אינטרנט  |  ynet  |  בעלי מקצוע  |  קניות  |  ספקים למשרד

   חדשות תוכן ועדכונים 24 שעות - Ynet


חניטת יוסף במצרים. תחריט.
חניטת יוסף במצרים. תחריט. מתוך מאגר גטי אימג' בנק ישראל
 
גופת אדם אשר שומרה בתהליך הפלסטיזציה.
גופת אדם אשר שומרה בתהליך הפלסטיזציה. צילום: גטי אימג' בנק ישראל
 
 פורמט להדפסה  הדפס

ערכים קשורים
 מצרים העתיקה
 מוות
 אלי מצרים העתיקה
 הרודוטוס
 דיודורוס סיקולוס
 נילוס
 לב
 מערכת השתן והכליות
 עין
 אף
 מוח
 יין
 פשתה
 מלח
 בושם
 שמנים
 שרפים
 מור
 ארז
 לוטוס
 קנמון
 קיקיון
 שעווה
 דבורת הדבש
 מעיים
 ריאה
 קיבה
 כבד
 תות ענח' אמון
 ספר המתים
 עיכול
 ביטומן
 נצרות
 אסלאם
 ימי הביניים
 נייר
 כולרה
 רומא העתיקה
 פרס
 דבש
 אלכסנדר הגדול
 צ'ילה
 פרו
 אינקה
 כותנה
 אמזונס
 אקוודור
 ספרד
 איים אלאוטיים
 אלסקה
 פיליפינים
 פפואה - גינאה החדשה
 יפן
 בודהיזם
 אלפים
 איטליה
 אוסטריה
 אנדים
 גרנלנד
 קלטים
 דנ"א
 תאנה
 הלכה
 יעקב
 יוסף
 כוהל
 רנסנס
 לאונרדו דה וינצ'י
 כלי דם
 אשלגן
 מלחמת העולם השנייה
 מלחמת האזרחים האמריקנית
 אברהם לינקולן
 עופרת
 זרניך (ארסן)
 כספית
 אנטימון
 מתנול
 חלבון
 סרטן
 ריק
 פולימר
 סיליקונים
 חומצות ובסיסים
 שריר
 ולדימיר איליץ' לנין
 ברית המועצות
 מוסקבה
 יוסיףּ ויסריונוביץ' סטלין
 מאו דזדונג
 הו צ'י מין
 שרל ה-1 "הגדול"
 אל סיד
 הנרי ה-1
 ויליאם ה-1 "הכובש"
 אדוארד ה-1
 נפוליאון ה-1 בונפרט
 ג'רמי בנתם
 אוויטה פרון
 אורגניזם
 חיים
 רקמות
 חיידקים
 אנזים


תחומים קשורים
 העת העתיקה
 רפואה ואנטומיה


 
 
 

חניטה


Embalming

חניטה במצרים העתיקה - המומיות |  תהליך החניטה המצרי |  טקסים וסוגי חניטה במצרים |  חניטה ברחבי העולם |  חניטה טבעית |  חניטה ביהדות |  חניטה בימי הביניים והעת החדשה |  חניטה מודרנית |  תהליך החניטה המודרנית |  חנוטים מפורסמים |  בחנו את עצמכם

חניטה, שימור גוף אדם או אורגניזם אחר לאחר מותו באופן מלאכותי. פעולת החניטה יכולה להתבצע באופן טבעי, כאשר תנאי האקלים והסביבה מאפשרים זאת.

 

שעות אחדות לאחר הפסקת תהליכי החיים באורגניזם, מתחילים להתרחש בתוכו תהליכים כימיים וביולוגיים, המביאים לפירוק רקמותיו עד לפירוקו המלא. קצב התפרקות האורגניזם נקבע בעיקר על פי תנאי האקלים בסביבתו. אחוזי לחות נמוכים מאוד, או לחילופין, תנאי קור קיצוניים, מאטים את פעולת החיידקים והאנזימים האחראים על פירוק הרקמות. במקומות רבים בעולם בהם שוררים תנאי אקלים קיצוניים, נמצאו גופות בני אדם ובעלי חיים שהשתמרו "בחניטה טבעית" מעין זו. גם סוג הקרקע בה נקבר האורגניזם משפיע לעתים על הקצב בו הוא מתפרק. אדמות כבול העניות בחמצן, אדמות רוויות מלח, או אדמות בעלות רמות חומציות גבוהה, מונעות את התפתחותם של חיידקים מפרקים ומשמרות את הרקמות.

 

גופות בני אדם (ובעלי חיים) שנשתמרו לאורך זמן הן מעין כמוסות זמן, היכולות לספק מידע רב ערך לחוקרים אודות התקופה בה חיו: על אורחות חייהם , על מזונם ועל הגורמים למותם. 

 

 


חניטה במצרים העתיקה - המומיות

המצרים הקדמונים היו בין הראשונים שחנטו את מתיהם. העדויות הקדומות ביותר לחניטה במצרים מתוארכות ל-3200 לפנה"ס, וסביר להניח שמלאכת החניטה התבצעה אף לפני כן. בתקופת הממלכה הקדומה (2950 - 2575 לפנה"ס בקירוב) היו טכניקות החניטה פשוטות מאוד; גופות המתים נעטפו בעורות של בעלי חיים ונקברו בתנוחה עוברית בחול, ללא ארונות או כיסוי אחר. הן נשתמרו במצב טוב יחסית בשל האקלים הצחיח.

 

המצרים שימרו את גופות המתים בשל אמונתם ברעיון "החיים שלאחר המוות" והישארות הנשמה בתוך הגוף לאחר המוות. טכניקת החניטה השתכללה בהדרגה, במקביל להתחזקות ולהתבססות רעיונות אלו באמונה המצרית. בימי השושלת ה-4 לערך (2,500 לפנה"ס) החלו המצרים להוציא את איבריהם הפנימיים של המתים כחלק מתהליך החניטה. רוב הנחנטים היו פרעונים ובני משפחתם, כוהנים ופקידים גבוהים. רק בשנת 1500 לפנה"ס החל להתפשט מנהג חניטת הגופות בקרב שאר שכבות העם.

 

התיעוד המקיף הראשון של תהליך החניטה ניתן על ידי ההיסטוריון היווני הרודוטוס, במחצית המאה ה-5 לפנה"ס. ולאחר מכן ניתן פירוט של התהליך על ידי ההיסטוריון היווני דיודורוס סיקולוס, שביקר מצרים במחצית הראשונה של המאה ה-1 לפנה"ס.

 

על פי כתבי הרודוטוס וסיקולוס, תחילה נערך למת טקס טיהור על גדות הנילוס, ולאחר מכן הועברה הגופה ל"בתי חניטה" (Per-Nefer). החניטה התבצעה על ידי בעלי מקצוע מוסמכים, ונערכה בקפדנות רבה, משום שעל פי האמונה פגיעה בשלמות הגוף תשפיע על תפקודו של המת בעולם הבא. למרות זאת, בשל מורכבותו של התהליך, יחסית לתקופה לפחות, נעשו לא פעם טעויות (עליהן ניסו החונטים לכפר בכל מיני דרכים). במספר גופות חנוטות שנחקרו היו חסרים חלקי גוף, ובאחרות נתגלו כלי עבודה של החונטים, ואף חרקים ומכרסמים שהתגנבו לתוך הגופה בזמן החניטה.

 


תהליך החניטה המצרי

תחילה חתך החונט פתח קטן (כ-8 ס"מ) בצד שמאל של גוף המת, הוציא את האיברים הפנימיים (חוץ מהלב והכליות) ממקומותיהם ולאחר מכן עקר את העיניים מארובותיהן. החונטים השתמשו במהלך החניטה בכלים פשוטים אך יעילים - לחיתוך המת, למשל, נעזרו באבן וולקנית שחורה מלוטשת. לאחר הוצאת האיברים, הוחדר דרך נחירי האף כלי מתכת חד מברונזה (שדמה בצורתו למסרגה) אל עבר המוח. בתהליך מורכב נחתך המוח לחתיכות ונשלף דרך הנחיריים. לעתים, על פי ההשערה, הוצא המוח דרך הנקב בבסיסה של הגולגולת (Foramen Magnum). לאחר מכן שטפו החונטים את הגופה ביין תמרים וניקזו את נוזליה.

 

בשלב הבא החדירו לחללי הגופה (חלל הבטן, חלל החזה והגולגולת) בדי פשתן ספוגים במינרל נֶתֶר (Natron; פחמת הנתרן), והושיבו אותה, לאחר שנתפרה, באמבט של נתר למשך 70 ימים. בדומה למלח, ספח הנתר את הנוזלים מהגופה, קטל חיידקים ומנע ריחות מצחינים, אך ביעילות גדולה יותר מהמלח. הנתר נאסף באגני אידוי טבעיים בדלתת הנילוס, וכל חניטה דרשה כמה עשרות קילוגרמים של המינרל. לאורך תהליך החניטה השתמשו החונטים במגוון בשמים, שמנים, תבלינים ושרפים (כגון לבונה, מור, ארז, לוטוס, חינה, קינמון ושמן קיק), אשר הדיפו ריחות נעימים וחלקם אף חיטאו את הגופה.

 

לאחר מכן מילאו החונטים את חללי הגוף בפשתן ולעתים גם בנסורת, על מנת להוסיף נפח ולדמות לגופה המצומקת מראה אנושי. לאחר מכן היו רוחצים שוב את הגופה וכורכים אותה בכריכה של פשתן. הכריכה ההדוקה נתנה חוזק פיסי לגופה השברירית שאיבדה כבר את רוב נוזליה ומשקלה בשל פעולת הנתר, ומנעה את התפתחות החיידקים בשל השרף והשעווה שנמשחו על הגופה ועל הכריכה. נתגלו מספר חנוטים מצריים שנכרכו ב-16 שכבות, כ-400 מטרים רבועים של פשתן. לעתים כרכו את הנחנטים מבד צפוף העשוי מצמח רמי (Ramie), אשר יש לו עמידות חלקית בפני חרקים מזיקים ומיקרואורגניזמים. את פתחי הפה, האף והאוזניים סתמו לעיתים בדונג או בפרופוליס.

 

המצרים ייחסו ללב את החשיבות הגדולה ביותר. האל אוסיריס (Osiris), שעל פי האמונה המצרית היה החנוט הראשון ושבכוחו היה להעניק חיים, שקל את לבו של המת בכניסה לעולם המתים. אם שקל הלב כמשקל אחת מנוצות אלילת האמת מַאַת (Maat), גדלו סיכויו של האדם להיות לצידם של האלים בעולם הבא. המוח, לעומת זאת, נחשב כחסר חשיבות והושלך בדרך כלל כפסולת.

 

האיברים הפנימיים הנותרים, שנעטפו בפשתן טבול בנתר ובשרף, הונחו בצדי הגפיים בתוך צנצנות המכונות צנצנות קנופיות (Canopic) עשויות עץ, חמר או אבן. לרוב הצנצנות שנתגלו היתה צורה של אחד מבניו של האל המצרי חור (Horus; בנו של אוזיריס) - צנצנת בצורת בז (למעיים), בבון (ריאות), תן (קיבה) או אדם (כבד). המצרים האמינו שבניו של האל יגנו על האיברים. החל מהאלף ה-1 לפנה"ס הושמו האיברים בצדי הגופה, ללא צנצנות קנופיות.

 

תכשיטים וקמעות בעלי מגוון צורות, אשר נועד להם תפקיד בהגנה על החנוט בחיים שלאחר המוות, הונחו במקומות שונים לצדי הגוף או בתוך התכריכים. בין הקמעות היו החרפושית והאיביס (סוג של עוף) שסימלו את הלידה מחדש. בקברו של תות ענח' אמון, אחד החנוטים המפורסמים ביותר, נתגלו 143 קמעות שונים. בחלק מהשושלות במצרים העתיקה הכינו החונטים מסכות למת עשויות יציקת פפירוס או פשתן ועליהן ציירו בשלל צבעים (צבעי טמפרה בדרך כלל) את תווי הפנים של המת, וכן הוכנו עיניים מלאכותיות שהחליפו את פדי הפשתן שהונחו לפני כן בארובות העין.

 

בשלב הסופי, הוכנס החנוט לארון כשידיו משולבות או מונחות צמודות לצדי הגוף. בארון, עשוי עץ או אבן שעליו צוירו סמלים ואלים מצריים, הונחו חפציו האישים של החנוט ומיני מאכל ומשקה אשר ישמשו אותו בעולם הבא. הכנסת ארון המתים לקבר לוותה בטקס שכלל משתה, מוסיקה וריקודים.

 

לעתים לצד פרעונים או עשירים נחנטו גם משרתיהם, על מנת שימשיכו לשרת את אדוניהם, וליד קברו של אחד הפרעונים בשושלת ה-11 (2000 לפנה"ס לערך) נתגלה "צבא" של 60 חיילים חנוטים. בתקופות קדומות זכו המשרתים לכבוד וויתרו על חייהם בשביל להצטרף לאדונם בעולם הבא, אך בזמנים מאוחרים יותר הסתפקו הפרעונים בקבורה של בובות אשר סימלו את משרתיהם, על מנת שאלה יצטרפו אליהם כאשר יגיע זמנם. לאותה מטרה חנטו המצרים בעלי חיים ואת חיות המחמד שלהם, בעיקר חתולים וציפורים, אך גם עיזים, קרוקודילים, כלבים, שוורים, קופים וצבאים.

 

גופתו החנוטה, ככל הנראה, של רעמסס ה-1. מלך בשנים 1292 - 1290 לפנה"ס. (צילום: רויטרס)

 


טקסים וסוגי חניטה במצרים

תהליך החניטה היה משולב בטקסים דתיים קפדניים. הטקסים, שבוצעו בידי כוהנים כללו תפילות מ"ספר המתים", המכיל מעין סדרת נוסחות קבורה מאגיות אשר אמורות לשרת את המת בדרכו לעולם הבא. אחד מטקסים אלו היה טקס "פתיחת הפה" של החנוט בעזרת כלי מיוחד, ומטרתו היתה להחזיר את הנשמה למת. הטקס היה שיחזור לפעולה באמצעותה החזיר חור את אביו אוזיריס לחיים. המצרים האמינו שהאדם מורכב משלושה חלקים עיקריים, כשהחלק החשוב לאדם המת הוא הרוח, הכַּא (Ka). כשהאדם מת עוזבת אותו רוחו , אך עליה לשוב את גופו כדי שיוכל לשרוד את המעבר לעולם הבא. על פי האמונה רוחו של המת היתה יכולה לחזור אליו רק אם גופו נשאר שלם, וזאת הסיבה שהמצרים פעלו לשמר את גופות המתים.

 

על פי כתבי הרודוטוס, בוצעו במצרים שלוש רמות של חניטה, שנקבעו על פי דרגות מחירים. הראשונה היא השיטה היקרה שהוזכרה לעיל, על פיה נחנטו הפרעונים ובני המעמד הגבוה. השיטה השנייה, הזולה יותר, כללה הזרקת טרפנטין שיוצר מעצי ארז אל גוף החנוט דרך פי הטבעת. הטרפנטין השמיד את החיידקים והמיס בהדרגה את איברי הגוף שנשטפו בסופו של דבר מחלל הבטן. השיטה השלישית, הזולה והפשוטה מכולן שהיתה בשימוש בני המעמד הנמוך, כללה הוצאת המעיים וייבוש קצר של הגוף על ידי נתר. גופות שנחנטו בדרך הפשוטה לא נשתמרו זמן רב, ואילו כמה מהפרעונים והכוהנים, שגופיהן החנוטות נקברו בתנאים מיטביים, רחוקים מביזה ומנזקי אקלים, נשתמרו במצב טוב למדי עד ימינו.

 

טכניקת החניטה הגיע לשיאה בשושלת ה-21 (1000 לפנה"ס לערך). בתקופת השלטון היווני והרומי במצרים, החל מהמאה ה-3 לפנה"ס, ניכרה ירידה במומחיות החונטים, ועיקר התהליך התמקד בכריכת הגופה ובסמלים חיצוניים. דיוקנאות המתים צוירו על לוחות עץ אשר הוצמדו לתכריכים ונועדו לשמר את מראו של המת. כתוצאה מכך השתמרו החנוטים מתקופה זאת בצורה טובה פחות. ייתכן כי בשל המספר הרב של האנשים שביקשו להיחנט באותה תקופה, נותרו הגופות זמן רב ללא טיפול, מצב שפגע אף הוא באיכות החניטה. בתקופה זו החלו לשמר ולאטום גוויות גם בעזרת ביטומן (זפת), אבל השימוש בחומר זה, המהווה תערובת של חומרים אורגניים רבים, לא היה בשימוש נפוץ ושימש בעיקר לחניטת חיות. זהו מקורה של המילה "מומיה" שמשמת לתיאור חנוטים - מומיה (mummy) מקורה במילים "מוּם" (mum) ו"מומיה" (mumya), שפירושן בפרסית ובערבית - שעווה או ביטומן.

 

ארון מתים מצרי מהמאה ה-3 לפנה"ס לערך. צילום: איי פי

 

במאה ה-5 לספירה לערך, עם התבססות הנצרות באזור מצרים ולאחר מכן עם חדירת האסלאם, נאסר על המצרים לחנוט את מתיהם, שכן החניטה והטקסים המלווים אותה נחשבו לפגניים. מספר האנשים שנחנטו במשך 3,000 השנים בהן היתה נהוגה השיטה במצרים אינו ברור. על פי מספר הערכות מדובר בכמה מיליוני מומיות. מספר חוקרים נוקבים במספר 70 מיליון מומיות, ואף למעלה מכך. וזאת מבלי להחשיב את מספר בעלי החיים שנחנטו, שמספרם נאמד אף הוא במיליונים רבים.

 

בימי הביניים היה המומיות המצריות מצרך מבוקש אצל רוקחים. המומיה שנטחנה עד דק נחשבה לתרופת פלא למחלות רבות. כתוצאה מכך התפתח מסחר במומיות, והיו גם לא מעט זיופים. במאה ה-19 השתמשו בפשתן שכיסה את המומיות לעשיית נייר גולמי, ויתכן שסחר בבדים אלו הביא לא פעם להתפרצויות מחלת הכולרה. על פי דיווחי מטיילים אירופאים, הערבים השתמשו במומיות ובארונות העץ שלהן כחומר בעירה. בבריטניה של התקופה הוויקטוריאנית נערכו מדי פעם מסיבות, בהן האטרקציה העיקרית היתה פתיחת תכריכי מומיות, ובנוסף כיכבו המומיות בכמה מופעי ירידים. שודדי קברים הרסו מומיות רבות בחפשם אחרי תכשיטים וזהב שהוטמנו במומיות ובארונותיהן. פעולות אלו הביאו להריסת אלפים רבים של מומיות במשך השנים, עם זאת עדיין קבורות במצרים מיליוני מומיות.

 


חניטה ברחבי העולם

מצרים לא היתה המקום היחיד בו חנטו את המתים בעת העתיקה, אך טכניקות החניטה במקומות אחרים בעולם הישן (העולם שהיה ידוע לפני גילוי אמריקה) היו פשוטות יותר מהמומחיות אליה הגיעו המצרים, ומנהג החניטה במקומות אלו היה מקובל הרבה פחות. החניטה בעולם הישן כללה משיחת הגופה במשחות, תבלינים ובשמים לשם הצגת המת לפני הקבורה, כמנהג הרומאים בכמה תקופות. ידוע כי הפרסים שמרו את מתיהם בתיבות דבש ודונג, ומסופר כי גופתו של אלכסנדר מוקדון שמת בפרס הוחזרה ליוון לאחר שהושמה במיכל מלא בדבש.

 

במספר מקומות מחוץ לעולם הישן היה מנהג החניטה מקובל עוד הרבה לפני שהמצרים החלו לחנוט את מתיהם. אנשי שבט הצ'ינצ'ורו (Chinchorro) בצפון צ'ילה חנטו את מתיהם כבר באלף ה-6 לפנה"ס. הם טיפלו בגופה בחומרים כימיים והוציאו חלק מאיבריה ולאחר מכן ביתרו את חלקיה וייבשו אותם. לאחר מכן חיברו את הגפיים בעזרת מקלות ואת חללי הגוף מילאו בסיבים ובעורות. את הגופה ציפו בבוץ כהה ובחמר וציירו עליה פרצופים וסמלים. על פי סברה אחת, החניטה בוצעה כחלק מהמנהגים הדתיים של השבט, ועל פי השערה אחרת, חנטו אנשי השבט את מתיהם כדי לא להיפרד מבני משפחותיהם.

 

שבטים אחרים בדרום פרו פיזרו מלח על הגופות וקברו אותן בתנוחה עוברית קרוב לבתי המגורים ולעתים אפילו מתחתם. אנשי שבט אחר בדרום פרו, הפרקה (Paraca), עטפו את מתיהם בבדים (וייתכן שמשחו אותם גם בשרפים) וקברו אותם יחד עם חפציהם ובעלי חיים באתרי קבורה גדולים שהכילו לעתים יותר מ-400 חנוטים.

 

אישה חנוטה. תרבות הצ'ינצ'ורו, האלף ה-6 לפנה"ס. צילום: גטי אימג' בנק ישראל

 

גם בני האינקה בפרו שימרו את גופות שליטיהם ואת בני המעמדות הגבוהים. הגופות נעטפו במספר רב של שכבות של בדי כותנה, שיצרו מעין פקעות אטומות היטב שהוטמנו באדמה. לעתים נשמרו מספר גופות בפקעת אחת. לפקעות צורפו תכשיטים, מזון, כלי נשק וחפצים אישיים אחרים, ולעתים גם ראשי בובה על מנת לתת למתים מראה אנושי. הכובשים הספרדים אסרו את החניטה בשל סיבות דתיות, ובמקביל שדדו והשמידו את רוב הקברים בשל הזהב שהיה קבור בהם. למרות זאת, בסוף המאה ה-20 נתגלו בקרבת לימה (בירת פרו) כמה אלפי קברים בהם מומיות של אנשי האינקה, חלקם נשתמרו במצב מצוין.

 

יש לציין כי בצפון צ'ילה בדרום פרו קיימים תנאים המאפשרים את שימור הגופות: הלחות באזור נמוכה מאוד, כמות המשקעים השנתית אפסית, והאדמה רוויה מלח.

 

באזור גשום ולח הרבה יותר, ביערות העד באמזונס בגבול פרו ואקוודור, נהגו בעבר אנשי שבט החיוורו (Jívaro) לשמר את ראשי אויביהם. לאחר עריפת הראש הוצאו הבשר ועצמות הגולגולת. הפה והעיניים נתפרו. לאחר מכן בושל הראש מספר שעות בתוך סירים שהכילו תערובת של עשבים עד אשר הצטמק לכשליש מגודלו המקורי. את הראש החלול מילאו בחול ובאבנים, ולאחר מכן צלו אותו על אש נמוכה מאוד מספר שעות עד שהשחיר.

 

שני ראשים מצומקים שנמצאו אצל אנשי שבט החיוורו. (צילום: גטי אימג' בנק ישראל)

 

התושבים המקומיים של האיים הקנריים, הגואנצ'ס (Guanches), חנטו את מתיהם החל מהמאה ה-10 לספירה לערך. חלק מהאיברים הפנימיים הוצאו ולאחר מכן הוכנסו לגוף המת חול ומספר חומרים מהחי ומהצומח. לאחר מכן יובשו הגופות, נעטפו בעור חיות והוטמנו בתוך מערות. רוב החנוטים באיים הקנריים הושמדו לאחר הכיבוש הספרדי של האי בסוף המאה ה-15, וכיום נותרו בודדים בלבד.

 

באיים האלאוטיים באלסקה, נהגו המקומיים לשמר את גופות מתיהם על ידי הוצאת איברים פנימיים, ושטיפת הגופה בזרמי הנהרות. בשלב הבא יובשה הגופה, מולאה בעשבים יבשים ונעטפה בעורות ובבדים. לאחר מכן נתלו הגופות במערות, על מנת שלא יבואו במגע עם האדמה הרטובה.

 

בפיליפינים, צפונית למנילה הבירה, נהגו אנשי שבט האיבאלוי (Ibaloi) לחנוט את מתיהם על ידי הכנסת מי ים לתוך הגופה, ייבוש הגופה בשמש, וצלייתה על אש נמוכה מאוד על מנת לאדות את הנוזלים. בשלב הסופי שפשפו את הגופה בתבלינים והניחו את החנוטים בארונות עץ מעוטרים. מספר שבטים בפפואה - גינאה החדשה נהגו לעשן את מתיהם ולאחר מכן לכסות אותם בשכבת חמר. החנוטים נתלו על עצים בקרבת הכפרים.

 

ביפן נתגלו כמה עשרות גופות חנוטות של נזירים בודהיסטים, רובן מהמאות ה-17- 19 לספירה. הנזירים בחרו להקריב את חייהם, והיו מכינים את עצמם לחניטה חודשים רבים לפני מותם על ידי צום מחמיר. כאשר גססו הנזירים מרעב הם הושכבו ליד אש שייבשה את גופם. גם לאחר מותם הושכבה הגופה זמן רב ליד מקור חום על מנת להמשיך בייבוש.

 


חניטה טבעית

חניטה טבעית היא כאמור השתמרות של גוף אדם לאחר המוות, כתוצאה מתנאי אקלים וסביבה ייחודיים.

 

ב-1991 נתגלתה גופה של גבר בהרי האלפים בגבול בין איטליה לאוסטריה, שמתוארכת ל-3400 לפנה"ס בערך, ונחשבת לגופה שהשתמרה במצב הטוב ביותר שנתגלתה עד כה. במקומות אחרים בהם שורר קיפאון עד, בהרי האנדים שבדרום אמריקה, ובגרנלנד למשל, נתגלו גופות שנשתמרו במצב טוב לאחר שנחנטו בקרח.

 

בסוף שנות ה-80 נתגלו גופות משומרות במצב מעולה במדבר טקלה מקן (Takla Makan) במערב סין. הגופות נשתמרו הודות לאקלים היבש והקר במקום, ולאחוז המלח הגבוה באדמה. מוצא החנוטים היה אירופאי (על פי השערה אחת - קלטים שנדדו מזרחה), ועל כך מעידים תווי פניהם האירופאיות ושיערם הבהיר והאדמוני של המתים, שנשתמרו במצב מעולה (טוב מרוב המומיות המצריות).

 

באדמות כבול בצפון אירופה נמצאו גופות אדם מהאלף הראשון לפנה"ס שנשתמרו במצב טוב למדי, ובפלורידה נמצאה חלקי מוח שתוארכו לאלף ה-5 לפנה"ס, במצב טוב דיו על מנת לערוך להם בדיקת דנ"א.

 

גופה משומרת של גבר מהמאה ה-1 לפנה"ס לערך שנתגלתה בעיר תדמור (פלמירה) במדבר הסורי (צילום: רויטרס)

 


חניטה ביהדות

מקורה של המילה העברית חניטה, הוא כנראה בפסוק "התאנה חנטה פגיה" (שיר השירים ב' יג) - בזמן הבשלת פגי (ניצני) התאנה נידף ריח עז המזכיר את ריחות הבשמים המתלווים לתהליך החניטה. אף על פי שדיני קבורת המת בהלכה אוסרים את חניטת הגופות, נחנטו, על פי המסופר בתנ"ך, גופותיהם של יעקב ויוסף לאחר שאלו נפטרו במצרים.

 

מספר פוסקי הלכה בתקופות שונות קבעו כי במקרים מסוימים, כאשר החניטה אינה מבזה את כבוד למת, לא ייחשב הדבר לחילול הגופה. פוסקים אחרים התירו את השימוש באבקה שנטחנה ממומיה כתרופה בטיפול חיצוני ואף בטיפול פנימי, היינו בליעת החומר, אולם רוב החכמים לא האמינו ביעילות התרופה.

 


חניטה בימי הביניים והעת החדשה

למרות האיסור הדתי, קיימות מספר עדויות מתקופת הנצרות הקדומה (במאות הראשונות לספירה) על מתים נוצרים שנחנטו. בימי הביניים חנטו את גופות המתים בתהליך שכלל את הוצאת המעיים וחיטוי ובישום הגופות בעזרת תערובת של יינות, כהלים ותבלינים. לאחר מכן נכרכו הגופות בתכריכים ספוגים בשעווה או בזפת, אשר מנעו את חמצונם. מספר הנחנטים בימי הביניים היה מועט מכיוון שעבודת החונטים והחומרים הדרושים לחניטה היו יקרים מאוד, וכן בשל התנגדות חריפה של אנשי הדת. חלק מהמתים עברו חניטה פשוטה וקצרת טווח, עד אשר הובאו לקבורה.

 

ההתעניינות הגוברת באנטומיה של גוף האדם בתקופת הרנסנס במאה ה-15, הביאה לעלייה במספר הגופות שנחנטו ולפיתוח מספר שיטות החניטה. ליאונרדו דה וינצ'י, שניתח גופות רבות במהלך חייו, תיאר דרך לשמר גופות על ידי הזרקת חומרים משמרים לתוך כלי הדם, בדומה לטכניקה בה משמרים גופות כיום. החומרים בהם השתמשו באותה תקופה לשימור הגופות היו טרפנטין, מלחת, שרף מור, שמן לבנדר, שני ויין. בסוף המאה ה-17 פירסם רופא גרמני בשם גבריאל קלאודרוס (Gabriel Clauderus) ספר המתאר שיטה לחניטה בעזרת שימוש בתמיסה שהוכנה מאשלגן, מחומצה טרטרית ומאמוניאק, שהוזרקה לגופה. בשלב הבא הושרתה הגופה לכ-40 ימים באותה תמיסה ולאחר מכן יובשה בשמש.

 

במהלך המאה ה-18 היתה טכניקת הזרקת חומרים משמרים לכלי הדם למעשית, הודות למחקריו של הרופא האנגלי ויליאם הרווי על מערכת הדם במחצית הראשונה של המאה ה-17. האנטום הסקוטי בן המאה ה-18, ויליאם אנטר (William Hunter), היה הראשון שתיאר בהצלחה ובדייקנות תהליך הזרקת חומרים משמרים לעורקים. הוא פיתח שיטה לחניטה על ידי הזרקת תערובת של טרפנטין ושרף מור לעורקים, ולאחר מכן החדרת מלחת לחללי הגוף. לאחר סיום תהליך החניטה הושמו לעתים החנוטים בתוך ארונות עופרת אטומים. על פי שיטה זו חנטו באנגליה בשנת 1775 אשתו של רופא שיניים תמהוני בשם מרטין ון בוצ'ל (Martin van Butchell), אשר ביקש למלא את הסעיף בצוואת אשתו האומר כי רכושה יהיה שייך לו כל עוד היא נמצאת מעל פני האדמה. גופתה החנוטה נשתמרה במצב טוב והוצבה במוזיאון לונדוני, עד שהושמדה באחת מהתקפות הבליץ במלחמת העולם השנייה.

 

במהלך מלחמת האזרחים בארה"ב (1861 - 1865) נרשמה עלייה חדה במספר המתים הנחנטים במדינה, וזאת למרות התנגדותם של חוגים שמרניים ודתיים. הגידול נבע מרצון של המשפחות לשלוח את גופות יקיריהן לקבורה מסודרת במקומות הולדתם, ולא בבתי הקברות שהוקמו סמוך לאזורי הקרבות. חניטת גופתו של אברהם לינקולן (אשר נקברה חודשיים לאחר מכן) תרמה אף היא לרצון האמריקאים לחנוט את גופות המתים. גופות רבות באותה תקופה לא נחנטו אלא הושמו בארגזי קירור שקופים שהכילו קרח.

 

במהלך המאה ה-19 פותחו מספר נוזלי שימור שהכילו בעיקר מלחים של מתכות רעילות כמו עופרת, ארסניק, כספית ואנטימון. לחומרים משמרים אלה היו בוודאי השפעות לוואי חמורות על החונטים ועל האנשים שבאו במגע עם החנוטים.

 


חניטה מודרנית

בד בבד עם האיסור לשימוש במלחי המתכות הרעילות בתחילת המאה ה-20, נכנס לשימוש הפורמלין כחומר משמר לתהליך החניטה. פורמלין מורכב מגז הפורמלדהיד (Formaldehyd) בתוספת של כ-37% מים וכ-7% מתנול, המונע פולימריזציה והתייבשות. תכונתו כחומר משמר נתגלתה בטעות ב-1893 על ידי מדען גרמני בשם פרנדיננד בלום (Ferdinand Blum), כאשר ערבב את הפורמלדהיד עם מים והתמיסה הקשיחה את קצות אצבעותיו. ב-1897 הצליח בלום לשמר מוח שלם בעזרת הפורמלין.

 

בקצרה, הפורמלין הופך את החלבונים המימיים ברקמות ובאיברים לחלבונים סיביים יותר בעלי מקרם דמוי ג'לי, אשר קשים יותר לעיכול על ידי חיידקים ואנזימים. הפורמלין משבית למעשה את פעולת החלבונים בחיידקים ובאנזימים ומוציא אותם מכלל פעולה. הפסקת תהליכי פירוק ועיכול אלו גורמים לעצירת פעולת הריקבון בגופה. הפורמלין הוא חומר רעיל, ועלול לגרום בין היתר לנזקים לריאות ויתכן אף לסרטן, ולכן על החונטים להיעזר במסכה ובכפפות. מלבד זאת מפיץ הפורמלין ריח רע ועלול לגרום לגוון אפרפר ולכתמים על הגופה.

 

ב-1955 החל השימוש בחומר גלוטרלדהיד (Glutaraldehyde) החודר לרקמות ומשמר אותן ביעילות גדולה יותר, וכתוצאה מכך משתמרים תווי הפנים וצבע העור טוב יותר. הגלוטרלדהיד נחשב לפחות מזיק לבריאות וחסר ריח, אם כי הוא יכול לגרום לגירוי העור, לכוויות ולקשיי נשימה. למרות תכונותיו העדיפות של הגלוטרלדהיד נמצא הפורמלין בשימוש נרחב בעולם בעיקר בארה"ב, בעיקר בשל מחירו הזול ותהליך ייצורו הפשוט.

 

בסוף שנות ה-70 פותחה שיטה לחניטה ושימור איברים הנקראת פלסטיזציה (Plastination). בתהליך מורכב זה מחדירים לגופה תחילה פורמלין, על מנת לעצור את תהליכי הפירוק והריקבון. לאחר מכן מקפיאים את הגופה בטמפרטורה נמוכה מאוד ומנסרים אותה לפרוסות דקיקות בעובי של כ-3 מ"מ. מייבשים את הרקמות ומוציאים מהן את השומן על ידי השרייתן בתמיסת אצטון בטמפרטורה נמוכה על מנת למנוע את הצטמקות הגופות.

 

בשלב הבא מכניסים את הרקמות למיכל רִִיק - האצטון מתנדף ובמקומו מחדירים אל הרקמות תמיסת פולימרים נוזלית. סוג הפולימרים נקבע על פי אופי הרקמות והאיברים שרוצים לשמר; סיליקון הוא החומר המועדף לשימוש ברוב אזורי הגוף בשל גמישותו; בשל חוזקו ושקיפותו משמש שרף אפוקסי לרקמות ואיברים דקים ועדינים; פוליאסטר משמש לשימור המוח בשל צבעו. בשלב הסופי מצמידים את הרקמות הפרוסות אחת לשנייה ומקשים את הפולימרים שברקמות על ידי חשיפה לחום ולגזים. רמת השימור בתהליך זו היא גבוהה מאוד, אך הוא אורך מספר חודשים ונחשב ליקר. הוא נועד בעיקר לצרכי מדע, אך יש העושים בו שימוש באמנות.

 


תהליך החניטה המודרנית

כיום מתבצעת חניטה בעיקר לצורך שיחזור מראה הפנים והגוף לשם תצוגת הגופה בטקסי אשכבה. חניטה מתבצעת לעתים גם כדי למנוע מחלות מדבקות ולנטרל ריחות לא נעימים שעולים מגוף המת. לעתים רחוקות מתבצעת החניטה מסיבות מדעיות - אם המת היה חולה במחלה נדירה או למטרות לימוד והוראה. תהליך החניטה המודרני לא נועד לשמר את הגופות לאורך זמן, מכיוון שרוב החנוטים נקברים זמן קצר לאחר מכן, אך בעזרת טיפול תקופתי ניתן לשמר את גופות המתים לזמן רב.

 

תהליך החניטה כיום שונה כמעט לחלוטין מהדרך בה היו חונטים גופות לפני אלפי שנים. שלושת השלבים בתהליך החניטה המודרנית הם חיטוי הגופה, שימורה על ידי החדרת נוזלים לכלי הדם ולרקמות ושיחזור על ידי קוסמטיקה.

 

בשעות הראשונות אחרי המוות עולה רמת החומציות בגוף (מרמת pH 7.5 ל-6 בערך) הגורמת בין היתר להתקשות השרירים והמפרקים של הגופה. מצב זה, המכונה צפידת מוות (rigor mortis), נמשך כשלושה ימים ופוגע בתהליך החניטה, מכיוון שהתאבנות הגופה מונעת את החדרת החומרים המשמרים. על מנת לאזן את החומציות בגוף ולאפשר את החדרת הנוזלים, מזריקים לעתים לגופה נוזלים ניטרליים או מעט חומרים אלקליים ומבצעים בה עיסוי על מנת לשחרר את שריריה המכווצים.

 

תחילה שוטפים, מגלחים ומחטאים את הגופה, כולל את הפה והאף. לאחר מכן סוגרים את העפעפיים בעזרת דיסקיות פלסטיק או דבק, וסוגרים את הפה על ידי תפירה של השפה העליונה לתחתונה. לאחר מכן מחדירים צינור לעורקים הראשיים, לקרוטיד הממוקם בצוואר התחתון או לפימורליס הממוקם בעצם הירך. הצינור מחובר למשאבה חשמלית המחדירה בלחץ את נוזל השימור. צינור נוסף המחובר לווריד מקביל מוציא את דם המת, אשר נדחף החוצה כתוצאה מלחץ נוזל השימור. כ-10 ליטרים של חומר משמר חודרים בהדרגה לכלי הדם ולרקמות, וכאשר מסתיים התהליך תופרים ואוטמים את הפתחים (כמו פי הטבעת) על מנת למנוע את חלחול הנוזלים. לאחר מכן מנקזים גזים ונוזלים מהבטן ומבית החזה ומחדירים לחללים אלו חומר משמר. הגופה מחוטאת שוב ונמרחת במשחות כדי למנוע את התייבשות העור.

 

בשל שאיבת הדם והשפעת החומר המשמר, מאבד המת את מרקם עורו ואת צבעו (חוסר אלסטיות, קשיחות וחיוורון). על מנת לנסות להחזיר את הבעת החיים של המת, עוברת הגופה טיפולי קוסמטיקה. לעתים מוסיפים גם חומרי צבע לחומרים המשמרים על מנת לדמות לעור גוון חיוני יותר. לאחר מכן החנוט מסורק, מולבש ומונח בארון. על מנת לשמר את הגופה לזמן ארוך, יש לחזור על פעולת החדרת הנוזלים המשמרים מדי פעם בפעם.

 

ארה"ב היא המדינה בה נחנטים יותר אנשים מכל מדינה אחרת בעולם, ורק בעלי רישיון בעלי הכשרה מתאימה רשאים לעסוק בחניטה. באירופה ובמקומות אחרים בעולם הנוהג לחנוט את המתים מקובל הרבה פחות.

 


חנוטים מפורסמים

אחד החנוטים המפורסמים ביותר, בעידן המודרני לפחות, הוא ולדימיר איליץ' לנין שנחנט לאחר מותו ב-1924 על מנת שאזרחי ברה"מ יוכלו לחזות בגופתו של מנהיגם האהוב. גופתו של לנין הושרתה בתמיסה בעלת מרכיבים סודיים, ומאז עברה טיפולים שבועיים באותה תמיסה. למרות הטיפול המסור בגופה (שכולל החלפת חליפתו מדי כמה שנים) ניכרים בגופה סימני הזמן, אם כי ראשו של המנהיג הסובייטי נמצא במצב טוב יחסית. גופתו הונחה בארון זכוכית במאוזוליאון ליד חומת הקרמלין במוסקבה, ושימשה שנים רבות מקום עלייה לרגל להמוני רוסים ומבקרים מחוץ לארץ.

 

לאחרונה הועלו הצעות להעביר את הגופה לקבורה ולהרוס את המאוזוליאון, אך עד כה לא נעשה דבר. לפני החניטה הוציאו המדענים הסובייטים את מוחו של לנין על מנת לחקור את "גאונותו" של מנהיגם. באותה טכניקה שפיתחו המדענים הסובייטים שומרו גופותיהם של יוסיף סטלין, מאו דזדונג והו צ'י מין.

 

גופתו החנוטה של לנין. (צילום: גטי אימג' בנק ישראל)

 

בין הנחנטים בתקופת ימי הביניים היו שרל ה-1 "הגדול" ואל סיד אשר נחנטו במצב ישיבה, והנרי ה-1 מלך אנגליה אשר מת בצרפת ונחנט על מנת שיוכל להיקבר באנגליה. מלכים אנגליים אחרים שנחנטו היו קנוט ה-2, ויליאם ה-1 "הכובש" ואדוארד ה-1. כאשר פתחו את קבריהם בתקופות שונות, מאות שנים לאחר מותם, דיווחו עדים כי גופותיהם לא נתכלו ונותרו שלמות.

 

כאשר הוצאה גופתו של נפוליאון ממקום קבורתה באי סנט הלנה כדי להעבירה לצרפת, העידו האנשים כי הגנרל הצרפתי נראה ממש כפי שהיה בחיים. על פי סברה אחת נשתמרה גופתו על ידי החומר ארסניק, ממנו, על פי אחת ההשערות, הורעל נפוליאון.

 

גופתו החנוטה של הפילוסוף האנגלי ג'רמי בנתם נחנטה על פי בקשתו על מנת שתהיה "נוכחת" בדיונים פילוסופיים של חבריו. גופה זו עדיין מוצבת ביוניברסיטי קולג' בלונדון (University College London), אולם ללא ראשה, אשר נפגע בזמן החניטה והוחלף בראש עשוי שעווה.

 

אווה פרון - על פי הסברה הזריקו החונטים לגופה של "אוויטה" פארפין ששימר את אבריה וריקמותיה. לאחר שעלו מתנגדי פרון לשלטון ב-1955, נעלמה גופתה למספר שנים, ונקברה רק ב-1976.

 

גופתה החנוטה של  אווה פרון, צילום משנת 1952. (צילום: גטי אימג' בנק ישראל)

 


בחנו את עצמכם
.

 





חזרה לעמוד הקודם
חזרה לעמוד הראשי של האנציקלופדיה

חדשות
דעות
כלכלה
ספורט
צרכנות
תרבות ובידור
רכילות Pplus
מחשבים
בריאות
ירוק
יהדות
תיירות
רכב
אוכל
יחסים
סרטים
הוט
כלכליסט
משחקים
מקומי
לימודים
מדע
לאישה
דרושים
ynet-shops
ynettours
winwin
בעלי מקצוע
ביגדיל
 

אודות ועזרה
כתבו אלינו
עזרה
מדיניות פרטיות
תנאי שימוש
מפת האתר
ארכיון
מרכזי המבקרים
Israel News
 
אודות האתר
RSS
הפוך לדף הבית
ynet בסלולר
ניוזלטרים
פרסמו אצלנו
אנציקלופדיה
באבלס
ערוצי תוכן
חדשות
כלכלה
ספורט
תרבות
בריאות
מחשבים
נופש
Xnet
Yschool
יהדות
דעות
צרכנות
תיירות
אוכל
רכב
בעלי חיים
שופינג לאשה
כיכר השבת
יחסים
אסטרולוגיה
מעורבות
ירוק
לאשה
דילים
ynetArt
kick
כלכליסט
בלייזר
רכילות Pplus
מנטה
משחקים
mynet
מפות
פרוגי
כלים ושירותים
קניות
מניות
דרושים
מחירון רכב
דירות להשכרה
קופונים
זיכרונט
ידיעות בתי ספר
ידיעות אחרונות
דירות למכירה
לוח רכב
יד שניה
בעלי מקצוע
משחקים Games
עברית
דירות חדשות


YIT  - פיתוח אינטרנט ואפליקציותApplication delivery by radwarePowered by Akamaiהאתר פועל ברישיון אקו"םהאתר פועל ברישיון תל"יאקטיב טרייל
-nc  כל הזכויות שמורות לידיעות אינטרנט ©