
מיכאיל גורבצ'וב צילום: אלכס קולומויסקי
 
הכנסייה בכיכר האדומה
הכנסייה בכיכר האדומה צילום: איי פי
 
פסל פיוטר ה-1 "הגדול"
פסל פיוטר ה-1 "הגדול" צילום: איי פי
 
 פורמט להדפסה  הדפס

ערכים קשורים
 האוקיינוס השקט
 צפון קוריאה
 מונגוליה
 אפגניסטן
 אירן
 טורקיה
 הים השחור
 הונגריה
 רומניה
 פולין
 צ'כוסלובקיה
 פינלנד
 נורבגיה
 רוסיה
 צ'צ'ניה
 יוסיףּ ויסריונוביץ' סטלין
 ניקיטה סרגייביץ' חרושצ'וב
 מהפכות ברוסיה
 ולדימיר איליץ' לנין
 מיכאיל סרגייביץ' גורבצ'וב
 סובייט
 קרל היינריך מרקס
 קומוניזם
 ביורוקרטיה
 קג"ב
 גולאג
 זכויות אזרח
 לאוניד איליץ' ברז'נייב
 אסלאם
 פרוטסטנטיות
 הכנסייה הקתולית הרומית
 יהדות
 קפיטליזם
 סובחוז
 קולקים
 אקולוגיה
 גשם חומצי
 אסון צ'רנוביל
 פרסטרויקה וגלסנוסט
 טרופים דניסוביץ' ליסנקו
 אנה אחמטובה
 ולדימיר ולדימירוביץ' מייקובסקי
 בוריס ליאונידוביץ' פסטרנק
 מיכאיל אפנסייביץ' בולגקוב
 בבל, איסק
 סרגיי אייזנשטיין
 ריאליזם סוציאליסטי
 מקסים גורקי
 ולדימיר נבוקוב
 איליה גריגורייביץ' אהרנבורג
 אלכסנדר סולז'ניצין
 יורי אלכסייביץ' גגרין
 לאון טרוצקי
 מלחמת העולם הראשונה
 הסכם ברסט-ליטובסק
 מרד מלחי קרונשטט
 אוקראינה
 בלרוס
 מלחמת העולם השנייה
 אדולף היטלר
 אסטוניה
 לטביה
 פרנקלין דלנו רוזוולט
 סר וינסטון צ'רצ'יל
 ועידת ילטה
 ברית ורשה
 ארגון הברית הצפון-אטלנטית
 המלחמה הקרה
 ניקולאי אלכסנדרוביץ' בולגנין
 ויאצ'סלב מיכאילוביץ' מולוטוב
 משבר הטילים בקובה
 ג'ון פיצג'רלד קנדי
 דטנט
 ריצ'רד מילהאוס ניקסון
 ג'יימס ארל הבן קרטר
 אנדריי דמיטרייביץ' סחרוב
 נתן שרנסקי
 אידה נודל
 יורי ולדימירוביץ' אנדרופוב
 ליטא
 ארמניה
 בוריס ניקולאייביץ' ילצין
 יבסקציה
 שואה
 מלחמת ששת הימים
 מלחמת העצמאות
 גולדה מאיר
 ארגון האומות המאוחדות
 מלחמת סיני
 מלחמת ההתשה
 מלחמת יום הכיפורים
 אירופה
 אסיה
 טורקמניסטן
 אוזבקיסטן
 טג'יקיסטן
 קזחסטן
 קירגיסטן
 אזרבייג'ן
 גאורגיה (גרוזיה)
 מולדובה
 מלחמת ברה"מ-פינלנד


תחומים קשורים
 היסטוריה יהודית
 המאה ה-20 ואילך
 מקומות בארצות העולם


 
 
 

ברית המועצות


Union of Soviet Socialist Republics

גבולות ואוכלוסייה |  המשטר |  משטרה חשאית |  זכויות אזרח |  כלכלה |  חינוך ותרבות |  מדע |  היסטוריה: אחרי המהפכה |  היסטוריה: שנות הטרור |  מלחמת העולם השנייה |  שלטון חרושצ'וב |  תקופת ברז'נייב |  המהפכה של גורבצ'וב |  יהודים בברה"מ |  יחסים עם ישראל

ברית המועצות (בשמה המלא, ברית המועצות הסוציאליסטיות הסובייטיות), מדינה לשעבר; התקיימה משנת 1922 ועד 1991. מעצמת-על שהשתרעה על פני מזרח אירופה ולכל רוחבה של אסיה.

מיד לאחר המהפכה הבולשביקית נוסדה הרפובליקה הסובייטית רוסיה (RSFSR), וב-1922 נוסדה ברית המועצות. עם הקמתה כללה ברית המועצות את הרפובליקות הסובייטיות רוסיה, אוקראינה בלרוס והרפובליקה הטרנס-קווקזית. ב-1924 צורפו הרפובליקה הטורקמנית והאוזבקית; ב-1929 - הטג'יקית; ב-1936 - הקזחית והקיריגיזית. באותה שנה חולקה הרפובליקה הטרנס-קווקזית לרפובליקות ארמניה , אזרבייג'ן וגרוזיה. ב-1940 סופחו לברית המועצות גם מולדובה, אסטוניה, לטביה, ליטא והרפובליקה הקרלו-פינית שנלקחה מפינלנד במלחמת החורף. אחדות מהרפובליקות הסובייטיות היו בעלות מבנה פדרטיבי בעצמן.

אחרי מלחמת העולם השנייה נעשתה ברה"מ מנהיגת הגוש המזרחי-קומוניסטי, שכלל את רוב מדינות מזרח אירופה, שהיו נתונות למעשה לשליטתה מאז מלחמת העולם השנייה. מ-1955 עמדה בראש ברית ורשה. בחלק מאותן שנים השתייכו לגוש שבראשות ברה"מ גם סין, צפון קוריאה, צפון וייטנאם, יוגוסלביה ואלבניה.

 


גבולות ואוכלוסייה

ברית המועצות היתה המדינה הגדולה בעולם. שטחה הקיף כשישית משטח היבשה של פני כדור הארץ, והיא התפרשה על פני 11 אזורי זמן. אורכה (ממזרח למערב) היה יותר מעשרת אלפים קילומטרים, ורוחבה - כ-5,000 ק"מ מצפון לדרום. גבולותיה: בצפון – האוקיינוס הארקטי; במזרח – האוקיינוס השקט; בדרום – צפון קוריאה, מונגוליה, סין, אפגניסטן, אירן וטורקיה, וכן הים הכספי והים השחור; במערב – הונגריה, רומניה, פולין, צ'כוסלובקיה, פינלנד ונורבגיה. תיאור גיאוגרפי מפורט יותר מצוי בערכים המתייחסים למדינות השונות שקמו אחרי התפרקות ברה"מ.

בשטחי ברית המועצות חיו כ-100 עמים שונים, חלקם ברפובליקות או בטריטוריות לאומיות אוטונומיות-למחצה בתוכן, חלקם באזורים אוטונומיים ברפובליקות, ולאחרים לא היה ביטוי טריטוריאלי ללאומיותם. לאחר התפרקות ברה"מ ב-1991 זכו חלק מהעמים האלה בעצמאות. אחרים נותרו במסגרתה הפוליטית של רוסיה, וחלקם נאבקים עדיין על עצמאותם (הצ'צנים, למשל).

העם הרוסי היה הגדול ביותר בין עמי ברה"מ, יותר מ-50 אחוזים מכלל האוכלוסייה.הוא גם היה העם הדומיננטי במדינה: רבים מבכירי ברה"מ היו ממוצא לאומי רוסי (אם כי ראויה לציון העובדה ששניים מהבולטים ביותר ביניהם לא היו רוסים: סטלין הגרוזיני וחרושצ'וב האוקראיני), והוא הדין במרבית הבכירים בצבא, במשטרה החשאית, בכלכלה ובתרבות. לברה"מ לא היתה שפה רשמית, אם כי הרוסית היתה השפה המועדפת, ובה התנהלו ענייני הכלכלה והמדינה.

ברה"מ החזיקה במשך כל שנות קיומה כוח צבאי עצום – הן במספר החיילים המשרתים, הן ברמת התחכום של הציוד הצבאי והן כמעצמה הגרעינית הגדולה בעולם.

 


המשטר

מאז המהפכה הבולשביקית ועד לפירוקה של ברה"מ היה השלטון בה נתון בידיה של המפלגה הקומוניסטית. קיומן של מפלגות מתחרות נאסר כבר ב-1920, וגם אופוזיציה תוך-מפלגתית לא הורשתה לצמוח.

המפלגה הקומוניסטית הסובייטית היתה ממשיכתה של המפלגה הבולשביקית, שמנהיגה מאז 1903 היה ולדימיר לנין. מאז מהפכת 1917 ועד הרפורמות של גורבצ'וב בשנות ה-80 של המאה ה-20 היתה זו מפלגת השלטון היחידה במדינה, והיא שניהלה את החיים הפוליטיים, הכלכליים, החברתיים והתרבותיים של ברה"מ. חוקת המדינה עמדה אמנם על הפרדה ברורה בין המפלגה לבין השלטון, אך הם היו בלתי נפרדים למעשה, וסמכותה של המפלגה עמדה מעל לסמכות הממשלה ומוסדות השלטון. כל שליטי ברה"מ, מסטלין ועד גורבצ'וב, היו תמיד גם מזכ"לי המפלגה, ונושאי המשרות השלטוניות הבכירות היו תמיד גם חברי מפלגה בכירים.

המפלגה השליטה את מרותה המוחלטת באמצעות ארגונים מפלגתיים מקומיים, שהוקמו בכל המוסדות האזרחיים במדינה – בבתי החרושת, בבתי הספר ומוסדות ההשכלה, בקולקטיבים החקלאיים ובמשרדים הממשלתיים. גם הצבא היה כפוף לפיקוח המפלגה באמצעות קצינים פוליטיים – קומיסרים.

המוסד המרכזי שבו התקבלו ההחלטות המפלגתיות – שהיו למעשה ההחלטות השלטוניות הקובעות – היה הפוליטבירו (הלשכה הפוליטית), שמונה על ידי הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית. ברוב המקרים כלל הפוליטבירו את ראשי השלטון, וביניהם מפקד הקג"ב, המשטרה החשאית הסובייטית. הוועד המרכזי בחר גם את מזכירות המפלגה, שניהלה את ענייניה השוטפים. כאמור, המזכיר הכללי של המפלגה היה שליט המדינה בפועל. הוועד המרכזי, ובו כ-300 חברים שהתכנסו לדיונים פעמיים בשנה, נבחר על ידי הקונגרס הכללי של המפלגה. גוף זה היה להלכה בעל הסמכות הריבונית במפלגה. הוא התכנס אחת לחמש שנים, בהשתתפות כמה אלפי צירים, ואימץ בתשואות כל הצעת החלטה שהניח על שולחנו הפוליטבירו.

המפלגה גם קיימה תנועת נוער גדולה, הקומסומול (הנוער הקומוניסטי), שבה הוכשרו מנהיגי העתיד. המפלגה הפיצה את דברה באמצעות העתון היומי "פרבדה", שהיה למעשה העיתון הרשמי של השלטון הסובייטי.

בברה"מ הונהג שלטון ריכוזי, הן במישור הפוליטי והן במישור הכלכלי. בכל הרפובליקות כיהנו מועצות עם (סובייטים), שהיו נתונים למרותו של הסובייט העליון (בית המחוקקים) במוסקבה. תפקיד הסובייטים המקומיים היה במידה רבה להוציא לפועל את החלטות הסובייט העליון, ואילו הסובייט העליון היה למעשה חותמת הגומי של המפלגה הקומוניסטית. לפי החוקה, ההצבעה לסובייט העליון היתה חופשית, חשאית ופתוחה לכל. למעשה היה בכל מחוז בחירה רק מועמד אחד, מטעם המפלגה.

הסובייט העליון מינה את מועצת השרים (הממשלה) ואת היו"ר שלה (ראש הממשלה). בזמנים שונים היו מידות שונות של חפיפה בין מועצת השרים לבין הפוליטבירו, ובין הנושא בתפקיד ראש הממשלה לבין מזכ"ל המפלגה; כאשר לא נמצאו שני תפקידים אלה בידי אדם אחד, מזכ"ל המפלגה היה ראש הרשות המבצעת למעשה.

מטרתה המוצהרת של ברה"מ היתה להקים חברה שוויונית, חסרת מעמדות וצודקת, לפי תורתו של קרל מרקס. בהתאם לכך, מיד עם המהפכה ניתנה לפועלים שליטה בבתי החרושת, האדמות הופקעו מידי בעלי האדמות ונחקקו חוקים שהבטיחו שוויון בין גברים לנשים ורמת שכר זהה לבכירי השלטון ולפועלים. אלא שחוקה מתקדמת זו החזיקה מעמד זמן קצר בלבד, שכן כבר ב-1919 עברה ברה"מ למשטר שכונה "קומוניזם במלחמה", וכלל הפעלת משטרה חשאית נגד מתנגדי המהפכה, הוצאות המוניות להורג, מאסרים ורדיפות. המפלגה, ועמה המדינה כולה, הפכה ריכוזית וטוטליטרית.

בלחץ מלחמת האזרחים נקטו הבולשביקים שורה של צעדים, רבים מהם דרקוניים, לכינון "דיקטטורה של הפרולטריון" בארצם, כשלב המעבר ההכרחי אליבא דמרקס לקראת קומוניזם "אמיתי". אולם לא עבר זמן רב בטרם התגלה כי הגשמת האידיאל קשה מכפי ששיערו חוזיו, והמשטר הקומוניסטי של ברה"מ הפך לדיקטטורה של עילית פוליטית מצומצמת ורודנית, שעה שהמנגנון הכלכלי שלו, המבוסס על תכנון וניהול ריכוזיים, הפך לביורוקרטיה משתקת שהחניקה כל יוזמה והכשילה את התפתחות המשק. בהדרגה התפתחה השיטה שנודעה כ"נומנקלאטורה" –מעמד בעל זכויות-יתר בחברה חסרת מעמדות להלכה. השיוך לנומנקלאטורה זיכה את בעליו בהטבות כלכליות ואחרות; לדוגמה, במשך זמן מה היו ברחובותיה הראשיים של מוסקבה נתיבי נסיעה מיוחדים, שמורים אך ורק לרכבי הנומנקלאטורה.

 


משטרה חשאית

תוך כדי כך התפתח לצד המערכת הפוליטית הפורמלית (הסובייט העליון והממשלה) ולצד מנגנון המפלגה גוף שלישי, שהטיל את אימתו על אזרחי ברה"מ במשך כל שנות קיומה – המשטרה החשאית. סמכויותיו של גוף זה היו בלתי מוגבלות, ואפילו הבכירים שבבכירים לא היו חסינים מפניו. המשטרה החשאית נודעה בשמות שונים במהלך ההיסטוריה הסובייטית: ראשיתה בגוף בשם צ'קה (Cheka), שהוקם מיד אחרי המהפכה כדי להילחם באויביה; ב-1922 הכריז הסובייט העליון כי אין עוד צורך בו ופירקו, והקים מיד את גפ"או (GPU) בראשות פליקס דז'רדז'ינסקי, ראש הצ'קה לשעבר. כעבור שנה שונה השם לאוגפ"או (OGPU), עד 1934, שאז בוטל גוף זה והוקם אחר במקומו – נקוו"ד (NKVD). גוף זה, בראשות לברנטי בריה, היה אחראי לגל הטרור של סוף שנות ה-30, שהפיל גם שניים מראשי הנקוו"ד שקדמו לבריה. ב-1941 פוצל נקוו"ד לשניים: מוו"ד (MVD), ששימש למעשה כמשרד הפנים הסובייטי, ומג"ב (MGB) שהיה אחראי לביטחון פנים. שני הגופים מוזגו שוב בתום המלחמה, וב-1954 הוקם קג"ב, שהמשיך לפקוח עין משגחת על אזרחי הארץ ולהטיל עליהם אימה, עד שהחל גורבצ'וב לצמצם את סמכויותיו ב-1985. עם פירוק ברה"מ ב-1991 פורק קג"ב, והמדינות העצמאיות החדשות הזדרזו להקים מנגנונים משלהן לביטחון פנים.

 


זכויות אזרח

ידם של המנגנונים החשאיים הללו היתה בכול: הם פיקחו על המערכת הפוליטית, הכלכלית, הצבאית, המשפטית, התרבותית והתקשורתית, ועל הציבור בכלל. מעצרים בלא משפט, עינויים, הגליות למחנות כפייה נידחים (בעיקר בסיביר, אלה ה"גולאגים" הידועים לשמצה), שלילת זכויות אזרח וכדומה היו לחם חוקם של אזרחי ברה"מ ברוב שנות קיומה. ראשי השלטון, ובייחוד סטלין, ניצלו את המנגנון החשאי לביסוס שלטונם ולהגנה עליו, ורבים מהקורבנות הבולטים היו אישים בכירים שהועמדו למשפטי ראווה והורשעו בבגידה במולדת.

גם לאחר תום שלטון האימים של סטלין (ראו להלן), לא הוחזרו חירויות אזרחיות בסיסיות לתושבי ברה"מ. למעשה, עד לרפורמות מרחיקות הלכת של מיכאיל גורבצ'וב היו אזרחי המעצמה הקומוניסטית נתונים לטרור פוליטי בדרגות שונות של חומרה. מתנגדי משטר נחשבו לאויבי המדינה, האזרחים לא יכלו לשנות את המערכת הפוליטית של ארצם, לא הורשו להתארגן על דעת עצמם, לבטא את עמדותיהם בחופשיות, לקבל אינפורמציה ביקורתית באמצעות העיתונות ושאר אמצעי התקשורת, ואף לא הורשו לעבוד בכל עבודה שרצו, או אף לחיות באיזור שבו בחרו. היציאה מגבולות המדינה היתה טעונה אישורים מיוחדים.

חופש הדת גם הוא לא התקיים בברה"מ. מרקס כינה את הדתות כולן "אופיום להמונים", וראה בדת מנגנון שליטה של המעמדות הגבוהים. מיד לאחר תפיסת השלטון, הלאימו הבולשביקים את רכוש הכנסייה הרוסית האורתודוקסית (הפרובוסלבית), ואנשי הדת נרדפו. בשנות ה-30 הורשתה הכנסייה לפעול מחדש, לאחר שאנשיה שיתפו פעולה עם השלטונות. זרמים אחרים בנצרות, כמו גם דתות אחרות וביניהן היהדות, ניהלו את פולחניהם בסתר. מאוחר יותר – בתקופת שלטונו של ברז'נייב – פחתה רדיפת הדת במדינה. הדתות הגדולות בברה"מ, מלבד הנצרות האורתודוקסית, הן אסלאם, פרוטסטנטיות, קתוליות ויהדות.

 


כלכלה

ברה"מ שאפה לבנות שיטה כלכלית שונה לחלוטין מהשיטה הקפיטליסטית. המהפכה היתה אמורה להביא להלאמת כל ההון הלאומי ולחלוקתו השווה בין האזרחים, לפי העיקרון האוטופיסטי הידוע, "מכל אדם לפי יכולתו, לכל אדם לפי צרכיו". ההון הפרטי נחשב לאויב הקומוניזם, משום שלפי תורת מרקס, הבעלות על אמצעי הייצור חייבת להימצא בידי המעמד העובד. אך הגשמתו של אידיאל זה מחייבת את קיומו של גוף ביצועי כלשהו שיממש את הבעלות בשם מעמד העמלים. גוף זה אינו אלא המפלגה הקומוניסטית, ומכאן שכל ההון בברה"מ היה בידי מוסדות השלטון.

בשנים הראשונות שלאחר המהפכה היה המצב הכלכלי בברה"מ קשה מנשוא. מלחמת האזרחים זרעה הרס וחורבן, והשינוי המהפכני המהיר עיכב כל פיתוח כלכלי. לנין קיבל באי-רצון החלטה כאובה על הנהגתה של תוכנית כלכלית מעורבת, מעין פשרה בין השיטה המרקסיסטית לקפיטליסטית, לתקופה מוגבלת, על מנת להניע את גלגלי המשק. התוכנית נקראה "מדיניות כלכלית חדשה" (NEP), ובמסגרתה הוחזרה בעלות מוגבלת על אמצעי הייצור למגזרים מסוימים – בעיקר מפעלי תעשייה קטנים, סוחרים וחקלאים. בין השאר הונהג מטבע חדש, צֶ'רנוֹבֶל, במקום הרובל חסר-הערך, והוא עוגן בבסיס זהב. התוכנית הצליחה לעצור את הידרדרות המשק והחזירה לאט את התפוקה לרמתה שמלפני המהפכה, אך סטלין שם לה קץ ב-1928. תחתיה הנהיג סדרה של תוכניות חומש ריכוזיות לחלוטין, לא לפני שהשיב לידי המדינה את כל הבעלות על הרכוש ואמצעי הייצור. כלכלת תוכניות החומש נשארה על כנה עד לתקופת גורבצ'וב.

אחד התהליכים הראשונים אחרי ביטול ה-NEP היה הקולקטיביזציה של המשקים החקלאיים. כל אדמות ברה"מ הפכו לאדמות השייכות למדינה. החקלאים קובצו בקולקטיבים חקלאיים – קולחוזים וסובחוזים. בתהליך זה נרצחו מאות אלפים (ויש אומרים מיליונים) של "קולקים", דהיינו איכרים בעלי קרקע.

ב-1921 הוקם גוף בשם גוספלאן (GOSPLAN), ועדת התכנון הממשלתית, שעליו הטילו המפלגה והממשלה את ניהול המשק. גוספלאן הפך בהדרגה לביורוקרטיה ענקית שנטלה לעצמה את סמכויות הניהול במשק כולו, עד לרמת המפעל היחיד, ולא הותירה כל חופש החלטה ופעולה להנהלות בשטח. גוספלאן קבע יעדי תפוקה, ניהל את הקצאת המשאבים, הכתיב תקנים של כוח אדם וכו'. במיוחד זכור גוספלאן על תוכניות החומש שלו – הראשונה מהן החלה לפעול ב-1929 – שבמסגרתן נועדה ברה"מ לעבור תהליך מהיר של תיעוש ופיתוח, לפי תכתיב נוקשה של יעדים וסדרי עדיפויות, וענישה על כישלונות. דגש מיוחד הושם בפיתוחה של רשת החשמל, ברוח הסיסמה שטבע סטלין: "קומוניזם = סוציאליזם + חשמל".

 

תוכניות החומש אכן הביאו לפיתוחה של כלכלת ברה"מ, בעיקר בענפי התעשייה והתשתית (אם כי ההישגים בפועל היו נמוכים מכפי שתיארה אותם התעמולה הרשמית); בתחום החקלאות, לעומת זאת, הן נחלו כישלון חרוץ. במהלך הזמן הלכה והתבררה אי-יעילותה של שיטה ריכוזית ונוקשה מסוג זה. תוכניות החומש לא יכלו להתאים את עצמן למצבים משתנים, מקומיים ובינלאומיים. כתוצאה מכך הלכה ופחתה הצמיחה, ואף החלו להיווצר מחסורים במזון ובמוצרים אחרים. בצד זה, הלך וגדל הפער בין רמת החיים בברה"מ לבין העולם המערבי.

לאחר מותו של סטלין חלו שינויים באידיאולוגיה ובמשטר בברה"מ, בכיוון של יתר חופש והחזרת תפקיד מוגבל לשוק החופשי בכלכלה. ניקיטה חרושצ'וב החל לנקוט צעדים בכיוון זה ב-1956. ברה"מ גם יצרה מעין איחוד כלכלי עם מדינות הגוש המזרחי, שבמסגרתו הגדירה תוכנית-אב כלכלית וחילקה תפקידי ייצור למדינות השונות. הארגון הכלכלי המשותף נקרא Comecon, ובו נוהלה התוכנית הכלכלית המשותפת. היו מדינות שלא קיבלו את מרות הארגון (רומניה, למשל).

שנות ה-80 של המאה ה-20 הביאו את כלכלת ברה"מ למשבר נוסף. הצמיחה נעצרה, רזרבות הנפט וחומרי הגלם הלכו ואזלו, וברה"מ עדיין לא הצליחה לספק לאוכלוסייתה את המזון הנחוץ לה. בשנים אלה ייבאה ברה"מ מדי שנה מיליוני טונות של חיטה ודגנים אחרים מארה"ב, מקנדה וממדינות מערביות אחרות. בה בעת התברר כי רשויות התכנון והפיתוח הסובייטיות לא נתנו את דעתן מעולם לשיקולים אקולוגיים, ומצבה של איכות הסביבה בה (ובגרורותיה) היה בכי רע: זיהום אוויר ומים, גשם חומצי, טיפול לא-נאות בפסולת רעילה, השחתת נופים ועוד. לשיא הגיעו הדברים באסון צ'רנוביל, כאשר התגלתה הרמה הירודה של תפעול הכורים הגרעיניים בארץ.

על רקע זה בא גל נוסף של רפורמות, עם בחירתו של מיכאיל גורבצ'וב למזכ"ל המפלגה הקומוניסטית (1985) והנהגת מדיניות הפרסטרויקה והגלסנוסט. אולם גם גורבצ'וב לא הצליח לשקם במהירות את המשק הבלתי-אפשרי שירש מקודמיו, וזו היתה אחת הסיבות הראשיות, אם לא הסיבה הראשית, להתפרקות ברה"מ.

 


חינוך ותרבות

הקומוניזם הסובייטי שאף להטביע את חותמו בכל תחומי החיים: בחינוך, בתרבות, באמנות, ואפילו במדע. כך למשל ניסה טרופים ליסנקו, בחסותו המלאה של סטלין, לפתח את החקלאות בברה"מ לפי תיאוריה גנטית שהלמה את הדוקטרינה הקומוניסטית ולא את עקרונות המדע. כתוצאה מכך, בין שאר גורמים, רוסיה מתקשה עד היום לספק את צורכי עצמה במזון.

בתחום התרבות התפתחה בברה"מ אמנות תוססת עד תקופת הטרור של סטלין. בחלקה היא היתה המשך ישיר לאמנות הרוסית המשגשגת של המאה ה-19, ובחלקה היתה ביטוי לרוחם של יוצרים שהצטרפו למהפכה בהתלהבות, מתוך אמונה כי יצירותיהם מהוות חלק מהותי מהתמורה ההולכת ומתחוללת בארצם ומתוך שאיפה להשפיע.

זו היתה תקופת הפריחה של יוצרים כמו אוסיפ מנדלשטם, אנה אחמטובה, ולדימיר מייקובסקי, בוריס פסטרנק, מיכאיל בולגקוב ויצחק בבל, הנחשבים עד היום לאמנים בולטים בתרבות העולם. גם בתחום הקולנוע היו שנות ה-20 מהפכניות בברה"מ. הוקם במוסקבה בית הספר הראשון לקולנוע, ואמנים כמו וסוולוד פודובקין וסרגיי אייזנשטיין יצרו סרטים שהביאו חידושים מהפכניים ליצירה הקולנועית העולמית; במיוחד זכורים הסרטים "הסוף של סנקט פטרבורג" (1927) של פודובקין ו"אוניית הקרב פוטיומקין" (1925) של אייזנשטיין.

בשנות ה-30, תחת שלטונו של סטלין, חל מפנה קיצוני. המשטר, שלא התיר ביטוי חופשי בשום תחום מתחומי החיים, פנה להטביע את חותמו בחיי האמנות, התרבות והרוח של ברה"מ. האמנות נעשתה "מגויסת", ונקבע כי תכליתה היא לשרת את המהפכה, דהיינו את המשטר. לפיכך הוקמו איגודי אמנים ששיתפו פעולה עם השלטון ויצרו במסגרת הדוֹגמה שנקראה ריאליזם סוציאליסטי, שהוכרזה רשמית כאופן הביטוי הלגיטימי היחיד לאמנויות. אמנים רבים שיתפו פעולה עם המשטר, והבולטים בהם היו הסופרים מקסים גורקי ומיכאיל שולוחוב. אמנים שסירבו להלל את השלטון ביצירותיהם נרדפו, נאסרו, הוגלו או אף הוצאו להורג. ואין מדובר באמנים שיצאו במישרין נגד המשטר, כי למעשה לא היו כאלה. בתקופת הטרור של סטלין הוגדר כל אמן שעסק ביצירה אישית או רגשית כאויב המהפכה, הואשם ב"אינדבידואליזם" (שנחשב לערך בורגני-קפיטליסטי פסול) ולא הורשה לפרסם את יצירותיו או להציגן, במקרה הטוב.

מקרים רבים היו גרועים יותר. מנדלשטאם נעצר ב-1938 ומת במחנה עבודה זמן קצר לאחר מכן. אחמטובה חדלה כמעט מלכתוב. בשנים 1933 ו-1938 נעצר בנה, נכלא ועונה, והיא נאלצה לכתוב שירי רוממות לסטלין ולממשלתו בניסיון להביא לשחרורו. גם פסטרנק חדל לכתוב, אך חידש את כתיבתו במלחמת העולם השנייה, כאשר רדיפת הסופרים שככה מעט. מיכאיל בולגקוב השלים את יצירתו הגדולה "האמן ומרגריטה" בשלהי שנות ה-30, אך היא יצאה לאור רק בשנות ה-60, וגם אז בגרסה מצונזרת. הבמאי אייזנשטיין חדל לעבוד תחת המגף הסטליניסטי. אמנים אחרים עזבו את רוסיה וגלו לארצות המערב, ובעיקר לפריס. הבולט שבהם הוא ולדימיר נבוקוב, שגלה לפריס ומאוחר יותר לארה"ב.

שלטון חרושצ'וב הביא ליברליזציה מסוימת לעולם התרבות הסובייטי, ולהתעוררות מחודשת. בתקופה זו פרסם פסטרנק את "ד"ר ז'יוואגו", ואליה אהרנבורג פרסם את ספרו "ההפשרה" - תיאור ריאליסטי של החיים בימי סטלין, שהיה מנוגד בתכלית לכל מה שנכתב לפני כן (גם בידי אהרנבורג עצמו). אלכסנדר סולז'ניצין פרסם את "יום אחד בחייו של איבן דניסוביץ'", תיאור של החיים באחד הגולאגים, שהיו בבחינת בל ייראה ובל ייזכר בספרות הסובייטית עד אז. בשנות ה-60, תחת שלטון ברז'נייב, גברו שוב ההגבלות והאיסורים על האמנים. ויצירות רבות לא הותרו לפרסום. באותה עת פרחה "ההוצאה לאור הפרטית" (סמיזדאט): יצירות אסורות הועתקו במכונת כתיבה, ואף בעט (מכונות צילום מסמכים היו כפופות לפיקוח חמור), והועברו במחתרת מיד ליד. רבות הוברחו אל מחוץ למדינה וראו אור בחו"ל, ומשם חזרו ועשו את דרכן פנימה. בדרך זו התפרסם, למשל, "אגף הסרטן" של סולז'ניצין.

אחד התחומים שבהם הביאה המהפכה הקומוניסטית בברה"מ הישגים נכבדים היה החינוך. כבר ב-1918 הוחל חוק חינוך חובה חינם לגילאי 8 עד 15. ב-1920 עמד אחוז יודעי קרוא וכתוב ברוסיה על כ-45%. ב-1939 כבר עלה ל-87%, וב-1970 הגיע ל-99.7% יודעי קרוא וכתוב.

 


מדע

ההשכלה הגבוהה אף היא התפתחה מאוד, ולברה"מ היו הישגים מדעיים ראויים לציון, בעיקר בתחומי הפיסיקה, המתמטיקה והטכנולוגיה. מהישגיה הראויים לציון בתחום זה – הלוויין הראשון ספוטניק, שהקיף את כדור הארץ ב-1957, והאדם הראשון בחלל, יורי גגרין – ב-1961.

 

הלוויין "ספוטניק 1" (באדיבות: נאס"א)

 

עם זאת, גם המדע הסובייטי היה "מגויס", בשני מובנים חשובים: ראשית, הדגש הושם בפיתוחים שישרתו במישרין את צרכיה הכלכליים, הצבאיים והאחרים של המדינה; לדוגמה, תוכנית החלל של ברה"מ חתרה להישגים יוקרתיים וצבאיים, ולאו דווקא לקידום המדע.

 

שנית, הרעיונות המדעיים היו כפופים לדוקטרינה הקומוניסטית. הדבר בא לכלל ביטוי בראש ובראשונה, כמובן, במדעי החברה; אבל גם מדעים "קשים" יותר היו נתונים במיטת סדום אידיאולוגית, וכבר נזכר שמו של הביולוג ליסנקו, ששעבד את החקלאות הסובייטית לרעיונות מופרכים בגנטיקה. אין פלא איפוא שמספר המדענים הסובייטיים שזכו בפרסי נובל היה כה זעום – 7 בפיסיקה, 1 בכימיה ואף לא אחד בפיסיולוגיה וברפואה.

 

הקוסמונאוט יורי גגרין בחליפת חלל לפני היציאה למשימה ווסטוק 1

 

 


היסטוריה: אחרי המהפכה

ב-7 בנובמבר 1917 (25 באוקטובר לפי הלוח היוליאני) פרצה המהפכה הבולשביקית ברוסיה דאז, בהנהגתו של ו"א לנין, ראש המפלגה הבולשביקית. מארגנה העיקרי היה לאון טרוצקי, ראש הסובייט של פטרוגרד. המהפכה החלה בלילה שבין 6 ל-7 בנובמבר והסתיימה לאחר פחות מ-24 שעות. באותו יום התכנס הקונגרס הכלל רוסי של הסובייטים, והוקמה ממשלה חדשה בראשות לנין.

האתגרים שניצבו בפני המשטר החדש היו עצומים: מלחמת העולם הראשונה נמשכה עדיין, וברוסיה עצמה פרצה מלחמת אזרחים בין הצבא האדום (צבא המהפכה) לבין הצבא הלבן שביקש להחזיר את השלטון הצארי למכונו. במלחמה זו התערבו צבאות זרים רבים של מדינות המערב, שחששו מהקמת השלטון הקומוניסטי ברוסיה. מנגנון השלטון הרוסי התפורר לחלוטין, והמצב הכלכלי היה בכי רע. ראשית חוכמה ביקש לנין להוציא את המדינה החדשה מהמלחמה, ויזם הסכם שלום עם גרמניה; בחוזה ברסט-ליטובסק ויתרה ברה"מ על אזורים נרחבים שהיו בשליטתה באירופה המזרחית, והסתלקה ממלחמת העולם.

בה בעת הצליח לנין להביא לניצחון הבולשביקים במלחמת האזרחים, בין השאר בזכות העובדה שהכוחות המתנגדים למהפכה היו בלתי-מאורגנים ומסוכסכים בינם לבין עצמם. מלחמת העולם, יחד עם מלחמת האזרחים והמהפכות ברוסיה, הביאו בשנים אלה למותם של כ-14 מיליון רוסים ואחרים: חלקם במלחמה, אחרים ברעב, במחלות וברדיפות פוליטיות.

בעוד הבולשביקים פועלים לביסוס שלטונם בתנאים של התמוטטות מערכות כללית, גברה התמרמרותם של המוני העם על המצוקה הכלכלית הקשה. הדברים הגיעו לשיא בפברואר 1921, כאשר התמרדו הפועלים במספנות קרונשטט (ליד פטרוגרד) כנגד המשטר הקומוניסטי. המרד דוכא ביד קשה, אך לנין הבין שעל מנת למנוע שואה כלכלית, עליו להנהיג את תוכנית ה-NEP – נסיגה מסוימת לכיוון הבעלות הפרטית, על מנת להחזיר את הכלכלה לפעולה ברמה כלשהי.

ב-1922 נחתם הסכם עם הרפובליקות של אוקראינה, בלרוס וטרנס-קווקזיה על הקמת ברית המועצות. ההסכם דיבר על שיתוף פדרטיבי שוויוני בין הרפובליקות השונות. בשנים אלה חתרה ברית המועצות גם להשיג הכרה בינלאומית בה; ארה"ב היתה המדינה החשובה האחרונה שהכירה בברה"מ, ב-1933.

ב-1922, עדיין בעת שלנין ניהל את ענייני המדינה והמפלגה, נערכו משפטי הראווה הראשונים, שבהם הואשמו אחדים מוותיקי המהפכה בבגידה "קונטרה-רבולוציונית", ולא הוצאו להורג רק מחשש מפני פעילות הטרור של תומכיהם. באותה שנה הוקמו הגולאגים הראשונים והחלה מדיניות ה"רוסיפיקציה" הבלתי-רשמית, אך האפקטיבית: זכויותיהם הלאומיות של העמים הלא-רוסיים נשללו, ומספרים הולכים וגדלים של רוסים אתניים יושבו בתחומיהם כדי לשים לאל את האוטונומיה המובטחת להם בחוקה. מדיניות זו נמשכה במשך כל שנות קיומה של ברה"מ, והיא האחראית להימצאותם של מיעוטים רוסיים גדולים במדינות שקמו עם התפוררות ברה"מ.

שנות חייו האחרונות של לנין עמדו בסימן של חולשה גוברת, בראש ובראשונה בשל בריאותו הלקויה. סטלין נעשה יד ימינו, וכאשר עמד לנין על הסכנה הטמונה באישיותו, כבר איחר את המועד. סטלין השתלט על מנגנון המפלגה, ולנין נותר חסר סמכויות למעשה מאז אמצע 1922, לכל המאוחר.

 


היסטוריה: שנות הטרור

מותו של לנין ב-1924 פתח את קרב הירושה בין סטלין לטרוצקי. טרוצקי תמך במהפכה עולמית, בטענה שהמשטר הקומוניסטי בברה"מ יוכל לעמוד על כנו רק אם הקומוניסטים יעלו לשלטון גם במדינות אחרות, ובעיקר במדינות התעשייתיות המפותחות במערב אירופה. ואילו סטלין דגל ב"סוציאליזם בארץ אחת", כלומר, יש להקדיש את כל המאמצים לביסוס המשטר הקומוניסטי בברה"מ, ורק אח"כ לדאוג לקומוניזם בארצות אחרות.

בזכות כוחו הרב במנגנון המפלגה גבר סטלין על טרוצקי, שהודח משורותיה ב-1927, הוגלה לקזחסטן ומאוחר יותר נרצח במקסיקו. ב-1929 הוכתר למעשה סטלין כמנהיג הבלתי מעורער הן של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית והן של ברה"מ כולה. סטלין טיפח את פולחן האישיות של עצמו לממדים שלא היה כדוגמתם בעולם המודרני.

הסכנה הגדולה למהפכה, כפי שראה אותה סטלין, היתה גלומה ב-NEP, כמשטר כלכלי בלתי-קומוניסטי בעליל. ב-1927 או ב-1928 החליט איפוא לשים לו קץ, ופתח במדיניות הקולקטיביזציה: כל אמצעי הייצור שנמצאו בידיים פרטיות הולאמו, והוכפפו לתכנון כלכלי ריכוזי. מעתה לא היה למעשה שום תמריץ כלכלי לשום עובד בברה"מ להגדיל את תפוקתו או לשפר את עבודתו בכל דרך. הנאמנות למפלגה היתה השיקול היחיד למינוי ולקידום, אפילו בתחומים טכניים מובהקים, ורמת המיומנות הטכנית של המשק הלכה וירדה. יתר על כן, הקולקטיביזציה של המגזרים היצרניים, ובייחוד החקלאות, נוהלה על פי שיקולים אידיאולוגיים בלבד, ולרבים מן הקולחוזים והסובחוזים שהוקמו לא היה כל בסיס כלכלי. מיליונים מתו מרעב – לפי אומדנים שונים, בין 10 ל-15 מיליונים. בה בעת ייצאה ברה"מ חיטה, בעיקר מאוקראינה, כדי להשיג מטבע חוץ.


רבבות עובדי כפייה הועסקו בפקודתו של סטלין בכריית תעלת בלומור המאפשרת שייט בין הים הבלטי לבין הים הלבן, 1933


שנות ה-30 היו שנות הטיהורים הגדולים של סטלין. בשנים אלה הוצאו להורג שני שלישים מחברי הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית, לאחר משפטי ראווה. הטרור הופנה הן כלפי בכירי המפלגה והן כלפי אזרחים מן השורה. מיליוני אזרחים שדבק בהם צל צלו של חשד בהתנגדות למשטר הוגלו לסיביר. מספר קורבנות הטיהורים נאמד בעשרות מיליונים.

 


מלחמת העולם השנייה

באוגוסט 1939, ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה , כרת סטלין ברית של אי-התקפה עם היטלר, לאחר שדחה המערב את ניסיונו לכונן ברית נגד היטלר. במסגרת ההסכם התחייבה ברה"מ לספק חומרי גלם לגרמניה, פולין נועדה להתחלק בין שתי המעצמות, וגרמניה התחייבה לאפשר לברה"מ לכבוש את המדינות הבלטיות (אסטוניה, לטביה וליטא) וחלק מפינלנד (מלחמת רוסיה- פינלנד).


שר החוץ מולוטוב נואם בפני הסובייט העליון, 1939


ברה"מ אכן כבשה את מזרח פולין בעת שכבשה גרמניה את חלקה המערבי. במרס 1940 סיימה את השתלטותה על פינלנד, ובאותה שנה כבשה גם את בסרביה ואת בוקובינה מידי הרומנים, וסיפחה את המדינות הבלטיות. אולם היטלר היה נחוש בהחלטתו להילחם בברית המועצות, שנראתה לו כאויב פוטנציאלי שאסור להתעלם ממנו, אף על פי שסטלין הקפיד למלא אחר תנאי ההסכם בין שתי המדינות לכל פרטיו ודקדוקיו. מאז תחילת 1941, אם לא לפני כן, הלכו ורבו הסימנים להכנות גרמניות לפלישה לברה"מ, אך סטלין התעלם מהאזהרות המרובות שהגיעו אליו. אותו איש חשדן, שלא נתן אמון אפילו בבני משפחתו, תלה את מבטחו ביושרתו של אדולף היטלר.

ב-22 ביוני 1941 תקפה גרמניה את ברה"מ. הצבא הסובייטי, שאיבד רבים ממפקדיו הבכירים והמנוסים בטיהורים של השנים הקודמות, נחל מפלות קשות ונסוג מזרחה במהירות. הגרמנים כבשו את כל השטחים שנפלו לידי ברה"מ מאז פרוץ המלחמה (מזרח פולין והארצות הבלטיות), וכן את ביילורוסיה (בלרוס) ואת אוקראינה. הם הטילו מצור על לנינגרד, והתקרבו למוסקבה. כוחות אחרים נעו לעבר הוולגה בכוונה לכבוש את שדות הנפט שמדרום לקווקז, אך נבלמו בסטלינגרד.

סטלין גייס את אזרחי ברית המועצות למלחמה ארוכה ומרה. הוא הכיר בכך שלא יעלה בידו לרתום את המוני העם להגנה על הקומוניזם ועל המשטר הסובייטי, ופנה לפרוט על רגשות פטריוטיים - לא רק של הרוסים, אלא גם של בני שאר העמים, ובכלל זה היהודים. "המלחמה הפטריוטית הגדולה" הביאה, בין היתר, לפריחה קצרת ימים של תרבויות לאומיות שדוכאו ביד ברזל מאז המהפכה. ברה"מ כולה נערכה למאמץ מלחמתי אדיר, תוך ניצול משאביה הטבעיים וכוח האדם הרב מספור שלה.

לקראת סוף 1942 החל המהפך בחזית המזרחית - בסטלינגרד הנצורה. הכוחות הסובייטיים פרצו את המצור והביאו לכניעתה של ארמייה גרמנית שלמה. בהמשך מתקפת החורף שלהם הצליחו הרוסים להתקדם מערבה עד אוקראינה. במאי 1944 הגיע הצבא האדום עד גבול רומניה, ובספטמבר של אותה שנה כבש את בולגריה, ואחריה את הונגריה ויוגוסלביה. בינואר 1945 נכבשה ורשה. במאי נכנסו כוחות סובייטיים לברלין.

בעלות-הברית המערביות, למרות איבתן וחשדנותן, ראו את ברה"מ כבעלת-ברית חשובה והושיטו לה סיוע ניכר. במהלך המלחמה נפגש סטלין כמה פעמים עם מנהיגי ארה"ב ובריטניה, פרנקלין רוזוולט ווינסטון צ'רצ'יל. החשובה בפגישות ביניהם היתה בוועידת ילטה ב-1944, שבמסגרתה נקבעו קווי היסוד לסדר העולמי שלאחר המלחמה; בין היתר הוסכם כי בכל המדינות שישוחררו מעול הנאצים יורשו האזרחים לבחור את שלטונותיהם בעצמם, אלא שלסטלין לא היתה שום כוונה לכבד את התחייבויותיו בתחום זה.

עם תום המלחמה הורחבו גבולות ברה"מ באירופה (סופחו הארצות הבלטיות, מחציתה המזרחית של פולין, חבלים בצ'כוסלובקיה וברומניה) ובאוקיינוס השקט (דרום סחלין והאיים הקוריליים). פולין, גרמניה המזרחית, צ'כוסלובקיה, הונגריה, רומניה, בולגריה ומונגוליה החיצונית נעשו שותפות לברה"מ מבחינה פוליטית וכלכלית. תהליך גיבושו של הגוש הסובייטי הגיע לשיא ב-1955, עם הקמתה של ברית ורשה, כמשקל-נגד לברית נאט"ו המערבית.

אחרי המלחמה הורעו היחסים בין ברה"מ לארה"ב והחלה תקופה המלחמה הקרה. בתחום הפנים הושם קץ לליברליזציה המוגבלת של ימות המלחמה, ומשטר הטרור נמשך מהיכן שהופסק קמעא. בשנת 1952 נערכו משפטי ראווה חדשים, ואחרים (ביניהם עלילת הרופאים האנטישמית) היו בשלבי הכנה כאשר מת סטלין ממחלה ב-5 במרס 1953.

 


שלטון חרושצ'וב

לאחר מות סטלין השתלטה על ברה"מ הנהגה קולקטיבית, ובראשה גאורגי מלנקוב, ניקולאי בולגנין, וייצ'סלב מולוטוב וניקיטה חרושצ'וב. התנהל מאבק כוחות קצר, שבמסגרתו נעצר בריה, ראש נקוו"ד, הועמד לדין על פשעיו המרובים כעושה דברו של סטלין, והוצא להורג. בהמשך הדרך הודחו אחרים או נדחקו לשוליים, אך לא הוצאו להורג; מסופר כי יורשי סלטין כרתו ביניהם ברית: המנצח בהתמודדות ביניהם, יהיה אשר יהיה, לא יביא למותם של המנוצחים.

בסופו של דבר עברה הנהגת המדינה לידי חרושצ'וב. בימיו ניכרה ליברליזציה מסוימת במדיניות הפנים. ב-1953 החלו להשתחרר אסירי מחנות הכפייה, והחלה רהביליטציה של נרדפי סטלין. תהליך הדסטליניזציה הגיע לשיאו בקונגרס ה-20 של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית, בפברואר 1956. חרושצ'וב נשא נאום שהדהים את כל שומעיו, ובו האשים את סטלין בפולחן אישיות, בהגליה, ברצח מתנגדיו ואף בניהול כושל של המלחמה נגד גרמניה הנאצית. תמונות, פסלים ושאר סממנים של פולחן האישיות נעקרו מהרחובות, וגופתו של סטלין הוצאה מהמאוזוליאון בכיכר האדומה, שם היתה מונחת לצד גופתו של לנין.

אך חרושצ'וב המשיך במדיניותו התקיפה של קודמו בתחום יחסי החוץ, והמלחמה הקרה נמשכה כמקודם. בתקופת חרושצ'וב דוכאה ההתקוממות האנטי-סובייטית בהונגריה ב-1956, נבנתה חומת ברלין (1961) במטרה למנוע ממזרח גרמנים להימלט למערב, וב-1962 אירע משבר הטילים בקובה. העולם הגיע לסף מלחמה גרעינית, וניצל בזכות נכונותו של חרושצ'וב לחזור בו לנוכח עמדתו התקיפה (ויש אומרים חסרת האחריות) של ג'ון פ' קנדי. מאז ואילך פעל חרושצ'וב להפגת המתיחות הבינלאומית והדגיש את הצורך בחיסול מאזן האימה הגרעיני. ב-1963 חתם על הסכם עם ארה"ב ובריטניה האוסר על ניסויים גרעיניים מעל פני הקרקע.

משטרו של חרושצ'וב שאף לשפר את מצבה הכלכלי של ברה"מ, ובעיקר להגביר את ייצור המזון. אך תוכניות אלו לא הצליחו כמצופה ורמת החיים השתפרה רק במעט, משום שעיקר התקציב הופנה בשנות כהונתו למירוץ החימוש ולמירוץ החלל. על רקע זה הדיח אותו הפוליטביורו, ביוזמת ברז'נייב, בשנת 1964.

 


תקופת ברז'נייב

לאוניד ברז'נייב, שהיה למנהיג ברה"מ, הגביר את המעורבות הסובייטית ברחבי העולם – באסיה, באפריקה, באמריקה הלטינית ובמזרח התיכון. על פי דוקטרינת ברז'נייב, היתה מוטלת על ברה"מ החובה לדאוג לכך שהמדינות שבתחום השפעתה תשמורנה אמונים לסוציאליזם ה"נכון"; בכך הצדיק את פלישת ברה"מ לצ'כוסלובקיה ב-1968 ואת חיסול "האביב של פראג". כך גם הוצדקה הפלישה הסובייטית לאפגניסטן, שם היה חשש כי הכוחות המוסלמיים יפילו את הממשלה הפרו-סובייטית.



לאוניד ברז'נייב (צילום: גטי אימג' בנק ישראל)

 

ברז'נייב ניהל תוכנית נמרצת של מודרניזציה בצבא ברה"מ, במטרה להעמידו על בסיס של שוויון טכנולוגי עם צבאות נאט"ו, ובכלל זה הגדלת מאגרי הנשק הגרעיני. הציבור בברה"מ שילם את מחיר התוכנית הזאת בשחיקה מתמדת של רמת החיים שלו, שכן שאר מגזרי המשק הוזנחו לטובתה.

מאידך גיסא שאף ברז'נייב למתן את המלחמה הקרה עם המערב, על בסיס של שוויון בין הצדדים. מאז תחילת שנות ה-70 הסתמנה הפשרה במתיחות בין הגושים, שנקראה "דטאנט". ב-1972 חתם עם הנשיא האמריקני ריצ'רד ניקסון על שורת הסכמים לשיתוף פעולה כלכלי ומדעי, וכן על הגבלת מירוץ החימוש. ב-1979 חתם עם הנשיא ג'ימי קרטר על הסכמי סאל"ט לפירוק הנשק הגרעיני, הסכם שלא אושרר על ידי האמריקנים בגלל הפלישה הסובייטית לאפגניסטן.

מאז סוף שנות ה-60 של המאה ה-20 הלכה וצמחה בברה"מ תופעת הדיסידנטים – מתנגדי המשטר. קשה לדבר על "תנועה" או על "סיעה", שכן כל התארגנות היתה נמחצת ביד קשה, אך הלך וגדל מספר האנשים, בייחוד מבין המפורסמים בתחומים שונים של החיים, שהביעו את התנגדותם למשטר בדרכים שונות, למרות הצעדים החמורים שננקטו נגדם. אפשר למנות ביניהם אישים כמו הסופר אלכסנדר סולז'ניצין, שגורש מברה"מ ב-1974; הפיסיקאי אנדרה סחרוב, שהוגלה לעיר השדה גורקי ב-1980; הסטיריקאי ולדימיר ויינוביץ' סולק מאיגוד הסופרים הסובייטיים ונאסר עליו לכתוב; הוא ערק לגרמניה המערבית. מציסלב רוסטרופוביץ', המנצח והצ'לן הנודע, תמך במתנגדי המשטר ועבודתו המוסיקלית הוגבלה; גם הוא עזב את ברה"מ. יורי פטרוביץ ליובימוב, במאי התיאטרון, יצא לביקור בלונדון בלא היתר ואזרחותו הסובייטית נשללה. ההיסטוריון רוי מדבדב, שאביו הביולוג נרצח במחנה עבודה של סטלין, ואחיו נרדף על ידי המשטר הסובייטי, כתב על תקופות סטלין וחרושצ'וב. עבודותיו לא פורסמו עד לעליית גורבצ'וב לשלטון. מסורבי עלייה יהודים, כמו אנטולי שרנסקי ואידה נודל, שנרדפו על המשטר בשל פעילותם הציונית, עזבו לבסוף את ברה"מ אחרי שנים של רדיפות ומאסרים.

אחרי מות ברז'נייב ב-1982 נבחר ראש הקג"ב יורי אנדרופוב למזכיר המפלגה, אך מת לאחר שנה. במקומו נבחר קונסטנטין צ'רניינקו , ולאחר מותו בתחילת 1985 עבר התפקיד לידי מיכאיל גורבצ'וב.

 


המהפכה של גורבצ'וב

בהנהגת גורבצ'וב החל בברה"מ עידן של שינויים שנועדו לשפר את כלכלתה ולהגביר את הדמוקרטיזציה. הוא הנהיג מדיניות של פרסטרויקה (בנייה מחדש) וגלסנוסט (פתיחות). במסגרת זו הורחב חופש הדיבור, לרבות מתיחת ביקורת על מוסדות המפלגה והשלטון, הונהגו בחירות חשאיות באחדים ממוסדות המפלגה, ואף הותרה פעולתו המוגבלת מאוד של שוק חופשי. כלפי חוץ פעל גורבצ'וב למען הידברות עם המערב, הפחתת נוכחותם של הסובייטים במוקדי מתיחות בעולם, הסכמה לפירוק וצמצום כוחות ונשק גרעיני, וכן נסיגת ברית המועצות מאפגניסטן. למעשה, גורבצ'וב שם קץ למלחמה הקרה בין הגושים.

ב-1991 נקלעה ברה"מ למשבר קשה. הידרדרות כלכלתה העיבה על מעמדו של גורבצ'וב ועודדה את הרפובליקות הלא-רוסיות (דוגמת ליטא, ארמניה , אוקראינה) לתבוע את עצמאותן. גורבצ'וב ניסה לצבור סמכויות נשיאותיות, לחבור לשמרנים ולתכנן קונפדרציה במקום המבנה הנוקשה של ברה"מ, ובכך להילחם במשבר. ב-21-18 באוגוסט 1991 עשו בכירים שמרנים בממשל ניסיון הפיכה נגדו, אך הוא נכשל - בעיקר הודות לעמידתו האיתנה של בוריס ילצין, נשיא הרפובליקה הסובייטית הרוסית, בפני הקושרים. אך ילצין לא העלה בדעתו להחזיר את השלטון לידי גורבצ'וב. הוא העדיף להכריז על עצמאותה המלאה של רוסיה. בעקבותיו הלכו ראשיהן של כמה רפובליקות אחרות, ובראשן אוקראינה וקזחסטן. ב-25.12.91 התארגנו אלה ואחרות במסגרת חדשה, חבר המדינות העצמאיות, ביוזמת ילצין. באותו יום התפטר גורבצ'וב מן הנשיאות ובכך בא הקץ על קיומה של ברה"מ.

 


יהודים בברה"מ

עם פרוץ המהפכה מנו יהודי ברה"מ 5.2 מיליונים. בשנים הראשונות שלאחר המהפכה, במסגרת המלחמה בדתות בכלל, נעשתה פעולה נרחבת לחיסולה של היהדות המסורתית. היבסקציה, המחלקה לעניינים יהודיים במשטר החדש, יזמה את סגירת החדרים והישיבות, וב-1920 נאסרה הפעילות הציונית. מאז ואילך התנהלה כל פעילות יהודית – דתית, תרבותית וציונית – במחתרת, בתנאים קשים מנשוא. בנסיבות אלה, מספר הרואים עצמם יהודים מכל בחינה שהיא בברה"מ הלך ופחת.

בשנות ה-30 מצאו השלטונות "פתרון" לבעיה היהודית, הקימו מחוז אוטונומי יהודי סביב העיר בירוביג'ן שבמזרח הרחוק הסובייטי, וקראו ליהודים המבקשים אוטונומיה אתנית להתיישב בו; אך מאמציהם לא הניבו פירות של ממש. במלחמת העולם השנייה כבשו הגרמנים את ריכוזי היהודים הגדולים בפולין הרוסית, בארצות הבלטיות ובמערב רוסיה, והחלו לחסלם בשיטתיות. בימי השואה נרצחו בשטחי ברה"מ בידי הגרמנים כ-2,500,000 יהודים.

עוד לפני כן היה למשטר הטרור הסטליניסטי גוון אנטישמי מובהק, ויהודים רבים נספו, נכלאו והוגלו רק בשל יהדותם. גל דיכוי חדש החל ב-1948, עם ההתעוררות שחלה לאחר הקמתה של מדינת ישראל. ב-1953 נולדה "עלילת הרופאים" היהודים; משפט הראווה הראשון במסגרת זו עורר גל של אנטישמיות, בעידוד השלטונות, ואין לדעת מה היה קורה אילולא מת סטלין בטרם הספיקה עלילת הרופאים לצבור תנופה של ממש.

בשנת 1959 קבע מפקד האוכלוסין הסובייטי את מספר היהודים בארץ ב-2.2 מיליון, למרות כל צעדי הדיכוי. בתקופת הרגיעה של ימי חרושצ'וב החלה פעילות יהודית וציונית חשאית בברה"מ, שהכתה הדים בישראל ובקהילות יהודיות במערב. בשנות ה-60 החל מאבק ציבורי בארצות המערב למען יהודי ברה"מ, ולמן מלחמת ששת הימים הושם הדגש במאבק על מתן זכות הגירה ליהודים, ובראש ובראשונה זכות עלייה. בשנות ה-70 הורשו כ-250,000 לצאת את המדינה למטרת איחוד משפחות; רובם עלו לישראל. מאז 1977 צומצמו מאוד ממדי היציאה.

עד עידן גורבצ'וב הייתה הפעילות היהודית הרשמית בברה"מ אסורה, וחיי התרבות היהודיים היו משותקים. ארגוני יהודים ברחבי העולם פעלו לשמירת הקשר עם יהדות רוסיה ולהושטת סיוע לפעילי העלייה והציונות, שרבים מהם סבלו מהתנכלות הרשויות ואף ממאסר ממושך בתנאים קשים. מספרי היהודים במפקדי האוכלוסין הלכו ופחתו – 2.15 מיליון ב-1970, 1.8 מיליון ב-1979 ו-1.45 מיליון ב-1989. רובם חיו בערים הגדולות, מוסקבה, לנינגרד, אודסה, ריגה, מינסק, קישינב, טביליסי וטשקנט. בראשית 1990 החליט גורבצ'וב על מדיניות של פתיחת השערים ליהודים, כמחווה לארה"ב שהפעילה לחץ בלתי-פוסק בעניינם. החל גל גדול של עלייה מברה"מ לישראל, ובד בבד הותרה פעילות לאומית, תרבותית ודתית של יהודים. עד 2003 עלו לישראל יותר ממיליון יהודים ממדינות ברה"מ לשעבר, ויהודים במספר דומה היגרו למדינות אחרות. כיום נאמד מספר היהודים ברוסיה ב-314 אלף.

 


יחסים עם ישראל

ברה"מ תמכה בהקמת מדינת ישראל, ואף מיהרה להכיר בה לאחר הכרזת העצמאות. במלחמת העצמאות סייעה לישראל במשלוחי נשק מצ'כוסלובקיה. גולדה מאיר היתה צירה ראשונה של ישראל בברה"מ. אבל כבר ב-1949 הורע יחס הסובייטים למדינת ישראל, בגלל שתי סיבות עיקריות: ראשית, נכזבה תוחלתם של הסובייטים שישראל תנקוט מדיניות חוץ לפי רוחם; שנית, הקמת המדינה עוררה גל חזק של התנערות לאומית ודתית, שבאה לידי ביטוי בהמונים שצבאו על מאיר בהגעתה למוסקבה. היחסים הידרדרו בהדרגה, וב-1953 ניתקה ברה"מ את הקשרים הדיפלומטיים בין שתי המדינות, אם כי הם חודשו זמן קצר לאחר מכן.

מ-1954 ניכרה נטייה פרו-ערבית מובהקת במדיניותה של ברה"מ במזרח התיכון. ביטויה המובהק ביותר היה הסיוע צבאי והמדיני שהושיטה למדינות ערב, החל בעסקת הנשק הצ'כית עם מצרים וסוריה ב-1955. עמדת ברה"מ כלפי ישראל באו"ם ובזירה הבינלאומית בכלל נעשתה עוינת ביותר. ב-1956, בעקבות מלחמת סיני, איימה ברה"מ כמעט במפורש בהפעלת נשק גרעיני אם לא יפנו ישראל, בריטניה וצרפת את כוחותיהן מאדמת מצרים.

אחרי מלחמת ששת הימים ניתקה ברה"מ שוב את קשריה הדיפלומטיים עם ישראל, ורוב מדינות הגוש הסובייטי הלכו בעקבותיה (יוצאת מן הכלל בולטת היתה רומניה). ההתעוררות היהודית והציונית בברה"מ בעקבות מלחמת ששת הימים לא הועילה לשיפור היחסים, שהגיעו עד כדי כך שברה"מ הגיעה להשתתפות צבאית פעילה במלחמת ההתשה: לאחר זמן נודע כי לפחות חמישה טייסים סובייטיים הופלו בקרבות אוויר עם טייסים ישראלים.

במלחמת יום כיפור שוב מתחה ברה"מ את שריריה הגרעיניים, אלא שעתה, בניגוד ל-1956, הכריזה ארה"ב על כוננות גרעינית, והאיום הוסר. ברה"מ הוסיפה לפעול לבידודה של ישראל בזירה הבינלאומית, והיחסים נותרו צוננים ביותר.

רק בסוף שנות ה-80 החל תהליך של חידוש היחסים הדיפלומטיים בין שתי הארצות. בימיה האחרונים של ברה"מ (בדצמבר 1990) הגיש שגרירה את כתב האמנתו בירושלים.

 





חזרה לעמוד הקודם
חזרה לעמוד הראשי של האנציקלופדיה

חדשות
דעות
כלכלה
ספורט
צרכנות
תרבות ובידור
רכילות Pplus
מחשבים
בריאות
ירוק
יהדות
תיירות
רכב
אוכל
יחסים
סרטים
הוט
כלכליסט
משחקים
מקומי
לימודים
מדע
לאישה
דרושים
ynet-shops
ynettours
winwin
בעלי מקצוע
ביגדיל
 

אודות ועזרה
כתבו אלינו
עזרה
מדיניות פרטיות
תנאי שימוש
מפת האתר
ארכיון
מרכזי המבקרים
Israel News
 
אודות האתר
RSS
הפוך לדף הבית
ynet בסלולר
ניוזלטרים
פרסמו אצלנו
אנציקלופדיה
באבלס
ערוצי תוכן
חדשות
כלכלה
ספורט
תרבות
בריאות
מחשבים
נופש
Xnet
Yschool
יהדות
דעות
צרכנות
תיירות
אוכל
רכב
בעלי חיים
שופינג לאשה
כיכר השבת
יחסים
אסטרולוגיה
מעורבות
ירוק
לאשה
דילים
ynetArt
kick
כלכליסט
בלייזר
רכילות Pplus
מנטה
משחקים
mynet
מפות
פרוגי
כלים ושירותים
קניות
מניות
דרושים
מחירון רכב
דירות להשכרה
קופונים
זיכרונט
ידיעות בתי ספר
ידיעות אחרונות
דירות למכירה
לוח רכב
יד שניה
בעלי מקצוע
משחקים Games
עברית
דירות חדשות


YIT  - פיתוח אינטרנט ואפליקציותApplication delivery by radwarePowered by Akamaiהאתר פועל ברישיון אקו"םהאתר פועל ברישיון תל"יאקטיב טרייל
-nc  כל הזכויות שמורות לידיעות אינטרנט ©