אינטרנט  |  ynet  |  בעלי מקצוע  |  קניות  |  ספקים למשרד

   חדשות תוכן ועדכונים 24 שעות - Ynet


פיגוע של האו-אה-אס, ארגון טרור אנטי-גוליסטי באלג'יריה ובצרפת
פיגוע של האו-אה-אס, ארגון טרור אנטי-גוליסטי באלג'יריה ובצרפת  צילום: גטי אימג' בנק ישראל
 
אחמד בן-בלה
אחמד בן-בלה צילום: גטי אימג' בנק ישראל
 
 פורמט להדפסה  הדפס

אתרים נוספים
 מידע נוסף בנושא


ערכים קשורים
 האימפריה העות'מאנית
 מרוקו
 טוניסיה
 ברברים
 פייר מנדס-פרנס
 אחמד בן-בלה
 גמאל עבד אנ-נאצר
 מלחמת סיני
 שרל דה גול
 אלג'יריה
 צרפת


תחומים קשורים
 היסטוריה צבאית
 המאה ה-20 ואילך


 
 
 

מלחמת אלג'יריה


La guerre d'Algérie

רקע היסטורי ותחילת המאבק |  המלחמה מגיעה לשיאה |  הסכם אוויאן |  אחרית דבר

מלחמת אלג'יריה (1954 - 1962), מלחמתה של אלג'יריה על עצמאותה מצרפת.

 


רקע היסטורי ותחילת המאבק

ב- 1830 כבשה צרפת את אלג'יריה מידי האימפריה העות'מאנית, ובעקבות זאת נפתחה הדרך להגירת מתיישבים אירופיים אל ארץ זו בשנים הבאות. בשנות ה- 50 של המאה ה-20 נחשבה אלג'יריה בעיני צרפת "מחוז מעבר לים" (מעמד שקיבלה כבר ב-1848), שמעמדו זהה להלכה למעמד כל מחוז בשטח צרפת גופא (שתי מושבותיה האחרות של צרפת בצפון אפריקה, מרוקו וטוניסיה, לא קיבלו מעמד דומה, ולכן זכו בעצמאותן בקלות יחסית ב-1956).

 

באותה עת היו באלג'יריה כמיליון מתיישבים ממוצא צרפתי ואירופי אחר (אשר כונו Pieds noirs - רגליים שחורות; חלקם נולדו באלג'יריה, והיו דור שני ושלישי להתיישבות האירופית), ועשרה מיליון אלג'יראים מוסלמים, ערבים וברברים, שהיו חסרי זכות בחירה (ומעורבותם בניהול השלטון באלג'יריה היתה מועטת ביותר). יהודי אלג'יריה, כחמישית מכלל הלא-מוסלמים בארץ, נחשבו אזרחי צרפת לכל דבר.

 

הרוב הערבי באלג'יריה תבע עצמאות מצרפת, ומשלא נענו דרישותיו לרפורמות שיוליכו לעצמאות, בחר במאבק מזוין. בתחילת 1954 הוקמה החזית לשחרור לאומי, אף-אל-אן, ופתחה בהתקוממות. את תחילת המרד האלג'ירי נוהגים לציין ב-1 בנובמבר 1954, שאז התקיפו אנשי החזית במקביל עשרות יעדים צרפתים ברחבי המדינה וגרמו למותם של תשעה צרפתים.

 

בתגובה להתקפות, ולקריאתם הפומבית של אנשי החזית להקמת אלג'יריה עצמאית, הצהיר ראש ממשלת צרפת פייר מנדס-פרנס ב-12 בנובמבר מול חברי האסיפה הלאומית בצרפת: "אין פשרות כשמדובר בשמירה על שלומה הפנימי של האומה, על אחדותה ושלמותה של הרפובליקה. המחוזות האלג'יריים הם חלק מן הרפובליקה הצרפתית. הם היו צרפתיים מזה זמן רב, והם צרפתיים לבלי-השב."

 

מעשי האלימות היו פזורים ולא-אפקטיביים בתחילה, אולם הם הדאיגו את ממשלת צרפת, ששיגרה בתחילת 1955 אחד מהמוכשרים באנשיה, ז'ק סוסטל, לכהן כמושל הכללי של אלג'יריה. סוסטל ניסה להרגיע את הרוחות והציע תוכנית רפורמות, אך נכשל והוחלף. מעתה עלתה צרפת על דרך דיכוי המרד בכוח הזרוע. צבא של 500,000 איש נשלח לאלג'יריה, ועוד הלך וגדל במשך הזמן.

המורדים האלג'יראים, בראשות אחמד בן-בלה, פנו לעזרת מדינות ערב, ובייחוד המדינות השכנות טוניסיה ומרוקו, שעמדו אז לקבל את עצמאותן מצרפת. עזרה רבה קיבלו ממצרים של גמאל עבד אנ-נאצר, אם כי זו היתה רק מילולית בתחילה: מצרים נתנה מחסה לראשי האף-אל-אן שנאלצו להימלט מאלג'יריה (וביניהם בן-בלה), והעמידה לרשותם את משדרי קול קהיר. אך הסיוע הצבאי שהושיטה להם היה זעום. מכל מקום, תמיכתו של נאצר במרד באלג'יריה היתה בין הגורמים המרכזיים שהניעו את צרפת לפעול נגדו במסגרתה הרחבה של מלחמת סיני.

 

 


המלחמה מגיעה לשיאה

ב-1957 הפכה ההתקוממות באלג'יריה למלחמת גרילה בקנה מידה מלא. שני הצדדים לחמו באכזריות רבה, ומספר מעשי הזוועה היה גדול. בתחילת 1958 הפציצה צרפת בסיסים של המורדים בשטח טוניסיה, והעימות הלך והידרדר עוד.

 

במקביל לעימות הצבאי התפתח בצרפת דיון ציבורי סוער בסוגיית גורלה של אלג'יריה, והחברה הצרפתית התפלגה בין תומכי המערכה לשמירת "אלג'יריה צרפתית" ובין התומכים במתן עצמאות לאלג'יריה כמדינה ערבית. מחלוקת דומה התגלעה גם בקרב שורות הצבא הצרפתי, ועוררה שאלות של סרבנות ומרי אזרחי.

 

המתיישבים הצרפתים באלג'יריה חשו התמרמרות גוברת על שצרפת אינה מצליחה לשים קץ למרד, והתקוממו בעצמם במאי 1958, בתמיכת מפקדי הצבא. דרישתם המרכזית של המורדים היתה להחזיר את גנרל שרל דה גול לשלטון בצרפת, על מנת שישליט סדר באלג'יריה. ממשלת צרפת המעורערת ניאותה לדרישה, ובסוף 1958, בעקבות משאל עם, נעשה דה גול נשיא בעל סמכויות בלתי מוגבלות למעשה.

פרדוקסלית, שני הצדדים בירכו על בחירת דה גול: גם הפייה נואר וגם מורדי האף-אל-אן חשו כי הוא יתמוך בעמדתם. אולם כעבור זמן קצר התברר כי אף שדה גול המשיך בניהול הפעילות הצבאית לדיכוי המרד, הוא תמך בעצמאות אלג'יריה. קודם לבחירתו לנשיאות הקפיד דה גול לשמור על עמימות בדבר עמדתו בשאלת עתידה של אלג'יריה; אך אחרי שנבחר השמיע, ב-23 באוקטובר 1958, את הצהרת "שלום האמיצים" המפורסמת שלו: "אנשי המרד, רובם ככולם, לחמו באומץ-לב. ישכון בינינו איפוא שלום האמיצים. ... מנהג הלוחמים הנושן... היה לנופף בדגל לבן. ... במקרה זה, הלוחמים יתקבלו בכבוד." דה גול התכוון לשימושו של הדגל הלבן בימי הביניים, כסימן לרצון להידבר; אך מנהיגי האף-אל-אן פירשו זאת כדרישת כניעה, ודחו אותה על הסף. אי-הבנה לשונית זו האריכה את המלחמה בשלוש שנים וחצי.

 

 

שרל דה-גול בנאומו באלג'יריה, 1958 (צילום: גטי אימג' בנק ישראל)

 

למרות זאת המשיך דה גול בחיזוריו אחר מורדי אלג'יריה, ובסוף מרס 1961 נפתחו שיחות שלום באוויאן. הדבר הגדיש את הסאה, מבחינת המתיישבים הצרפתים וגורמים ממורמרים בצבא. הם פנו נגדו והקימו את הארגון הצבאי החשאי, או-אה-אס, שפתח במעשי טרור אנטי-גוליסטיים באלג'יריה ובצרפת גופא, ובכלל זה ניסיון הפיכה באלג'יריה וכמה ניסיונות להתנקש בחייו של דה גול. 

 

בשיאו של נסיון ההפיכה הצבאי באלג'יריה באפריל 1961 (שבמהלכו שרר במשך כמה ימים חשש מפני הפיכה צבאית בצרפת עצמה והפלת משטרו של דה גול), פנה דה גול בשידור דרמטי לאומה, שהוא לבוש במדי צבא, ואמר: "בשם צרפת, אני מצווה להשתמש בכל האמצעים... כדי לחסום כל דרך בפני האנשים האלה... אני אוסר על כל צרפתי, ומעל לכל על כל חייל, לבצע פקודה מפקודותיהם. ".  עם כישלון ההפיכה, שנמשכה כארבעה ימים, פוזרו יחידות הצבא שתמכו במורדים ואלפי חיילים וקצינים נשפטו ונענשו.

 

 


הסכם אוויאן

למרות המרד של אפריל נמשכו שיחות השלום באוויאן, אך התמוטטו כעבור זמן לא רב. בעקבות זאת הגיע דה גול לכלל הכרה כי לא ייתכן עוד פתרון של שלום באלג'יריה שישאיר אותה קשורה לצרפת. הלחצים מבית ומחוץ היו כבדים מנשוא (ב-20 בדצמבר 1961 קיבלה העצרת הכללית של האו"ם, ברוב קולות מכריע, החלטה בזכות עצמאות אלג'יריה), ובמקביל הקשיח האף-אל-אן את עמדותיו. הלחימה באלג'יריה הלכה והסלימה, בעוד האו-אה-אס שופך שמן על המדורה.

 

ב-7 במרס 1962 נפתחה ועידת אוויאן מחדש, ועמדה בסימן נסיגתה של צרפת מכל דרישותיה. המשא ומתן היה קצר,  וב-18 באותו חודש נחתם על חוף אגם ז'נווה הסכם אוויאן בין ממשלת צרפת לממשלת אלג'יריה הגולה, דהיינו האף-אל-אן. בהסכם, מסמך ארוך ומסובך של 93 עמודים (!), נקבע, ראשית, כי תוכרז מיד הפסקת אש כללית; בהצהרת העקרונות הכללית נאמר כי תינתן לאלג'יריה עצמאות מלאה, והמתיישבים הצרפתים החפצים בכך יפונו ממנה וייושבו בצרפת, על חשבון ממשלת צרפת. לחילופין הוצעה למתיישבים האפשרות להפוך לאזרחי אלג'יריה. כוחות צרפת יפונו מאלג'יריה בתוך שנתיים, מלבד הבסיס הימי מרס אל-כביר שיוחכר לצרפת ל-15 שנה. וכן הוסדרו עניינים כלכליים רבים, ובראשם זיכיונות הנפט של חברות צרפתיות.

 

 

מוסלמים אלג'ירים מניפים את דגל אלג'יריה לאחר הסכם הפסקת האש, 1962 (צילום: גטי אימג' בנק ישראל)

 

תגובת האו-אה-אס על ההסכם היתה חריפה ביותר, כצפוי, אך עתה נחלצה סוף סוף ממשלת צרפת לפעולה נחרצת נגד הארגון המחתרתי,  ועד מאי נתפסו או הומתו רוב מנהיגיו. פרפורי הגסיסה של האו-אה-אס נמשכו עוד כמה חודשים; הפיגוע האחרון שלו בפריס היה ביולי 1963.

 

ההסכם אושרר במשאלי עם שנערכו בצרפת ב-8 באפריל 1962 ובאלג'יריה ב-1 ביולי 1962 (בצרפת אושר ההסכם ברוב של כ-90 אחוזים, באלג'יריה - ברוב של יותר מ-99 אחוזים). ב-4 ביולי 1962 הפכה אלג'יריה למדינה עצמאית.

 


אחרית דבר

גם לאחר אישור ההסכם המשיך האו-אה-אס את פעילותו נגד דה גול וממשלתו. המבצע הגדול ביותר היה ב-22 באוגוסט 1962, עת הציבו אנשי הארגון מארב לשיירתו של דה גול ברחובות פריס ופתחו באש. הנשיא ניצל בנס.

צרפת איבדה במלחמה זו 17,500 הרוגים מאנשי הצבא, ועוד 2,500 מן המתיישבים. מספר הקורבנות בצד האלג'ירי שנוי במחלוקת. להערכת הצרפתים נספו במלחמה 300,000 מוסלמים (לא מעטים מהם ב"טיהורים" פנימיים ובחיסול משתפי פעולה), ואילו אלג'יריה טוענת כי מספר ההרוגים הגיע למיליון.

 

כבר בחודשים שלפני אשרור הסכם אוויאן החלה "יציאת אלג'יריה", שגברה שבעתיים בעקבות העצמאות. בחודש יוני 1962 לבדו עזבו את אלג'יריה 350,000 פייה נואר: עוד במהלך המלחמה הופיעה האמרה "La valise ou le cercueil" (בצרפתית - מזוודה או ארון קבורה), אשר ביטאה את חששם של המתיישבים מגורלם תחת שלטון אלג'ירי עצמאי. בגל הנמלטים לצרפת נכללו גם עשרות אלפי ערבים מוסלמים, אשר שיתפו פעולה עם השלטון הצרפתי במהלך שנות הכיבוש (רבים אחרים נטבחו מיד עם ההכרזה על הפסקת אש בין צרפת והאף-אל-אן).

 

מספר הרב של המתפנים הפתיע את השלטון הצרפתי, אשר לא הכין תוכנית קליטה הולמת לגל ההגירה הפתאומי: לפי תחזית הרשויות, רק 100,000 מתיישבים היו צפויים לעזוב את אלג'יריה בשנה הראשונה לעצמאותה. בפועל הגיעו לצרפת בתוך חודשים ספורים 1,380,000 נפשות, ובכלל זה רוב יהודי אלג'יריה: רק כ-10,000 מהם עלו לישראל. עוד כ-100,000 פייה נואר עקרו לארצות אחרות, בעיקר לספרד. כ-30,000 מתיישבים אירופיים בחרו להישאר באלג'יריה, אך במהלך שנות ה-60 וה- 70 היגרו רובם בהדרגה לאירופה.

 

רבים מן המהגרים, אשר נאלצו לנטוש את רכושם מאחור, נקלעו למצוקה כלכלית קשה. ממשלת צרפת הקציבה להם "מענק קליטה" של 20,000 פרנק ותמיכה חודשית של 450 פרנק למשפחה - סכומים זעומים. אולם צמיחתה המהירה של כלכלת צרפת בשנים שלאחר המלחמה הביאה לקליטת המהגרים ולהשתלבותם במהירות רבה, ועד סוף שנות ה-60 נעלמה כליל "בעיית הפייה נואר". אדרבה, בשנים שלאחר מכן החלה הגירה מסיבית של אלג'יראים לצרפת בחיפוש אחר מקומות עבודה. אולם היחסים בין צרפת לבין אלג'יריה העצמאית נותרו מתוחים עוד שנים רבות.

 

 





חזרה לעמוד הקודם
חזרה לעמוד הראשי של האנציקלופדיה

חדשות
דעות
כלכלה
ספורט
צרכנות
תרבות ובידור
רכילות Pplus
מחשבים
בריאות
ירוק
יהדות
תיירות
רכב
אוכל
יחסים
סרטים
הוט
כלכליסט
משחקים
מקומי
לימודים
מדע
לאישה
דרושים
ynet-shops
ynettours
winwin
בעלי מקצוע
ביגדיל
 

אודות ועזרה
כתבו אלינו
עזרה
מדיניות פרטיות
תנאי שימוש
מפת האתר
ארכיון
מרכזי המבקרים
Israel News
 
אודות האתר
RSS
הפוך לדף הבית
ynet בסלולר
ניוזלטרים
פרסמו אצלנו
אנציקלופדיה
באבלס
ערוצי תוכן
חדשות
כלכלה
ספורט
תרבות
בריאות
מחשבים
נופש
Xnet
Yschool
יהדות
דעות
צרכנות
תיירות
אוכל
רכב
בעלי חיים
שופינג לאשה
כיכר השבת
יחסים
אסטרולוגיה
מעורבות
ירוק
לאשה
דילים
ynetArt
kick
כלכליסט
בלייזר
רכילות Pplus
מנטה
משחקים
mynet
מפות
פרוגי
כלים ושירותים
קניות
מניות
דרושים
מחירון רכב
דירות להשכרה
קופונים
זיכרונט
ידיעות בתי ספר
ידיעות אחרונות
דירות למכירה
לוח רכב
יד שניה
בעלי מקצוע
משחקים Games
עברית
דירות חדשות


YIT  - פיתוח אינטרנט ואפליקציותApplication delivery by radwarePowered by Akamaiהאתר פועל ברישיון אקו"םהאתר פועל ברישיון תל"יאקטיב טרייל
-nc  כל הזכויות שמורות לידיעות אינטרנט ©