אינטרנט  |  ynet  |  בעלי מקצוע  |  קניות  |  ספקים למשרד

   חדשות תוכן ועדכונים 24 שעות - Ynet


 זאב
זאב 
 
זאב החי בערבה
זאב החי בערבה צילום: לע"מ
 
זאב טלוא
זאב טלוא צילום: טיבור יגר
 
 פורמט להדפסה  הדפס

ערכים קשורים
 כלב
 ביות בעלי-חיים
 יונקים
 כלביים
 טעם וריח
 שמיעה
 ראייה


תחומים קשורים
 זואולוגיה


 
 
 

זאב


Canis lupus

תפוצה |  תזונה |  חיים חברתיים |  רבייה |  הזאב והאדם |  ביות הזאב |  מידע נוסף

זאב, יונק טורף, המין הגדול בסוג כלב במשפחת הכלביים. משקל הזאב נע בין 12.5 ק"ג (נקבות קטנות של התת-מין הקטן ביותר, C. l. arabs, המצוי בחצי אי ערב, בסיני ובדרום הנגב), לבין 70 ק"ג (בצפון-מערב קנדה ובאלסקה). הרגליים גבוהות וארוכות מרגליו של כלב, וכפות הרגליים – בעיקר הקדמיות – גדולות. חושי הריח, השמיעה והראייה של הזאב מפותחים מאוד.

 

אצל זאבים בישראל נמצא קרום עור המחבר בין האצבע השלישית לרביעית ברגל הקדמית וגם ברגל האחורית, לאורך כמחצית הכרית. בצבע הפרווה יש גיוון רב. צבעו של הזנב הארוך כצבע הגב, אולם קצהו שחור, וכתם כהה, או אף שחור, מופיע באזור בלוטת הזנב. צבע הראש כצבע הגב או הצדדים. מעל לעיניים נראים לעיתים כתמים בהירים, אבל החוטם וקדמת הלחיים צבעם לבן תמיד, ובפרטים כהים – צבעם אפור בהיר. בכך נבדלים הזאבים מכלבי זאב ומכלבים בכלל, שאצלם אזור זה הוא כמעט תמיד שחור.

רוב הזאבים החיים באזורים מדבריים הם בהירים והשערות בפרוות הקיץ שלהם קצרות מאוד, ואילו הזאבים מן האזור הים-תיכוני בארץ כהים יותר (אפורים עם מידה פחותה של גוון צהוב) והשערות בפרוות הקיץ שלהם ארוכות. זאבי הגולן הם הכהים שבכולם. לעיתים רחוקות נראים זאבים שצבע פרוותם לבן לגמרי. הפרווה קצרה ודלילה מאד בקיץ, בייחוד בפרטים מאזורי המדבר – דבר העשוי למנוע התחממות יתר בשעת פעילות באקלים חם. רק השיער שבעורף ובגב ארוך יותר גם בפרוות הקיץ, והוא עשוי להגן מפני קרינת השמש, כאשר זאבים נאלצים להיות פעילים ביום קיץ. פרוות החורף, לעומת זאת, ארוכה וצפופה הרבה יותר מפרוות הקיץ, וצמר רב מצוי בין השערות.

  

זאב מאיזור מכסיקו (צילום: איי פי)

 


תפוצה

המין Canis lupus הוא אחד משני מיני הזאב החיים כיום בעולמנו; השני הוא הזאב האדום, C. rufus, הקטן ממנו. מין זה מצוי בדרום-מערב ארה"ב, וקרוב להכחדה גמורה. יצוין עוד כי כמה בעלי חיים אחרים נקראים "זאב" אף על פי שאינם שייכים לסוג כלב אלא לסוגים אחרים במשפחת הכלביים, למשל זאב טלוא או זאב הרעמה. ערך זה עוסק רק ב-C. lupus.

 

תפוצה בעולם: תת-מינים רבים נפוצים בכל חצי הכדור הצפוני. באמריקה - עד מקסיקו, ובאסיה - עד הודו ודרום ערב. התת-מין  C.l. arabs נמצא גם בחצי אי ערב ובסיני, ואילו התת-מין C. l. pallipes נפוץ באזור המשתרע מישראל עד הודו. הזאבים הושמדו במקומות רבים, במיוחד בצפון אירופה, במערבה ובמרכזה, וכן בארצות הברית.

בארץ ישראל ניתן להבחין בארבע אוכלוסיות שונות של זאבים. באזורים צחיחים בעמק הערבה ובדרום הנגב, שכמות הגשמים השנתית בהם פחותה מ-50 מ"מ, חי הזאב הקטן ביותר, זאב המדבר, שמשקלו הממוצע כ-18 ק"ג. אוכלוסייה זו של זאבים מתאימה לתיאור הניתן בספרות לזאב המצוי בחצי האי ערב והקרוי זאב ערבי - C.l arabs . זאבים אלה מצויים גם בסיני.


בשאר אזורי הארץ (פרט לגולן) מצויים זאבים שממדיהם וצבעיהם מתאימים לתת מין אחר של זאבים - C. l. pallipes (זאב חיוור רגל), אך ניתן לחלק זאבים אלה לשתי אוכלוסיות לפי גודל גופם ולפי צבעם: הזאבים הנפוצים מקו הגשם 50 מ"מ ועד קו הגשם 400 מ"מ, כלומר בנגב עד קו עזה – ערד בערך, ובבקעת הירדן עד צפונה מבית שאן –מזה,  והזאבים המצויים צפונה ומערבה מקו הגשם 400 מ"מ (פרט לגולן) מזה.

 

הזאבים הדרומיים יותר הם בהירים ובעלי משקל גוף ממוצע של 20 ק"ג (הזכרים) ו-17 ק"ג (נקבות), משקלם נע בין 15.7 ק"ג (הנקבה הקטנה ביותר שנשקלה) ל-22.5 ק"ג (הזכר הגדול ביותר שנשקל).

 

הזאבים הצפוניים יותר הם בעלי פרווה כהה ומשקל ממוצע גדול יותר: 23.6 ק"ג לזכרים (אין נתונים על נקבות). תפוצת האוכלוסייה הזו חופפת במידה רבה את אזורי ההתיישבות הצפופה בארץ, ולכן נשמדה ברובה. האוכלוסייה הרביעית של הזאבים בארץ נמצאת בגולן. בני אוכלוסייה זו מאופיינים בפרוותם הכהה והארוכה ובממדים הגדולים של גופן.

בעבר היה הזאב מצוי בארץ כולה. כיום מונה אוכלוסיית הזאבים בארץ עשרות אחדות בלבד. בני המין נפגעו קשה בהרעלות, ואוכלוסייתם בצפון הארץ ובמרכזה הושמדה כמעט כליל. תחילה נעלמו הזאבים מן השפלה ומאזור ההרים שבין חברון לשכם, שהם אזורים מאוכלסים בצפיפות. כיום נראים זאבים בעיקר במדבר יהודה, בנגב, בכיכר ים המלח ובעמק הערבה.

 


תזונה

לזאבים יש ניבים גדולים ושיני שסע מפותחות (שן טרום טוחנת אחרונה עליונה ושן טוחנת ראשונה תחתונה). השיניים הטוחנות העליונות האחרונות והשן הטוחנת התחתונה האחרונה, רחבות ובעלות גבשושיות לטחינת מזון צמחי. הם ניזונים מיונקים שונים כצבאים, ארנבות, מריונים ומכרסמים אחרים, חוגלות ועופות אחרים, פגרים, אולי גם זוחלים וחרקים, וכן פירות. הם מחפשים מזון גם במזבלות. שרידי צבאים שנטרפו על ידי זאבים נמצאו במקומות שונים בארץ.

הזאבים הצפוניים הגדולים צדים בחברותה, בעיקר בחורף, תוך שיתוף פעולה ביניהם והצבת מארבים לטרף גדול, כגון אייל הקורא שמשקלו יכול להגיע עד 800 ק"ג. בקיץ הם ניזונים מפריטי מזון קטנים יותר. באזורים רבים, שבהם השמיד האדם את חיות הבר, טורפים זאבים גם חיות בית. מכאן היחס השלילי לזאבים, המשתקף גם באגדות ("כיפה אדומה").

הזאבים מסוגלים לבלוע נתחי בשר גדולים שהם מקיאים אחר כך אל הפה, לועסים, ובולעים שוב. זאבי צפון אמריקה אוכלים בממוצע 2.5 ק"ג בשר ליום, אך זאב גדול יכול לאכול עד 17 ק"ג בארוחה אחת. ארוחה של 10 ק"ג נעכלת תוך שש שעות. אחרי ארוחה גדולה כזאת יכולים הזאבים לצום מספר ימים. נראה שהזאבים אינם אוכלים בכל יום, אלא פעם אחת במשך כמה ימים כשהצליחו לצוד בעל חיים גדול. במהלך חיפוש המזון עוזבים לעיתים זאבים אלה את גוריהם ל-48 שעות.

בארץ פעילים הזאבים בעיקר בלילה, בגלל מידות החום הגבוהות בשעות היום. באזורים שהזאבים מוגנים בהם, הם פעילים גם ביום. כל חושיהם מפותחים.

 


חיים חברתיים

מחקרים שנעשו בצפון אמריקה מלמדים שזאבים חיים בלהקות המונות עד 24 פרטים, אם כי רוב החבורות מונות לא יותר מ-4 עד 8 פרטים. הלהקה חיה בתחום מחיה רחב ידיים, ששטחו נע בדרך כלל בין 80 ל-500 קילומטרים רבועים, אך יכול להגיע גם ל-1,000 קמ"ר. באלסקה נעים הזאבים למרחקים של עשרות ק"מ ביום (70 ק"מ בממוצע) בחיפוש אחר מזון, במהירות ממוצעת של 8 קמ"ש. הפרטים יכולים להיפרד זמנית ולהתלכד מחדש, בעיקר בחורף, לצורך ציד משותף.

לזכרים הבוגרים יש מעצור מוחלט מלתקוף נקבות או גורים שבלהקה. הסולם החברתי נשמר בתוך הלהקה תוך ביצוע "קרבות טקסיים" שבהם ממלא פרט אחד את תפקיד הזאב הדומיננטי ואחר את תפקיד הזאב הנחות. קרבות אלה מסתיימים בדרך כלל ללא פציעה ומשתמשים לביסוס ההיררכיה בלהקה. במקרים נדירים מסתיים הקרב בפציעה ואף בהריגה של הזכר הנחות, או בהיפוך ההיררכיה בין שני הנאבקים. הריגת הפרט הנחות נעשית על ידי נשיכה ממושכת בגרון או קריעת הבטן. בעת הקרבות הטקסיים, הנשיכות נעשות באחוריים של הזאב הנחות.

פרטים שאינם משתלבים בדירוג החברתי נדחים מן הלהקה וחיים כבודדים. פרטים כאלה יכולים להצטרף לבת זוג או לבן זוג המזדמנים להם. אם זוג כזה מוצא תחום מחיה מתאים, הוא מקים להקה חדשה, המורכבת מהורים וצאצאיהם, ולעיתים גם מפרטים זרים המסתפחים ללהקה.

הזכרים הבוגרים מסמנים את תחום המחיה על ידי הטלת שתן על עצמים בולטים, תוך פישוק רגל אחורית והרמתה. הסימן נעשה בעיקר בגבולותיו של תחום המחיה, אך גם בשבילים שבתוכו. נקבות וזכרים צעירים מטילים את מימיהם בכריעה, אולם נקבה מיוחמת עשויה להטיל את מימיה גם בהרמת רגל. סימון טריטוריאלי נעשה גם בהטלת צואה על ידי הזכר הדומיננטי על עצמים בולטים. ההכרזה על טריטוריה נעשית גם באמצעות השמעת קולות, הנשמעים בתחום של 100 קמ"ר. קול ההכרזה מושמע במשך כחצי דקה.

אופיינית מאד לזאבים (וגם לתנים) התקשורת הקולית על ידי יללה. ליללה מבנה אופייני; הזאב משמיע אותה בעמידה או בישיבה, כשהראש מורם והפה פתוח רק מעט ואין רואים את השיניים. הדחף לענות ליללה חזק מאד, וזאב ששומע יללה חייב לענות. בדרך זו יכולים בני החבורה להיוודע על מקום הימצאו של כל חבר בחבורה. הזאבים נוטים לנוע בכיוון היללה וכך החבורה יכולה להתאסף. הם גם עונים לקולות דומים, למשל לקול צפירה, ובצפון אמריקה יוצאים חובבי הזאבים לשטח, מחקים את יללת הזאבים, "משוחחים" אתם ואף מצליחים לקרב אותם עד לטווח ראייה.

לזאבים כושר מפותח מאד לתקשורת הדדית. הדבר נעשה באמצעות צלילי קול, תנוחות גוף, הבעות פנים ותנועות זנב ואוזניים. מבחינה זו ומבחינת הארגון החברתי הם נמנים עם בעלי החיים המפותחים ביותר. יש המשווים את ארגונם החברתי של הזאבים לזה שהונהג, כנראה, על ידי האדם בתקופת האבן המוקדמת, כשאנשים חיו בקבוצות משפחתיות קטנות ופיתחו שיתוף פעולה ואמצעי תקשורת (וביניהם השפה), על מנת להצליח במשותף, בציד חיות גדולות.

 


רבייה

בתוך הלהקה יש נקבה דומיננטית אחת השולטת בשאר הנקבות, וזכר דומיננטי השולט בזכרים. בעונת הייחום מתייחמת רק הנקבה הדומיננטית. ההרבעה מבוצעת בדרך כלל על ידי הזכר הדומיננטי, אולם גם זכרים אחרים מנסים להזדווג. אם נקבה נוספת נכנסת לייחום היא מותקפת על ידי הנקבה הדומיננטית, ואם המליטה – גוריה נטרפים בדרך כלל. בשבי ממליטות לעיתים שתי נקבות באותה הלהקה. גם בשבי אין הצעירים בני הנקבה הנחותה מצליחים לשרוד בדרך כלל, אלא אם כן הם מופרדים מהלהקה. במקרים רבים נעלמים זאבים החיים בסביבת יישובים, לקראת עונת הרבייה וחוזרים בסוף הקיץ עם גוריהם המגודלים.


עונת הייחום בארץ – בין סוף חודש ינואר לתחילת חודש פברואר. ההיריון נמשך 63 יום, וההמלטות חלות בדרום הארץ בסוף מרס ובתחילת אפריל. ייתכן שבעמק הערבה עונת הרבייה מוקדמת יותר. לפי מה שידוע עד כה, חלות ההמלטות בצפון הארץ בסוף אפריל, ובעמק הערבה בסוף פברואר ובמרס.

ההמלטה מתבצעת במחילה שאותה כורים שני ההורים. הגורים פוקחים את עיניהם כשהם בני 12-10 יום. בהגיעם לגיל של חודש ימים מתחילים ההורים, ואף חברי להקה אחרים, להזינם במזון המובא בפה או מוקא מהקיבה. הגורים נשארים במשפחה שנה ויותר. בני שלושה חודשים הם מתחילים להתלוות להורים. בני שמונה חודשים הם מגיעים לגודל מלא ונשארים עם ההורים עד גיל שנה ויותר. בעמק הערבה עוזבים הצעירים את הלהקה מסוף אוגוסט עד נובמבר אך יש כאלה ששוהים בה שנה נוספת, כלומר עוזבים בהיותם בני 18 חודשים.

בארץ רואים את הזאבים כבודדים או בזוגות; בסוף הקיץ, בסתיו ובתחילת החורף נראות גם משפחות של 3-6 פרטים, ולעיתים רחוקות יותר עד 12 פרטים בקרבת מקום. היות והזאבים בארץ אינם טורפים בעלי פרסות בר גדולים כמו בני מינם הזאבים הצפוניים, אין להם צורך לחיות ולצוד בקבוצות גדולות.

בצפון אמריקה נצפו פרטים שעזבו את להקת הוריהם רק בגיל ארבע שנים. בארצות הברית נצפה כי 60% מהגורים מתים תוך חצי שנה מיום היוולדם. לבגרות מינית מגיעים הצעירים בדרך כלל בני 2-3 שנים, ורק במקרים נדירים – בני שנה אחת. תוחלת החיים בשביה – עד 16 שנה.

בכל אזורי תפוצתו של מין זה תוארו תת מינים רבים, שונים זה מזה בממדיהם ובצבעיהם. התת מינים הצפוניים מגיעים למשקל של 40-50 ק"ג, ולעיתים אף עד 70 ק"ג (בצפון אמריקה). מן הזאב של המזרח הקרוב פותח
כלב הבית, ובארץ ובמקומות אחרים ניתן למצוא בני כלאיים פוריים מהצלבת זאבים וכלבים בטבע.

 


הזאב והאדם

כאשר התחיל האדם בתקופה קדומה לביית בעלי פרסות, התפתחה תחרות בינו ובין הזאב. האדם השמיד בעלי חיים שהיו מזונו של הזאב, ובמקומם מילא את הנוף בעדרים של חיות בית, שהיו טרף קל יותר לזאבים מאשר חיות הבר. מתוך תחרות זו התפתחה המסורת, הרואה את הזאב כדמות שלילית – טורף אכזרי ומזיק. על רקע זה גם נוצרו הסיפורים על זאבים טורפי אדם – אם כי אפילו בארצות הצפון, שבהן מצויים הזאבים הגדולים, לא ידוע אף לא על מקרה אחד של טריפת אדם על ידי זאב. בארץ ישראל, שבה הזאבים קטנים יחסית, בוודאי שאין חשש כזה. על התקפות של זאבים על בני אדם ידוע רק מצד זאבים שגודלו על ידי בני אדם, ראו אותם כבני מינם, ומשהתבגרו – נאבקו עמם על מעמד של שולט בחבורה. זאב כזה ,שאינו פוחד מבני אדם, עלול להיות מסוכן. לכן טעות היא לחשוב שניתן לגדל גור-זאב ולהפכו תוך דור אחד למעין כלב בית.

הכלבים, כפי שהם מוכרים לנו כיום, בוייתו בידי האדם בתהליך של ברירה שנמשכה דורי דורות, ובה הושמדו פרטים שתקפו אנשים. כיום צריך לאלץ כלבים להתקיף בני אדם, אם רוצים לפתח כלבי תקיפה.

בגלל הנזקים הנגרמים על ידיהם לעדרי מקנה, הושמדו הזאבים בחלקים רבים של אזורי תפוצתם הקודמים. באזורים שבהם חיים זאבים כיום בתנאים טבעיים, באסיה, באירופה ובאמריקה, מהווים איילים את מזונם העיקרי. הזאבים טורפים בעיקר פרטים צעירים או בוגרים חלשים, חולניים וזקנים, ומסייעים בכך לשמירת רמת הבריאות באוכלוסיית האיילים. אוכלוסיית הזאבים, מצידה, מתווסתת על ידי הגבלת הרבייה או על ידי תמותת גורים עקב העדר מזון מספיק.

הזאבים הדרומיים הקטנים, כגון אלה שבארץ, טורפים בעיקר חיות בר קטנות, ורק לעיתים רחוקות טורפים הם חיות בית. אמנם בארץ נגרמו נזקים על ידי זאבים, בעיקר לעדרי כבשים ולעגלים של זני בקר שבהם הפרות האמהות אינן מגוננות על עגליהן. אולם נזקים כאלה הינם נדירים. אחד מגורמי התמותה של זאבים בארץ כיום הוא דריסתם בכבישים, שאליהם הם נמשכים כדי לאכול פגרים של חיות שנדרסו.

באזורים שונים בעולם נפוצים סיפורים על ילדים שאומצו וגודלו על ידי זאבים. הסיפורים חוזרים ונשנים בארצות ובחלקי תבל מרוחקים זה מזה, מאיטליה עד הודו וצפון אמריקה. באורח תיאורטי ניתן להניח שזאבים מצאו תינוק שהושאר בשטח, והביאוהו למאורה שבה גידלו את גוריהם. אם הגיע התינוק לשם בעודו חי, ייתכן שהמעצור מלהרוג במאורה (מעצור המבטיח שזאבים לא יפגעו, אפילו בשגגה, בגוריהם) – מנע מהזאבים להרוג את התינוק. התינוק הרעב היה עשוי לינוק מפטמות הזאבה, וגירוי היניקה יכול היה לגרום להפרשת חלב ממושכת יותר מן הרגיל. כמו כן עשוי היה, אולי, תינוק מגודל לאכול מזון שהוקא על ידי הזאבים הבוגרים. עם זאת ספק רב הוא אם הדבר יכול היה לקרות במציאות, שכן התפתחותם של גורי זאבים מהירה בהרבה מהתפתחותו של תינוק אדם, וספק אם פעוט זה אשר גדל במאורה, היה יכול לשמור על קשר עם הזאבים בעת שהגורים והוריהם עזבו את המאורה.

 


ביות הזאב

הזאב נבדל מן הכלב במראהו החיצוני, ברגליו שהן ארוכות יותר ובכפות רגליו הגדולות (בפרט ברגליים הקדמיות). בטנו של הזאב נראית כהמשך כמעט ישר של החזה, בעוד שבטנו של הכלב מכווצת יותר. חזהו של הזאב צר יותר, שכן רגליו הקדמיות מוטות יותר לפנים מרגליו של הכלב. הדבר מאפשר לזאב לפסוע פסיעות ארוכות יותר ולרוץ ריצה גמישה וקפיצית וכן לנשום נשימה יותר חופשית. זנבו של הזאב שמוט (בניגוד לזנבם הנישא של רוב הכלבים) וחוטמו בהיר.

ביותו של הזאב התחיל במזרח התיכון, אולי גם באירופה ובהודו, לפני כעשרת אלפי שנה, או אולי אף לפני 14,000 שנה. לגבי צורת הביות יש כמה סברות. אחת מהן גורסת, כי תחילה גידל האדם את הזאבים למאכל, בדומה לחיות בית אחרות, וכשם שמגדלים עוד היום כלבים למאכל בכמה מאיי האוקיינוס השקט, בסין ובדרום מזרח אסיה (שם נמכרים כלבים למאכל בשווקים). סברה אחרת אומרת שהזאבים מהתת מין C.l. pallipes, הנוטים לאכול פגרים ופסולת אחרת, היו ניזונים, בין היתר, בשיירים של טורפים גדולים, והאדם בכללם. בדרך זו נוצר קשר בין האדם לזאב; והיות ששניהם יצורים חברותיים, בעלי ארגון חברתי משוכלל ודירוג חברתי – הקל הדבר את הידוק הקשר.

כל מאות זני הכלבים הקיימים היום מוצאם מן הזאב בלבד. האדם פיתח תכונות שונות של הכלבים בדרך של ברירה וגידול מכוון, בהתאם לצרכיו. כבר לפני שלושת אלפים שנה היו קיימים זנים שונים של כלבים, שפותחו לציד, לריצה או לקרב, וכן כלבי שעשועים קטנים.

בתהליך הביות אבדו לכלב רבות מתכונות הזאב. בין היתר התנוונו אצלו חיי המשפחה, ורק הכלבה מטפלת בגורים. עד היום יש כלבות החופרות מחילות להמלטה, כשם שעושות כלבות הפריה (זן של כלב שפותח במזרח התיכון, והוא נפוץ בארץ אצל הבדואים) באורח קבוע. כן יש כלבות המתעקשות להאכיל את גוריהן בדרך של הקאה. אצל רוב הכלבים הזכרים נותר המעצור לנשוך כלבות וגורים. בתקופת התפתחותו צריך הכלב לקבל הטבעה כפולה – על אדם ועל כלבים. כלבים שמגדלים אותם בחוות למטרות מסחריות, ללא קשר אישי עם בני אדם, עלולים, בהתבגרם, לתקוף בני אדם, מכיוון שאין להם קשר חברתי לאנשים. היות וגידול כלבים בחוות הולך ומתפשט בעולם, הולכים ורבים מקרים של תקיפת בני אדם ואף טריפתם על ידי כלבים, בייחוד בני גזעים תוקפניים ככלבי-זאב. מקרים של תקיפת בני אדם על ידי כלבי בית, עד כדי טריפה, ידועים גם בארץ.

כלבים מתפראים בנקל, ובארץ נוצרו להקות של כלבים משוטטים, כתוצאה מהתחברות כלבי בית שהופקרו וכלבי פריה. מבחינה אקולוגית תפסו להקות אלה במידה רבה את מקומם של התנים והזאבים. כלבי הלהקות ניזונים בעיקר במזבלות, אך הם גם טורפים חיות בית. שלא כזאבים, אין הם פוחדים מפני בני האדם, ולכן הם מסוכנים יותר. רוב מקרי הטריפה של צאן בארץ מתבצעים כיום על ידי להקות כלבים משוטטים.

 


מידע נוסף

 

לנדוד עם זאבים - "המעקב אחר אוכלוסיית הזאבים מאפשר שמירה על האיזון האקולוגי וכן על יציבות האוכלוסיה והרחקתה מאיזורים מיושבים. ניתן להפיק מהמעקב מידע רב ערך על אורחות חייהם של הזאבים, השטחים בהם הם חיים וקצב גידול האוכלוסיה, ובמקביל ללמוד על דפוסי הציד שלהם ועל היחסים האקולוגיים שלהם עם בעלי-חיים אחרים בסביבת מחייתם". כתבה באתר ynet.

לכתבה המלאה - לחצו כאן.

 





חזרה לעמוד הקודם
חזרה לעמוד הראשי של האנציקלופדיה

חדשות
דעות
כלכלה
ספורט
צרכנות
תרבות ובידור
רכילות Pplus
מחשבים
בריאות
ירוק
יהדות
תיירות
רכב
אוכל
יחסים
סרטים
הוט
כלכליסט
משחקים
מקומי
לימודים
מדע
לאישה
דרושים
ynet-shops
ynettours
winwin
בעלי מקצוע
ביגדיל
 

אודות ועזרה
כתבו אלינו
עזרה
מדיניות פרטיות
תנאי שימוש
מפת האתר
ארכיון
מרכזי המבקרים
Israel News
 
אודות האתר
RSS
הפוך לדף הבית
ynet בסלולר
ניוזלטרים
פרסמו אצלנו
אנציקלופדיה
באבלס
ערוצי תוכן
חדשות
כלכלה
ספורט
תרבות
בריאות
מחשבים
נופש
Xnet
Yschool
יהדות
דעות
צרכנות
תיירות
אוכל
רכב
בעלי חיים
שופינג לאשה
כיכר השבת
יחסים
אסטרולוגיה
מעורבות
ירוק
לאשה
דילים
ynetArt
kick
כלכליסט
בלייזר
רכילות Pplus
מנטה
משחקים
mynet
מפות
פרוגי
כלים ושירותים
קניות
מניות
דרושים
מחירון רכב
דירות להשכרה
קופונים
זיכרונט
ידיעות בתי ספר
ידיעות אחרונות
דירות למכירה
לוח רכב
יד שניה
בעלי מקצוע
משחקים Games
עברית
דירות חדשות


YIT  - פיתוח אינטרנט ואפליקציותApplication delivery by radwarePowered by Akamaiהאתר פועל ברישיון אקו"םהאתר פועל ברישיון תל"יאקטיב טרייל
-nc  כל הזכויות שמורות לידיעות אינטרנט ©