אינטרנט  |  ynet  |  בעלי מקצוע  |  קניות  |  ספקים למשרד

   חדשות תוכן ועדכונים 24 שעות - Ynet


נקבה המסמרת את דרבנותיה, מטיילת עם הגורים
נקבה המסמרת את דרבנותיה, מטיילת עם הגורים צילום: פרופ' צבי סבר
 
 פורמט להדפסה  הדפס

ערכים קשורים
 חתוליים
 נמר
 אריה
 הריון
 עופות
 טווס
 טעם וריח
 שיער
 מכרסמים
 קיפודיים
 עכבריים
 נוטריה
 גיאופיט


תחומים קשורים
 זואולוגיה


 
 
 

דרבן


Hystrix

הגנה |  מקום מחייה |  רבייה |  מבנה חברתי |  הדרבן והאדם |  אוכלוסייה בסכנה

דרבן, מכרסם גדול מתת הסדרה דמויי דרבן. הסוג דרבן חי באסיה, אפריקה ואירופה. משקלו עד 18 ק"ג וארכו מטר ואף יותר. הדרבן ניזון מצמחים בלבד. בדומה לקיפוד, הקפודן וה קוצן – הדרבן מגן על עצמו מפני טורפים בעזרת קוצים חדים, הנקראים "דרבנות".

 

דרבן (אב) עם שני גורים בני יומם (צילום: צבי סבר)

 

רוב חברי תת הסדרה דמויי דרבן נפוצים באמריקה הצפונית והדרומית, אך יש לה נציגים גם באסיה ואפריקה. בישראל, חי נציג אחד של תת הסדרה - הדרבן,  אך בשל פעילות האדם הובאו לכאן שני מינים נוספים מדרום אמריקה: הנוטריה והשרקן. בין חברי תת הסדרה מצויים מכרסמים "ענקיים" כמו הקפיברה, החיה באזורי ביצות ביערות דרום אמריקה, גודלה כשל כלב זאב ומשקל זכר עד 50 ק"ג.

 

מזונו העיקרי של הדרבן הוא איברי אגירה תת קרקעיים של גיאופיטים (צמחים בעלי שורשים מעובים, פקעות ובצלים כמו העירית והסתוונית) ואף צמחים כגון תפוח האדמה. הדרבן הוא בעל חוש ריח מפותח, דחף חפירה גבוה וציפורניים עבות וארוכות (טפרים). אחרי שזיהה (בעזרת הריח), חפר (בעזרת הטפרים) והגיע לאיבר האגירה (בעזרת שערות בין האצבעות המגרפות את הקרקע החוצה עד לגילוי המזון), רובץ הדרבן ליד החפירה ואוכל את מזונו עד תום בעזרת שיניו ולשונו המחוספסת.

 

 

 


הגנה

בשל גודל גופו של הדרבן ומסורבלות תנועתו (נער יכול להשיג אותו בריצה), הדרבן הוא ציד מועדף לטורפים הגדולים ממנו בממדי גופם. על מנת לצוד דרבן, צריך הטורף להגיע אל חזית גופו ולהלום במהירות בראשו, באפו, לפני שהדרבן יספיק להסתובב, לקפוץ לאחור ולתקוע את דרבנותיו בטורף. בתנאי זה יכולים לעמוד הנציגים הגדולים והחברתיים של משפחת הכלביים, כאשר חלק מכתרים ונובחים וחלק תוקפים.

 

גם החתוליים צדים דרבנים, בעיקר נמרים ואריות, הרודפים אחריו, קופצים מעליו, נוחתים בחזיתו ומיד מעניקים לו סטירה חזקה בחרטומו מה שגורם לו לזעזוע מוח. לאחר מכן הם דוחפים את הדרבן לקרקע ונוגסים בחלקי גופו החשופים מקוצים. באזורים בהם אריות ניזונים כמעט אך ורק מדרבנים, נצפים רבים מהם עם צלקות על פניהם, כתוצאה מפגיעת קוצי הדרבן.

במהלך התפתחות עולם החי "עמדו" לרשותן של החיות הנטרפות אסטרטגיות שונות להגנה וזו הכוללת "קוצים חדים" היא אחת מהן. בעת סכנה, הדרבן רץ לאחור ונועץ את דרבנותיו בטורף. שערות אלה שורשן רופף ולכן, הן נשארות תקועות בגופו של הטורף, המתמקד אז בניסיונות להוציאן מגופו, מה שמאפשר לדרבן לנוס על נפשו.

 

הדרבנות מצויות רק על חלקו העליון של פלג הגוף האחורי של הדרבן, בעוד חזיתו של הדרבן חשופה, מה שמאפשר לזאבים, אריות ונמרים להתקיפו מלפנים.

 


מקום מחייה
במחקר שערך פרופ' צבי סבר בעזרת משדרי רדיו, שהוצמדו לקולר על צוואר הדרבנים, נמצא שהדרבנים שוכנים במשך היום במחסות הנמצאים מתחת לפני הקרקע: מחילה, מאורה, מערה, ואחרי שקיעת השמש הם יוצאים לעבר האזור בו יאכלו במשך הלילה. לפני הזריחה הדרבנים מקפידים לחזור אל מקום המחסה הקבוע שלהם, אלא אם כן התגלו על ידי טורף. במקרה כזה, במקום לברוח אל המחסה הקבוע וכך לגלות את מיקומו הם בורחים אל "מחסה חלופי". כמו כן, זכר ללא בת זוג מקיים דגם של שוטטות, כנראה מחפש נקבה להקים עמה משפחה ואז הוא נע ונד.

 

זוג דרבנים חופר את מחילתו בהדרגה. תחילה הם חופרים את הפתח, ובהמשך, יחפרו מדי לילה עד שתתקבל מחילה שאורכה מגיע לכמעט 17 מטר. בקצה המחילה מעין "חדר" מעט מורחב המשמש אחרי ההמלטה להורים ולשני הצאצאים. קצה המחילה נמצא כמעט שני מטר מתחת לפני האדמה וכך משמש כמבודד מפני פגעי הסביבה (חום או קור גשם ורוח).

 


רבייה

בדומה לשאר חברי תת הסדרה דמויי דרבן, ההריון ארוך ונמשך שלושה חודשים. מיקום הפטמות אצל הנקבה, בשונה משאר היונקים, בצדן האחורי של הכתפיים. כך, האם רובצת על גחונה, בעת שהגור יונק לצידה. מקורה של תת הסדרה במינים כמו הקפיברה, המניקים באזורי ביצות ואולי זה הפתרון ליניקה שמאפשרת לגור להחזיק את ראשו מעל פני המים.

 

זוג דרבנים עם גוריהם. הגור משמאל יונק מהפטמה שבצדי גוף הנקבה (צילום: צבי סבר)

 

הנקבה ממליטה בדרך כלל שני גורים מטיפוס "עוזב קן", כלומר הגורים של הדרבן דומים לאפרוחי התרנגולת בכך, שכבר בגיל עשרים דקות הם בעלי כושר תנועה, עיניים פקוחות ודחף לשוטט סביב אזור ההמלטה. אחרי שהאם מלקקת את השיליה מגוריה, הם ניגשים ליניקה, אחרי שכל אחד מהם "תפס" צד אחד של גופה, אשר רק ממנו יינק בשלושת חודשי היניקה.

 

בימים הראשונים הגורים נשארים במאורה, כאשר הוריהם יוצאים עם שקיעה לאכול על פני השטח. בהמשך הם מצטרפים להוריהם. לקראת גיל שמונה חודשים הזכר מגיע לבגרות מינית ודחף של שוטטות אוחז בו לקראת עזיבתו את התא המשפחתי וחיפוש בת זוג להקים עמה משפחה חדשה. גורה נקבה עוזבת את הוריה לא לפני גיל 10 חודשים וכנראה שתחום המחיה החדש שלה אינו רחוק מהאזור בו גדלה.

 

בעופות דורסים, כמו העיט למשל, כאשר בוקעים שני גוזלים, אחד מהם הורג את השני. התופעה נקראת "קייניזם", על שם פרשת קין והבל. גם אצל הדרבנים נצפתה תופעה דומה. כאשר נולדים שלושה אחים, שניים מהם מתאגדים כנגד השלישי, החלש מהם, והורגים אותו בנשיכות. תופעה זו יכולה להיקרא "יוספיזם", בשל הדמיון לסיפור יוסף ואחיו, ככתוב : "..ויאמרו איש אל אחיו..ועתה לכו ונהרגהו.. ואמרנו חיה רעה אכלתהו.." בראשית ל"ז פסוקים יח'- כ'. ההורים אינם מתערבים בהרג של הגור השלישי, ורק לאחר מותו הם מתחילים בטיפול המסור בשני הגורים שנותרו.

 


מבנה חברתי

כאמור, הדרבנים חיים בזוגות קבועים (מונוגמיה) והיחידה המשפחתית, בני הזוג ושני הצאצאים, יוצאת מן המאורה מידי לילה לרעות יחד.

 

בדרך כלל אנו מכירים קשר זוגי קבוע בעופות, משום שאצלם שני בני הזוג צריכים להשתתף במלאכת הקמת הקן, הדגירה על הביצים והטיפול בגוזלים. ביונקים, שאצלם הגור המתפתח נשמר תחילה בבטן האם (תקופת ההריון) ובהמשך, אחרי לידתו, האם מאכילה אותו ממזון המיוצר מגופה - הרי שלא הכרחי שהאב יהיה בסביבה, על מנת להבטיח שהגורים יגדלו ויגיעו לבגרות. כך, יותר מתשעים אחוז מהעופות מצויים בקשר זוגי בעוד פחות מחמישה אחוז מקרב היונקים חיים במבנה חברתי של מונוגמיה. הדרבנים הם סוג כזה של יונקים.

 

לשם הבנת מאפייני הקשר הזוגי בדרבנים, אספו פרופ' מנדלסון ופרופ' צבי סבר יותר מחמישים זוגות דרבנים מאזורי הארץ השונים. החוקרים ערכו תצפיות במנגנוני התקשורת שלהם – איך משוחח דרבן עם רעהו.

 

הדרבנים מנצלים מגוון ערוצי תקשורת ובהם:

תקשורת קולית, הם מפיקים מפיהם קולות גרוניים הנשמעים כחרחור, אך גם קולות שמקורם בשערות מיוחדות הנמצאות בקצה זנבם. אלה מורחבות וחלולות בצורת גביע ועל כן קרויות גביעונים. כאשר הדרבן מתרגש ממזון טעים, מחבר שלא פגש זמן רב או בעת מצוקה, הוא מנער במהירות את קצה זנבו, הדבר יוצר משב רוח העובר על פני פתחי הגביעונים ונשמעות שריקות כאילו חלילן נושף בחלילו.

 

תקשורת חזותית: אמנם הדרבנים אינם צבעוניים, אך מספר דגמי לבן הבולטים בלילה משמשים לתקשורת חזותית, כלומר כזו המושגת על ידי חוש הראיה. לדרבן יש פס לבן בכל צד של צווארו הנראה כקולר לבן, דבר המאותת לחיה שרואה את הפס כי היא נמצאת בצידו של הדרבן. פס לבן רחב נמצא גם על גב הדרבן, מה שמבהיר לכל מסתכל שהוא מאחוריו. לטורף זהו מסר שעוד רגע הדרבנות שמעל פס זה ינעצו בפניו ולכן כדאי שיחיש את מנוסתו.

הדרבן גם מסוגל להדגיש מסרים על ידי פריסת דרבנות ארוכים ודקים, שקצהם בצבע לבן, הפזורים ממרכז גופו אחורה, מה שמרחיב לכאורה מאוד את קוטר גופו, בדומה לנוצות הטווס, המשווים לו גודל עצום ומרתיע.

 

תקשורת ריח: לדרבנים אף מגושם, אשר אונות הריח מהמוח מגיעות כמעט לחזיתו. חוש הריח שלהם מפותח, והוא מנוצל להשגת מזון ולהעברת מידע. בתור "לוח מודעות" משמשים סלעים או ענפים שעל הקרקע, עליהם מורח הדרבן חומרי ריח מבלוטות ריח הממוקמות קרוב לזנבו. גם אתרים קבועים להטלת שתן וגללים מהווים דרך נאותה לספר לחברים ולשכנים על מצבו של המסמן (זכר, נקבה, נקבה בהריון, נקבה מניקה, וכדומה) ועל כוונותיו. בעזרת ריח אופייני זה, ניתן לדעת אם מאורת דרבנים מאוכלסת או שמא נעזבה מזמן.

 

תקשורת במגע: כאשר אנו לוחצים יד במפגש חברתי אנו מקיימים תקשורת מגע. העברת מסרים על ידי טפיחות על השכם, חיבוק ונשיקה אינן זרות אף לבעלי חיים. כך ניתן לראות דרבנים המלקקים זה את זה, נצמדים האחד לגופו של השני ואף מקיימים יחסי מין כחלק מקיום ושמירה על קשר זוגי.

 

זוג דרבנים בעת הזדווגות. צולם בשביה, לשם זיהוי נצבעו בצהוב דרבנות הנקבה ורעמת הזכר (צילום: דני בר שחל)

 

זוג דרבנים נוהג להזדווג כל לילה, כשמונה פעמים בלילה, אך רק פעם או פעמיים בשנה הזדווגות זו היא לצורך הבאת הצאצאים לעולם, כלומר בדרך כלל ההזדווגות הינה לשם קיום וחיזוק הקשר בין בני הזוג..

 


הדרבן והאדם

ציד דרבנים:

הדרבן הוא בעל חיים גדול יחסית ובעל שרירים מפותחים. הוא גם אוכל צמחים מובהק, מה שהופך את בשרו ערב לחיך. לכן, היווה הדרבן מימי קדם מקור לחלבונים מן החי. שבטים נתקלו בדרבנים ששהו בסבך במשך היום, רדפו אחריהם והשיגו אותם בריצה על נקלה ואז צדו אותם בעזרת חניתות ומקלות. תושבים דרוזים באזורנו נהגו לצוד דרבנים על ידי זחילה לתוך מאורותיהם.

 

במהלך הביות של הזאב פותחו גזעים שונים של כלבים אשר חלקם מותאמים לציד. במזרח התיכון בשעות הלילה בהן פעילים הדרבנים, כלבי הציד מזהים בעזרת חוש הריח את ריחו האפייני של הדרבן, מכתרים אותו ואז מגיעים בעליהם ויורים בדרבנים. מאחר והדרבנים פעילים כיחידה משפחתית, זוג הורים וצאצאים, בדרך זו הולכות ונכחדות אוכלוסיות דרבנים. הגיעו הדברים לידי כך שציידים בישראל הגרים בצפון מדרימים עד לאזור ים המלח על מנת לצוד דרבנים.

 

הדרבן כמזיק:

הדרבנים, שהם מומחים בזיהוי איברי אגירה תת קרקעיים של צמחים, מוצאים בשדות תפוחי האדמה ואגוזי האדמה (בטנים) כר נרחב לסיפוק תיאבונם. גמישותם התזונתית מביאה אותם לאכול גם פירות הגדלים מעל לקרקע, כמו דלעות, אבטיחים, ומילונים, מה שגורם בהמשך להתפתחות פטריות באזור הנגוס ולפסילת הפרי למאכל אדם. הם גם לא יהססו לזקוף ראשיהם ולנגוס מפירות עץ האבוקדו המשתלשלים מטה. אם לא די בכך, הם מגלים חיבה יתרה לקליפת העץ של שתילים צעירים במטעים השונים. בהודו ופקיסטן באים הדרבנים בעת קציר האורז אל ערמות התבואה הנערמות על הקרקע ומכלים כמויות גדולות של זרעי הדגניים הללו. על כל אלה רודף אותם האדם החקלאי בכל אזורי תפוצתם ומייחס להם הפסדים גדולים ביבוליו, גם אם מדידות מדעיות כבר הוכיחו שלא כך פני הדברים.

 

באזורים שבהם הקרקע עניה בסידן, למשל אזורים געשיים כמו רמת הגולן, הצמחים אינם מספקים את צורכי הסידן של הדרבנים והם עושים השלמה של משק הסידן בגוף על ידי אכילת עצמות. אם לא מצויות די עצמות של בעלי חיים הפזורות על פני השטח הרי שהדרבנים חופרים ומוציאים עצמות מקבריהם של בני אדם. גם מנהג זה לא מאהיב אותם באזורים שבהם הקבר אינו אלא מעט אדמה מהודקת. באזורים של העולם השלישי הדרבן "מתחרה" על נישה זו עם הצבוע המומחה באכילת עצמות.

 

הדרבן בפולקלור:

כאשר מטיילים באזורים בהם חיים דרבנים, ניתן למצוא את דרבנותיהם הפזורות בשטח. על רקע זה נולדו סיפורי עם, שאינם דווקא נכונים. כך למשל בכל אזורי תפוצתם של דרבנים, מהודו ועד אפריקה, מספרים כל השבטים ותושבי הערים כי הדרבנות שאנו מגלים הם עדות לקרב שהתרחש במקום בין דרבן לטורף ובמהלכו הדרבן "ירה" את קוציו על אויבו. לאמיתו של דבר, הדרבן אינו משליך את דרבנותיו אלא רץ לאחור לעבר אויבו תוך שהוא נועץ בו את קוציו. בנוסף, מאחר והדרבנות הן שערות, הרי שמידי יום חלקן מזדקנות ונושרות, כך שרוב הדרבנות שאנו רואים בטבע אינם אלא שיער זה שנשר באופן טבעי.

 

ייחודם של הדרבנים, והיותם בעל-חיים לילי, הולידו סיפורים רבים אודותם. כך למשל יש שבטים המאמינים בכוחות המרפא של גופם. במזרח התיכון יש שבטים הנוהגים לשתות את דם הדרבן כתרופה לאסטמה, באפריקה יש המבצעים דיקור בגב עם קוצי דרבן להורדת לחץ דם גבוהה ואצל הבדואים כבד הדרבן משמש כתרופה לעקרות אצל נשים.

 

משום שמעטים הסיכויים לפגוש דרבן בלילה, כאשר לוחם פוגש בו ומכריעו הוא מכריז על כך בתקיעת קוץ דרבן בשערו וכך הפכו הדרבנות לקישוט מבוקש בקרב השבטים הנילוטים במזרח אפריקה.

 

הדרבן כחיית מחמד

ניתן לגדל דרבנים כחיות מחמד. גור דרבן שגדל אצל בני אדם מגלה תאווה אדירה ליניקה ממזרק ובהמשך מבקבוק, הוא משמיע קולות בכי כל אימת שהארוחה מעט מתעכבת והוא נקשר לכל בני הבית תוך העדפה מוחלטת לאלה שהולכים יותר לעבר המקרר. מאחר ותקשורת מגע חשובה לדרבנים, הגור אוהב שילטפו אתו, נהנה לרבוץ לצד בעליו ורצוי לא להבהילו משום שאם הוא מופתע הוא רץ לאחור ונועץ את דרבנותיו הקטנים בגורם ההפתעה.

 


אוכלוסייה בסכנה

מאז החלה ההתיישבות היהודית בארץ ישראל בתחילת המאה הקודמת, הלכו וקטנו שטחי הטבע לטובת יישוב אוכלוסיית האדם, בניית צירי תעבורה ופיתוח שטחי חקלאות ותעשייה. מגמה זו פגעה ביונקים הגדולים בארץ, אך באופן יחסי כמעט ולא הסבה נזקים משמעותיים לדרבנים. אלה גילו גמישות אקולוגית תוך שהם לומדים להסתפק בתחומי מחיה לא גדולים, להתפרנס ממוצרי החקלאות בשולי השדות ואף לשכון בשולי הערים הגדולות (כך נצפו זוג דרבנים כשהם חוצים צומת ליד משכן הכנסת וזוג אחר פעל ממערה מלאכותית כלומר ממרתף של בית משותף ברמת השרון).

למרות כושר הסתגלות זה, ההצטמצמות הנוספת של שטחי המחייה מתחילה לתת את אותותיו בהקטנה משמעותית של אוכלוסיית הדרבנים. גם ציד בעזרת כלבים מביא לקיצן של אוכלוסיות רבות. רשות שמורות הטבע אסרה, אמנם, ציד דרבנים בתקופת הרבייה שלהם, אך לא ברור שדי בכך כדי להגן על קיומו של בעל חיים זה בארץ.

 

 

מחבר: פרופ' צבי סבר, אוניברסיטת אינדיאנפוליס, ארה"ב, חוקר דרבנים בישראל מזה 20 שנה

 

מאמרים נוספים:

 

סבר, צ. 1986. דרבנים בשולי הכרך. טבע וארץ, כ"ח/4: 33-35.

שנדר, נ. 1989. הנאמנות המין והדרבנים. מדע, ל"ג-1: 40-41.

סבר, צ..2003. הדרבנים- הורים טובים אך לא מתערבים. טבע הדברים, 98: 52- 71.

Sever, Z. and Mendelssohn, H. 1991. Spatial movement patterns of porcupines (Hystrix indica). Mammalia, 55: 487-500.

Sever, Z. and Mendelssohn, H. 1988. Copulation as a possible mechanism to

maintain monogamy in porcupines, Hystrix indica. Anim. Behav. , 36: 1541-1542.

 





חזרה לעמוד הקודם
חזרה לעמוד הראשי של האנציקלופדיה

חדשות
דעות
כלכלה
ספורט
צרכנות
תרבות ובידור
רכילות Pplus
מחשבים
בריאות
ירוק
יהדות
תיירות
רכב
אוכל
יחסים
סרטים
הוט
כלכליסט
משחקים
מקומי
לימודים
מדע
לאישה
דרושים
ynet-shops
ynettours
winwin
בעלי מקצוע
ביגדיל
 

אודות ועזרה
כתבו אלינו
עזרה
מדיניות פרטיות
תנאי שימוש
מפת האתר
ארכיון
מרכזי המבקרים
Israel News
 
אודות האתר
RSS
הפוך לדף הבית
ynet בסלולר
ניוזלטרים
פרסמו אצלנו
אנציקלופדיה
באבלס
ערוצי תוכן
חדשות
כלכלה
ספורט
תרבות
בריאות
מחשבים
נופש
Xnet
Yschool
יהדות
דעות
צרכנות
תיירות
אוכל
רכב
בעלי חיים
שופינג לאשה
כיכר השבת
יחסים
אסטרולוגיה
מעורבות
ירוק
לאשה
דילים
ynetArt
kick
כלכליסט
בלייזר
רכילות Pplus
מנטה
משחקים
mynet
מפות
פרוגי
כלים ושירותים
קניות
מניות
דרושים
מחירון רכב
דירות להשכרה
קופונים
זיכרונט
ידיעות בתי ספר
ידיעות אחרונות
דירות למכירה
לוח רכב
יד שניה
בעלי מקצוע
משחקים Games
עברית
דירות חדשות


YIT  - פיתוח אינטרנט ואפליקציותApplication delivery by radwarePowered by Akamaiהאתר פועל ברישיון אקו"םהאתר פועל ברישיון תל"יאקטיב טרייל
-nc  כל הזכויות שמורות לידיעות אינטרנט ©