אינטרנט  |  ynet  |  בעלי מקצוע  |  קניות  |  ספקים למשרד

   חדשות תוכן ועדכונים 24 שעות - Ynet


שוק ביפו
שוק ביפו צילום: לע"מ
 
נמל יפו
נמל יפו צילום: רונן יולס
 
מסגד חסן בק
מסגד חסן בק צילום: מיכאל קרמר
 
גן הפסגה
גן הפסגה צילום: שאול גולן
 
תיאטרון "הסימטה"
תיאטרון "הסימטה" צילום: רונן יולס
 
עולים מבולגריה בבית קפה
עולים מבולגריה בבית קפה צילום: לע"מ
 
 פורמט להדפסה  הדפס

ערכים קשורים
 כנען
 רעמסס
 תל אל-עמארנה
 עזה
 גויי הים
 פלשתים
 שלמה המלך
 בית המקדש
 ירושלים
 זרובבל בן שאלתיאל
 ספר יונה
 אשור
 אשקלון
 אשדוד
 בית תלמי
 חשמונאים
 יהודה המקבי
 יונתן החשמונאי
 שמעון החשמונאי
 יוחנן הורקנוס ה-1
 יוליוס קיסר
 קליאופטרה ה-7 תיאה פילופטור
 הורדוס ה-1
 המרד הגדול
 וספסיינוס
 תנאים
 אמוראים
 הברית החדשה
 פטרוס הקדוש
 נצרות
 רמלה
 ממלכת הצלבנים
 צלאח אד-דין
 ריצ'רד ה-1
 ממלוכים
 בייברס ה-1
 פרנסיסקוס הקדוש מאסיזי
 נפוליאון ה-1 בונפרט
 תל אביב-יפו
 איסטנבול
 חלוקה
 מלחמת קרים
 טמפלרים
 עלייה
 החלטת החלוקה
 ארגון צבאי לאומי
 הגנה
 נכסי נפקדים
 קיסריה
 מסעי הצלב
 תקופת הברונזה
 האימפריה העות'מאנית
 שמואל יוסף עגנון
 נח


תחומים קשורים
 היסטוריה של א"י
 מקומות בישראל


 
 
 

יפו העתיקה


Jaffa

מהכיבוש המצרי עד שלטון אשור |  מהתקופה הפרסית עד התקופה הרומית |  מהתקופה הביזנטית עד התקופה הממלוכית |  יפו בתקופה העות'מאנית |  חידוש היישוב היהודי |  אתרים נבחרים

יפו העתיקה, תלה הקדום של העיר יפו, השוכן מעל נמל יפו וסביבותיו. נמצאו בו שרידי יישובים למן תקופות הברונזה (התיכונה והמאוחרת) ועד לתקופה העות'מאנית

 

לשם יפו צורות שונות ופירושים שונים. בתעודות מצריות מהמאה ה-15 לפני הספירה נקראת העיר יאפו, שפירושו דבר יפה ונחמד. בימי תלמי הראשון (301 לפני הספירה) היא נקראה יופה, על שם הדמות המיתולוגית יופה, בת איליוס. הגיאוגרף הערבי אל-מוקדאסי (מהמאה ה-10 לספירה) מזכירה בשם יאפא, שהוא שמה הערבי של העיר גם כיום, ואילו לדברי הסופר ש"י עגנון, מקור השם יפו בשם מייסדה, יפת, אחד משלושת בניו של נח.

  

 


מהכיבוש המצרי עד שלטון אשור

בתל יפו נמצאו שרידים המעידים על קיומה של התיישבות כנענית ככל הנראה, המתוארכת ללפני 9,500 שנה. יפו נזכרת בראשונה בתעודות מצריות מהמאה ה-15 לפני הספירה, ברשימת ערי כנען שכבש פרעה תחותמס השלישי, וכן בתעודה מימי רעמסס השני, מהמאה ה-13 לפני הספירה, שבה מסופר סיפור כיבושה על ידי צבאו של תחותמס. לפי תעודה זו, אחד ממפקדי הצבא הגניב לתוך העיר, בעורמה, 200 חיילים חבויים בתוך סלים, באמתלה שסלים אלו מכילים שי למושל יפו. משנכנסו החיילים לתוך העיר, הם השתלטו עליה.

 

העיר יפו, מבט מן הים, 1914 (באדיבות ד"ר ולטר פרויס וביתמונה)

 

במכתבי אל-עמארנה, מהמאה ה-14 לפני הספירה, מוזכרת העיר יחד עם עזה ככפופה ישירות למלכי מצרים. מאחד המכתבים אפשר ללמוד שהיו בה אסמים, בהם נאסף המס שהעלו נתיני המלך. בפפירוס אנאסטאסי (מגילת השנינה), מהמאה ה-13 לפני הספירה, מתאר המחבר את יפו כעיר כנענית תוססת, מוקפת גנים.

במאה ה-12 לפני הספירה נכבשה יפו בידי גויי הים, ומתקופה זו התגלו בחפירות, שנעשו בתחומה, שרידי מקדש ובו גולגולת אריה. ייתכן שמדובר במקדש פלשתי, שהאל בו היה אריה.

במקרא נזכרת יפו כעיר על גבול נחלת דן (יהושע י"ט 46), אך היא לא נכבשה ונותרה בידי הפלשתים. בימי שלמה המלך שלח אליה חירם, מלך צור, ברפסודות, את עצי ארז הלבנון שיועדו לבניית בית המקדש הראשון, וממנה הם הועלו לירושלים. (דברי הימים ב' ב' 15). בימי זרובבל נשלחו דרכה העצים שיועדו לבניית בית המקדש השני (עזרא ג' 7). על חשיבותו של נמל יפו מעיד סיפורו של יונה הנביא, ששכר ביפו אונייה כדי להימלט לתרשיש (יונה א' 3).

לא ידוע מתי נכבשה יפו בידי האשורים. בזמן מסע סנחריב (701 לפני הספירה) היא נמנתה, יחד עם הערים הסמוכות בין ערי צדקא, מלך אשקלון, שמרד באשור. סנחריב כבש ערים אלו ולקח את שללן. ככל הנראה נכבשה יפו כבר בימי תיגלאת פילאסר השלישי (732 לפני הספירה), ולכל המאוחר בזמן מסע סרגון השני נגד אשדוד (711 לפני הספירה).

 


מהתקופה הפרסית עד התקופה הרומית

בתקופה הפרסית (בסוף המאה החמישית לפני הספירה או בתחילת המאה הרביעית לפני הספירה) נמסרה יפו למלך צידון, אשמנעזר, וזה הקים בה מקדש. עדות לכפיפות יפו לצידון נמצאה בכתובת על ארונו של אשמנעזר: "נתן לנו אדון המלכים את דאר ויפו, ארצות דגן האדירות אשר בשדה שרון".

בשנת 301 לפני הספירה נכבשה העיר בידי
תלמי הראשון, שליט מצרים. בתקופת בית חשמונאי העלו תושביה יהודים רבים על אוניות והטביעום בלב ים. בתגובה, העלה יהודה המקבי את נמל העיר באש, והיכה את תושביה בחרב. יהונתן מבית חשמונאי כבש את העיר מידי אפולוניוס, שר הצבא של סוריה, ושמעון החשמונאי כבש אותה מחדש (בשנת 142 לפני הספירה), ביצר אותה, והושיב בה יהודים.



סירות בנמל יפו, 1914 (באדיבות ד"ר ולטר פרויס וביתמונה)

 

אנטיוכוס ה-12 כבש את יפו מידי היהודים, ויוחנן הורקנוס חזר וכבש אותה מידיו. מאז ועד שסופחה, יחד עם יתר ערי החוף, לפרובינציה סוריה, היא היתה עיר יהודית. יוליוס קיסר החזירה ליהודים בשנת 47 לפני הספירה, וקיסר רומא, אנטונינוס פיוס, נתנה למלכת מצרים, קליאופטרה השביעית. בעלות אוגוסטוס למלוכה נמסרה יפו להורדוס, והיא נותרה בידי היהודים עד פרוץ "המרד הגדול".

בזמן המרד הצית קסטיוס גאלוס את העיר וטבח 8,400 מתושביה, אך היא נבנתה מחדש עד מהרה, והפכה לבסיס של צי יהודי לוחם. מבסיס זה יצאו ספינות הצי היהודי לפשיטות על הספינות הרומאיות שנעו בקו מצרים-סוריה, "עד אשר לא יכלה עוד אונייה להפליג בים זה מפחדם וממוראם" ("מלחמות היהודים" ג', 9 4-3).

בשנת 67 לספירה תקף אספסיינוס את יפו בלילה, ותושביה נמלטו אל ספינותיהם, וטבעו בסערה שהתחוללה בים. לציון ניצחונם טבעו הרומאים מטבע זיכרון ועליו הכתובת: יהודה הימית (Judea navalis). לאחר מכן הוקם בעיר מחנה רומי.

יפו ההרוסה נבנתה מחדש והיתה לעיר אוטונומית, שנקראה פלויה יופה. היתה בה אז קהילה יהודית גדולה, שהורכבה מיהודים בני הארץ, אליהם הצטרפו, כמקובל אז בערי נמל, מהגרים מאלכסנדריה, מקפדוקיה, מקירני מכיוס ועוד. הם עסקו בסחר (אריגים ובשמים), במלאכה (אורגים וכובסים) ובדיג.

בזמן המשנה והתלמוד היה בעיר יישוב יהודי חשוב, ובה חיו והורו תנאים ואמוראים. אחת העדויות ליישוב היהודי הן המצבות היהודיות הרבות שנמצאו בבית הקברות הקדום של יהודי יפו בגבעת הרצל.

 


מהתקופה הביזנטית עד התקופה הממלוכית

בתקופה הביזנטית היתה יפו מרכז מסחרי חשוב, וקירילוס מאלכסנדריה מתארה כנמל מוצא לכל הנוסעים מיהודה לארצות הים התיכון. במאה הרביעית לספירה כבר נמצאה ביפו קהילה נוצרית קטנה. בתחילת המאה החמישית היא היתה היתה מושבו של אפיסקופוס. שני אפיסקופים מיפו השתתפו בכינוסי הכנסייה: פידוס (431 לספירה) ואליאס (536).

לפי המסורת הנוצרית, התרחשו ביפו שני מאורעות הנזכרים בברית החדשה: נס החייאת התלמידה טביתא בידי השליח פטרוס (מעשי השליחים ט' 42-36) וחזון ההתגלות, שחזה פטרוס בעת ששהה בבית שמעון הבורסקי, אשר נתן אות לראשית פניית הנצרות אל הגויים (מעשי השליחים ט', 43, י', 1 ואילך).

הנוצרים תקפו את הקהילה היהודית, והיהודים עזבו בסופו של דבר את העיר, וחזרו אליה רק בשנת 636, עם הכיבוש הערבי. ואולם בתקופה הערבית ירדה יפו מגדולתה והיא מוזכרת כעיירה קטנה בשם יאפא, ששימשה בעיקר כנמל של רמלה. היהודים המשיכו לשבת בה עד כיבושה בידי הצלבנים.

בתקופת הצלבנים, בסוף המאה התשיעית לספירה ובמשך כל המאה העשירית, היתה יפו עיר קטנה ובצורה, ששימשה כמרכז מסחרי של סוחרי גנואה (ג'נובה) וונציה.

בשנת 1187 כבש את העיר צלאח אד-דין, וכעבור ארבע שנים היא נכבשה בידי המלך הבריטי, ריצ'רד הראשון "לב ארי".  חומותיה בוצרו וחוזקו בשנת 1228 בידי קיסר גרמניה פרידריך השני, ובשנת 1239 נכבשה בידי מלך מצרים. בסביבות שנת 1250 נכבשה בידי מלך צרפת, לואי התשיעי. בשנת 1268 כבשה הסולטן הממלוכי דהר אל-בייברס והחריבה עד היסוד, מחשש לפלישת הצלבנים אליה והיאחזותם בחוף. הנמל נסתם, ובעיר נותר רק חיל משמר קטן, שישב בשני מבנים חרבים. רבי משולם מוולטרה, שביקר בעיר ב-1481, מתארה: "ויפו מקום חרוב כולו, והוא על הים בשיפוע מקום גבוה מעט, ושם מגדל לשומר הים".

 


יפו בתקופה העות'מאנית

גם בסוף המאה ה-16, בראשית התקופה העות'מאנית, היתה יפו הרוסה. רק בשלהי המאה ה-17 היא חזרה להיות יישוב פרזות קטן (כ-400 בתים), שפרנסתו על סחר ואירוח צליינים. כשגברה תנועת הצליינים הנוצרים, הקימו בה ב-1654 נזירי המסדר הפרנציסקני בית הארחה.



רחובות יפו, 1914 (באדיבות ד"ר ולטר פרויס וביתמונה)

 

בשנות ה-70 של המאה ה-18 נפגעה העיר קשות במלחמות שפרצו בין דהר אל-עומר, השליט המוסלמי בגליל, לבין יריביו, והיא עברה מיד ליד. בשנת 1776 היא נכבשה על ידי צבא הממלוכים המצרים, בראשות מוחמד בך אבו דהב, שהרסה וטבח אלפים מתושביה.

 

תחנת הרכבת ביפו, הראשונה במזרח התיכון, הוקמה בשנת 1892 (צילום: ליזי שאנן).

במאה ה-18 החלה יפו להיבנות מחדש, אבל אז נקלעה שוב למלחמה: ב-1799 צרו עליה חייליו של נפוליאון הראשון והרסו את חומותיה וחלק ממנה. כשנאלץ נפוליאון לחזור למצרים, עקב מגיפה שפרצה במחנהו ברמלה, ביצרו הבריטים את יפו.

בשנים 1820-1810 משל בעיר מחמוד אגא (אבו נבוט), ששינה כליל את פניה. הוא שיקם והרחיב את ביצוריה, והקים בה מבני ציבור רבים, בהם מסגד המחמודיה. בתקופה זו חיו בעיר יהודים מעטים.


במאה ה-19 החל להתחדש היישוב היהודי ביפו. הריסת חומותיה של העיר העתיקה, שראשיתה ב-1879, והתרחבותו של היישוב היהודי בעיר החדשה, הביאו ב-1909 לייסודה של תל אביב, סמוך ליפו.

 


חידוש היישוב היהודי

היישוב היהודי ביפו החל להתחדש בשנת 1820, כאשר סניור ישעיהו אג'ימן, יהודי מקושטא, הקים בה ח'אן ובית כנסת. רבני היישוב הישן בארץ ישראל, ובעיקר אלה שבירושלים, שמעוניינים היו להבטיח את מעמדן המועדף של קהילות ארבע הערים הקדושות (ירושלים, חברון, טבריה וצפת), תקנו תקנות כנגד התיישבות מחוץ לתחומן של ארבע ערים אלה בארץ ישראל. כתוצאה מכך, לא זכו המתיישבים ביפו להנות במישרין מתמיכת כספי ה"חלוקה", אולם פעילותו של רבי יהודה הלוי מראגוזה בשנות ה-30 של המאה ה-19 בשליחות הכולל הירושלמי בארגון ובקליטה של יהודים בדרכם מיפו לירושלים, סייעה להיווצרותו של גרעין קהילתי יהודי של יוצאי מרוקו ביפו. 

 

ב-1838 כבר ישבו ביפו עשרות יהודים מצפון אפריקה, סוחרים ובעלי מלאכה, שהעדיפו להתפרנס מיגיע כפיהם, ובלבד שלא להיות תלויים בחסדי ה"חלוקה" בירושלים. באמצע המאה ה-19 עלה מספרם לכמה מאות, בהם גם עולים שהגיעו בעקבות מלחמת קרים (1853 - 1856); ומעריכים כי היוו קרוב ל-10 אחוז מכלל תושבי העיר. ב-1869 נוסד ביפו בית ספר יהודי ראשון ששפת ההוראה בו היתה עברית. במקביל להתיישבותם של היהודים ביפו ניסו להתיישב בעיר גם נוצרים מארצות אירופה ומאמריקה (גרמנים טמפלרים, מיסיונרים בריטים, אמריקאים מפילדלפיה ואמריקאים חברי "כנסיית המשיח"), אך רוב ניסיונות אלו נכשלו.

 

בניין במושבה הטמפלרית שרונה, כיום הקריה בתל אביב (צילום: עומר הכהן)

 

ב-1879 חל מפנה ביפו: הוחל בהריסת חומותיה (עד 1888 החומות נהרסו כליל), והחלה בנייתה של העיר החדשה.

 

העיר החדשה התפתחה במהירות, בעיקר בעקבות שגשוג ענף הפרדסנות. יפו הפכה למרכז גידול ההדרים בארץ ישראל והשם "תפוזי יפו" הפך לסמל מסחרי לתפוזי הארץ כולה. בני העלייה הראשונה והשנייה שינו את אופיה הדמוגרפי והתרבותי של קהילת היהודים בעיר, ובאופן יוצא דופן בחיי היהודים בארץ אוחדו קהילות הספרדים והאשכנזים ביפו ב-1891 תחת מסגרת קהילתית אחת.

 

ב-1887 מנתה יפו כ-17 אלף תושבים, וב-1892 נחנכה מסילת הברזל הראשונה בארץ, מיפו לירושלים, שהגבירה את תנועת הצליינים והתיירים לעיר. מספר היהודים בעיר עלה לכ-6,000 והונחו היסודות למוסדות הציוניים הראשונים, לחינוך העברי ולתעשייה היהודית של היישוב החדש.

 

באמצע שנות ה-80 ייסדו האחים שמעון ואליעזר רוקח, אנשי ירושלים, שתי אגודות צדקה כדי להקל על מצוקתם של העולים החדשים; אחת מהן "עזרת ישראל" סייעה בהקמת השכונה היהודית הראשונה ביפו, נווה צדק (ב-1887). השכונה היהודית השנייה, נווה שלום, נוסדה ב-1890, ובתוך שנים מועטות, בעיצומה של העלייה השנייה, נוספו השכונות מחנה יוסף, כרם התימנים, אוהל משה ועוד.

 

כיבוש יפו

על-פי החלטת החלוקה של האו"ם, נועדה יפו להיות אזור חופשי בין המדינה היהודית למדינה הערבית, אבל בסוף 1947 היא שימשה בעיקר כבסיס של כוחות ערביים בלתי סדירים, אשר תקפו את תל אביב לאורך גבולותיה הדרומיים והמזרחיים.

ב-25 באפריל 1948 פתח כוח של אצ"ל בהתקפה על צפון יפו, במטרה לכבוש את שכונת מנשיה. ההתקפה לוותה בהפגזה כבדה, שהביאה לבריחה המונית של האוכלוסייה הערבית האזרחית מתחומי העיר.

 

בתי מגורים שניזוקו מהפצצות אוויר מצריות במלחמת העצמאות, 1948 (צילום: זולטן קלוגר, לע"מ)


ב-28 באפריל הגיע כוח של אצ"ל לים וניתק את מנשיה. בלילה החלו כוחות ה"הגנה" במבצע "חמץ" לכיתורה של יפו. ב-1 במאי כותרה העיר, ובימים הבאים נטשו אותה כמעט כל תושביה הערבים. (רק 4,000 ערבים, מתוך 100 אלף שישבו בה, נשארו בעיר).

ב-13 במאי חתמו נכבדי יפו על הסכם כניעה, ולמחרת נכנסו כוחות ה"הגנה" והאצ"ל ליפו והשתלטו עליה. באותו יום - ה' באייר תש"ח - הוכרז בתל אביב על הקמת מדינת ישראל.

מסוף 1948 יושבה יפו באמצעות האפוטרופוס לנכסי נפקדים בעשרות אלפי יהודים, עולים חדשים, ששוכנו בבתי הערבים שנאלצו לעזוב את העיר בשל המלחמה. במאי 1949 סופח לתל אביב חלקה הצפוני של יפו, וב-24 באפריל 1950 הוכרז רשמית על סיפוחה של יפו לתל אביב. מספר התושבים בעיר המאוחדת תל אביב-יפו עמד אז על 335 אלף.

ב-1966, עם פתיחת נמל אשדוד, חדלו נמלי יפו ותל אביב לשמש כנמלי מסחר, והפכו לנמלי דייגים ולאזורי בילוי.

 

 

סירות דייגים בנמל יפו (צילום: מיכאל קרמר)

 


אתרים נבחרים

יפו העתיקה שוחזרה בחלקה, והחלק המשוחזר ("השטח הגדול") היה לרובע אמנים, גלריות ובידור. ברובע זה משולבים אתרים היסטוריים. הבולטים שבהם:

 

מוזיאון לעתיקות תל אביב-יפו - ברחוב מפרץ שלמה 10. מוצגים בו ממצאים ארכאולוגיים מאתרי חפירה בתל אביב וביפו, למן התקופה הניאוליתית ועד לתקופת המשנה והתלמוד. כמו כן אפשר למצוא במקום העתקים של מקורות קדומים, ערוכים במדורים. המוזיאון נוסד ב-1951 ונפתח מחדש ב-1961 במבנה א-סראיה אל-עתיקה. מבנה זה הוקם במאה ה-18, והיה אז בית משפחת אהרון שלוש, מנכבדי יפו.

 

גן הפסגה (גן אברשה) - במרומי תל יפו. גן ואמפיתאטרון, שהוקמו במסגרת עבודות השחזור של העיר העתיקה, במקום בו עמדו בתים רבים.

 

בתחומי הגן, ליד הנמל, היה "בית היהודים", מבנה הח'אן החרב, שרכש ב-1820 ישעיה אג'ימן מקושטא עבור עולי הרגל היהודים. המבנה נהרס, יחד עם מבנים רבים אחרים, בעת עבודות השיפוץ ונטיעת הגן.

כיכר השעון

בין האתרים הבולטים מחוץ לחלק המשוחזר - כיכר השעון שברחוב רוסלן. זוהי הכיכר המרכזית, שבה רוכזו מבני השלטון העות'מאני אחרי הריסת חומות העיר. בין המבנים שבתחומה:


כיכר השעון ביפו (צילום: עידו אפרתי)


מגדל השעון - מגדל שעון תלת קומתי, שהוקם ב-1906 לציון יובל לעלייתו לשלטון של הסולטן העות'מאני, עבד אל-חמיד השני. קומתו השלישית נבנתה, כנראה, מאוחר יותר. העירייה התקינה בחלונות המגדל סורגים, המתארים פרקים בתולדות יפו: כיבושה בידי תחותמס השלישי; הבאת עצי הארז מלבנון; דיוקן שמעון מבית חשמונאי; "המרד הגדול"; ועוד. על קיר המגדל טבלת זיכרון להנצחת חיילי האצ"ל, שנפלו בקרב על יפו.

מסגד מחמודיה - מסגד מ-1812, שהוקם בגבול השטח, שבו היתה המצודה המזרחית של העיר. בוניו סתמו באבנים את החפיר, שנמשך לאורך המצודה. במסגד משולבים עמודים וכותרות, שנלקחו מקיסריה ומאשקלון. בעבר היה זה המסגד המרכזי של ערביי יפו, וממנו נהגו לצאת תהלוכות דתיות. ליד המסגד היתה שכונה ערבית, שנקראה אל-מחמודיה. המסגד נקרא על שם מושל יפו, מחמוד אגא (אבו נבוט).



נמל יפו, 1914 (באדיבות ד"ר ולטר פרויס וביתמונה)

 

מקומות קדושים נוספים

יפו משופעת במסגדים ובכנסיות, בהם:

מסגד המצודה (נקרא גם ג'אמע א-תאביה וג'אמע בודרוס) - בסמטת שמעון הבורסקי, ליד מגדלור נמל יפו. זהו הקדום במסגדי יפו. הוא הוקם ב-1730, בתחום המצודה ששמרה על נמל יפו. לפי המסורת הנוצרית, במקום המסגד עמד ביתו של שמעון הבורסקי, הבית בו התאכסן פטרוס הקדוש, כאשר התגלה לו החזון בו הצטווה לאכול חיות טמאות כדי להשקיט את רעבונו. בעקבות חזון זה התערב פטרוס בגויים, ונתן בכך אות לראשית פניית הנצרות אל הגויים. המסגד משמר את זכרו של פטרוס באחד משמותיו - ג'אמע בודרוס.

כנסיית פטרוס הקדוש והמנזר הפרנציסקני - ברחוב מפרץ שלמה, למרגלות גן הפסגה. המנזר, שהוקם ב-1642, ניצב על גבי מצודה קדומה חרבה (אל-קלעה), שחלשה על הנמל שלמרגלותיו. שייריה - חדר רבוע וחדר מעוגל עם חרכי ירי - נראים במרתף, בפינה הצפונית-המערבית שלו. בחצר המנזר פסל של מלך צרפת, לואי התשיעי, שעמד בראש מסעי הצלב והוכרז כקדוש. הכנסייה ניצבת על מבנה קודם של כנסייה לטינית מהמאה ה-17. בנייתה הושלמה ב-1888. חלק ניכר מהאבנים ששימשו לבנייתה הובאו מקיסריה.

 





חזרה לעמוד הקודם
חזרה לעמוד הראשי של האנציקלופדיה

חדשות
דעות
כלכלה
ספורט
צרכנות
תרבות ובידור
רכילות Pplus
מחשבים
בריאות
ירוק
יהדות
תיירות
רכב
אוכל
יחסים
סרטים
הוט
כלכליסט
משחקים
מקומי
לימודים
מדע
לאישה
דרושים
ynet-shops
ynettours
winwin
בעלי מקצוע
ביגדיל
 

אודות ועזרה
כתבו אלינו
עזרה
מדיניות פרטיות
תנאי שימוש
מפת האתר
ארכיון
מרכזי המבקרים
Israel News
 
אודות האתר
RSS
הפוך לדף הבית
ynet בסלולר
ניוזלטרים
פרסמו אצלנו
אנציקלופדיה
באבלס
ערוצי תוכן
חדשות
כלכלה
ספורט
תרבות
בריאות
מחשבים
נופש
Xnet
Yschool
יהדות
דעות
צרכנות
תיירות
אוכל
רכב
בעלי חיים
שופינג לאשה
כיכר השבת
יחסים
אסטרולוגיה
מעורבות
ירוק
לאשה
דילים
ynetArt
kick
כלכליסט
בלייזר
רכילות Pplus
מנטה
משחקים
mynet
מפות
פרוגי
כלים ושירותים
קניות
מניות
דרושים
מחירון רכב
דירות להשכרה
קופונים
זיכרונט
ידיעות בתי ספר
ידיעות אחרונות
דירות למכירה
לוח רכב
יד שניה
בעלי מקצוע
משחקים Games
עברית
דירות חדשות


YIT  - פיתוח אינטרנט ואפליקציותApplication delivery by radwarePowered by Akamaiהאתר פועל ברישיון אקו"םהאתר פועל ברישיון תל"יאקטיב טרייל
-nc  כל הזכויות שמורות לידיעות אינטרנט ©