אינטרנט  |  ynet  |  בעלי מקצוע  |  קניות  |  ספקים למשרד

   חדשות תוכן ועדכונים 24 שעות - Ynet


אדולף היטלר
אדולף היטלר צילום: איי פי
 
היטלר, במדים נאציים, מצדיע לחייליו
היטלר, במדים נאציים, מצדיע לחייליו 
 
היטלר מתקבל ע"י תומכיו, 1933
היטלר מתקבל ע"י תומכיו, 1933 
 
אדולף היטלר (במרכז) עם יוזף גבלס (מימין) ופרנץ פון פפן (משמאל)
אדולף היטלר (במרכז) עם יוזף גבלס (מימין) ופרנץ פון פפן (משמאל) 
 
היטלר במפגש עם ראש ממשלת בריטניה, נוויל צ'מברליין, 1938
היטלר במפגש עם ראש ממשלת בריטניה, נוויל צ'מברליין, 1938 
 
היטלר עם "נוער היטלר", 1945
היטלר עם "נוער היטלר", 1945 
 
יין הפירר. בקבוקי יין עם תוויות בדמותו של היטלר בבר ברומא, 2003
יין הפירר. בקבוקי יין עם תוויות בדמותו של היטלר בבר ברומא, 2003  צילום: רויטרס
 
 פורמט להדפסה  הדפס

אתרים נוספים
 התבטאויות של היטלר על השמדת העם היהודי


ערכים קשורים
 אוסטריה-הונגריה
 אנטישמיות
 גזענות
 סוציאליזם
 מלחמת העולם הראשונה
 לוחמת אב"כ
 נאציונל-סוציאליזם
 הסכם ורסיי
 יוזף גבלס
 הרמן גרינג
 שטירמר
 אינפלציה
 אריך לודנדורף
 דרוויניזם חברתי
 הסכמי לוקרנו
 חבר הלאומים
 חבל הסודטים
 ס"ס
 היינריך הימלר
 רייכסטג
 השפל הכלכלי הגדול
 פאול פון הינדנבורג
 מחנות ריכוז והשמדה
 גסטאפו
 הקיסרות הרומית הקדושה
 ניו דיל
 משחקים אולימפיים
 שואה
 הפתרון הסופי
 חוקי נירנברג
 עלייה
 ליל הבדולח
 פציפיזם
 רומה
 אווגניקה
 הכנסייה הקתולית הרומית
 פרוטסטנטיות
 ריכרד שטראוס
 ורנר קרל הייזנברג
 אלברט איינשטיין
 דוויד הילברט
 משפחת קרופ
 בניטו מוסוליני
 מלחמת האזרחים בספרד
 פרנסיסקו פרנקו
 יואכים פון ריבנטרופ
 אנשלוס
 נוויל ארתור צ'מברליין
 הסכם מינכן
 סר וינסטון צ'רצ'יל
 צ'רלס לינדברג
 ג'ון פיצג'רלד קנדי
 פרנקלין דלנו רוזוולט
 מלחמת רוסיה-יפן
 מלחמת העולם השנייה
 ארווין רומל
 תעלת סואץ
 נפוליאון ה-1 בונפרט
 הקרב על בריטניה
 קרב פרל הרבור
 מבצע אוברלורד
 מוהנדס קרמצ'נד גנדי
 ניאו נאציזם
 גרמניה


תחומים קשורים
 היסטוריה יהודית
 היסטוריה צבאית
 המאה ה-20 ואילך


 
 
 

אדולף היטלר


Hitler, Adolf

ראשית דרכו |  הקמת המפלגה הנאצית |  מיין קמפף |  התארגנות המפלגה הנאצית |  עליית היטלר לשלטון |  ביסוס הנאציזם בגרמניה |  החיים בגרמניה הנאצית |  רדיפות הנאצים |  התחמשות ואיחוד העמים דוברי הגרמנית |  וינה ומינכן |  לקראת מלחמה |  היטלר במלחמת העולם השנייה |  היטלר במבט לאחור |  מידע נוסף

אדולף היטלר (1889 - 1945) שליט גרמניה בין 1933 ל-1945, שהוליך את ארצו למלחמת העולם השנייה וניצח על  שואת יהודי אירופה; בהיסטוריה של עם ישראל נזכר שמו לדראון עולם, ובתולדות העולם הוא נמנה עם השליטים רוצחי-ההמונים הידועים ביותר לשמצה.

 


ראשית דרכו

אדולף היטלר נולד בעיירה בראונאו אם אין (Braunau am Inn) באוסטרו-הונגריה, בן רביעי לפקיד מכס בכיר בשם אלויז היטלר. (אביו של היטלר נשא בילדותו את השם שיקלגרובר [Schicklgruber], אך שינה אותו להיטלר ב-1876, בתעתוע מוזר של הגורל; כפי שאמר לימים היטלר עצמו, ספק רב אם אדם בעל שם מגוחך כמו שיקלגרובר היה מסוגל לעלות לגדולה בגרמניה.)

 

היטלר - דיוקן
נקודות ציון בחייו
מקום לידה העיירה בראונאו אם אין (Braunau am Inn) באוסטרו-הונגריה
1903 אביו מת ומשפחתו יורדת מנכסיה
1914 מתגייס לצבא גרמניה ונלחם במלחמת העולם הראשונה
9 בנובמבר 1923 מנהיג הפיכה כושלת במינכן ("פּוּטש בית הבירה"), מתוך כוונה להשתלט על גרמניה
1923 - 1924 לאחר כישלון ההפיכה, נאסר לתשעה חודשים, במהלכם מחבר את הכרך הראשון של ספרו "מַיין קַמפּף"
1928 המפלגה הנאצית נכנסת לראשונה לרייכסטג - פרלמנט גרמניה
1932 מתמודד ומפסיד בבחירות למשרת נשיא גרמניה
1933 מקים ממשלה חדשה ומתמנה לראש ממשלת (קנצלר) גרמניה
1933 מפקיע את סמכויות החקיקה מידי הרייכסטג ולמעשה משתלט על המדינה
1934 ליל הסכינים הארוכות - פועל נגד מתנגדיו במפלגה הנאצית
1934 מכריז על הקמת "הרייך השלישי שיעמוד על מכונו 1,000 שנה", ועל עצמו כ"פירר" - מנהיג - לרייך הזה
1935 נחקקים חוקי נירנברג, ששללו מיהודי גרמניה את אזרחותם והטילו עליהם מגבלות שונות
1936 כורת ברית, "הציר רומא-ברלין," עם שליט איטליה, בניטו מוסוליני
1938 נוטל לידיו את הפיקוד על כוחות הצבא של גרמניה.

מרס 1938 מוביל את סיפוחה של אוסטריה לגרמניה (האנשלוס)
ספטמבר 1938 חותם מול צרפת, בריטניה ואיטליה על הסכם מינכן
1 בספטמבר 1939 מורה לצבא גרמניה לפלוש לפולין ובכך פותח למעשה במלחמת העולם השנייה
1939 - 1945 מנהל באופן אישי את מהלכי המלחמה, עד לפרטים קטנים
20 ביולי 1944 ניצל מפיצוץ מטען חבלה שטמנה חבורת קצינים בכירים שקשרו להתנקש בחייו
30 באפריל 1945 לאחר כניסת הצבא הסובייטי לברלין, מתאבד בבונקר עם אהובתו אווה בראון

 

היטלר הצטיין בלימודיו בבית הספר היסודי, ואביו ביקש לשלוח אותו לגימנסיה ריאלית שתכשיר אותו לקריירה בשירות הממשלתי, אף שהיטלר עצמו ביקש להיות צייר. הוא היה תלמיד גרוע בגימנסיה, ומאז ואילך בז למשכילים ולאינטלקטואלים. עם מות אביו ב-1903 ירדה משפחתו מנכסיה, והיטלר עזב את בית הספר התיכון בתום כיתה ט' (1905) ולא חזר עוד לספסל הלימודים, אם כי הרבה בקריאה ובצפייה באופרות. מותה של אמו בסוף 1907 הכה אותו קשות.

 

במשך השנים הבאות הלך בטל, ובתקופה זו החל לגבש את עמדותיו הפוליטיות: לאומנות גרמנית קיצונית, שנאה לקיסרות האוסטרו-הונגרית מרובת העמים, שנאת זרים ואנטישמיות. הוא עקר לווינה וביקש להתקבל ללימודים באקדמיה לאמנות שלה, אך נכשל בבחינות הכניסה. למרות זאת נשאר בווינה כצייר רחוב, חי על הירושה המעטה שהשאיר לו אביו, וכשאזלה נעשה חסר-בית פשוטו כמשמעו. בבית המחסה לחסרי-בית בווינה נחשף היטלר לתיאוריות הגזעניות שרווחו אז באירופה, למד לשנוא את הסוציאליזם, והעמיד את שנאתו ליהודים ולשאר הזרים על בסיס "מדעי" - תורת הגזע הארי העליון, המתמודד על השלטון בעולם עם גזעים נחותים.

 

כעבור זמן-מה החל היטלר להתפרנס ממכירת תמונות, אך הוסיף להתגורר בבית-המחסה. ב-1913 קיבל צו גיוס לצבאה של אוסטרו-הונגריה השנואה עליו, וברח למינכן שבגרמניה. הוא הוסגר לאוסטריה, אך נמצא בלתי-כשיר לשירות מטעמי בריאות וחזר לגרמניה. כעבור זמן קצר פרצה מלחמת העולם הראשונה, והיטלר התנדב מיד לשירות בגדוד בוורי. הוא שירת בחזית המערבית, אך לא עלה בסולם הדרגות מעבר לדרגת רב"ט. עם זאת, הוא זכה פעמיים בעיטורי גבורה - "צלב הברזל" דרגה שנייה, ואחר כך דרגה ראשונה. את העיטור האחרון, הנדיר מאוד, ענד כל ימיו (ראו מימין, תמונה שנייה מלמעלה). היטלר נפצע פעמיים במהלך המלחמה; בפעם השנייה, כחודש לפני תום המלחמה, התעוור זמנית מפגיעת גז חרדל במהלך המתקפה הבריטית הגדולה באיפר.

 

הידיעה על סיום המלחמה מצאה את היטלר בבית-חולים צבאי. הוא החליט מיד כי גרמניה הובסה בגלל בגידתם של הקומוניסטים, הדמוקרטים והיהודים - זו היתה בדיית "הסכין בגב האומה" הנפוצה, שעליה בנה את ראשית הקריירה הפוליטית שלו. הוא נשאר בצבא אחרי תום המלחמה, והודות לעמדותיו בשאלה זו נעשה קצין חינוך בגדוד שחנה במינכן.

 


הקמת המפלגה הנאצית

תוהו ובוהו פוליטי מוחלט התחולל בגרמניה מאז נפילת הקייזר ועד להקמתה של רפובליקת ויימר (ובמידה לא-מבוטלת, גם אחר כך). הצבא בחש בקלחת, ואחד מתפקידיו של היטלר במחלקה המדינית-חינוכית של צבא גרמניה שלאחר המלחמה היה מעקב אחר קבוצות פוליטיות שונות, שהיו רבות מספור בימים ההם. כך נקלע בספטמבר 1919 לאספה של גוף שנקרא "מפלגת הפועלים הגרמנית" והתוודע למנהיג הקבוצה - נפח בשם אנטון דרֶקסלֶר, מייסד המפלגה שנקראה לימים "מפלגת הפועלים הגרמנית הנאציונל-סוציאליסטית", או בקיצור "המפלגה הנאצית". יש להעיר כבר כאן כי המלה "סוציאליזם" בשם המפלגה, לא היה לה ולא כלום עם הרעיון הסוציאליסטי המוכר.

 

רעיונותיו של דרקסלר קסמו להיטלר, והוא הצטרף למפלגה הזעירה. היו בה רק כ-40 חברים באותה עת, אך שניים מהם היו עתידים למלא תפקידים חשובים בהמשך הדרך: ארנסט רֶם, ראש הס"א, קצין צבא בדרגת סרן, ודיטריך אקרט (Eckart), משורר ששהה כמה שנים בבית חולים לחולי רוח, ונעשה יועצו של היטלר לענייני אידיאולוגיה.

 

אף שבתחילה התכוון היטלר לייסד מפלגה משל עצמו, הוא נטל לידיו את הקבוצה הדלה שהזדמנה לו והפך אותה בתוך שנים ספורות למפלגה מאורגנת ומגובשת, שהיתה עתידה לשלוט בגרמניה ביד ברזל.

 

כבר בתחילת 1920 עלה בידו לארגן עצרת רבת משתתפים, שבה הציג את מצע המפלגה. חלקים מהמצע הזה מימש ככתבם וכלשונם בשנים הבאות - איחודו הפוליטי של העם הגרמני בגבולות מדינה יחידה, ביטול הסכמי ורסיי, הקמת שלטון חד-מפלגתי בגרמניה ועוד; סעיפים אחרים, שנועדו לפנות למעמד הפועלים, נזנחו עד מהרה. במרס 1920 שוחרר היטלר מהצבא, והתמסר לטיפוח מפלגתו.

 

באותה עת הגה היטלר רעיון מבריק - אימוץ צלב הקרס כסמל המפלגה. הסמל הקדום הזה העניק למפלגתו תחושה של לכידות שלא היתה מצויה כמעט בשום מפלגה אחרת בגרמניה של אותם ימים. שורות המפלגה הנאצית הלכו והתרחבו, ואחת הפעילויות העיקריות שלה היתה שיבוש פעילויותיהן של מפלגות אחרות, בעזרת חבורת הבריונים שהקים רם - הס"א. בדצמבר 1920 רכש היטלר עיתון בשם פלקישר באובכטר (Völkischer Beobachter), שנעשה ביטאון המפלגה; נראה שהרכישה מומנה מקרנות סודיות של הצבא. עורך העיתון היה אלפרד רוזנברג, ויוזף גבלס פרסם בו את מאמריו האנטישמיים החריפים ביותר.

 

חוג מקורביו של היטלר הלך והתרחב, והצטרפו אליו הן אחדים מהאישים שמילאו לימים תפקידים בכירים ברייך השלישי - רודולף הס, הרמן גרינג, יוליוס שטרייכר (מייסד השבועון דר שיטרמר ועורכו) ואחרים - והן כמה אנשי עסקים עשירים, שכספיהם אפשרו את התרחבות פעילותה של המפלגה הנאצית. ביולי 1921, אחרי שגבר היטלר על כמה מתנגדים בשורות המפלגה (וביניהם מייסדה דרקסלר), קבע את "עקרון המנהיג" (Führerprinzip): למפלגה (ובהמשך, למדינה) מנהיג יחיד שעל פיו יישק כל דבר. יש לציית לו בכול, ואין לערער על סמכותו. העבריינים ייענשו בכל חומרת הדין.

 

בינתיים הדרדרה רפובליקת ויימר מדחי אל דחי. השילומים שנכפו על גרמניה בהסכם ורסיי הביאו להתמוטטות המארק ולאינפלציה משתוללת, אחת הגרועות בהיסטוריה. גרמניה פיגרה בתשלומיה לצרפת, ולכן השתלט הצבא הצרפתי על חבל הרור (Ruhr), איזור התעשייה החשוב ביותר של גרמניה. היתה זו הזדמנות פז, בעיניו של היטלר, והוא חש לנצלה.

 

ב-9 בנובמבר 1923 ניסו היטלר וחבריו לחולל הפיכה במינכן ("פּוּטש בית הבירה"), מתוך כוונה להשתלט על בווריה, ובעקבות זאת על כל גרמניה. חבר אליהם גנרל אריך לודנדורף, גיבור מלחמת העולם. ההפיכה נכשלה, והיטלר הועמד לדין; הוא ניצל את משפטו כבימה הרחבה ביותר שהזדמנה לו עד אז להבעת דעותיו הפוליטיות והגזעניות, ובסופו של דבר נידון לחמש שנות מאסר. אך הוא ישב בכלא רק תשעה חודשים, ובמהלכם חיבר את הכרך הראשון של ספרו "מַיין קַמפּף" ("מאבקי"). את הכרך השני חיבר אחרי שחרורו (למען הדיוק, היטלר לא כתב את הספר, אלא הכתיבו לרודולף הס). הכנסותיו של היטלר ממכירת הספר, וכן מכתיבת מאמרים ומנאומים בתשלום, היו מקור פרנסתו היחיד עד עלותו לשלטון.

 


מיין קמפף

"מיין קמפף" היה מסמך יוצא דופן. ספר עב-כרס (782 עמודים), מבולבל וקשה לקריאה, אך נמצאו בו כל רעיונותיו המרכזיים של היטלר, ואף פורטה תוכניתו להגשימם. למעשה, הספר חזה את מהלך ההיסטוריה הגרמנית מ-1933, שנת עלייתו של היטלר לשלטון, עד 1942, שאז החלו תוכניותיו להשתבש. אך דומה שאיש מחוץ לגרמניה לא התעמק בו, גם אחרי שנעשה היטלר שליט יחיד בארצו. ויליאם שיירר, מחבר "עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי", כתב: "מדוע היה איפוא העולם מופתע כל-כך כשיצא הקאנצלר היטלר, שנים מעטות בלבד לאחר מכן, להגשים מטרות אלו?" הציטטות הבאות לקוחות מספרו של שיירר, בתרגומו של ח' גליקשטיין.

 

הגזע הארי היה מאז ומעולם גזע אדונים: "כל התרבות האנושית, כל תוצאות האמנות, המדע והטכנולוגיה שאנו רואים לפנינו כיום הן כמעט אך ורק פרי ייצורו של הארי... הוא בלבד היה המייסד של כל האנושות הגבוהה יותר ועל כן מייצג את האב-טיפוס של כל מה שאנו מבינים במלה 'אדם'." והגזע הארי הגיע למעלה זו מתוך מלחמה מתמדת בגזעים הנחותים ממנו; למעשה, הצלחתו במלחמה זו היא הוכחת עליונותו והצדקתה, ברוח הדרוויניזם החברתי: "אין זה מקרה שהתרבויות הראשונות קמו במקומות אשר בהם הארי, בהתנגשויותיו עם אנשים נחותים ממנו, שעבדם וכפפם לרצונו... כל זמן שקיים בידו באכזריות את עמדת האדונים, לא זו בלבד שנשאר אדון, אלא גם היה שומר התרבות ומטפחה."

 

על רקע זה עוסק הספר במושג ה"פולק" (Volk), מונח מרכזי אך קשה לתרגום: לא רק עם, או אומה, אלא גם קהילה מאוחדת בזיקתה לדם ולאדמה. הפילוסופיה הפולקיסטית "מרגישה עצמה מחויבת לעשות למען נצחון הטובים והחזקים יותר, ודורשת כניעת החלש והנחות בהתאם לרצון הנצחי השליט בתבל." כיוון שכך, "המדינה הפולקיסטית... צריכה להעמיד את הגזע במרכז חייה. עליה לדאוג שיהיה טהור... עליה לתת דעתה לכך שרק הבריאים יולידו ילדים." ועוד, המדינה הפולקיסטית אינה יכולה להתנהל בדרך הדמוקרטית; את מקומה של זו צריך לתפוס עקרון המנהיג: "אין צורך בהחלטות רוב, אלא רק באנשים אחראים... ההחלטה תיעשה על-ידי איש אחד... רק לו בלבד הסמכות והזכות לצוות." [ההדגשה במקור.]

 

המטרה החשובה ביותר של המדינה הפולקיסטית הארית, דהיינו גרמניה, היא הגדלת "מרחב המחיה" (Lebensraum) של העם הגרמני, על ידי התפשטות מזרחה. "רק מרחב מספיק כל צרכו על האדמה הזאת מבטיח לאומה חופש קיום. [התנועה הנאצית חייבת] למצוא אומץ ולגייס את עמנו ואת כוחו למען התקדם בדרך אשר תביא את העם הזה ממרחב-מחייתו המוגבל הנוכחי אל אדמה וקרקע חדשות. ... מה שלא ישיגו דרכי-ידידות, יהיה על האגרוף לקחת." וממי? "אנו יכולים בראש וראשונה לחשוב רק על רוסיה ועל מדינות הגבול הווסאליות שלה."

 

אין צורך לומר שרבים מעמודי הספר יוחדו להשתלחויות אנטישמיות: היהודים תוארו בפי היטלר כתת-אדם (Untermenschen), כטפילים הרסניים וכאויביו הנצחיים של הגזע הארי. הוא סיפר כיצד ראה יהודים לראשונה, בבואו לווינה: "בכל מקום שבאתי, התחלתי לראות יהודים, וככל שהרביתי לראות, כן נבדלים נעשו בעיני משאר בני אדם." עד מהרה עמד על "הכתם המוסרי של  'העם הנבחר' הזה... האם היתה איזו צורה של זוהמה, הפקרות... בלי שלפחות יהודי אחד יהיה מעורב בה? אם תחתוך אפילו בזהירות במורסה כזאת תמצא, כתולעת בגוויה מרקיבה, לעתים קרובות מופתע מחמת האור הפתאומי -- יהודון!" וכך "התחלתי לשנוא אותם... בשבילי היתה זו התקופה של ההתעוררות הרוחנית הגדולה ביותר שפקדה אותי אי-פעם. חדלתי להיות קוסמופוליטן רפה-רגליים ונעשיתי אנטישמי."

 


התארגנות המפלגה הנאצית

היטלר שוחרר ממאסרו בסוף 1924, ומצא את מפלגתו בכי רע. בעקבות משפטו ומאסרו הוצאה המפלגה הנאצית אל מחוץ לחוק, ואף הוטל עליו איסור לנאום בפני קהל. רוזנברג, שבידיו הפקיד את המפלגה, היה מנהלן גרוע ולא השכיל ללכד את שורות המפלגה ולהרחיבה במחתרת. ויתר על כן, מצבה של רפובליקת ויימר השתפר פלאים: תוכנית חירום כלכלית שמה קץ לאינפלציה המשתוללת, בעלות הברית חתמו על הסכם שילומים חדש שלא הכביד כל כך על המשק הגרמני, והסכמי לוקרנו ייצבו את המצב הגיאופוליטי באירופה, ואף סללו את הדרך להצטרפות גרמניה לחבר הלאומים. החיים בגרמניה חזרו לתקנם.

 

כיוון שלא היה בידו להופיע ברבים, ייחד היטלר את כל מרצו לארגון המפלגה. מספר חבריה עמד רק על 27,000 בסוף 1925, אבל התחיל לעלות בהדרגה: ב-1929 כבר היו בשורותיה 178,000 איש; לנשים ולילדים הוקמו תנועות מקבילות - "נוער היטלר" ו"אגודת הילדות הגרמניות" לבני הנעורים, "אגודת הנשים הנאציונל-סוציאליסטיות" לנשים. כן הוקמו אגודות נאציות לבעלי מקצועות שונים, ובכלל זה אמנים ואנשי רוח.

 

מבנה המפלגה היה מדרגי, כמובן. גרמניה חולקה לאזורים (gaue), ובראש כל אחד מנהיג אזורי (gauleiter). האזורים חולקו שוב ושוב ליחידות משנה קטנות יותר, עד לרמת הכפר או השכונה העירונית. יצוין כי מלכתחילה הוקמו "גאואה"  גם לאזורים שתושביהם דוברי גרמנית מחוץ לגבולות גרמניה - אוסטריה, דנציג, חבל הסודטים בצ'כוסלובקיה - וכן לחבל הסאר בגבול צרפת, שהיה כפוף לניהול חבר הלאומים מתוקף הסכמי ורסיי. מרכז המפלגה היה עדיין בבווריה, בסיס התמיכה העיקרי בהיטלר. הוקמו בו מחלקות למעקב אחר משרדי הממשלה השונים, מתוך כוונה ליצור מדינה בתוך מדינה, וכן מחלקות שכל תפקידן לשבש את פעילות הממשלה ואת סדרי החיים בגרמניה, ומחלקת תעמולה, שבראשה התייצב בסופו של דבר יוזף גבלס - לא לפני שמילא תחילה תפקיד חיוני מאין כמוהו כגאולייטר של ברלין: הוטל עליו לבסס את התנועה הנאצית בבירת גרמניה, והוא עשה זאת.

 

מראשית דרכה היתה למפלגה הנאצית זרוע צבאית-למחצה, הס"א - החולצות החומות - שהשליטה סדר באספותיה, שיבשה את פעילותן של מפלגות אחרות ו"טיפלה" ביריביו של היטלר בשורות המפלגה. אך הוא לא הסתפק בקבוצה זו של בריונים, והקים זרוע צבאית-למחצה נוספת, ס"ס, החולצות השחורות - שאנשיה נשבעו אמונים לו אישית, ושימשו בתחילה כמשמר הראש שלו. בראשה העמיד את היינריך הימלר, איכר שעסק בגידול תרנגולות עד אז.

 

ב-1928, כשהיתה מפלגתו מאורגנת די צורכה, קיבל היטלר החלטה אסטרטגית חשובה: להצטרף למערכת הפוליטית הדמוקרטית של גרמניה, בכוונה להשתלט עליה מתוך ציות לכלליה. היטלר עצמו היה מנוע מלהיבחר, משום שכבר ב-1925 ויתר על אזרחותו האוסטרית, אך לא קיבל אזרחות גרמנית. הוא נותר בלא נתינות עד 1932, שאז נעשה נתין גרמני מכוחו של תכסיס מחוכם - מדינת בראונשווייג מינתה אותו ל"נספח בשגרירות בראונשווייג בברלין". כך קיבל היטלר אוטומטית אזרחות בבראונשווייג, ונעשה אזרח גרמניה כשנה לפני שנעשה שליטהּ.

 

בבחירות של 1928 זכתה מפלגתו של היטלר בשלושה אחוזים מהקולות ובתריסר מושבים ברייכסטג (הפרלמנט הגרמני), שם היתה הסיעה הקטנה ביותר. אולם אז פרץ בארצות הברית השפל הכלכלי הגדול, ועד מהרה פגע קשות בגרמניה.

 

 


עליית היטלר לשלטון

המשבר הכלכלי הגדול החל בהתמוטטות הבורסה בוול סטריט ב-24 באוקטובר 1929, ובטרם יצאה השנה, חשה גרמניה את התוצאות במלוא חומרתן. היחלצותה מהמשבר של תחילת שנות ה-20 נשענה על מלוות חוץ, בעיקר מארה"ב, שפסקו עתה; בה בעת היה עליה לשלם את חובותיה הקודמים. דעיכת הסחר העולמי פגעה ביצוא שלה, והאינפלציה חזרה להשתולל. בקיץ 1930 היו בגרמניה מיליוני מובטלים, ורבים מהם חשבו שהיטלר הוא האיש שיחלצם ממצוקתם.

 

וכך, בבחירות של ספטמבר 1930 זכו הנאצים ב-107 מושבים ברייכסטג, ונעשו הסיעה השנייה בגודלה (אחרי מפלגת המרכז הקתולית). התמיכה בהם התרחבה במהירות, ולא רק בקרב המוני העם, אלא בחוגי העסקים הגדולים מזה ובחוגי הצבא מזה: בשני המחנות חשבו רבים שהיטלר ימציא פתרון לבעיותיהם. הגם שהיטלר היה עדיין בזוי בעיני רוב הגרמנים, מימנו אותו עתה גדולי התעשיינים והבנקאים.

 

עליית המפלגה הנאצית, שקראה בין היתר לשמיטה חד-צדדית של כל חובות החוץ של גרמניה, גרמה לבריחת ההון הזר ולהחרפת המשבר הכלכלי. בנקים החלו מתמוטטים בזה אחר זה. הקנצלר (ראש הממשלה) היינריך ברינינג (Brüning) לא היה מסוגל לגבש רוב ברייכסטג לשום תוכנית שהציע, ונאלץ לשלוט באמצעות צווים שפרסם בשמו הנשיא הינדנבורג, גיבור מלחמת העולם, שהיה עתה ישיש בן 84. ב-1932, זמן קצר אחרי שנעשה אזרח גרמניה, התייצב היטלר לבחירות לנשיאות נגד הינדנבורג, וזכה ב-30 אחוז מהקולות. הינדנבורג לא זכה ברוב מוחלט, כדרוש, ורק בסיבוב השני גבר על היטלר.

 

ברינינג סולק מן הזירה, ואת מקומו תפס פרנץ פון פפן, גם הוא איש מפלגת המרכז הקתולית, שלא נהנה מכל תמיכה ברייכסטג ושלט באמצעות צווים נשיאותיים. הראשון שבהם פיזר את הרייכסטג והכריז על בחירות חדשות, ב-31 ביולי 1932. הנאצים זכו ב-230 מושבים, ונעשו הסיעה הגדולה ביותר בבית, אם כי לא היה להם רוב ברייכסטג בן 608 הצירים. פפן סירב לפנות את מקומו להיטלר, והלה הביא להפלת ממשלתו בהצבעת אי-אמון. למשך זמן קצר מילא את תפקיד הקנצלר גנרל בשם קורט פון שלייכר (von Schleicher), אך גם הוא לא היה מסוגל לשלוט. בחירות נוספות נערכו בנובמבר 1932, והנאצים איבדו - לראשונה - מעט מכוחם. מספר ציריהם ברייכסטג עמד עתה על 196, אך הם נותרו הסיעה הגדולה ביותר. ועדיין לא היה שום אדם מסוגל לשלוט בגרמניה.

 

הפתרון שמצא פפן, והציעוֹ להינדנבורג, מלמד עד כמה לא השכילו גדולי גרמניה להבין מיהו היטלר ומה מטרותיו: פפן הציע להקים ממשלה בראשות היטלר, שרוב חבריה יהיו לא-נאצים. למעשה, מלבד ראשות הממשלה לא יהיה בידי הנאצים אף תיק חשוב אחד. בדרך זו, קיווה פפן, יוכל הוא כסגן הקנצלר "לנהל" את היטלר. וכך, ב-30 בינואר 1933 הטיל הינדנבורג על היטלר להקים ממשלה חדשה. כאשר התפכחו לבסוף פפן ומרעיו, כבר היה מאוחר מדי.

 


ביסוס הנאציזם בגרמניה

עם עלייתו לשלטון, פעל היטלר במהירות הבזק להשלטת הנאציזם על גרמניה כולה. הוא הכריז מיד על בחירות חדשות, שנקבעו ל-5 במרס 1933, והחל להפעיל את מנגנון המדינה, לצד הס"א והס"ס, נגד המפלגות היריבות, ובראשן המפלגה הקומוניסטית והמפלגה הסוציאל-דמוקרטית, שכוחן המשותף (231 מושבים) עלה על כוח הנאצים, אלא שהן שנאו זו את זו יותר מכפי ששנאה כל אחת מהן את הנאצים.

 

ב-27 בפברואר פרצה שריפה בבניין הרייכסטג. הנאצים הזדרזו להאשים את הקומוניסטים ושאר אויבי המדינה, והעמידו לדין שלושה מראשי הקומוניסטים (ביניהם גאורגי דימיטרוב, לימים ראש ממשלת בולגריה), וכן פירומניאק הולנדי בשם פן דר לווה, שאכן נכנס לבניין הבוער והעלה כמה מדורות קטנות משלו. רק כעבור שנים התברר שהס"א, בהוראת גרינג, הוא ששלח אש ברייכסטג. לפי שעה ביקש היטלר מהינדנבורג, וקיבל, צו שביטל את חירויות האזרח בגרמניה. בעקבות זאת נעצרו פעילים פוליטיים רבים מהמפלגות האחרות, וחלקם נשלחו למחנות ריכוז, שהוחל בהקמתם כבר ב-1933.

 

למרות כל זאת, הנאצים לא הצליחו לזכות ברוב בבחירות של ה-5 במרס, אלא רק ב-44 אחוז מהמושבים. כפתרון החליט היטלר להעביר ברייכסטג חוק הסמכה, שהפקיע מהבית את כל סמכויותיו ומסרן לממשלה לארבע שנים. רוב הצירים שהיה צפוי כי יתנגדו נעצרו בידי המשטרה, והחוק התקבל ב-23 במרס; רק הסוציאל-דמוקרטים התנגדו. גרמניה נעשתה נאצית.

 

ממשלת היטלר שלטה מעתה בלא פרלמנט, ופעלה בזריזות להשלטת הנאציזם בכל תחומי החיים בגרמניה: סמכויות המדינות השונות בוטלו ונמסרו לממשלה המרכזית: לראשונה בתולדות גרמניה, היא נעשתה מאוחדת במלוא מובן המלה. המשטרה הגרמנית, שעד אז היתה מפוצלת לשלוחות שהיו כפופות למדינות השונות, אורגנה כגוף ריכוזי בעל שם חדש, גסטפו. המפלגות השונות התפרקו מרצון, ובעקבותיהן האיגודים המקצועיים: ב-1 במאי 1933 ערכו הנאצים חגיגות פאר לציון יום העבודה הבינלאומי, וכינסו לשם כך את כל ראשי האיגודים בברלין. למחרת בבוקר עצרו אותם והשתלטו על ארגוניהם. בתוך פחות מחודש קיבלה עליה המפלגה הנאצית את ייצוג הפועלים כלפי המעבידים והממשלה. ב-14 ביולי הוכרז בצו על הפיכת גרמניה למדינה חד-מפלגתית. תוך כדי כך החלה דחיקת רגלי היהודים מכל תפקיד בחיי הציבור: כבר ב-1 באפריל 1933 הוטל חרם על חנויותיהם של יהודים.

 

אחדים מראשי המפלגה, ורבים מתומכיה, ראו את המהלכים האלה כ"מהפכה ראשונה" - חיסול יריביהם משמאל; עתה ביקשו לפתוח ב"מהפכה שנייה" - נגד יריביהם בימין, ובעיקר חוגי העסקים והצבא. הם קראו להלאמת המפעלים הגדולים והבנקים, ולהשלטת הס"א על הצבא. אך היטלר ידע שעליו לקרב אליו את הימין הלא-נאצי - שעדיין היה מסוגל לסכל את תוכניותיו - ומנע זאת. על רקע זה התעוררה מתיחות בין מרכז המפלגה לבין הזרוע הצבאית-למחצה שלה, הס"א בראשות ארנסט רם, שמנתה עתה 2.5 מיליון איש. הקרע הלך והחריף, והיטלר העניק לס"ס, שהיה להלכה חלק מהס"א, מעמד עצמאי. בה בעת הקים גרינג, על דעתו של היטלר, כוח משטרה משלו. בליל ה-30 ביוני 1934, במה שזכה לכינוי "ליל הסכינים הארוכות", פעלו שתי הקבוצות האלה, בהנחייתו הישירה של היטלר, נגד הס"א. מאות הוצאו להורג, וביניהם ארנסט רם; רבים יותר נעצרו או גורשו מהארגון ומהמפלגה.

 

היטלר ניצל את ההזדמנות כדי להיפטר גם מאישים אחרים, שהיו שנואים עליו אם כי לא השתייכו לס"א, כמו הכומר ברנהרד שטמפלה שערך למענו את "מיין קמפף", אך לאחר מכן סר חינו. נראה שהאיש סיפר לרבים כי גֶלִי רָאוּבֶּל, אהובתו של היטלר (ובת אחותו-למחצה), שמתה בירייה ב-1931 אחרי שביקשה להיפרד ממנו, לא התאבדה כפי שנקבע רשמית, אלא נרצחה בידי היטלר עצמו, או הימלר.

 

ב-2 באוגוסט 1934 מת הנשיא הינדנבורג. היטלר הכריז מיד על איחוד סמכויות הנשיא והקנצלר בידיו. כעבור שבועיים העמיד היטלר את איחוד הסמכויות למשאל עם, שזכה בתמיכת 90% מהמצביעים. היטלר הכריז על הקמת "הרייך השלישי שיעמוד על מכונו 1,000 שנה",  ועל עצמו כ"פירר" - מנהיג - לרייך הזה. (הרייך הראשון היה הקיסרות הרומית הקדושה, והשני - הקיסרות שהוקמה ב-1871.) מעתה נדרשו כל בעלי המשרות הציבוריות, אזרחיות וצבאיות כאחת, להישבע אמונים להיטלר אישית.

 


החיים בגרמניה הנאצית

משביסס את שלטונו, עבר היטלר לצעדים הבאים שהתווה מלכתחילה ב"מיין קמפף". המצב הפוליטי בגרמניה, שעמד שנים בסימן אי-סדר גובל באנרכיה, התייצב בן-לילה כמעט. המצב הכלכלי השתפר אף הוא: הנהגת ה"ניו דיל" בארה"ב שמה קץ, אמנם בהדרגה, לשפל העולמי הקשה, אולם היטלר זקף את התאוששות גרמניה לזכות עצמו. הוא הסתייע בד"ר היילמר שכט, אשף הפיננסים שחילץ את גרמניה בשעתו מהאינפלציה המשתוללת של שנות ה-20, אם כי נפטר ממנו לאחר זמן, כדרך שנפטר מרבים אחרים שסייעו לו בדרכו.

 

ההישגים הכלכליים של המשטר הנאצי הסתמכו במידה רבה על ביזת ממונם של יהודים אמידים, ושל אחרים שהושלכו לכלא, וכן על המשמעת והסדר הצבאיים שהושלטו גם בקווי הייצור האזרחיים. בה בעת הקטין היטלר את ממדי האבטלה, בכך שגייס את המוני המובטלים ל"פרויקטים לאומיים", אזרחיים וצבאיים - לשון נקייה לעבודות דחק. ב-1937 נרשם, לראשונה זה זמן רב, מחסור בידיים עובדות בגרמניה. גרמניה נעשתה מוקד תיירות בינלאומי חשוב, במיוחד כאשר אירחה ברלין את המשחקים האולימפיים של 1936.

 

הציבור הגרמני העריץ את היטלר וראה בו מושיע לאומי. לאחר המלחמה התנערו גרמנים רבים מהיטלר וממפלגתו, והמשקיף התם היה עשוי לתהות מי בכל זאת הצביע בעד היטלר, לפני שנעשה קנצלר וגם אחר כך. בפועל, מדיניות הפנים והחוץ של היטלר היתה לרצון לרוב הגרמנים. מי שלא סבל בעצמו (משום שהיה יהודי, קומוניסט, הומוסקסואל או "בלתי-רצוי" מכל סיבה אחרת), ומי שהיה מסוגל להעלים עין ממצוקת ה"בלתי-רצויים", ידע חיים טובים בגרמניה הנאצית שלפני מלה"ע השנייה. הכלכלה פרחה, רמת החיים עלתה, הסדר הציבורי חזר למכונו, השפלות ורסיי נמחקו בזו אחר זו (כמתואר להלן), והכול נזקף לזכותו של ה"פירר".

 

היטלר עצמו כמעט לא עסק בענייני פנים; הוא הניחם בידי מקורביו, ורק הקפיד לכונן מנגנונים מקבילים שהגבילו זה את סמכויותיו של זה, למען לא ירכוש אדם אחר יותר מדי כוח. את עיקר מעייניו ייחד לחיזוק הצבא ולמדיניות החוץ שתגשים את חזון "מיין קמפף" בשלושה שלבים עיקריים: ריקון הסכמי ורסיי מתוכֶן, איחוד ה"פולק" הגרמני, והגדלת מרחב המחיה של גרמניה.

 

בניגוד לרבים אחרים מראשי הנאצים, חייו הפרטיים של היטלר היו כמעט סגפניים; הוא לא התעניין כלל בכסף ובשווה-כסף. הוא התנגד בחריפות לעישון, התנזר כמעט לגמרי מאלכוהול ותיאר את עצמו כצמחוני, אם כי נראה שלא הקפיד על כך בקיצוניות; הנשים בחייו היו מעטות. על נטיותיו המיניות הביזאריות נפוצו סיפורים שונים ומשונים, שלא זה המקום לדון בהם. זמן-מה אחרי התאבדותה (או רציחתה) של גלי ראובל, הכיר היטלר זבנית ממינכן בשם אווה בראון, שנעשתה פילגשו. הוא נשא אותה לאשה ביום האחרון לחיי שניהם.

 

המקום האהוב על היטלר, בכל גרמניה, היה אוברזלצברג, פונדק בראש הר מעל ברכטסגדן שבהרי האלפים, על גבול אוסטריה. הוא נהג לנפוש שם, וכשנעשה קנצלר רכשה המדינה למענו את הבית, שנקרא מאז "ברגהוף" (חצר [מלוכה] הררית). היטלר עשה שם חלק ניכר מזמנו, לאחר שהותקן במקום כל הדרוש לניהולה של גרמניה משם, אם כי מרכז שלטונו נמצא, עד הסוף המר, בלשכת הקנצלר שבלב ברלין.

 


רדיפות הנאצים

הגם שהיטלר כמעט לא עסק בענייני פנים, כאמור, היה תחום אחד שיצא מכלל זה: המדיניות הנאצית כלפי היהודים אזרחי גרמניה, ובהמשך - תושבי הארצות הכבושות. הדברים מתוארים בהרחבה בערך העוסק בשואה ובערכים נלווים, וכאן ייאמר רק זה: מכחישי השואה בימינו טוענים, בין היתר, שהיטלר לא ציווה על "הפתרון הסופי" ואף לא ידע עליו. הם מבקשים לשכנענו כי במדינה שהתנהלה לפי "עקרון המנהיג", האדם היחיד שעל פיו יישק כל דבר, עסקו רבים מבכירי השלטון - במשך שנים, ותוך ניצול משאבים חיוניים - בקנוניה אפלה וגדולת ממדים, שהוסתרה בהצלחה מעיני ה"פירר", ותכליתה להגשים מטרה שהוא הטיף לה בשצף קצף מראשית דרכו ועד סופה, פעמים רבות מספור. אשרי המאמין.

 

ב-15 בספטמבר 1935 נחקקו חוקי נירנברג ששללו מיהודי גרמניה את אזרחותם, אסרו עליהם להשתתף בחיי הכלכלה והתרבות והגבילו את צעדיהם בדרכים רבות אחרות, לרבות איסור על נישואים ועל יחסי מין עם בני הגזע הארי ובנותיו. יהודי גרמניה הלכו ואיבדו במהירות את אחיזתם בארץ שכה רבים מהם ראוה כמולדתם. רבים הושלכו למחנות ריכוז, שחלקם הפכו לימים למחנות השמדה. מעטים ירדו למחתרת ושרדו. אחרים עזבו את גרמניה לבלי שוב: חלקם עלו ארצה (העלייה החמישית), חלקם היגרו למדינות אחרות. רדיפת היהודים הגיעה לשיא חדש ב"ליל הבדולח" (9 בנובמבר 1938), הפוגרום הכלל-ארצי שציין, בדיעבד, את תחילת השואה.

 

בה בעת נרדפו גם אחרים: בעלי דעות פוליטיות שלא נראו למשטר, פציפיסטים, הומוסקסואלים, בני רומה (צוענים), ועוד ועוד. הונהגה גם מדיניות אווגנית של עיקור בכפייה של בעלי מומים תורשתיים, מפגרים בשכלם, חולי רוח ואחרים שלא הלמו את האידיאל הנאצי. מערכת המשפט נעשתה נאצית בן-לילה.

 

המשטר הנאצי רתם לעגלתו את הכנסיות הנוצריות השונות, את אמצעי התקשורת ואת חיי התרבות, האמנות והמדע. הכנסייה הקתולית שיתפה פעולה עם המשטר מלכתחילה, בעקבות הסכם (קונקורדט) שנחתם בין היטלר לבין האפיפיור פיוס ה-11 כבר ב-20 ביוני 1933. לימים היה האפיפיור עתיד להאשים את היטלר בהפרת תנאי הקונקורדט, שכן המדינה הנאצית לא יכלה לשאת את קיומו של מנגנון כנסייתי שאינו כפוף לה. אך הוא איחר את המועד. גם רוב הכנסיות הפרוטסטנטיות הלכו בתלם, ואלה מהן שסירבו לעשות כן נרדפו עד חורמה. ה"אידיאולוג" של היטלר, אלפרד רוזנברג, ניסח בימי המלחמה תוכנית להחלפת כל הכנסיות הנוצריות ב"כנסיית הרייך", שתציב את צלב הקרס במקום הצלב ואת "מיין קמפף" במקום התנ"ך והברית החדשה. התוכנית לא יצאה לפועל, אף שקיבלה את ברכתו של היטלר, משום שהמלחמה דחקה אותה לשולי סדר היום הנאצי.

 

אמצעי התקשורת המרובים שנפוצו בגרמניה עד 1933 נסגרו בזה אחר זה, מלבד אלה מהם שהשתייכו לנאצים מלכתחילה, או הצטרפו אליהם עם שינוי הזמנים. יוזף גבלס, שר התעמולה, ניצח על המערכת כולה: החוק קבע מי רשאי לעסוק בעיתונות, וכל הפרסומים נכפפו לצנזורה פוליטית. במשך כל שנות הרייך השלישי, מקורות המידע היחידים שעמדו לרשות הציבור הגרמני היו רשמיים, כלומר נאציים, שכן האזנה לתחנות רדיו זרות, או קריאת עיתונות חוץ, הוגדרו כעבירות חמורות.

 

תרבותה העשירה מאין כמוה של גרמניה טוהרה במהירות מיצירותיהם של יהודים ואחרים שלא היו לרוחו של המשטר, החל ב"ליל שריפת הספרים" בברלין (10.5.33). גבלס קבע את אמות המידה לתרבות "מקובלת", ומי שלא עמד בהן נאלץ, לכל הפחות, לחדול מיצירה. את עמדת הרייך השלישי כלפי התרבות בכלל היטיב לנסח הנס יוסט (Just), ראש לשכת הרייך לתיאטרון: "כל אימת שאני שומע את המלה 'תרבות', ניעור בי רצון לשלוח יד אל אקדחי." ואף על פי כן היו אנשי רוח דגולים שסיגלו עצמם למשטר הנאצי והוסיפו לפעול תחת כנפיו, כמו המוסיקאים וילהלם פורטוונגלר וריכרד שטראוס, המחזאי גרהרט האופטמן, המדען ורנר הייזנברג ורבים אחרים.

 

הנאציפיקציה של מערכת החינוך היתה מהירה אף היא, ועמדה בסימן הבוז שרחש היטלר לאינטלקטואלים ולמדענים. הוקמו סמינרים מיוחדים להכשרה מזורזת של מורים באידיאולוגיה הנאצית, ואין צורך לומר שהיהודים הורחקו מכל מוסדות החינוך והמדע. הפגיעה במוסדות המדע של גרמניה היתה אנושה, מה גם שלא רק היהודים סולקו, אלא גם כתביהם. לדוגמה, הומצא משהו שנקרא "פיסיקה גרמנית", כתחליף לפיסיקה המבוססת על תורת היחסות של איינשטיין היהודי; והיו גם "כימיה גרמנית", "מתמטיקה גרמנית" וכיו"ב.

 

שר החינוך הנאצי ברנרד רוסט (Rust), לשעבר מורה לא-מוצלח בהנובר, שאל ב-1935 את המתמטיקאי הדגול דוויד הילברט אם אמת היא שנגרם נזק כלשהו למתמטיקה באוניברסיטת גטינגן עקב סילוק היהודים. הילברט הקשיש, שכיבד רק את האמת הצרופה, השיב: "מתמטיקה בגטינגן? אין עוד מתמטיקה בגטינגן."

 


התחמשות ואיחוד העמים דוברי הגרמנית

מקום מרכזי במצעו של היטלר היה מחיקת "חרפת ורסיי", כפי שכינה את ההסכם ששם קץ למלה"ע הראשונה והטיל על גרמניה הגבלות רבות - בעיקר בתחום הצבאי והטריטוריאלי. כבר באמצע 1934 החל הצי בבניית אוניות מלחמה בתפוסה של 26,000 טון, אף שהסכם ורסיי הגביל את גרמניה לספינות של 10,000 טון ומטה. גרינג החל באותה עת בהקמת תשתית לחיל אוויר, שנאסר כליל על גרמניה מתוקף ההסכם, במסווה של אגודות חובבי דאייה. מפעלי קרופ, שנאסר עליהם במפורש לייצר נשק כלשהו, החלו לבנות טנקים. חברת הכימיקלים א"ג פרבן החלה לפתח שיטות סינתטיות לייצור גומי ובנזין, שכן גרמניה חסרה את חומרי הגלם הדרושים. ב-16 במרס 1935 - לכאורה, בתגובה על הארכת השירות הצבאי בצרפת - הכריז היטלר על גיוס חובה בגרמניה, מתוך כוונה להקים במהירות צבא של חצי מיליון איש (36 דיוויזיות). היתה זו ההפרה הבוטה ביותר של הסכמי ורסיי עד אז; חבר הלאומים, בריטניה וצרפת מחו בשפה רפה.

 

בתחום הטריטוריאלי, הצעד הראשון היה החזרת חבל הסאר העשיר בפחם לגרמניה. בהסכם ורסיי נקבע כי החבל ינוהל ע"י חבר הלאומים למשך 15 שנה, ואז ייקבע שיוכו לגרמניה או לצרפת במשאל עם. ב-13 בינואר 1935 נערך המשאל, והתושבים הצביעו ברוב מכריע (95%) בעד הצטרפות לגרמניה. היטלר הודיע שאין לו עוד תביעות טריטוריאליות כלפי צרפת. הוא המשיך להשמיע נאומים פייסניים במשך 1935, בעודו מתכונן לצעד הבא - ביטול פירוזו של חבל הריין שעל גבול צרפת, גם הוא מסעיפי ורסיי. ב-7 במרס 1936 נכנס כוח גרמני סמלי לחבל הריין, והנחית את המהלומה האחרונה, למעשה, על הסכם ורסיי.

 

ראשי הצבא, האריסטוקרטים השמרנים, תמכו בהיטלר מלכתחילה. הם בזו לו עצמו, וכינוהו "הקורפורל הבוהמי", אבל מהלכיו השביעו מאוד את רצונם. למרות זאת, הם התנגדו להכנסת הצבא לחבל הריין, מחשש שמא ייחלצו הפעם הצרפתים והבריטים לפעולה; צבא גרמניה מנה באותה עת ארבע חטיבות בלבד. אולם המעצמות הסתפקו שוב במחאה, ועמדת הגנרלים התגלתה כשגויה. (הלקח הזה הנחה את צעדיו של היטלר בניהול מלחמת העולם השנייה.) אגב הכרזתו על הכניסה לחבל הריין הודיע היטלר על הסתלקות גרמניה מהסכם לוקרנו, ושב והצהיר שאין לו עוד כוונות טריטוריאליות באירופה. כל המהלכים הללו רוממו את רוחם של הגרמנים, שאישרו אותם במשאל עם (בדיעבד) ברוב של 98.8%. פרשנים רבים כתבו כי המערב החמיץ אז הזדמנות פז להביא למפלתו של היטלר, שכן ספק אם היה מצליח להישאר בשלטון אילו גורש צבאו בחרפה אל מעבר לריין. אבל לא כך היה.

 

היטלר החל ללטוש את עיניו לאוסטריה מולדתו ולחלקי צ'כוסלובקיה שתושביהם דוברי גרמנית. הפעם, ציפה, יגלו מעצמות המערב התנגדות ממשית יותר, ולפיכך כרת ברית, "הציר רומא-ברלין," עם שליט איטליה, בניטו מוסוליני. ההסכם, שנשמר בסוד זמן-מה, נשא את התאריך 21 באוקטובר 1936. באותה עת פרצה מלחמת האזרחים הספרדית, ומעצמות הציר נחלצו לעזרת המורדים בראשות פרנקו והושיטו להם סיוע צבאי נרחב. למעשה, ספרד שימשה שטח אימונים טוב לצבאותיהם. תוך כדי כך הפנה היטלר את מבטו אל חבל הסודטים בצ'כוסלובקיה, שרוב תושביו היו דוברי גרמנית, כלומר בני ה"פולק". 

 

הערכת המצב של היטלר היתה כי צ'כוסלובקיה לא תוותר על חבל הסודטים בלא מלחמה, ובמקרה זה ייחלצו לעזרתה צרפת ובריטניה, ואולי אף ברית המועצות. ב-5 בנובמבר 1937 כינס את ראשי הצבא ונתן להם פקודה גורלית: הוא החליט לצאת למלחמה אירופית, ועליהם להיות מוכנים לנהל אותה כבר ב-1938. בחודשים הבאים פעל לטיהור צמרות הממשל והצבא מאישים שנאמנותם לו נראתה מפוקפקת, ולהחלפתם בנאמניו. בין היתר, שר החוץ פון נוירת הוחלף ביואכים פון ריברנטרופ; הרמטכ"ל, פילדמרשל פון בלומברג, הודח, והיטלר נטל לידיו את הפיקוד על כוחות הצבא של גרמניה. 

 


וינה ומינכן

הנאציזם הלך וגאה באוסטריה מאז 1933, והמשטר בה נעשה יותר ויותר רעוע. ב-25 ביולי 1934 רצחו נאצים אוסטרים את הקנצלר אנגלברט דולפוס, ומחליפו קורט שושניג התקשה יותר ויותר להתמודד עם מאמצי הנאצים לשבש את סדרי החיים בארצו. ב-12 בפברואר 1938 זימן היטלר את שושניג לברכטסגדן והציג לפניו אולטימטום - לבטל את הוצאת המפלגה הנאצית האוסטרית אל מחוץ לחוק, ולהעמיד את אנשיה בראש המשטרה והצבא, בין היתר. שושניג קיבל את הדין, אך ללא הועיל. הוא אולץ להתפטר כעבור חודש, וב-11 במרס הוכרז על איחוד אוסטריה עם גרמניה - ה"אנשלוס". כבר למחרת היום בא היטלר לאוסטריה, והתקבל כגיבור וכמושיע. ב-14 בחודש נכנס לווינה, העיר שבה עשה שנים כצייר רחוב חסר-בית. האנשלוס הועמד למשאל עם ב-10 באפריל, ו-99.75% מהמצביעים האוסטרים תמכו בו. מעצמות המערב, כדרכן, מחו בשפה רפה.

 

ב-28 במרס זימן היטלר את מנהיג הנאצים בחבל הסודטים הצ'כוסלובקי, קונרד הנליין (Henlein), והורה לו להציג בפני ממשלת צ'כוסלובקיה דרישות לאוטונומיה, ולנסחן באופן כזה שלא יתקבלו על דעתה בשום פנים. המצב בצ'כוסלובקיה החל להידרדר במהירות, ושוב חששו ראשי הצבא הגרמני כי מעצמות המערב (שערבו לביטחון צ'כוסלובקיה ולגבולותיה) יתערבו כדי למנוע פגיעה גרמנית בצ'כוסלובקיה. אך הם התבדו שוב. ממשלת צ'כוסלובקיה הסכימה לכל דרישות הגרמנים הסודטים, שמיד הציגו דרישות חדשות - הפעם, לא אוטונומיה אלא ניתוק החבל מצ'כוסלובקיה וסיפוחו לגרמניה. וראש ממשלת בריטניה, נוויל צ'מברליין, בא בעצמו לברכטסגדן כדי להודיע להיטלר שהדרישות הללו מקובלות עליו (15.9.1938).

 

ממשלת צ'כוסלובקיה, שבעלות בריתה המערביות נטשו אותה (שכן צרפת הצטרפה לעמדתה של בריטניה), הסכימה לסיפוח הסודטים לגרמניה, בתנאי שהחבל יפורז. אז הודיע היטלר שיש בכוונתו להכניס את צבאו לחבל הסודטים, והמתיחות הבינלאומית הלכה והחריפה. בשלב זה החליטה קבוצה של גנרלים גרמנים לפעול נגד היטלר, בטרם יסבך את גרמניה במלחמה עולמית. ההכנות לקשר היו בעיצומן, כשהודיע צ'מברליין על החלטתו לבוא לגרמניה וליישב את המשבר בדרכי שלום. הקרקע נשמטה מתחת רגליהם של הקושרים, וניסיון ההפיכה לא יצא לפועל. (הקושרים שבו וניסו להתארגן באוגוסט 1939, אבל חזרו בהם ברגע האחרון.)

 

ב-29 בספטמבר התכנסו במינכן ראשי הממשלות של בריטניה וצרפת ושליטי גרמניה ואיטליה; הצ'כים לא הוזמנו, אך נציגיהם הורשו לשהות בחדר סמוך ולהמתין לגזר דינה של ארצם. למחרת היום חתמו היטלר, צ'מברליין, מוסוליני ואדואר דלדיה, ראש ממשלת צרפת, על הסכם מינכן שציווה על צ'כוסלובקיה לפנות מיד את חבל הסודטים, על מנת שצבא גרמניה יוכל להיכנס אליו כבר ב-1 באוקטובר. וכך היה. צ'מברליין המאושר הכריז שעלה בידו להציל את השלום באירופה. חבל הסודטים עבר לידי גרמניה בלי שנורתה אף ירייה אחת, וגם פולין והונגריה חשו לחטוף נתחים מאדמת צ'כוסלובקיה. עד 15 במרס 1939 חדלה צ'כוסלובקיה להתקיים: גרמניה תפסה את חלקיה הנותרים, מלבד רותניה שנמסרה להונגריה. כך, לראשונה, השתלטה גרמניה על חבלי ארץ אירופיים שתושביהם לא היו גרמנים.

 


לקראת מלחמה

לכל אורך הדרך עלה בידי היטלר לשטות במנהיגיהן של מעצמות המערב ובדעת הקהל בארצותיהם. כל אימת שהתמלאה אחת מתביעותיו, כל אימת שנקט צעד חד-צדדי, הכריז מיד כי זו היתה דרישתו האחרונה והסופית בהחלט, ואין לו עוד שום תביעות משום מדינה. הררי ספרים נכתבו על השאלה כיצד הצליח הדבר בידו, וספק אם תינתן תשובה מלאה ומשכנעת בימי חיינו. אפשר רק להעיר כי הציבור במדינות הדמוקרטיות עדיין זכר היטב את אימי מלחמת העולם הראשונה, והיה נכון לתמוך בכל מהלך שנראה כמרחיק את סכנת המלחמה. זאת ועוד, ההתאוששות מהשפל הכלכלי הגדול טרם נשלמה, ובעיות כלכליות פנימיות היו חשובות יותר, לאזרחים מן השורה ולמנהיגיהם, מהמתרחש בארצות חוץ.

 

מעבר לכך, בכל המדינות הללו היו אישים חשובים, מבין מעצבי דעת הקהל, אשר ראו בהיטלר מנהיג דגול שהיטיב עם בני עמו, ומצאו את כל דרישותיו סבירות. בבריטניה, לדוגמה, וינסטון צ'רצ'יל היה כמעט בודד בעמדתו האנטי-היטלרית. וארצות הברית הקפידה שלא לתת את דעתה למתרחש באירופה. התנועה הבדלנית בה היתה חזקה מאוד; בין הבולטים בשורותיה היו הטייס המהולל צ'רלס לינדברג, שביקר בגרמניה ונחל כבוד רב, ושגריר ארה"ב בלונדון בימי המלחמה, ג'וזף קנדי. יש לציין בצער כי גם בנו, ג'ון פ' קנדי, היה בצעירותו פעיל בשורות הבדלנים. אפילו אחרי שפרצה המלחמה באירופה, התקשה הנשיא פ"ד רוזוולט לגייס תמיכה במדיניותו האוהדת כלפי בריטניה.

 

וכך, כאשר הפנה היטלר את תשומת לבו לפולין, כראשית הדרך המוליכה להגדלת "מרחב המחיה" של העם הגרמני, לא היתה לו כל סיבה לחשוב שמעצמות המערב לא יבליגו הפעם. אף על פי כן, הוא היה מודע היטב לאפשרות התערבותן, ולכן ביקש להבטיח את עצמו מפני מלחמה בשתי חזיתות - מזרחית ומערבית. זה היה סיוטם של מנהיגי גרמניה מאז ומתמיד.

 

במהלך מבריק, שיש הרואים בו את הגדולה בהפתעות הדיפלומטיות של המאה ה-20, חתמו שרי החוץ של גרמניה וברית המועצות על הסכם אי-התקפה (הסכם מולוטוב-ריבנטרופ) ב-23 באוגוסט 1939.

 

ההסכם כלל הבנות בדבר חלוקת שטחה של פולין בין השתיים, ובדבר השתלטות ברה"מ על המדינות הבלטיות, ליטא, לטביה ואסטוניה, ועל בסרביה שהשתייכה אז לרומניה. עוד לפני-כן (23.3.39) השתלטה גרמניה על ממל, חבל של ליטא ובו נמל חשוב. בהמשך, ב-22 במאי, חתם היטלר על ברית צבאית עם איטליה ("הסכם הברזל"), וביולי הודיעה הונגריה כי תתמוך בציר במקרה של מלחמה. יפן היתה בעלת-בריתה של גרמניה מאז חתמה עמה על "הסכם האנטי-קומינטרן" בנובמבר 1936. ההסכם כוון מלכתחילה, כפי שמלמד שמו, נגד ברית המועצות. ואף שזו נכנסה עתה להסכם אי-התקפה עם גרמניה, תמיכת יפן היתה חשובה - כמין חרב מונפת על ברה"מ ממזרח, שכן הרוסים טרם שכחו את המפלה הקשה שהנחילו להם היפנים במלחמת 1905.

 


היטלר במלחמת העולם השנייה

אחרי שהבטיח את עצמו כמידת האפשר, הורה היטלר לצבאו לתקוף את פולין ב-1 בספטמבר 1939. להפתעתו, בריטניה וצרפת התנערו משאננותן סוף-סוף, ומכיוון שערבו לפני-כן לשלמותה של פולין, הכריזו מלחמה על גרמניה. ב-3 בספטמבר התרחש הצעד הראשון בהפיכתה של מלחמת גרמניה-פולין למלחמת העולם השנייה - צוללת גרמנית הטביעה אוניית נוסעים בריטית באוקיינוס האטלנטי. מהלכה של מלחמת העולם השנייה מתואר בפירוט בערך העוסק בה ובערכים נלווים. כאן יתואר רק התפקיד שמילא היטלר בניהולה, שהיה מרכזי. הוא לא נתן אמון רב בגנרלים שלו, ולא בלי סיבה. כאמור, ה"יונקרים" האריסטוקרטים והשמרנים הללו בזו לו, הביעו חששות והסתייגויות ממהלכיו שהוליכו למלחמה, ואחדים מהם אף ניסו בלב ולב לתכנן הפיכה נגדו. מעטים מאוד היו הנאצים המושבעים בצמרת הפיקוד הגרמני, בעיקר בראשית המלחמה. 

 

היטלר ריכז את סמכויות ניהול המלחמה בידיו, עד לפרטי פרטים. פעמים רבות עקף את שרשרת הפיקוד ונתן פקודות למפקדים בשטח. את כל ההחלטות האסטרטגיות שהשפיעו על מהלך המלחמה, מצדה של גרמניה, קיבל בעצמו - לפעמים בלא התייעצות בגנרלים, או בניגוד לדעתם. אחרי המלחמה ציינו היסטוריונים כי רבות מההחלטות האלה היו שגויות, ואילו היו הדברים מתנהלים באורח מקצועי יותר, אפשר שגרמניה היתה מצליחה יותר ומאלצת את בריטניה וארה"ב להסתלק מהמלחמה, לכל הפחות. אך מחקרים מעמיקים יותר מהשנים הבאות מציגים תמונה מורכבת יותר, שבה לפחות אחדות משגיאותיו של היטלר היו למעשה פרי שיקול-דעת שלא עלה יפה, מבחינתו. לדוגמה: בתחילת יוני 1940, כשחיל המשלוח הבריטי בצרפת היה שרוי בנסיגה לעבר דנקירק, ציווה היטלר על צבאו שלא לרדוף אחריו, והתיר למעשה את פינויו בלא אבדות קשות. אולם היטלר חשב אז שעם כיבוש פולין וצרפת לא תישאר לבריטניה עילה למלחמה, ויהיה אפשר לחתום על הסכם שלום עמה. הוא טעה, אבל ההחלטה שלא להשמיד את הכוח הבריטי היתה פרי שיקול-דעת שהסתמך על ניסיון העבר.

 

עוד נטען כי היטלר לא ייחס חשיבות מספקת לזירת הים התיכון: אילו שיגר לעזרת האיטלקים (שיצאו מלוב לכבוש את מצרים ונכשלו) כוח גדול יותר מקורפוס יחיד (בפיקודו של ארווין רומל), אפשר שהיה צבאו כובש את מצרים, תופס את תעלת סואץ ("עורק החיים של האימפריה הבריטית"), עולה צפונה וחובר עם כוחות הפלישה לברה"מ שעשו דרכם דרומה אל שדות הנפט של הקווקז. אולם הבריטים שלטו שליטה ימית כמעט מוחלטת בים התיכון, ולא היה באפשרותה של גרמניה לתחזק כוחות גדולים מעבר לים. כיוצא בזה, טוענים כי הוראתו לכוחותיו הלוחמים בברה"מ שלא לסגת אף שעל הביאה בסופו של דבר למפלתם, ואילו ניתן למפקדים בשטח לפעול בגמישות רבה יותר, היו נוחלים הצלחה גדולה יותר. אך ניסיונו של נפוליאון ב-1812 מלמד כי לנסיגות ברוסיה בעיצומו של חורף יש התחלה, אבל אין להן סוף.

 

ודאי, היטלר שגה כמה שגיאות קשות בניהול המלחמה, אף שהן היו מעטות מכפי שייחסו לו בתחילה. בולטת ביניהן ההחלטה שנפלה בספטמבר 1940, להסיט את תקיפות האוויר על בריטניה ("הקרב על בריטניה") מבסיסי חיל האוויר המלכותי אל מרכזי האוכלוסייה. צעד זה אפשר לחא"מ להתאושש, כשכבר היה קרוב לאפיסת כוחות. וההחלטה להכריז מלחמה על ארה"ב בעקבות ההתקפה היפנית בפרל הרבור ודאי שהיתה שגויה, שכן היא שהביאה לבסוף למפלת גרמניה - אם כי ניתן לתהות אם היתה ארה"ב נמנעת מהתערבות במלחמה באירופה אלמלא כן.

 

לעומת זאת, היטלר נקט כמה מהלכים אסטרטגיים מבריקים, כמו ההחלטה לאמץ את רעיונו הנועז של גנרל פון מנשטיין, ולתקוף את צרפת ב-1940 דרך יערות הארדנים שנחשבו בלתי-עבירים לשריון (במקום "תוכנית המגירה" שדיברה על התקפה בגזרה צפונית יותר ומוגנת היטב). אך יותר מכול, עמידתו העיקשת והחלטיותו שאינה יודעת פשרות הן שגרמו לגרמניה להתמיד במלחמה, לאחר שהביאו לפתיחתה מלכתחילה. רק לקראת הסוף החלו אחדים בגרמניה לפקפק בחוכמתו המדינית והצבאית, ולהבין מה גדול היה האסון שהביא על עמו וארצו.

 

ב-20 ביולי 1944 - אחרי שהוברר לכול כי הפלישה ל"מבצר אירופה" דרך נורמנדי הצליחה, בניגוד לכל הציפיות - ניעורו כמה גנרלים לקשור נגדו. באותו יום התפוצץ מטען חבלה תחת שולחן הכתיבה של היטלר, שניצל באורח פלא. נקמתו בקושרים ובשותפיהם לדעה היתה קשה; בין השאר, רומל (שידע על הקשר אך לא השתתף בו) אולץ להתאבד.

 

למרות כל דברי הרהב של היטלר, לא היה בכוחה של גרמניה לעמוד במערכה נגד עוצמתן התעשייתית והצבאית המשולבת של ארה"ב וברה"מ, עם בעלות בריתן ובראשן בריטניה. הצבא הסובייטי נכנס לברלין בסוף אפריל 1945; היטלר נשא לאשה את אווה בראון והתאבד עמה (ועם גבלס ובני משפחתו) ב-30 בחודש, אחרי שציווה למנות את אדמירל קרל דניץ ליורשו. דניץ הודיע על כניעת גרמניה כעבור שבוע.

 


היטלר במבט לאחור

מעריציו של היטלר בימי חייו היו רבים, ולא רק בארצו. לא יאמן, אבל אפילו מהטמה גנדי (!) כתב ביום כניעת צרפת, 22 ביוני 1940: "גרמנים בני הדורות הבאים יכבדו את הֶר היטלר כגאון, כאיש אמיץ, כמארגן שאין שני לו ועוד הרבה יותר." מעטים בגרמניה העזו להתנגד לו, ובעולם הרחב, לא רבים הבינו עד פרוץ מלחמת העולם מיהו ומה רצונו - אף שכל הדברים האלה היו כתובים שחור על-גבי לבן, כאמור, בספר שראה אור כבר ב-1925.

 

אחרי המלחמה, כאשר נתגלו זוועות "הסדר החדש" שכפה על אירופה ובייחוד השואה, תואר היטלר כמפלצת שטנית, כאיש האחראי לבדו לכל מה שהתרחש. מיליוני הגרמנים, האוסטרים והאחרים שהאלילו אותו, עשו ככל יכולתם כדי להשכיח את חלקם, לתלות את הקולר באותו אדם (שתואר בפי רבים מהם כמטורף פשוטו כמשמעו) ולהצטדק בנימוק ש"רק מילאו פקודות". רק בשנים מאוחרות יותר החל המחקר ההיסטורי להידרש לשאלה כיצד עלה בידי אדם יחיד לזכות בתמיכה כה סוחפת מאת אנשים כה רבים. חיבורים רבים נכתבו על כך, ובכל זאת קשה להשתחרר מההרגשה כי תשובה מאירת-עיניים טרם ניתנה, וספק אם תינתן אי-פעם.

 

בה בעת, ככל שנקפו השנים, החלה הערצת היטלר להופיע מחדש - באורח שהפתיע רבים. תנועות ניאו-נאציות התחילו לצוץ בארצות רבות באירופה ומחוצה לה, והן אימצו סמלים נאציים (או במקומות שהחוק אוסר על כך, סמלים דומים) ואת האידיאולוגיה הנאצית. "מיין קמפף" וכתבים נאציים אחרים ממשיכים להימכר במהדורות חדשות, ואליהם מצטרפים חיבורים חדשים ברוח דומה. תמונות שצייר היטלר נמכרות במחירים גבוהים. ב-1983 הציעו שני שבועונים מכובדים בעולם - "שטרן" הגרמני ו"ניוזוויק" האמריקני - מיליוני דולרים תמורת הזכות לפרסם חוברות שהוצגו לפניהם כיומניו הפרטיים של היטלר, אף שהיו אלה מעשי זיוף נלעגים.

 

אחת התופעות הבולטות בתחום זה היא הכחשת השואה - אם באופן גורף, כלומר, כלל לא היתה שואה, אלא כמה יהודים מתו פה ושם - ואם באופן פרטני, כלומר, גם אם היתה שואה, היטלר לא היה אחראי לה, שהרי אין בנמצא שום תעודה בחתימתו המצווה להשמיד את היהודים... צלם הבלהות של ה"פירר" עדיין רודף את עולמנו, שישים שנה אחרי מותו.

 


מידע נוסף

 

שם נרצחו - פרויקט מיוחד באנציקלופדיה ynet בנושא מחנות הריכוז וההשמדה באירופה.

לפרויקט - לחצו כאן.

 

איפה קברו את היטלר? - מערכת האנציקלופדיה עונה לשאלות הגולשים.

לתשובה המלאה - לחצו כאן.

 

 





חזרה לעמוד הקודם
חזרה לעמוד הראשי של האנציקלופדיה

חדשות
דעות
כלכלה
ספורט
צרכנות
תרבות ובידור
רכילות Pplus
מחשבים
בריאות
ירוק
יהדות
תיירות
רכב
אוכל
יחסים
סרטים
הוט
כלכליסט
משחקים
מקומי
לימודים
מדע
לאישה
דרושים
ynet-shops
ynettours
winwin
בעלי מקצוע
ביגדיל
 

אודות ועזרה
כתבו אלינו
עזרה
מדיניות פרטיות
תנאי שימוש
מפת האתר
ארכיון
מרכזי המבקרים
Israel News
 
אודות האתר
RSS
הפוך לדף הבית
ynet בסלולר
ניוזלטרים
פרסמו אצלנו
אנציקלופדיה
באבלס
ערוצי תוכן
חדשות
כלכלה
ספורט
תרבות
בריאות
מחשבים
נופש
Xnet
Yschool
יהדות
דעות
צרכנות
תיירות
אוכל
רכב
בעלי חיים
שופינג לאשה
כיכר השבת
יחסים
אסטרולוגיה
מעורבות
ירוק
לאשה
דילים
ynetArt
kick
כלכליסט
בלייזר
רכילות Pplus
מנטה
משחקים
mynet
מפות
פרוגי
כלים ושירותים
קניות
מניות
דרושים
מחירון רכב
דירות להשכרה
קופונים
זיכרונט
ידיעות בתי ספר
ידיעות אחרונות
דירות למכירה
לוח רכב
יד שניה
בעלי מקצוע
משחקים Games
עברית
דירות חדשות


YIT  - פיתוח אינטרנט ואפליקציותApplication delivery by radwarePowered by Akamaiהאתר פועל ברישיון אקו"םהאתר פועל ברישיון תל"יאקטיב טרייל
-nc  כל הזכויות שמורות לידיעות אינטרנט ©