אינטרנט  |  ynet  |  בעלי מקצוע  |  קניות  |  ספקים למשרד

   חדשות תוכן ועדכונים 24 שעות - Ynet


דגל סין
דגל סין 
 
השעה בסין 
 
מאו זדונג, נואם בפני המהפכנים ב-1944
מאו זדונג, נואם בפני המהפכנים ב-1944 
 
ג'יאנג דזה-מין.
ג'יאנג דזה-מין. צילום: mct
 
דנג שיאופינג, 1980.
דנג שיאופינג, 1980. צילום: Gettyimages Imagebank
 
סון יט-סן
סון יט-סן 
 
יואן שה-קי.
יואן שה-קי. צילום: Gettyimages Imagebank
 
 פורמט להדפסה  הדפס

אתרים נוספים
 מפת המדינה באתר אנכרטא
 האתר הרשמי של משרד החוץ הסיני
 האתר הרשמי של לישכת הסטטיסטיקה בסין


ערכים קשורים
 אסיה
 מונגוליה
 רוסיה
 צפון קוריאה
 וייטנם
 לאוס
 מיאנמאר
 נפאל
 בהוטן
 פקיסטן
 אפגניסטן
 טג'יקיסטן
 קירגיסטן
 קזחסטן
 קפיטליזם
 דמוקרטיה
 מדבר
 הנהר הצהוב
 ינגדזה
 אוורסט
 גובי
 מקונג
 ברהמפוטרה
 אקלים
 אקלים ממוזג
 מונסון
 גשם
 הוריקן
 צמחים
 יער
 פנדה
 דמוגרפיה
 בודהיזם
 אוטונומיה
 אסלאם
 סונים
 נצרות
 תנועות טרור
 קונפוציאניזם
 דאואיזם
 כלכלת שוק
 אמצעי ייצור
 צמיחה כלכלית
 הפרטה
 מיסוי
 סוציאליזם
 בורסה לניירות ערך
 בנקאות
 חקלאות
 טוואי המשי
 אופניים
 מכונית
 עיור
 תוצר לאומי
 אינפלציה
 גשם חומצי
 בליה
 הפקת חשמל
 הידרו-חשמל
 סון יט-סן
 שנגחאי
 רפובליקה
 גואומינדנג
 טיבט
 מלחמת העולם הראשונה
 אימפריאליזם וקולוניאליזם
 יפן
 ליברליזם
 לאומיות
 הסכם ורסיי
 מהפכות ברוסיה
 ברית המועצות
 צ'יאנג קאי-שק
 קומוניזם
 מרקסיזם
 מאו דזדונג
 בייג'ינג
 מלחמות סין-יפן
 מלחמת העולם השנייה
 ועידת ילטה
 טייוואן
 מלחמת קוריאה
 יוסיףּ ויסריונוביץ' סטלין
 ארגון האומות המאוחדות
 ועידת בנדונג
 בורגנות
 משפחה פטריארכלית
 רפורמות אגרריות
 ניקיטה סרגייביץ' חרושצ'וב
 הודו
 נשק גרעיני
 קומונה
 פלדה
 לוחמה זעירה
 דנג שיאופינג
 ג'ואו אן-ליי
 ארצות הברית של אמריקה
 ריצ'רד מילהאוס ניקסון
 מיכאיל סרגייביץ' גורבצ'וב
 אינטרנט
 הו ג'ינטאו
 משחקים אולימפיים
 בית כנסת
 יהדות
 ייבום וחליצה
 ג'נגיס ח'אן
 מרקו פולו
 נאציונל-סוציאליזם
 הלכה
 מלחמת סיני
 פלסטינאים
 הארגון לשחרור פלסטין
 מלחמת המפרץ הראשונה
 ועידת מדריד
 המזרח התיכון
 מפת הדרכים
 מלחמת לבנון השנייה
 חומת סין הגדולה


תחומים קשורים
 מדינות העולם


 
 
 

סין המודרנית


China

גיאוגרפיה |  כלכלה |  השושלת האחרונה והקמת הרפובליקה |  תנועת ארבעה במאי והמפלגה הקומוניסטית הסינית |  שלטון הגואומינדנג ופלישת היפנים |  מלחמת האזרחים וניצחון הקומוניסטים |  שנות ה-50 - מדיניות חוץ ופנים |  העימות עם ברה"מ |  הזינוק הגדול קדימה |  המהפכה התרבותית וחידוש היחסים עם ארה"ב |  שלטון דנג שׂיאופינג וטבח טיין-אן-מן  |  שלטון ג'יאנג דזה-מין והו ג'ינטאו  |  יהודים בסין |  יחסים עם ישראל

סין, רפובליקה במזרח אסיה ובמרכזה. שמה הרשמי: הרפובליקה העממית של סין, מוכרת גם בשמותיה המקוצרים והבלתי רשמיים: סין העממית, או אף ביתר קיצור, סין. בין המדינות הגדולות בעולם בשטחה, והראשונה בעולם במספר תושביה.

 

 

שיטת המשטר בסין, הינה להלכה "דמוקרטיה עממית" פרלמנטרית ברוח הסוציאליזם הקומוניסטי, אך למעשה זאת אוליגרכיה אוטוריטרית בה מהווה הפרלמנט חותמת גומי להחלטות אליטה שלטונית המרכזת בידיה סמכות עוצמה והשפעה נרחבות ביותר.

 

23 פרובינציות (מחוזות) וחמישה אזורים אוטונומיים כפופים לממשלה היושבת בבייג'ינג, וכך גם כ-5,000 איים לאורך חופיה. הונג קונג ומקאו הוחזרו לחזקת סין בתור "אזור מנהלי מיוחד".

 

סין - דיוקן
סין - דיוקן
שם רשמי ג'וֹנג-הוּאָה רֶ'ן-מִין גוֹנג-הֶה-גוּאוֹ
שטח 9,596,960 קמ"ר (מקום 4 בעולם)
אוכלוסייה 1,330,044,544 (מקום 1 בעולם)
שיעור גידול אוכלוסין 0.629% (אומדן 2008)
תושבים סינים בני האן 91.9%, ז'ואנג, אויגור, הוי, טיבטים, מונגולים, קוריאנים ואחרים 8.1%
שפה רשמית סינית (מנדרינית)
דתות

דאואיסטים, בודהיסטים, מוסלמים 1%-2%, נוצרים באחוזים ספורים

(רשמית: מדינה אתיאסטית)

בירה בייג'ינג
ממשל דיקטטורה קומוניסטית
ראש מדינה נוכחי הנשיא הו ז'ינטאו
שלבי העצמאות איחוד הארץ בשלטון שושלת צ'ין - 221 לפנה"ס; שלטון שושלת מנצ'ו - 1 בינואר 1912; רפובליקת העם הסינית - 1 באוקטובר 1949
אוכלוסייה מתחת לקו העוני פחות מ-10% (אומדן)
תמ"ג לנפש 5,400 דולר (מקום 132 בעולם)
שיעור אבטלה 4% באזורים העירוניים, אחוזים גבוהים יותר באזורי הספר (אומדן 2007)
ענפי כלכלה מרכזיים אורז, חיטה, תפוחי-אדמה, תירס, בוטנים, תה, דוחן, שעורה, תפוחים, כותנה, זרעים שמנוניים, חזירים, דגים; כרייה (ברזל, אלומיניום ועוד מתכות) ועיבוד המחצבים, פלדה, מכונות, נשק, טקסטיל ופריטי לבוש, מלט, כימיקלים, דשנים, מוצרי צריכה (כולל: הנעלה, צעצועים, אלקטרוניקה), עיבוד מזון, ציוד לתעבורה, (כולל כלי-רכב, קרונות לרכבת וקטרים), מספנות, מטוסים, ציוד לתקשורת-בזק, כלי-רכב לשילוח אל החלל, לוויינים
מטבע יואן
ידיעת קרוא וכתוב 90.9%
תוחלת חיים 73.8; נשים - 75.18; גברים - 71.37 (מקום 104 בעולם)

 (*הטבלה עודכנה לאחרונה בינואר 2009)

 

אוכלוסיית סין מונה כ- 1.3 מיליארד נפש, למעלה משליש מן האוכלוסייה מרוכזת באזורים העירוניים ויתרתה מפוזרת באזורים הכפריים. מגמת המעבר מן הכפר אל העיר ותהליכי הפיתוח המואצים באזורים האורבניים מתבטאים בגידול משמעותי בכל תחומי הכלכלה. הגידול בבניה למגורים, לתעשייה ולמסחר בסין הוא הגבוה בעולם.

 

בפתחה של המאה ה-21 סין היא מעצמה עולה מבחינת כוחה ומעמדה הבינלאומי, ונמנית על המדינות המשפיעות ביותר בעולם מבחינה כלכלית, פוליטית, ותרבותית. כשם שבמהלך המאה ה-20 הפכה ארה"ב למעצמה עולמית חשובה, ובסופה של אותה מאה, המכונה גם "המאה האמריקנית", היתה ארה"ב למעצמת העל המובילה בעולם, על פי תחזיות מומחים, עתידה המאה ה-21 להיות "המאה הסינית".

 

 

קטע מתוך החומה הסינית

 


גיאוגרפיה

סין היא המדינה הרביעית בגודלה בעולם ומשתרעת על כרבע משטחה של היבשת הגדולה בעולם - אסיה. גבולותיה היבשתיים משתרעים על כ-20,000 ק"מ וגובלים ב-14 מדינות: בצפון: מונגוליה; בצפון-מזרח: רוסיה וצפון קוריאה; בדרום: וייטנם, לאוס, מיאנמאר (בורמה), הודו, נפאל ובהוטן; בדרום-מערב: פקיסטן; במערב: אפגניסטן, טג'יקיסטן, קירגיסטן וקזחסטן.

 

סין שוכנת לחופי הים הצהוב, מפרץ קוריאה, ים סין הדרומי וים סין המזרחי. אורך גבולותיה הימיים: כ-14,500.

 

מבחינה מנהלית מחולקת סין ל-23 מחוזות: היי-לונג-ג'אנג, ג'ילין, ליונינג, הה-ביי, שנדונג, שנסי, ג'יאנסו, אנהווי, הנאן, שאנסי (Shaanxi) , גנסו, ג'ג'יאנג, ג'יאנגשי, הו-ביי, סצ'ואן, פוג'יאן, גואנגדונג, הונאן , גויג'ו, יונאן, שין יאנג והאי-נאן; 5 מחוזות אוטונומיים: טיבט (שיזאנג), שינג'יאנג, נינגשיה, גואנגשי ומונגוליה הפנימית; 4 מחוזות מקומיים: בייג'ינג, שנחאי, טיין-ג'ין ו צ'ונגצ'ינג; 2 מחוזות בעלי מעמד מיוחד: הונג-קונג ומקאו. למרות שטחה העצום מונהג בסין אזור זמן אחד בלבד כך שההבדלים בין מזרח למערב מגיעים ל-3 שעות.

 

הונג קונג ומקאו נהנות ממעמד מיוחד על פי הסדר המכונה "מדינה אחת, שתי שיטות", שהונהג על ידי דנג שיאופינג לפני חזרתן של המושבות לסין (הונג קונג ב-1997 ומקאו ב-1999). על פי ההסדר נהנות שתי המושבות מאוטונומיה מורחבת. שיטה זו משמרת למעשה את השיטה הקפיטליסטית והדמוקרטית שהיתה נהוגה בהן בעבר. בתמורה עברו המושבות לריבונות מלאה של סין האחראית על ביטחונן ועל יחסיהן הדיפלומטיים.

 

נמל ויקטוריה, הונג קונג (צילום: liquidlibrary)

 

כ-35% משטחה של סין הוא הררי, כ-25% רמות, כ-20% אגנים, וכ-20% מישורים וגבעות. בחלוקה גסה תבליטה של סין גבוה במערב – בין 900 ל-4000 מ', ונמוך יחסית במזרח – מרבית האזורים נמוכים מ-900 מ' מלבד, מספר רכסי הרים בדרום-מזרח המדינה.

 

סין נחלקת לסין הפנימית וסין החיצונית. סין הפנימית שבמזרח תופסת כ-35% משטח המדינה, אך מרוכזים בה כ-85% מתושביה. סין החיצונית מקיפה את סין הפנימית ממערב ומצפון, ובה 3 חבלים מדבריים או מדבריים למחצה המאוכלסים בדלילות - טיבט, שינג'יאנג ומונגוליה הפנימית; בצפון מערב שוכנת מנצ'וריה. סין הפנימית מרובה במישורים פוריים, גבעות והרים. שני נהרות ענק חוצים אותה לרוחבה, ממערב למזרח: בצפון - חואנג חה ("הנהר הצהוב") ובדרום - ינגדזה, הארוך בנהרות אסיה (6,300 ק"מ לערך).

 

החלק הגבוה ביותר של סין הפנימית הוא רמת יונאן (עד 5,000 מ'). בדרום מערב המדינה שוכנת טיבט, שהיא רמה מן הגבוהות בעולם (גובהה הממוצע כ-4,500 מ'); גם רכסי ההרים המקיפים אותה הם הגבוהים בעולם: ההימלאיה עם הר האוורסט בדרום (8,850 מ' – ההר הגבוה בעולם) אותו היא חולקת עם נפאל, הקרקורם במערב והקון לונג והנן שן בצפון. הנקודה הנמוכה בסין שוכנת בשקע טורפן (Turfan) בשינג'יאנג – גובהה מינוס 154 מ' מתחת לפני הים.

 

 

רכבת בקו בייג'ינג-לאסה (טיבט) (צילום: AP)

 

שינג'יאנג שוכנת מצפון לטיבט וברובה היא נמוכה ממנה; אבל במערבה עובר אחד מרכסי ההרים הגבוהים בעולם, רכס הרי טיין שן (עד 7,435 מ'), החוצה אותה לשניים. החלק הדרומי הוא אגן הנהר טארים. מי הנהר ויובליו באים מן ההרים שסביבו ואובדים במדבר הגדול טקלמקאן שבלב האזור, או נשפכים לימת לופ-נור. החלק הצפוני הוא אגן דזונגאריה (400 מ' גובהו הממוצע), אף הוא מדברי ברובו, המשתרע עד להרי אלטאי שבצפון.

 

במזרח חודרות לשינג'יאנג שלוחותיו המערביות של מדבר גובי, המדבר הגדול באסיה שרובו משתרע במדינת מונגוליה. מדבר זה משתרע גם על פני רוב שטחה של מונגוליה הפנימית, השוכנת ממזרח לשינג'יאנג, וחודר למערב מנצ'וריה. לעומת זה, חלקה המזרחי של מנצ'וריה הוא חבל ארץ פורה ומאוכלס, שבמרכזו מישור מוקף הרים. באזור החוף דרומית לשנגחאי הנוף הררי עם מעגנים ואיים רבים; מצפון לשנגחאי הנוף מישורי הרבה יותר ומשופע בחולות.

 

גבולה הצפוני של סין, בינה לבין רוסיה, עובר לאורך הנהר אמור, וחלק מגבולה המזרחי (אף הוא עם רוסיה) עובר לאורך הנהר אוסורי, יובלו של האמור. מצדה המזרחי של סין זורמים 5 הנהרות הגדולים במזרח אסיה: חואנג חה בצפון וינגדזה בדרום הזורמים מזרחה, ומקונג, סלווין וברהמפוטרה הפונים דרומה. חואנג חה וינגדזה משנים לפרקים את אפיקיהם, ובכל הדורות השקיעו הסינים מאמצים רבים כדי לווסת את זרימתם, למנוע שיטפונות ולנצל את מימיהם להשקיה. תעלה ארוכה מקשרת בין הנהרות. בסך הכול בסין ישנם יותר מ-50,000 נהרות. מרבית הנהרות בצפון המדינה קופאים בחורף, חלקם נשארים קפואים כ-6 חודשים בשנה.

 

 

נהר חואנג-פו הזורם לצידה של שנגחאי (צילום: חיים זיו)

 

בצפון מערב סין ישנם אגמי מלח גדולים. אגם פויאנג במחוז ג'יאנגשי הוא אגם המים המתוקים הגדול במדינה. למרות הנהרות הרבים הזורמים במדינה, במקומות רבים, במיוחד בצפון מערב, יש מחסור במים לחקלאות, לתעשייה ולשתיה - בעיקר בגלל מחסור בתשתיות.

 

 

בית החולים במחוז סצ'ואן לאחר רעש אדמה ב-2008. אזורים רבים בסין מועדים לרעשי אדמה חזקים (צילום: רויטרס)

 

אקלים

 

בסין קיימים סוגי אקלים רבים, בין היתר בשל השפעת המרחק מן הים (כמה מהאזורים מרוחקים ממנו כ-5,000 ק"מ), גובה פני השטח, ושטחיה העצומים של המדינה. אקלימה של סין הפנימית ממוזג למדי בגלל הקרבה לים, ומושפע במידה רבה מרוחות המונסון. בחודשי החורף שוררת מעל שמי סין החיצונית רמה ברומטרית, ומעל אזורי החוף שוכן שקע רומטרי. בחודשי הקיץ מתהפך המצב: מעל היבשה החמה שורר שקע ברומטרי, ואילו האוויר מעל האוקיינוס קר יותר ולחץ האוויר גבוה יותר. על כן נושבות רוחות המונסון מן הים אל היבשה ומביאות איתן אוויר לח המגיע ליבשה, מתעבה וגורם לירידת משקעים רבים באזורי סין הפנימית. מדי שנה חולפות בחופי המדינה כ-5 סערות טייפונים שחלקן גורמות לנזקים כבדים ברכוש ובנפש.

 

הטמפרטורה הממוצעת הנמדדת בסין הפנימית ובסין החיצונית דומה בחודשי הקיץ – באזורי החוף נמדדות כ-30 מעלות צלזיוס, וגם במדבריות באזורים הפנימיים נמדדות טמפרטורות גבוהות. החורף באזורי החוף נוח וקצר ואילו בסין החיצונית כולל במנצ'וריה – קר וארוך. הבדלי הטמפרטורות בחודשי החורף בין סין הפנימית לסין החיצונית קיצוניים ומגיעים ליותר מ-30 מעלות.

 

סין הפנימית (בעיקר באזורי החוף) גשומה ברובה (עד 3,000 מ"מ בשנה) – גשמי המונסון יורדים בחודשי הקיץ והסתיו, ואילו סין החיצונית שחונה בהרבה. הגשמים הולכים ופוחתים בעיקר כלפי מערב. ברוב אזוריה של סין החיצונית יורדים משקעים מעטים בלבד, ובחלק מהם - פחות מ-50 מ"מ בשנה. באזורים אלו שורר אקלים מדברי מובהק. כמה מרכסי ההרים הגדולים משמשים כמחסומים למשקעים, העיקרי בהם הוא רכס צ'ין לינג שמחלק את סין בין האזור רווי המשקעים לאזורים היבשים יותר. יותר מ-75% מהמשקעים יורדים בין החודשים מאי לאוקטובר. תנודות המשקעים ותדירותם גבוהות מאוד בסין ועל כן המדינה נתונה לבצורות ושיטפונות רבים.

 

גווילין במחוז גואנגשי היא אתר תיירות פופלרי בקרב זרים אך גם סינים (צילום: ויז'ואל/פוטוס)

 

צמחיה

 

תנאי האקלים הרבים במדינה באים לידי ביטוי בצמחייה ובעולם חי עשירים. ברחבי סין ניתן למצוא את מרבית סוגיהצמחייה הקיימים על פני כדור הארץ, פרט ליערות טרופים. בדרום סין ישנם יערות סוב טרופים לחים, במנצ'וריה יערות מחטניים, בטיבט ובמונגוליה צמחייה הררית ובאגנים הגדולים בצפון ובמערב סין צמחייה ערבתית ומדברית. משחר ההיסטוריה התקיים בסין תהליך בירוא יערות, וכיום פחות מ-10% משטחיה מיוערים. עולם החי בסין הוא מהמגוונים הקיימים כיום בעולם. ציד למטרות מסחר, מזון ושימושים רפואיים מעמיד בסכנת הכחדה מינים רבים, המפורסם בהם הוא הפנדה Ailuropoda) melanoleuca).

 

לסין מסורת ארוכה של טיפוח צמחי תרבות ובמשך ההיסטוריה תורבתו בה מיני צמחים כמעט יותר מכל מדינה אחרת בעולם (כ-200 מינים שונים על פי מספר הערכות). בין הצמחים שתורבתו: דוחן, סויה, שעועית אדומה, תה, הדרים, ירקות שורש וצמחים המגודלים במים.

 

 

דובי פנדה. העונש הקבוע בחוק לציידי פנדות הוא מוות (צילום: AP)

  

אוכלוסייה ודמוגרפיה

 

אוכלוסיית סין היא הגדולה בעולם; במפקד האוכלוסין הרשמי הראשון שנערך ב-1953 נספרו 583,000,000 תושבים, מאז הכפילה האוכלוסייה את גודלה והגיעה ל-1,330,000,000 איש (2008). צפיפות האוכלוסייה אמנם אינה גבוהה - כ-136 נפש בקמ"ר - אך פיזורה אינו אחיד באופן קיצוני: כ-85% מן התושבים יושבים בסין הפנימית, וצפיפות האוכלוסייה בערים הגדולות מגיעה ליותר מ-1,000 תושבים בקמ"ר. באזורים השוממים מתגוררים פחות מ-10 נפשות בקמ"ר בממוצע. כשליש משטחה של סין לא מעובד או מיושב ומוגדר כשממה.

 

בשנות ה-50 וה-60 היה הריבוי הטבעי בסין גבוה למדי, בשל ירידת התמותה ממחלות ומאסונות טבע, בעיקר שיטפונות. לכן פעל השלטון מאז לצמצום הילודה באמצעות מסע תעמולה נרחב ותקנות שונות, כגון קביעת גיל מינימום גבוה לנישואין, הפצת גלולה למניעת הריון, והטלת "קנסות" - שלילת זכויות שונות - על משפחות עם יותר מילד אחד.

 

ב-1980 מנתה האוכלוסייה במדינה כמיליארד איש (מתוך 4.6 מיליארד בכל העולם), ומשום כך הוחרפו התקנות להגבלת הילודה: למרבית המשפחות הותר ללדת ילד אחד בלבד, ובמקרים רבים בהם נולדה בת הותר לנשים ללדת פעם נוספת – בתקווה שהפעם ייוולד להן בן זכר. נשים רבות נאלצו לעבור הפלה, וכמו כן נרשמה עלייה חדה ברצח תינוקות, בעיקר ממין נקבה, על ידי הוריהם.

 

 

ילדה סינית (צילום: רויטרס)

 

ואמנם הריבוי הטבעי צומצם ל-0.62% בשנה, שהוא שיעור נמוך יחסית למדינה שאופייה כפרי בעיקר, אך גם שיעור כזה פירושו גידול האוכלוסייה עד כ-11,000,000 נפש בשנה. מדיניות זאת שזכתה לכינוי "הילד אחד" והעלייה בתוחלת החיים הביאה לכך שרק 20% מהאוכלוסייה הם צעירים מתחת לגיל ה-14 – נתון הדומה לרבות ממדינות המערב.

 

על אף תהליך ההגירה הגדול שנרשם בסוף המאה ה-20 מהכפר לעיר, רק כשליש מתושבי סין מתגוררים בערים. למרות זאת בסין ישנם כיום (2008) 120 ערים בנות מיליון תושבים ו-36 ערים עם למעלה מ-2 מיליון תושבים - יותר מאשר בכל מדינה אחרת בעולם. רבות מהערים נבנו במחצית השנייה של המאה ה-20(יש לציין שבין השנים 800 ל-1800 היו הערים הסיניות בעלות האוכלוסייה הגדולה בעולם).

 

במהלך המאה ה-19 וה-20 היגרו מיליוני תושבים מסין בשל סיבות כלכליות ופוליטיות, רובם לתאילנד, מלזיה, סינגפור, אינדונזיה, ארה"ב, קנדה בורמה ופרו.

 

כ-92% מן התושבים הם סינים בני האן והשאר בני עמים אחרים, אף הם ברובם בני הגזע המונגולי. בסך הכול בסין יש 55 מיעוטים לאומיים שונים. מיעוטים אלה חיים ברובם בגבולותיה של סין ומתגוררים בטיבט (שיזאנג; טיבטים בודהיסטים), שינג'יאנג (אויגורים), נינגשיה (ההואים), גואנגשי ומונגוליה הפנימית (מונגולים). הלכה למעשה האוטונומיה שניתנה למיעוטים האלו מוגבלת מאוד, במיוחד בטיבט הנמצאת בפיקוח ישיר של הממשלה בבייג'ינג. כמו כן המדינה מעודדת הגירת סינים בני האן לתחומי האוטונומיות.

 

משפחה טיבטית, 1993 (צילום: index open)

 

בסין ישנם כ-20,000,000 מוסלמים (מרביתם סונים), המתגוררים ברובם במחוזות המערביים, בעיקר בשינג'יאנג, וכ-15,000,000 נוצרים (על פי נתונים רשמיים). רבים מהמוסלמים בשינג'יאנג דוגלים בבדלנות לאומית, ובמחוז זה פועלות תנועות טרור מוסלמיות.

 

הדתות המסורתיות בסין הן הקונפוציאניזם, הדאואיזם והבודהיזם. שתי הדתות הראשונות, הייחודיות לסין, אינן דתות במובן המקובל, כי אם יותר בגדר תורות פילוסופיות; לכן לא נוצר ניגוד עז בין הדת לבין המשטר הקומוניסטי כמו בברה"מ לשעבר, למשל. רבים מן הסינים מוסיפים להחזיק במנהגים הקשורים בדתות אלה, ונאמנותם אינה בלעדית לאחת משלוש הדתות אלא כורכת אותן יחד.

 

בסין לשונות רבים, ביניהן 7 ניבים של סינית (החשובים: מנדרינית, ווי, מין, קנטונית, שיאנג והאקא). השפה הלאומית היא מנדרינית, שהיא למעשה ניב של אזור בייג'ינג המכונה "גואויו" (Guanhua).

 

 

נוף טיפוסי בדרום המדינה

 


כלכלה

סקירה היסטורית קצרה

 

במשך שנים רבות היתה תרומתה של סין לכלכלה העולמית שולית, זאת למרות הפוטנציאל הכלכלי האדיר הטמון בה הכולל אוצרות טבע רבים וכוח עבודה עצום. הרפורמות בכלכלה שהחלו בסוף שנות ה-70, לאחר מותו של מאו דזדונג וסיומה של המהפכה התרבותית, הביאו לשינויים כבירים בכלכלה הסינית - מכלכלה קומוניסטית מסוגרת, עוברת סין בהדרגה אל עבר כלכלת שוק פתוחה. כיום נחשבת כלכלת סין לאחת החזקות בעולם, ועתידה, על פי הדעה הרווחת, לרשת את מקומה של ארה"ב ככלכלה החזקה בעולם.

 

לאחר ניצחון הקומוניסטים ב-1949, אימצו השלטונות הסינים את המודל הכלכלי הסובייטי והלאימו בהדרגה את הנכסים הפרטיים ואמצעי הייצור. עד לשנות ה-70 ידעה הכלכלה הסינית תקופות של צמיחה מהירה, אך גם פרקים של נסיגה חריפה בתקופת "הזינוק הגדול קדימה" ובשנותיה הראשונות של "המהפכה התרבותית".

 

בעשור הראשון לאחר ניצחון הקומוניסטים (1949 – 1959) נרשם פיתוח מואץ בתעשייה על חשבון החקלאות, כחלק מתוכנית החומש הראשונה (1953 – 1957). עקב המחסור הגדול במוצרי חקלאות בתקופת "הזינוק הגדול קדימה" (1958 – 1961) שגרם לרעב גדול, הושקעו בעשור השני (1959 – 1969) משאבים רבים במגזר החקלאי על חשבון התעשייה. החל מ-1963 ואילך, עם התייצבות הכלכלה, הוגדלה שוב ההשקעה בתעשייה, אולם באופן מבוקר ומדורג. למהפכה התרבותית (1966 – 1976) לא היתה מִשנה כלכלית סדורה אך התוהו ובוהו ששרר במדינה פגע ביציבות הכלכלית.

 

לאורך תקופות אלו נרשמו אמנם בסך הכול שיעורי צמיחה נאים, אך התפוקה לעובד לא עלתה: ב-1978, למשל, היתה התפוקה בחקלאות לעובד שווה לזו שבסוף שנות ה-50. בסוף שנות ה-70 היתה סין שרויה בתחתית סולם הפיתוח הכלכלי בעולם.

 

חקלאי סיני באזור כפרי סמוך לבירה בייג'ינג (צילום: AP)

 

עלייתו של דנג שיאופינג לשלטון אחרי מותו של מאו (1976), הביאה לשינוי חד אך איטי ומדורג בכלכלה הסינית. הרפורמות שהחלו ב-1978 כללו הפחתה של המעורבות הממשלתית בכלכלה, עידוד יזמות פרטית והפרטה חלקית של חברות; הקומונות בחקלאות בוטלו, והחקלאים חויבו למלא מכסת ייצור שקבע השלטון, אך הותר להם למכור בשווקים את העודפים. שינוי זה, בנוסף לחופש בבחירת הגידולים וחלוקת נדיבה יותר של אדמות פרטיות, הביאו להעלאת התפוקה. עובדים שנפלטו מענף החקלאות, תומרצו לעסוק בענפים אחרים; בתחום החינוך הוחלט לתת דגש על "מומחיות" (טכנולוגיה) במקום על "מהפכנות" ולחדול להציג את העושר באור שלילי.

 

ב-1980 הכריזה הממשלה על הקמת אזורי פיתוח כלכליים מיוחדים במטרה לעודד השקעות ואת כניסתן של חברות זרות לשוק הסיני. באזורים אלו נהנו המשקיעים הזרים מהנחות מס, מתמריצים ומקיצור הליכים בירוקרטיים. במהלך השנים הוקמו שלושה אזורים, וכמו כן הופעלה התוכנית ב-14 ערי חוף.

 

במטרה להגביר את פריון העבודה ואת התחרות בשוק ניתנו לחברות המקומיות תמריצים וחופש פעולה רחב יותר – למשל כיצד להשקיע את רווחיהן. במקום לגבות את כל רווחי החברות הטילה הממשלה מס על הרווחים. מפעלים חויבו לעבור תהליכי מודרניזציה והתייעלות, בין היתר בשל אחוזי אבטלה סמויה גבוהים, ובמקביל עודדה הממשלה את הקמתם של עסקים קטנים והתירה בעלות פרטית על נכסים.

 

שינויים מרחיקי לכת אלו בוצעו כאמור בהדרגה במטרה לשמור על היציבות הפוליטית. ב-1992 הוגדרה מדיניות כלכלית זאת על ידי הממשלה כ"כלכלת שוק סוציאליסטית" (Socialist Market Economy): שילוב בין סוציאליזם, כלומר בעלות הממשלה על מרבית אמצעי היצור והקניין, לבין כלכלת שוק בעלת מאפיינים מערביים.

 

 

מדרחוב נאנג'ינג בשעת השיא, שנגחאי (צילום: AP)

 

ב-2001, לאחר תקופה ארוכה של דיונים, התקבלה סין לארגון הסחר הבינלאומי. הצטרפותה של סין היוותה חיזוק משמעותי לכלכלתה, והשפעתה על הכלכלה העולמית גברה. בהתאם להסכמי הסחר החדשים הסירה סין מכסים והגבלות על סחר חוץ שהיו נהוגים לפני כן, ביטלה כמה מהמענקים שניתנו למפעלים מקומיים, הקלה בהגבלות על מיזוגים עם חברות זרות, והגבירה את השקיפות הכלכלית ואת אמינות הדוחות הכלכליים הרשמיים - פעולות שהקלו על השתלבות חברות מערביות בכלכלה המקומית. למרות זאת חברות רבות, הפועלות מעבר לאזורי הפיתוח המיוחדים, עדיין נתקלות לא פעם בקשיים לחדור לשוק הסיני.

 

בנוסף לפעולות אלו ביצעה הממשלה הסינית רפורמות נוספות כמתחייב מההסכם: מערכת הבנקים עברה תהליכי ביזור וכמוה גם הבורסה בשנגחאי שנפתחה עוד לפני כן, ב-1990 (לאחר שנסגרה ב-1949). אירוח המשחקים האולימפיים ב-2008 תרם אף הוא לתהליך ההתפתחות והמודרניזציה במדינה, (ההשקעות הישירות במשחקים הסתכמו בכ--45 מיליארד דולרים).

 

סין נהנית מעודף מסחרי גבוה עם מדינות רבות שאתן היא סוחרת, ביניהן ארה"ב, בין היתר בשל המדיניות המוניטרית הנוקשה של ממשלת סין. בלחץ מדינות המערב שדרשו לאפשר תחרות חופשית יותר בין חברות סיניות לחברות זרות, נערכו ב-2005 מספר רפורמות מוניטריות: משטר החליפין של מטבע היואן, שהפך לבר המרה כבר ב-1996, הוגמש, וננטשה הצמדתו לדולר.

 

הרפורמות הכלכליות נחלו ברובן הצלחה גדולה: בשנים 1978 – 2008 צמחה כלכלת סין בקצב מופלא של כ-9% אחוזים לשנה בממוצע, ובשנת 2007 הגיע אחוז הצמיחה ל-11.9% (הערכה); באותה שנה היתה סין התורמת הגדולה ביותר לשיעור צמיחת הכלכלה העולמית – 18%; כוח העבודה בסין הוא הגבוה בעולם – כ-800 מיליון עובדים (2007 – הערכה); עתודות המט"ח הסתכמו במחצית הראשונה של 2008 ב-1.9 טריליון דולר – יותר מכל מדינה אחרת בעולם; ההשקעות הזרות הישירות במדינה ב-2007 הגיעו לסכום כולל של כ-75 מיליארד דולר (מאז 1993 תופסת סין את המקום הראשון בקרב המדינות המתפתחות כיעד להשקעות זרות); חברות סיניות רבות נכללות ברשימת החברות הגדולות בעולם וחלקן משקיעות כספים במדינות מתפתחות בעלות אוצרות טבע רבים, בעיקר באפריקה; סין צלחה את המשבר הכלכלי שפקד את אסיה ב-1997 ואת המיתון העולמי בשנים 2001 – 2002, ללא פגיעה כמעט.

 

למעשה קיימים כיום במשק הסיני מעין שלושה מגזרים: הראשון נתון לפיקוח ישיר של הממשלה ומתנהל על פי השקפת עולם כלכלית-קומוניסטית או "תכנון מרכזי" שמתווה השלטון. יש לציין כי המדיניות הכלכלית נכללת עדיין במסגרת תוכניות החומש – תוכנית החומש האחרונה, ה-11 במספר, החלה ב-2006 ועתידה להסתיים ב-2011. אך בניגוד לתוכניות החומש הראשונות, התוכניות האחרונות מתוות כללי מדיניות כלליים בלבד ונעדרות הנחיות פיסיקליות ברורות.

 

המגזר השני נהנה מחופש רב יותר אך עדיין נתון להשפעת המדיניות הכלכלית הממשלתית ומגזר שלישי, מופרט ברובו, הנתון ברובו לכוחות השוק. מאז אמצע שנות ה-90 ניכרת עלייה גדולה בפעילות המגזר השלישי, החופשי, על חשבון המגזר הראשון, בעל המאפיינים הקומוניסטיים, וחברות ממשלתיות מורשות בתנאים מסוימים להתחרות בחברות הממשלתיות.

 

למרות זאת, השפעת הממשלה על המשק המקומי עדיין רבה. היא שולטת על מרבית החברות במשק, שאחראיות, בין השאר, על כ-60% מהתפוקה בענף התעשייה; הממשלה קובעת את גובה ההלוואות במשק ואת מחירי מוצרי היסוד המיוצרים ברובם על ידי חברות ממשלתיות; מחליטה על גובה המשכורות ומכסות גיוס העובדים, מחלקת את משאבי האנרגיה וקובעת מכסות ייצור לחקלאות ולתעשייה.

 

מרבית המוסדות הפיננסים במדינה נמצאים גם הם בפיקוח ישיר של הממשלה, כולל הבנק המרכזי (People's Bank of China), שהוקם ב-1950 והשתלט על בנקים פרטיים במדינה. הבנק נהנה מסמכויות נרחבות, מפקח בין היתר על המדיניות המוניטרית, על תקציב המדינה, על סחר החוץ וגם על תשלומים וחובות של גופים ממשלתיים. לאחר החלת הרפורמות הותר למספר בנקים זרים לפתוח סניפים במדינה.

 

 

מבט לילי אל שנגחאי

 

חקלאות ותעשייה

 

בשל תנאי האקלים והטופוגרפיה רק כ-10% משטחה העצום של סין ראויים לעיבוד חקלאי, מרבית בסין הפנימית ובמנצ'וריה (בשאר חלקי המדינה משמשים שטחים נרחבים למרעה). בירוא יתר ועיבוד יתר הביאו לדלדול נוסף של השטחים החקלאיים. כמו כן שטחים רבים נתונים לשיטפונות ובצורות.

 

סין מצטיינת בתרבות חקלאית עתיקת יומין. עוד בימי קדם ניצלו תושביה את מי הנהרות להשקיה במישורים, וגידלו גידולי בעל על מדרגות במדרונות ההרים. סין היא יצרנית האורז (המגודל בעיקר בדרום המדינה) והכותנה הגדולה בעולם, ויצרנית מובילה של חיטה (הגדלה בעיקר בצפון), סויה, בוטנים, כותנה, תירס וכן עצי תות שמהם ניזון זחל טוואי המשי (סין היא היצרנית הגדולה בעולם של משי טבעי גולמי). תה מגודל בעיקר בהרים בדרום מזרח המדינה. משק החי הוא מרכיב חשוב בכלכלת המדינה: סין היא יצרנית העופות, החזירים והביצים הגדולה בעולם. בערבות סין החיצונית מגדלים בעיקר כבשים, פרות וגמלים.

 

למרות היבולים המרשימים נאלצת סין לייבא חיטה ויבולים נוספים.למרות הפיתוח המואץ קיים מחסור חמור במיכון כבד בחקלאות.  

 

שדות תה (צילום: ויז'ואל/פוטוס)

 

מרבית האוכלוסייה, כ-80%, מתגוררת גם כיום באזורי הכפר. בתחילת שנות ה-80 מרבית התושבים עסקו בחקלאות ומאז נרשמה ירידה מתמדת במספר המועסקים בענף זה. ב-2006 עסקו 43% מהעובדים בחקלאות, 32% בשירותים ו-25% בתעשייה.

 

סין עשירה מאוד באוצרות טבע. פחם מצוי ברוב המחוזות, בעיקר בצפון, הנחצב באלפי מכרות, רובם מכרות מקומיים וקטנים שנבנו במהלך שנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20 במטרה להקל על רשת התחבורה. מלבד זאת ישנם מרבצי נפט בחופי הים הצפוניים ובחין-ינג ומרבצי גז בהיקפים גדולים, ומרבצים גדולים של ברזל, טונגסטן, זינק, עופרת, אבץ, זהב, מלח ואנטימון.

 

מאז עלייתם לשלטון השקיעו הקומוניסטים משאבים רבים בפיתוח התעשייה, ומאז צמח המגזר בכ-10% בממוצע מדי שנה – השיעור הגבוה ביותר במשק הסיני. ענפי הייצור המרכזיים הם מכונות, ציוד חשמלי, ציוד תקשורת ומטלורגיה המהווים יותר מ-40% מהתפוקה, טקסטיל (15%), דשנים, כימיקלים, צעצועים ומכוניות. מרבית המפעלים ממוקמים באזורי החוף - 60% מהתפוקה מגיעה מאזורים אלו, יותר מ-10% משנחאי לבדה. למרות תהליכי פיתוח מואצים נופלים רוב המפעלים בסין ברמתם הטכנולוגיים ממקביליהם בעולם המערבי.

 

קשיים וכשלים

 

הצמיחה הגבוהה לאורך השנים הביאה לשיפור עצום ברמת החיים של סינים רבים. העלייה ברמת החיים באה לידי ביטוי בין היתר בתחום התקשורת: כיום ברוב רובם של הכפרים יש נגישות לתקשורת, כ-550 מיליון סינים הם בעלי טלפונים סלולריים (2007), וב-2008 נאמד מספר גולשי האינטרנט בסין בכ-253 מיליון – יותר מכל מדינה אחרת בעולם. אופניים הם כלי התחבורה הנפוץ ביותר בסין, אך מספר כלי הרכב בבעלות פרטית עלה מאוד מאז שנות ה-90, וב-2008 כ-15 מיליון סינים היו בעלי רכב פרטי.

 

דוח או"ם מ-2008 ציין כי אחוז העוני במדינה ירד מ-30.7% ב-1978 ל-1.6% ב-2007, והגדיר את הכלכלה הסינית כ"אחד מההישגים המדהימים ביותר בהיסטוריה של ההתפתחות האנושית". אולם הצמיחה המהירה גרמה לכמה וכמה כשלים בכלכלה ובחברה הסינית.

 

פערי המעמדות בסין גדלו מאוד מאז החלת הרפורמות, כיוון שקומץ בלבד נהנה מפירות הצמיחה. על פי ההערכות היו בסין ב-2006 כ-323,000 מיליונרים וכ-100 מיליארדרים (2008) - זאת לעומת תמ"ג לנפש מותאם כוח קנייה (PPP) ממוצע של כ-5,400 דולר (2007). פערי המעמדות והפיתוח הכלכלי גדולים במיוחד בין ערי החוף העשירות לכפרים בצפון ובמערב סין – שם משתכרים סינים רבים כדולר אחד בלבד ליום. אחוזי האבטלה עומדים על כ-4% -5% (2007; על פי נתונים רשמיים), אולם בכפרים אחוז המובטלים גבוה הרבה יותר.

 

מאז הרפורמות התרחשו בסין תהליכי עיור מואצים, ומאז 1995, כ-10 מיליון איש בכל שנה בממוצע עברו להתגורר בערים. למרות השקעות השלטון, שכללו בניית ערים חדשות, יצרה ההגירה הגדולה עומס כבד על התשתיות העירוניות: מחסור בדירות למגורים, תברואה גרועה ועומסי תחבורה. העלייה בתוחלת החיים שנבעה מהעלייה ברמת החיים, יצרה אף היא עומס על התשתיות ועל קרנות הפנסיה במדינה.

 

מעברה של סין מכלכלה קומוניסטית סגורה אל עבר כלכלה פתוחה יותר מציבה אתגרים לא פשוטים לשלטון הסיני, המנסה לשמור על יציבות פוליטית ועל סדר חברתי. על מנת למנוע עלייה במספר המובטלים, על המשק הסיני לייצר בכל שנה, על פי הערכות רווחות, כ-25 מיליון מקומות עבודה, השווים לכ-8% צמיחה לערך בכל בשנה. כמו כן, חלקו של הייצוא בתמ"ג הוא כ-40%, ועל כן חשוף המשק למשברים כלכליים בעולם. חולשות נוספות המאפיינת את הכלכלה הסינית היא רמת צרכנות נמוכה, שנובעת בין היתר משיעורי חיסכון גבוהים בקרב הסינים, ופגיעה בתפוקה בסקטור החקלאי עקב מעבר עובדים לתעשייה.

 

 

מפעל אופטיקה (צילום: רויטרס)

 

במהלך שנות הצמיחה נרשמו כמה התפרצויות אינפלציוניות, וכתוצאה מכך ניסה הבנק המרכזי לקרר מגזרים מסוימים על ידי העלאת הריבית במשק הסיני. פיקוח על מוצרי היסוד נמשך עדיין, גם הוא במטרה לרסן את האינפלציה. כחלק מהסכמים שנחתמו עם ארגון הסחר הבינלאומי התחייבה ממשלת סין ליישם את חוקי הקניין הרוחני הנהוגים בעולם המערבי, אולם שיעורי זיוף מוצרים והעתקת פטנטים בסין הם מהגבוהים בעולם.

 

פתיחת הכלכלה העניקה כוח רב לידי פקידי השלטון והמפלגה הקומוניסטית והביאה לתופעות שחיתות רבות ולניצול עובדים. בסין מוטלים עונשים כבדים, כולל עונש מוות, על המורשעים בשחיתות. חדירת חברות זרות למשק הסיני הביאה לביקורת על הממשלה הסינית שאפשרה לחברות זרות לרכוש בזול חברות מקומיות ובכך פגעה בעובדים הסיניים ובאינטרסים לאומיים.

 

זיהום סביבה ובעיות אנרגיה

 

השפעה שלילית נוספת של הצמיחה המהירה היתה על זיהום הסביבה - סין נחשבת לאחת המדינות בה זיהום מקורות המים והאוויר הם מהגבוהים בעולם. על פי ארגוני איכות סביבה בינלאומיים 7 מתוך 10 הערים המזוהמות בעולם נמצאות בסין, וכ-300 מיליון סינים שותים מים מזוהמים, בעיקר בצפון המדינה. התרחבות התעשייה הביאה לברוא פראי של יערות, לצריכת מים מוגברת, לזיהומם ולגשם חומצי.

 

מאז 1950 כחמישית מהשטח הראוי לעיבוד אבד בשל עיור מוגבר, זיהום ותהליכי בליה (ארוזיה). רק בתוכנית החומש האחרונה הוחלט להגדיל את המשאבים לשיפור איכות הסביבה. הסוגיה קיבלה משנה תוקף במהלך המשחקים האולימפיים, בייג'ינג 2008: על מנת להוריד את רמת זיהום האוויר שהפריע לניהולם התקין של המשחקים, נאלצה המדינה לסגור מפעלי תעשייה כבדה ולאסור על תנועת מכוניות בכמה ערים.

 

ההתרחבות הכלכלית החמירה את מחסור האנרגיה בסין ומסכנת את המשך הצמיחה. משק האנרגיה מצליח מספק רק כ-80% מתצרוכת החשמל של התעשייה (סין צרכה כ-8% מסך כל צריכת האנרגיה העולמית; 2006). תחנות הכוח שנבנו בשנות ה-70 וה-80 אינן יעילות, אזורים רבים סובלים ממחסור מתמיד בחשמל, ומקורות אנרגיה רבים נמצאים בצפון, הרחק מהדרום המתועש. כמו כן, סבסוד של מחיר החשמל למפעלים גורם לבזבוז אנרגיה רבה.

 

לסין פוטנציאל אנרגיה גדול, מלבד מרבצי הפחם שלא לא מנוצלים דיים (פחם משמש לייצור 70% מהאנרגיה בסין). בעיקר הכוונה לפוטנציאל אנרגיה הידרואלקטרית בדרום המדינה, הנחשב לגבוה בעולם. ב-1994 החלה סין לבנות שלושה סכרים גדולים לאורך נהר הינג-דזה. המיזם, המכונה "סכר שלושת הערוצים" (Three Gorges Dam), עתיד להיות התחנה ההידרואלקטרית הגדולה בעולם - למעלה משלושה ק"מ רוחבה ו-185 מ' גובהה.

 

התחנה שאמורה לפעול בהספק מלא ב-2011, תיתן רק מענה חלקי למחסור האנרגיה בסין. לכן קיימות תוכניות לניצול יעיל יותר של מקורות האנרגיה הטבעיים, ונשקלת גם בניית תחנות כוח גרעיניות בדרום המדינה.

 

שנות הצמיחה הרצופות העמיקו את המחסור בחומרי גלם, כגון נפט, מתכות שונות ומלט, זאת למרות אוצרות הטבע הגדולים במדינה. הסיבות לכך נעוצות בעיקר באיסוף ובניצול לא יעיל של מחצבים, ובמערכות הובלה ותחבורה גרועות, במיוחד בצפון המדינה – סחורות ומחצבים רבים עדיין מובלים דרך נהרות ותעלות מים . עם זאת בכמה מקומות בדרום המדינה ובצפון מזרחה הנהנים מפיתוח כלכלי גבוה, ישנה רשת תחבורה מפותחת.

 

 

סכר שלושת הערוצים בעת בנייתו (צילום: AP)

 

החברה ההרמונית

 

ב-2003, זמן קצר לאחר התבססותו בשלטון, הכריז נשיא סין, הו ג'ינטאו, על מדיניות כלכלית-חברתית חדשה שזכתה לכינוי "החברה ההרמונית". מטרתה: צמצום פערי המעמדות החברתיים תוך כדי הכרה בקיום היררכיה מעמדית, הגדלת ההשקעות באיזורים נחשלים בצפון ובמערב סין, העלאת רמת החיים וסיוע לעניים, מתן הכשרה מקצועית לכפריים, הורדת מיסים בענף החקלאות וביטול תקנות המפלות את תושבי הכפרים. בבסיסה של מדיניות "החברה ההרמונית" מספר יסודות שניתן לזהותם עם קונפוציאניזם, בין היתר חריצות, צייתנות ושירות ציבורי.

 

מדיניות זו כוללת גם את הרחבת החינוך המדעי והטכנולוגי וניצול יעיל יותר של משאבי הטבע. קובעי המדיניות הכלכלית בסין שואפים לעבור מייצור "כמותי" ומזהם בעל שולי רווח נמוכים הכולל את התעשיות המסורתיות כמו טקסטיל, לייצור "איכותי", ריווחי יותר, מזהם פחות וחסכוני יותר באנרגיה, לרבות ענף האלקטרוניקה.

 

אחד מיישומי מדיניות זאת היה חקיקת חוקים סוציאליים להגנת עובדים (2008). צעד זה ייקר את עלויות העסקת העובדים בתעשיות המסורתיות, והביא לעזיבתם של כמה יצרנים לטובת שווקי ייצור זולים יותר כמו קמבודיה ווייטנם.

 


השושלת האחרונה והקמת הרפובליקה

עם מות יורשת העצר צה שי ומינוי פוי יי בן ה-3 לקיסר (1908), הגבירו חוגי המהפכנים את התעמולה נגד השלטון הקיסרי, בעיקר בקרב חיילי וקציני הצבא. ב-1911 הקימה ה"ברית המהפכנית", בראשות סון יט-סן, מרכז תעמולה בשנגחאי, ובאותה שנה פרצו עשרות מרידות במחוזות השונים, הגדולה בהן בגואנגג'ואו (קנטון). פקידי ממשל רבים תמכו בהתקוממויות מכיוון שמהלכי הרפורמה שקידם השלטון הקיסרי פגעו בזכויותיהם.

 

בנובמבר 1911 התמנה הגנרל יואן שה-קאי, שלרשותו עמד צבא פרטי מאומן היטב, לראש הממשלה ולמפקד הצבא. בסוף חודש דצמבר באותה שנה חזר סון מגלות והקים מועצה זמנית שייצגה את המחוזות המורדים שחתרו להקמת רפובליקה. ב-1 בינואר 1912 הכריז סון על הקמת רפובליקה בסין והתמנה לנשיאה הזמני. ב-12 בפברואר ויתר הקיסר הצעיר על השלטון וכך למעשה תמו ימיה של שושלת צ'ינג, האחרונה בשושלות הקיסריות שמשלו בסין במשך יותר מ-2000 שנה.

 

בניגוד לתקוות האינטלקטואלים, קץ הקיסרות והקמת הרפובליקה לא תרמו להחזרת הסדר על כנו. סון, שלא זכה לתמיכת חוגי הצבא ולתמיכתן של המעצמות הזרות שנטו לצדד בשלטון הקיסרי, התפטר במרץ 1912 במטרה למנוע מלחמת אזרחים. במקומו התמנה יואן לנשיא.

 

באוגוסט 1912 הוקמה מחדש "הברית המהפכנית" תחת השם גואומינדנג ("מפלגת העם הלאומית" או "מפלגת האומה"), שהמשיכה לפעול להקמת רפובליקה דמוקרטית בסין במתכונת מערבית. בפברואר 1913 זכתה המפלגה בבחירות, אולם זמן לא רב לאחר מכן נרצח מנהיגה הכריזמטי סונג ג'יאו ר'ן. מנהיגי המפלגה חשדו כי ידו של יואן היתה במעשה, והמתיחות ברפובליקה הצעירה גברה.

 

במקביל החל יואן, בסיוען של מעצמות המערב, למנות קציני צבא לראשי המחוזות במקום נציגי הגואומינדנג, במטרה להשתלט על המדינה. ביולי 1913 ביצעו תומכי הגואומינדנג ניסיון הפיכה כושל נגד יואן, וזמן קצר לאחר מכן נמלטו מנהיגיה מהמדינה, ביניהם סון. בינואר 1914 פיזר יואן את הפרלמנט והיה לרודן.

 

בעוד סין שרויה במאבקים פנימיים ניצלו שכנותיה את חולשתה: מונגוליה החיצונית הכריזה על עצמאותה ב-1911 ושנתיים לאחר מכן הלכה טיבט בעקבותיה. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה (1914 - 1918) והתחזקות שאיפותיה האימפריאליסטיות של יפן שהצטרפה למדינות ההסכמה, הורע מצבה המדיני של סין; תחילה נכבשה שנדונג (אז בשליטת גרמניה) בידי הצבא היפני ובינואר 1915 הגישה יפן לממשלה הסינית רשימת תביעות ארוכה ששללה בפועל את עצמאותה של המדינה.

 

העימות עם היפנים ליבה את הרגשות הפטריוטיים של ההמונים בסין. יואן ניסה לנצל מאוויים אלו ולהכריז על עצמו קיסר (זאת בניגוד לשבועתו כמה שנים קודם לכן להגן על הרפובליקה), אך המהלך עורר התנגדות גדולה בקרב הציבור והצבא.

 

במרס 1916 מת יואן, וברחבי המדינה פרצו מלחמות מקומיות בין אילי מלחמה - חלקם קצינים בכירים בעלי צבאות פרטיים וחלקם איכרים ושודדים לשעבר. כמה מהם זכו לתמיכת המעצמות שביקשו לשמור על האינטרסים הכלכליים שלהם בסין, ומקצת מהגנרלים העניקו ליפנים זכויות שונות תמורת סיוע כספי וצבאי ועוררו את זעמם של סינים רבים.

 

יורשיו של יואן ושרי הממשלה היו חסרי כוח ממשי, וניסיונותיהם להפסיק את משטר אילי המלחמה שערער את המצב הפוליטי והביטחוני במדינה, כשלו. כמה מאילי המלחמה צברו כוח רב, אולם אף לא אחד הצליח לזכות בהגמוניה בסין כולה.

 


תנועת ארבעה במאי והמפלגה הקומוניסטית הסינית

עם חדירת תרבות המערב לסין במהלך המאה ה-19, הוקמו במדינה תנועות ליברליות שביקשו להתנתק באופן מוחלט מהמסורת הסינית העתיקה והקונפוציאניזם, ולהאיץ את תהליכי המודרניזציה וההתמערבות. חברי התנועות, סינים משכילים שחלקם רכשו את השכלתם במערב, אמצו תורות חברתיות מדעיות מערביות והפיצו את תעמולתם בקרב ההמונים. כמה מהתנועות היו בעלות אופי לאומני מובהק והתנגדו לנוכחותן של מדינות זרות בסין, ובמיוחד לנוכחותה של יפן.

 

הסכמי השלום בוורסיי שחתמו את מלחמת העולם הראשונה גרמו לתסיסה לאומית בסין, בשל הסעיף שהבטיח ליפנים את שנדונג. ב-4 במאי 1919 פרצה הפגנה אלימה של סטודנטים שמחו נגד ההסכם ותבעו את סילוק המדינות הזרות מתחומי המדינה וביטול הזיכיונות שניתנו להן. ההפגנה התפשטה במהירות לערים נוספות בסין והעניקה תנופה רבה למהפכה האינטלקטואלית שהתרחשה בסין. תנועת ארבעה במאי סימלה גם שיאה של המהפכות התרבותיות, החברתיות והפוליטיות שהחלו בסין בסוף המאה ה-19 שהובילו בסופו של דבר את סין לחיקו של העולם המודרני.

 

מנהיגי הגואומינדנג שחבריה מנו בתחילת שנות ה-20 כ-100,000 חברים, ואינטלקטואלים אחרים, התאכזבו מעמדתן של מדינות המערב בנוגע להחזרת שנדונג, ומחוסר יכולתן או רצונן לבוא לעזרתם ולהכניע את אילי המלחמה. מסיבה זאת בין השאר, חתם סון, שהתרשם כמו סינים רבים אחרים מהצלחת המהפכה הבולשביקית (1917), על הסכם שיתוף פעולה עם ברה"מ (1923). ההסכם כלל סיוע כספי וייעוץ ארגוני - הבולט ביועצים היה היהודי מיכאיל בורודין; במקביל נשלחו סינים להשתלמות במוסקבה, ביניהם סגנו של סון - צ'יאנג קאי-שק.

 

בהשפעת המהפכה הבולשביקית ובעקבות התמורות הפוליטיות בסין, הוקמה ביולי 1921 המפלגה הקומוניסטית הסינית. בשנים הראשונות לפעילותה היה מספר חברי המפלגה זעום, כמה מאות בלבד, והיא דגלה באיחוד השורות בסין ובהכשרת ההמונים למהפכה מרקסיסטית קודם לגירוש הזרים מהמדינה. ב-1924 צורפה המפלגה הקומוניסטית לגואומינדנג, אך שיתוף הפעולה בין המפלגות היה עקר בדרך כלל ובין השתיים נתגלעו לעתים קרובות חילוקי דעות אידיאולוגים.

 

סון מת ב-1925, אך גם לאחר מותו המשיכה מפלגת הגואומינדנג להתחזק בהנהגתו של צ'יאנג שטיפח את יחידותיה הצבאיות. באביב ובקיץ 1925 יזמו ראשי הגואומינדנג הפגנות אלימות נגד הנוכחות הזרה בסין, ובגואנגג'ואו נפגעו מאות סינים בעימותים עם הבריטים והצרפתים. בכמה מקומות התקיימה שביתה כללית ששיתקה את הונג קונג הבריטית למשך 15 חודשים.

 

ביולי 1925 פתח צבא הגואומינדנג בפיקודו של צ'יאנג ובסיוע צמוד של יועצים סובייטים, במתקפה נגד אילי מלחמה במחוזות הצפוניים. המתקפה, בשמה המוכר "המסע הצפוני", זכתה להצלחה גדולה ועד מרס 1927 נכבשו, בסיוע איכרים, פועלים ואילי מלחמה שעברו לצד הלאומנים, רוב המחוזות בצפון המדינה (בנוסף לשנגחאי ולננג'ינג [ננקינג]).

 

 

צ'יאנג קאי-שק, 1941 (צילום: Gettyimages Imagebank)

 


שלטון הגואומינדנג ופלישת היפנים

ב-12 באפריל 1927 פתח צ'יאנג במתקפה נגד חברי המפלגה הקומוניסטית הסינית שמספרם עלה באותה תקופה לכ-60,000 חברים, ונגד האגף השמאלי במפלגתו שתמכו בקומוניסטים. הוא חשש משילובם בשלטון החדש וטען כי פעולותיהם בסין פוגעות במאמץ המלחמתי נגד המדינות האימפריאליסטיות. כעבור זמן קצר חוסל מנגנון המפלגה ומרבית חבריה נהרגו או גלו מסין. ניסיונותיהם של הקומוניסטים להתנגד ללאומנים נכשלו, כולל ניסיונו של אחד ממנהיגי המפלגה הבולטים, מאו דזדונג, לעורר את האיכרים למרידה במחוז הונאן בספטמבר 1927 ("מרד קציר הסתיו").

 

ביוני 1928 הושלם כיבוש סין כולה עם נפילתה של בייג'ינג לידי הצבא הלאומני, אם כי מספר אילי מלחמה שמרו על כוחם וקראו תיגר על השלטון. הממשלה החדשה בראשותו של צ'יאנג זכתה להכרת מדינות העולם למעט מוסקבה שהעבירה את תמיכתה למפלגה הקומוניסטית הסינית.

 

לאחר כישלון המרד ב-1927 הקים מאו בסיס במחוז ג'יאנגשי ההררי עם כ-1,000 מתומכיו ששרדו את טיהור הלאומנים. הוא חילק את אדמות המחוז בין האיכרים המקומיים, ובנובמבר 1931 הכריז על הקמת "רפובליקה סובייטית" במקום. בתוך זמן לא רב הצטרפו לקומוניסטים אלפים רבים של איכרים, ובמקביל הוקם צבא קומוניסטי, "צבא השחרור העממי" (People's Liberation Army PLA -; 1927). בתחילת שנות ה-30 מנה הצבא כבר 200,000 לוחמים.

 

מאו גרס כי המהפכה בסין חייבת להישען על המוני האיכרים ולא על מעמד הפועלים שמספרו ביחס לאוכלוסיה לא היה זניח. כמו כן הוא חזה כי המהפכות הסוציאליסטיות בעולם יפרצו קודם במדינות נחשלות שבהן מרבית האוכלוסייה עוסקת בחקלאות, ורק אחר כך במדינות קפיטליסטיות מתועשת – על בסיס עקרונות אלו בין היתר, פיתח מאו את תורתו המאואיסטית.

 

"צבא השחרור העממי" (שכונה אז גם "הצבא האדום הסיני") הביס תחילה את הכוחות הלאומניים באזורים הכַּפריים הנידחים, אולם לאחר 5 מתקפות גדולות של יחידות העילית של צבא הלאומנים בסיוע קצינים גרמנים (האחרונה בהן מנתה כ-700,000 חיילים), נאלץ מאו באוקטובר 1934 לנוס מג'יאנגשי יחד עם תומכיו.

 

כך החל "המסע הארוך" צפונה שבו הוביל מאו צבא בן 100,000 איכרים קומוניסטים מהבסיס בג'יאנגשׂי, כדי למצוא מקלט במחוז ינאן ההררי המבודד יחסית שבצפון סין, מרחק של כ-10,000 ק"מ. כ-8,000 איש בלבד שרדו את המסע המפרך שכלל חציית 24 נהרות ו-18 רכסי הרים והסתיים כעבור שנה באוקטובר 1935. המסע שהיה לאגדה חיזק את מעמדו של מאו כמנהיג המפלגה הקומוניסטית, ואפשר לצבא הקומוניסטי להתארגן ולהתחזק ללא הפרעה כמעט במחוז המבודד.

 

במקביל למלחמתו בקומוניסטים פעל צ'יאנג נגד נוכחות המדינות הזרות בסין: בוטלו זכויות וזיכיונות שניתנו בעבר והתחייבויות לתשלום פיצויים, וכמו כן החזירו המדינות שטחים לידי השלטון הסיני. מדינות המערב נטו להתפשר עם הממשלה הסינית, בין היתר בשל חששם מהתחזקות הקומוניזם במדינה הצעירה. לעומת זאת סירבה יפן לוותר על תביעותיה הטריטוריאליות, במיוחד בחבל מנג'וריה (מנצ'וריה) במזרח המדינה. ב-15 בספטמבר 1931 פתחו היפנים במתקפה בחבל ובפברואר 1932 הושלם כיבושו. בראש מנג'וריה, הושם קיסר צ'ינג המודח, פו יי, שהיה למעשה שליט בובה בידי הממשלה היפנית.

 

בניגוד לסון, הנהיג צ'יאנג משטר רודני ומושחת שמנע את התפתחות הכלכלה והדמוקרטיה בסין והביא להתמרמרות שכבת האינטליגנציה. כמו כן התעקש צ'יאנג להפנות את רוב היחידות הצבאיות ללחימה בקומוניסטים, במקום להילחם בכוחות היפנים שהתבססו בסין והעדיף להתעלם מאילי מלחמה חדשים שצברו שוב כוחות ופגעו באחדות המדינה. מדיניות זאת הביאה להתמרמרות בקרב חברי גואומינדנג רבים ופגעו ביציבות שלטונו. לעומת זאת השכיל מאו לרתום אליו את האיכרים שהתאכזבו ממדיניות השלטון כלפיהם, על ידי הבטחת רפורמות אגרריות וזכויות פוליטיות.

 

ב-7 ביולי 1937 פתחו היפנים במתקפה גדולה במטרה להרחיב את אחיזתם במזרח סין. למרות מספר ניצחונות, לא יכול היה הצבא הסיני להתמודד עם הצבא היפני המעולה. בתוך חודשים מעטים כבשו היפנים את בייג'ינג וערים אחרות בקרבת החוף (כיבוש ננג'ינג, נודע לשמצה בשל מעשי הזוועה המרובים שביצע שם הצבא היפני), ובמרוצת השנים נכבש רוב שטחה של סין המזרחית. זמן קצר לאחר פתיחת המתקפה היפנית (ספטמבר 1937) חתמו צ'יאנג ומאו על הסכם שיתוף פעולה נגד היפנים, אולם שני הצדדים לא בטחו אחד בשני.

 

במשך מלחמת העולם השנייה (1939 - 1945) נמנעה הממשלה הסינית מהתקפות משמעותיות על הכוחות היפנים. יפן עצמה הפסיקה ליזום מתקפות לאחר שהפנתה את מרבית צבאותיה נגד ארה"ב (החל מדצמבר 1941). למרות מדיניותה הפשרנית זכתה סין למעמד של מעצמה בוועידות המלחמה בקהיר (1943) ובילטה (1945). בינתיים ניהלו הקומוניסטים מלחמת גרילה יעילה נגד היפנים וזכו כתוצאה מכך לתמיכה עממית. הצבא הקומוניסטי התחזק במהלך המלחמה ומנה בסופה כמעט מיליון חיילים ועוד מיליציה אזרחית בת כמה מאות אלפים. כמו כן הגדילה מאוד המפלגה הקומוניסטית את אזורי השפעתה הפוליטית בסין - מכ-מיליון איש במחוז אחד ב-1937 לכמה עשרות מיליונים על פני 20 מחוזות ב-1945.

 


מלחמת האזרחים וניצחון הקומוניסטים

עם תום מלחמת העולם השנייה ניסתה ארה"ב לתווך בין ממשלת הגואומינדנג למפלגה הקומוניסטית, אך הפערים האידיאולוגים בין שתי המפלגות היו גדולים, ומלבד זאת - הן היו כבר בעיצומן של הכנות לעימות. תחילה היתה ידם של הלאומנים על העליונה; הם נהנו מעדיפות מספרית, כמעט פי שניים מצבא הקומוניסטים, וקיבלו סיוע מקיף מארה"ב. עד 1947 נכבשו על ידי הלאומנים מרבית הערים הגדולות וכן אזורים שנשלטו בעבר על ידי היפנים. עם זאת, מרבית הקרבות בין הצדדים היו בהיקפים קטנים יחסית, וכוחות קומוניסטים רבים חנו בבסיסיהם בהרים ובאזורי הכפר.

 

במחצית הראשונה של 1947 פתחו כוחות הקומוניסטים בפיקודו של הגנרל המוכשר לין ביאו (Lin Biao) במתקפה בצפון מזרח סין ונחלו שורה של ניצחונות, ובתוך חודשים ספורים היתה מרבית צפון סין בידיהם. למרות שצבא הממשלה הלאומני שלט עדיין בשטחים רבים, החל המורל בקרב החיילים לצנוח, זאת במיוחד בהשוואה לחיילים הקומוניסטים חדורי האידיאולוגיה. בנוסף, הורע המצב הכלכלי – האינפלציה זינקה והוצאות המלחמה הביאו לגרעון עצום בתקציב. לעומת זאת היטיבו הקומוניסטים עם ההמונים העניים וביצעו רפורמות כלכליות מקיפות (חלוקת אדמות בין היתר) שלוו בתעמולה יעילה, ולא בחלו בהרג בעלי נכסים ותומכי הלאומנים.

 

במחצית השנייה של 1947 עברה היוזמה ההתקפית לידי הקומוניסטים שהשתלטו בהדרגה על מרכז סין ועל קווי אספקה ראשיים. הצבא הלאומני נהנה עדיין מיתרון מספרי גדול אך יחידותיו היו מפוזרות ומפקדיו נמנעו מפעולות התקפיות. באחד הקרבות המכריעים של המלחמה בסוג'אוּ, בסמוך לננג'ינג, בירת הלאומנים בדרום המדינה, נוצח הצבא הלאומני לאחר קרב בן שלושה חודשים (נובמבר 1948 –ינואר 1949) ואיבד כחצי מיליון חיילים על ציודם. התבוסה הביאה לנפילתה של ננג'ינג באפריל 1949, ובישרה את תבוסתם שלטון הגואומינדנג.

 

ב-1 באוקטובר 1949 כשמרבית שטחה של סין היה כבר בידי הקומוניסטים הכריז מאו על "הקמת הרפובליקה העממית הסינית" וקבע את בירתה בבייג'ינג. חודשיים לאחר מכן הצליח צ'יאנג לחמוק עם שרידי צבאו
לטייוואן והקים בה את "הרפובליקה הסינית". עד היום רואה סין בטייוואן חלק משטחה ובמהלך השנים אירעו עימותים רבים בין המדינות.

 


שנות ה-50 - מדיניות חוץ ופנים

לאחר הניצחון פעלה הממשלה הסינית הקומוניסטית להרחיב את השפעתה במדינות הסובבות אותה ולהחדיר אליהן את התורה הקומוניסטית. באוקטובר 1950 פלש צבא סין לטיבט וכעבור זמן לא רב נכבשה וסופחה המדינה כולה. כמו כן העניקה הממשלה הסינית סיוע מקיף לווייט מין (Viet Minh), התנועה הקומוניסטית שנלחמה לעצמאות וייטנם. זמן קצר לאחר פרוץ מלחמת קוריאה (יוני 1950 - 1953) הצטרפה סין למלחמה ולקחה בה חלק פעיל. באותה שנה חתם מאו עם מנהיג ברה"מ יוסיף סטלין על ברית הגנה ועל הסכמים שבמסגרתם הוענק לסין סיוע כלכלי.

 

ילדים טיבטים, 2005 (צילום: AP)

 

סין הטילה למערכה בקוריאה מיליוני חיילים ומעורבותה כמעט והביאה להתנגשות ישירה עם ארה"ב. במהלך הקרבות איבד צבא סין כמיליון וחצי חיילים, ובשל מדיניותה התוקפנית נמנעה כניסת סין לאו"ם למשך שנים רבות (עד 1971). את מושבהּ באו"ם תפסה טייוואן שזכתה בעקבות המלחמה להגנת ארה"ב.

 

עם תום מלחמת קוריאה ולאור תוצאותיה, וכן בשל וכישלונה היחסי בהפצת הקומוניזם במדינות הגובלות לה (למעט בוייטנם, בה הצליחו הוייט מין לגרש את הצרפתים מצפון המדינה), מיתנה הממשלה את מדיניות החוץ. סין מיעטה להתערב בענייניהן הפנימיים של שכנותיה, והתרכזה בשמירה על שלמותה הטריטוריאלית של המדינה. מדיניות זאת התבטאה בהצהרות מדיניות שהשמיעו מנהיגי סין באפריל 1955 בוועידת בנדונג, הכינוס הרשמי הראשון של מדינות אסיה ואפריקה העצמאיות.

 

בשנים 1949 - 1952 ביצעו הקומוניסטים שינויים מקיפים בשלטון, בחברה ובכלכלה בסין (רובם על פי הדגם הסובייטי), שהיו בעלי השפעה גדולה על התרבות ואורח החיים בסין; שרידי המסורת הסינית והבורגנות חוסלו; המנגנון הקומוניסטי המפלגתי החליף את פקידי המשטר הישן, שרבים מהם נאשמו בשחיתות; מתנגדים למשטר ובכירים בגואומינדנג נשלחו למחנות עבודה וזכו ל"חינוך מחדש" שכלל עינויים נפשיים ופיזיים - עשרות אלפים מהם הוצאו להורג. כמו כן הותאמה מערכת החינוך במדינה להשרשת האידיאולוגיה הקומוניסטית. התא המשפחתי בחברה הסינית עבר שינויים קיצוניים, שכלל את שבירת המבנה הפטריארכאלי (על ידי מתן זכויות לנשים) במטרה להגביר את הנאמנות למפלגה.

 

הממשלה ביצעה צעדים מהירים וקיצוניים במטרה לייצב את הכלכלה ההרוסה; בוצעה חלוקה של רכוש שכללה רפורמה אגררית מקיפה – בעלי אחוזות גדולות חוסלו ואדמתם חולקה בין האיכרים, גם אם לא שווה בשווה בחלק מהמקרים; בשנים 1953 – 1957 הופעלה תוכנית חומש על פי הדגם הסובייטי שכללה את הלאמת התעשייה והמסחר.

 

חלק מהרפורמות הכלכליות נחלו הצלחה, בין היתר בשל התגייסות האוכלוסייה ליישמן. בתוך שנים ספורות נבלמה האינפלציה והייצור התעשייתי חזר לרמה של לפני המשבר הכלכלי הגדול בתחילת שנות ה-30 והפלישה היפנית. למרות זאת, רשמו הרפורמות גם כישלונות צורבים, הבולט בהם היה הקיפאון בייצור החקלאי. הכישלונות נבעו, בין השאר בשל ההבדלים הבסיסיים בין הכלכלה והחברה בסין לבין אלו שבברה"מ: מודל תוכנית החומש הקומוניסטית התבסס בין היתר על הגדלת התוצרת החקלאית וקניית מיכון כבד בעודפיה, אולם הצמיחה המהירה של האוכלוסייה באותה תקופה לא אפשרה להגיע לעודפי תוצרת בחקלאות.

 


העימות עם ברה"מ

בסוף שנות ה-50 הורעו יחסיה של סין עם ברה"מ עקב מספר סיבות: סירובה של ברה"מ לתמוך בפעולות התקפיות נגד טייוואן, ריכוך מדיניות החוץ במוסקבה כלפי המערב שבא לידי ביטוי בפינוי הטילים הגרעיניים מקובה, הפחתת הסיוע הכלכלי, וסירובה של ברה"מ למכור לסין נשק גרעיני. הוקעתו של סטלין על ידי יורשו, ניקיטה חרושצ'וב, העכירו גם את היחסים בין המנהיגים ובין המדינות, ולדידו של מאו סטה הקומוניזם הסובייטי מדרך הישר. השינוי במדיניות כלפי ברה"מ הביא במידה מסוימת למדיניות חוץ תקיפה יותר של סין כלפי מדינות נוספות.

 

במקביל הורעו גם היחסים עם שכנתה הגדולה, הודו, בעקבות טענות בייג'ינג כי הממשלה ההודית סייעה למורדים בטיבט בניסיון הכושל ב-1959 להפיל את שלטון הכיבוש הסיני. העימות הגיע לשיאו ב-1962 בסדרה של קרבות בין המדינות שבמהלכם כבשה סין שטחים נרחבים מצפון למדינת אסם (שהוחזרו לאחר תקופה קצרה).

 

בינתיים החריף העימות עם ברה"מ ששמרה על ניטרליות בזמן העימות עם הודו, ואף סיפקה נשק להודים לאחר הפסקת הקרבות בנובמבר 1962. שנה לאחר מכן חתמה ברה"מ עם ארה"ב על הסכם שאסר מכירת טכנולוגיה גרעינית וחלפים לייצור נשק גרעיני. למרות שסין הצטרפה למועדון הגרעיני זמן לא רב לאחר מכן (אוקטובר 1964), ראו מנהיגיה בצעד זה התגרות ישירה.

 

העימות עם ברה"מ במהלך שנות ה-60 השתקף גם בקריאת תיגר סינית על ההגמוניה הקומוניסטית- סובייטית במדינות העולם השלישי. סין תמכה בהקמת תנועות גרילה שאימצו את התורה המאואיסטית (בעיקר באפריקה ובדרום אמריקה) ונלחמו לעתים בתנועות הקומוניסטיות שמומנו על ידי ברה"מ. תנועות מאואיסטיות אלו הביאו לערעור היחסים בין בייג'ינג למספר מדינות באפריקה, ובכמה מקרים לניתוק היחסים הדיפלומטיים.

 

גם בזירות נוספות כשלה המדיניות הקומוניסטית: השלטון בדרום וייטנם הצליח לעמוד בהתקפות הצפון הקומוניסטי בתמיכת ארה"ב; פקיסטן, בעלת בריתה של סין, נוצחה במלחמת הודו-פקיסטן השנייה (1965) והמפלגה הקומוניסטית באינדונזיה כשלה בניסיונה לתפוס את השלטון (התערבות סין בענייני המדינה הביאה לניתוק היחסים בין המדינות ב-1967).

 


הזינוק הגדול קדימה
בהשפעת הרפורמות המתונות בחופש הביטוי שביצע חרושצ'וב בברה"מ ב-1956 החליט מאו במאי אותה שנה, להרשות לקבוצות של אינטלקטואלים לבקר את השלטון, מתוך כוונה לשתפם בו ולמנוע תסיסה עתידית. בקיץ 1957 הגיעה לשיא הביקורת שהתרכזה בעיקרה בלגיטימיות של השלטון הקומוניסטי. בעקבות התסיסה הפוליטית הגוברת שינה המשטר הסיני את מדיניותו וביולי החל לרדוף את המבקרים.

 

בקונגרס השמיני של המפלגה הקומוניסטית שנערך ב-1956, התגלעו חילוקי דעות בין המצדדים בהמשך המודל הסובייטי לבין התומכים במודל המתאים יותר לתנאים החברתיים-כלכליים בסין ובראשם מאו. לבסוף גברה דעתם של מאו ותומכיו על רקע התדרדרות היחסים עם ברה"מ. המודל הכלכלי החדש התבסס על פיתוח מהיר מאוד ובו זמני של החקלאות והתעשייה. הוא התקבל למרות שהכלכלה הסינית פיגרה בהרבה אחרי מרבית כלכלות המדינות המודרניות, והתבסס על האמונה כי בעזרת המוני האיכרים הסינים חדורי האידיאולוגיה, ניתן יהיה לדלג על שלבים חיוניים בתורה המרקסיסטית ולהגיע לקומוניזם מוחלט, תוך כדי השגת תיעוש ומודרניזציה מלאים. בשל מטרותיה השאפתניות כונתה התוכנית "הזינוק הגדול קדימה", ויישומה החל בתחילת 1958.

 

 

במסגרת התוכנית הוקמו ברחבי סין קומונות גדולות בנות 25,000 איש לערך. לחברי המפלגה שעמדו בראש הקומונות ניתן חופש פעולה גדול, והן תפקדו למעשה כמעין יחידות אוטונומיות. מיליוני אזרחים הוכרחו לעבור מאזורי העיר לכפר, ביניהם פקידי ממשל, פרופסורים ונשים שהופרדו מילדיהן. על מנת לשחרר את הנשים מעבודות מטבח ולגייסן למען הגשמת התוכנית, הוקמו מטבחי ענק שסיפקו מזון להמונים. הקומונות גויסו לעבודות ציבוריות שכללו סלילת כבישים, בניית סכרים ואיסוף תבואה.

 

שנה לאחר יישום התוכנית היה ברור כי היא נחלה כישלון חרוץ. התוצרת החקלאית פחתה, בין היתר בשל הסבתם של משקים רבים למעין בתי חרושת וכורי פלדה, תבואה רבה נרקבה בשדות משום שמיליוני איכרים הועסקו בעבודות ציבוריות. בלחץ השלטון המרכזי מסרו קומיסרים מקומיים דיווחים שקריים על יבולי שיא, וכתוצאה מכך הופנו כמויות נכבדות של תוצרת חקלאית לייצוא בעוד סינים רבים גוועים ברעב. על פי הערכות מתו כ-20 מיליון איש (!) ברעב בין השנים 1958 ל-1962. בנוסף הביאה התוכנית לשינויים גדולים בחברה הסינית וריסקה את התא המשפחתי.

 

אחת הדוגמאות הבולטות לכישלון התוכנית היתה יצור הפלדה: בשנת 1957 ייצרה סין 5.3 מיליון טונות פלדה גולמית ועל פי היעדים היה אמור הייצור להכפיל את עצמו עד 1962. להגשמת יעד זה נקראו הסינים לבנות בחצרות בתיהם כבשנים לייצור פלדה; בסתיו 1958 כבר היו בסין 600,000 כורי פלדה ביתיים, עשויים מלבני חומר. התוכנית נחלה כישלון חרוץ. כמויות הפלדה המיוצרת גדלו אמנם פלאים, אבל איכות המוצר היתה גרועה, מכיוון שלא ניתן לייצר פלדה ראויה לשמה בחצר הבית. התוכנית ננטשה כליל בסוף 1959, ורמות ייצור הפלדה בסין נשארו נמוכות עוד שנים רבות.

 

תוכנית "הזינוק הגדול קדימה" נכשלה בראש ובראשונה בשל יעדיה השאפתניים. איכרים רבים איבדו את אדמתם והגמול שניתן להם עבור עבודתם היה מזערי - הלהט המהפכני שאחז בסינים בתחילת התוכנית שכך והתחלף באדישות ובניכור. בנוסף, חוסר ארגון וחוסר ידע מקצועי, עזיבת היועצים הטכניים מברה"מ והפסקת הסיוע הכלכלי- הסובייטי, תרמו גם הם לכישלון.

 

התוכנית הופסקה למעשה ב-1960. הקומונות איבדו מכוחן וחלקן פורקו. אדמות שנושלו הוחזרו לאיכרים ומרבית המשאבים הופנו לייצור חקלאי. כתוצאה ממהלכי חרום אלו התייצבה הכלכלה הסינית ב-1962.

 


המהפכה התרבותית וחידוש היחסים עם ארה"ב

כישלון התוכנית הביא למשבר פוליטי חריף בסין. מספר אישים בכירים בהנהגה, ביניהם שר ההגנה פנג דוהואי, מתחו ביקורת חריפה על מאו והודחו זמן קצר לאחר מכן. מאו התפטר מנשיאות המדינה אך הוסיף לכהן בתפקיד יושב ראש המפלגה ולהחזיק ברסן השלטון. למרות הטיהורים, נמשכו הקולות שקראו להנהגת מידה רבה יותר של ליברליזציה בסין.

 

בראש הקוראים לרפורמות עמדו קבוצות מסוימות של אנשי רוח, במיוחד עיתונאים ומחזאים. באנשי רוח אלו תמך מעמד נושאי המשרות הבכירות בשירות המדינה, שביקשו לשחרר במידת מה את כלכלת סין מכבלי השיטה הקומוניסטית. כמו כן תמכו בהם אגפים מסוימים בצבא, שהיו מודאגים מהסכנות הנשקפות לסין מארה"ב, ביקשו להפוך את צבא סין לגוף מודרני, מקצועי ואליטיסטי - בעיקר באמצעות חידוש הקשרים עם ברה"מ. אולם באותה עת ובמיוחד לאחר פלישת ברה"מ לצ'כוסלובקיה ב-1968, עלה המתח בין שתי המדינות, וסין האשימה את מוסקבה באימפריאליזם. ב-1969 אירעו מספר תקריות גבול באזור נהרות האמור והאוסורי בגבול הצפוני עם ברה"מ, שבמהלכן נהרגו מאות חיילים.

 

מאו ראה בתהליכים סכנה למשטר הקומוניסטי ולמעמדו. לכן היה על הסינים לדכא כל השפעה זרה (במיוחד מערבית) על חיי התרבות והחברה. היה עליהם לחזור למקורות, הן על ידי עקירת כל נטייה לליברליזציה בעיתונות ובתיאטרונים, והן על ידי חיזוק שיטת הקומונות בחקלאות. מאו דגל בהדגשת אופיו הפופוליסטי של הצבא ובחידוש האסטרטגיה של
מלחמת גרילה ממושכת ולא של מלחמת בזק טכנולוגית. מלבד זאת ביקש מאו להקנות ניסיון מהפכני לדור החדש, ולהיפטר מכמה אישי צמרת שהתנגדו לו. בעיקרו של דבר, מאו ביקש לדכא את נטיותייה האליטיסטיות המסורתיות של החברה הסינית, ששבו והתחזקו.

 

לשם כך ריכז מאו סביבו קבוצת אישים שרעיונותיהם הלמו את שלו, ובייחוד: אשתו ג'יאנג צ'ינג (Jiang Qing), שר ההגנה לין ביאו, ראש מנגנון הביטחון הפנימי צ'ן בודה (Chen Boda) וקציני צבא שמרנים. על ראש הממשלה ג'ואו אנליי הוטל להמשיך ולנהל את הארץ במהלך המהפכה.

 

באוגוסט 1966, במליאת הקונגרס ה-11 של הוועד הפועל של המפלגה הקומוניסטית הסינית, הכריז מאו רשמית על פתיחת המהפכה התרבותית. מוסדות החינוך נסגרו, ותלמידיהם אורגנו ב"משמרות אדומים" שנקראו לתקוף (באופן מילולי בלבד, בתחילה, באמצעות כרזות שהודבקו על הקירות ברחובות הערים) כל אדם ומוסד שלא הלך בדרך המהפכנית הטהורה, ברוח "הספר האדום של דברי היו"ר מאו". צעירים מבני השכבות הדלות במחוזות הפנימיים הובאו לערי החוף במבצעים שארגן הצבא, כדי להצטרף למשמרות האדומים.

 

לצד מאו התייצבו כל הקבוצות שחשו על בשרן את תוצאות אי-השוויון בתחומי הכלכלה והחינוך. המהפכה התפשטה במהירות, אם כי התמקדה במשך כל הזמן בערים, ורישומה ניכר פחות במחוזות הכפר. הזירות העיקריות במאבק זה היו מוסדות המפלגה והממשלה. מאו הכריז מלחמה על בעלי המשרות הגבוהות במדינה (במיוחד על הנשיא ליו שאוצ'י, שמאו ייעד אותו לפנים להיות יורשו, ועל דנג שׂיאופינג, מזכ"ל המפלגה שצידדו בפרגמטיות), בטענה שהמדינה השתלטה על המפלגה.

 

המאבק היה עז, והיתה בו שפיכות דמים מרובה. המשמרות האדומים התפצלו לסיעות יריבות שתקפו זו את זו. פולחן האישיות של מאו הגיע לממדים שהאפילו על הערצת סטלין בשעתו. אנרכיה השתררה בסין, וכלכלתה שותקה. כעבור שנה של תוהו ובוהו נאלץ מאו לשלח את הצבא נגד המשמרות האדומים. הצבא השתלט על בתי ספר, מפעלי תעשייה ומוסדות ממשלה, ומיליונים מאנשי המשמרות האדומים נשלחו להקים קומונות במחוזות הכפר, כדי להחזיר את הסדר לערים.

 

פגיעתה של המהפכה התרבותית בחיי הפוליטיקה, הכלכלה והחברה של סין היתה קשה מאוד: מספר בעלי התפקידים שהודחו נאמד ב-3 מיליון; רבים מהם מתו, חלקם בעינויים. אולם קשה מכול היתה הפגיעה במערכת החינוך. שיתוקה הממושך יצר מחסור בבעלי השכלה, שסין עדיין סובלת ממנו כיום. כמו כן במהלך השתוללות המשמרות האדומים הושמדו יצירות אמנות וספרות רבים.

 

בתחילת 1969 הוכרז משטר צבאי בסין, ולראשי הצבא ניתן כוח רב. החלה תקופה של טיהורים חוזרים ונשנים בצמרת; ובכירים רבים שהודחו במהלך המהפכה הוחזרו לתפקידם. מעמדו של לין ביאו התחזק, ומאו, שמינה אותו לפני-כן כיורשו במקום ליו שאוצ'י, החל עתה לפעול נגדו. בעזרת ג'ואו אן-ליי, ביקש מאו לשוב ולהשתלט על הצבא. בספטמבר 1971 מצא לין ביאו את מותו בנסיבות מסתוריות; הגרסה הרשמית היתה שהוא נהרג בעת בריחתו לברה"מ, אחרי ניסיון נפל להתנקש בחיי מאו.

 

מותו של לין הכה גלים ברחבי סין; רבים התאכזבו מהמהפכה התרבותית, וביקשו לחזור לאורח חיים רגוע יותר. מלאכת השיקום הוטלה על ג'ואו, אך בתחילת שנות ה-70 של המאה ה-20 התערערה בריאותו, כבריאותו של מאו עצמו, ודנג שׂיאופינג הוחזר לצמרת השלטון.

 

המהפכה התרבותית גרמה לנזק חמור ליחסי החוץ של סין עם מדינות רבות בשל הפרת זכויות האדם, ומשום שמרבית הסגל הבכיר בשגרירויות הסיניות הוחזר לסין. בעיצומה של המהפכה קיימה סין יחסים דיפלומטים תקינים עם מדינות בודדות.

 

המתיחות עם ברה"מ הניעה את מנהיגי סין לפעול לשינוי המדיניות כלפי ארה"ב. באפריל 1971 ביקרה בסין משלחת שחקני פינג פונג אמריקנית. היה זה הביקור הרשמי הראשון של משלחת אמריקנית בסין זה 20 שנה. "דיפלומטיית הפינג פונג", כינוי שניתן לה אז באמצעי התקשורת, סללה את הדרך לביקורו של נשיא ארה"ב, ריצ'רד ניקסון, בבייג'ינג בפברואר 1972, ביקור שהוביל לחידוש יחסים מלא בין שתי המדינות (ינואר 1979). במהלך שנות ה-70 יצאה סין בהדרגה מהבידוד המדיני וחידשה את יחסיה עם עשרות מדינות, וכמו כן תפסה את מושבה של טייוואן באו"ם (אוקטובר 1971) בתמיכת ארה"ב.

 

המתיחות עם ברה"מ נשארה גבוהה גם במהלך שנות ה-70, ובפברואר 1979 תקפה סין את וייטנם שנתמכה על ידי ברה"מ. הפלישה לווייטנם באה בתגובה להפלת שלטון הח'מר רוז' בקמבודיה שנהנה מסיוע סיני. הלחימה נמשכה כחודש ובמהלכה נהרגו, על פי הערכות, עשרות אלפי חיילים. עם זאת בתחילת שנות ה-80 ניכרה הפשרה ביחסי סין וברה"מ, שהתחממו לאחר עליית מיכאיל גורבצ'וב לשלטון (1985).

 

ג'ואו אן-ליי, 1972 (צילום: Gettyimages Imagebank)

 


שלטון דנג שׂיאופינג וטבח טיין-אן-מן

שנות ה-70 היו שנים של התמודדות בין דנג, שנהנה בתחילה מתמיכת מאו, לבין הקיצוניים בראשי המהפכה התרבותית, ובראשם ג'יאנג צ'ינג. לצדה פעלו ונג חונגוון, ג'נג צ'ונצ'יאו ויאו וניואן (Wang Hongwen, Zhang Chunqiao, Yao Wenyuan) שתמכו בהמשכה של המהפכה; אלה נודעו לימים בכינוי "כנופיית הארבעה". היה זה מאבק רב תהפוכות, שבו נטתה תמיכתו של מאו מצד לצד, בשאיפתו לשמר את סמכותו שהלכה והתערערה.

 

בתחילת 1976 מת ראש הממשלה ג'ואו אנליי. דנג כיהן כראש הממשלה בפועל אחרי מותו, והיה צפוי לרשת אותו. אולם "כנופיית הארבעה" פעלה נגדו, והוא הודח שוב מכל תפקידיו. אולם מאו מת בספטמבר אותה שנה, ועד מהרה גיבש יורשו בתפקיד יו"ר המפלגה הקומוניסטית הסינית, חה יאו-בנג (Hua Guofeng), קואליציה שהדיחה את "כנופיית הארבעה" (אוקטובר 1976) ושמה קץ למהפכה התרבותית.

 

כעבור זמן קצר החלה התמודדות דנג לבין חואה, שהסתיימה למעשה ב-1978 במתן התפקידים הבכירים בארץ לבני חסותו של דנג: חה יאו-בנג (Hu Yaobang) מונה למזכ"ל המפלגה, וג'או זיינג נבחר לראש הממשלה. דנג עצמו הסתפק בתפקידים מפלגתיים משניים, ביניהם ראש הוועדה הצבאית של המפלגה, אך היה גלוי לכול שהוא הכוח המרכזי מאחורי הקלעים.

 

במדיניות הפנים התרכז דנג בשיפור המצב הכלכלי הקשה ובמתן פיתרונות לבעיית העוני החריפה, שהעמידו בספק את לגיטימיות השלטון הסיני בעיני ההמונים. הוא השתית את תוכניתו הכלכלית על מודרניזציה של התעשייה, החקלאות, הטכנולוגיה והצבא; סטודנטים נשלחו לחו"ל במטרה לרכוש ידע וטכנולוגיה ובמקביל יובאה טכנולוגיה זרה לתעשייה; הממשלה עודדה לראשונה את בואם של משקיעים זרים ותמכה בהקמת עסקים קטנים, כולל באזורי הכפרים; הקומונות החקלאיות בוטלו ואדמותיהן חולקו בין האיכרים.

 

שינויים אלו ואחרים נחלו הצלחה במהלך השנים והביאו להגדלה ניכרת של שכר העובדים. למרות זאת, מרבית הסינים באזורי הכפר, שהיוו את מרבית האוכלוסייה, נותרו עניים מרודים.

 

בניין הטלוויזיה (cctv) בבייג'ינג (צילום: AFP)

  

ההגבלות החמורות על החופש הביטוי בתחומי התרבות, האמנות והתקשורת רוככו במידה מסוימת, במיוחד בשנים 1978 – 1979: סופרים הורשו לכתוב על התנאים הקשים ששררו בתקופת "הזינוק הגדול קדימה" והמהפכה התרבותית, נרשם גידול חד במספר מכשירי הטלוויזיה לנפש, שהגביר את החשיפה לתרבות העולם המערב ואלפי אסירים פוליטיים שוחררו ממחנות עבודה.

 

במהלך שנות ה-80 התפתח בערים הסיניות
מעמד ביניים שהיה ברובו מנוכר לערכי הסוציאליזם והמהפכה. נוכח שינויים חברתיים אלו גברה יותר ויותר הישענות השלטון על שגשוגה הכלכלי של סין ועל עלייה ברמת החיים של אזרחיה.

 

למרות התמורות הפוליטיות והרפורמות בכלכלה נשאר הפיקוח הפוליטי הדוק. כל ביקורת נגד השלטון, במיוחד הפגנות סטודנטים שנערכו מדי פעם בערים שונות במהלך שנות ה-80 בכמה ערים, דוכאה במהירות. ההפגנות הגיעו לשיאן ב-1989 בכיכר טיין-אן-מן (Tiananmen), וגרמו לזעזוע פוליטי עמוק בסין. ההפגנה החלה ב-16 באפריל, כאשר אלפי סטודנטים צעדו ברחובות העיר לציון מותו של מנהיג המפלגה הליברלי חה יאו-בנג, אשר אולץ להתפטר שנתיים קודם לכן בשל קריאתו לרפורמות פוליטיות וכלכליות. כעבור יומיים פתחו המפגינים בשביתת שבת בכיכר, והמשטרה פיזרה אותם בכוח. הדבר רק הביא להרחבת ההפגנות (שהתקיימו גם במקומות אחרים בסין), אשר הפכו למחאה חסרת תקדים כנגד המצב הכלכלי הקשה וכנגד שחיתות בממשל.

 

ההפגנות הלכו והסלימו במהלך החודשים אפריל-מאי, עד לשביתת הרעב שהחלה בכיכר טיין-אן-מן ב-13 במאי. מספר שובתי הרעב עמד על כמה מאות, אולם תומכיהם מנו מאות אלפים; רבים מהם הגיעו לבייג'ינג מרחבי בסין כדי להביע את תמיכתם.

 

מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית הסינית ג'או דזה-ינג (Zhao Ziyang) דגל במשך כל הזמן הזה בהידברות עם השובתים וסירב להפעיל נגדם כוח, אף שהממשלה הכריזה ב-20 במאי על משטר צבאי. ג'או הודח, והממשלה שיגרה לבייג'ינג יחידות צבא גדולות. הגעת הצבא הביאה להצטרפות רבים מתושבי בייג'ינג להפגנות, בניסיון (שעלה יפה בתחילה) לחסום את דרכם של כוחות הצבא. אך ב-3 ביוני החלה הסתערות הצבא על כיכר טיין-אן-מן, באש חיה. ב-4 ביוני נכנסו טנקים לכיכר, ורמסו מפגינים תחת שרשראותיהם. ההפגנה בכיכר חוסלה, והצבא פנה לטהר את המפגינים מהרחובות הסמוכים. בתוך ימים ספורים דעכו ההפגנות בחלקי בייג'ינג האחרים ובשאר ערי סין. מספר ההרוגים בהפגנות המדויק אינו ידוע ונע מ-180 ועד 10,000 הרוגים.

 

 

דיוקן מאו, כיכר טייננמן (צילום: AFP)

 

בעקבות ההפגנות פתחו השלטונות במסע של מעצרים ו"טיהורים", ורבים מהסטודנטים שהנהיגו את המחאה נשפטו ונידונו למאסר. רבים אחרים מתומכיהם, שלא היו סטודנטים, הוצאו להורג. טיהורים נרחבים נעשו בהנהגה הפוליטית של סין: ג'או דזה-ינג הודח מכל תפקידיו והוכנס למעצר בית עד למותו (2005), וכל שאר תומכי הרפורמה, ואף אלו שסירבו לטפל בה ביד קשה, הורחקו מתפקידיהם. הגבלות חמורות הוטלו על פעילותם של אמצעי תקשורת זרים בסין.

 

לאחר נפילת הגוש הסובייטי בשנים 1989 – 1991 נשארה סין המדינה הקומוניסטית הגדולה האחרונה, והשלטון בה נאלץ לבצע שינויים מקיפים על מנת לשמר את כוחו. עוד קודם לכן, ב-1987, התפטר דנג מחברותו בוועד המרכזי של המפלגה בשל גילו המתקדם, ובכך כפה על רבים מוותיקי המפלגה לעשות כמוהו ולפנות את הדרך לצעירים מהם (באותה תקופה נקבע בחוק כי אדם שעבר את גיל ה-70 לא ייבחר למשרה בכירה בשלטון). דנג מסר בהדרגה את סמכויותיו – את רובן לראש עיריית שנגחאי, ג'יאנג דזה-מין, שהצטיין בחיסולה המהיר של המחאה בעירו בתקופת המהומות של 1989. ב-1993 התמנה ג'יאנג לנשיא בנוסף לתפקידו כמזכ"ל המפלגה.

 


שלטון ג'יאנג דזה-מין והו ג'ינטאו

השלטון הקומוניסטי בסין ראה בהתפתחות כלכלית, בעליה ברמת החיים ובצמיחה- מפתח ליציבותו. על כן הואצו הרפורמות בכלכלה בשנות ה-90, רבות מהן היו בעלות מאפיינים של כלכלת שוק (כולל חוקים המגנים על רכוש פרטי). ב-1997 החזירה בריטניה את הונג קונג לידי סין, וב-1999 הצטרפה אליה מקאו, בעבר מושבה פורטוגלית. הצטרפות המושבות הקולוניאליות לשעבר ובמיוחד חתימת הסכמי סחר עם מדינות המערב ב-2001 תרמו תרומה חשובה לכלכלה הסינית.

 

מצעד צבאי בכיכר טיננמן לכבוד יום השנה ה-50 למהפכה, 1999 (צילום: AP)

 

במקביל לצמיחה הכלכלית המרשימה ממנה נהנית סין מאז שנות ה-80, נותרו ההגבלות הפוליטיות החמורות על כנן, וכוללות גם את טיבט ומחוזות בעלי אחוז מיעוטים גבוה, במיוחד המחוז האוטונומי סינג'יאנג במערב המדינה, בו פועלות תנועות מוסלמיות אלימות הדורשות עצמאות. בפיקוח ההדוק נכללת גם רשת
האינטרנט שחדרה לסין בסוף שנות ה-90, וכיום מספר הגולשים בה הוא הגבוה בעולם.

 

בנובמבר 2002 החל ג'יאנג בתהליך פרישה מהחיים הפוליטיים ויורשו הו ג'ינטאו סומן מונה כמחליפו (על פי ההערכה כניסתו לתפקיד נקבעה עוד בצוואתו הפוליטית של דנג שיאופינג). תחילה החליפו הו בתפקיד המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית, ובמרס 2003 נבחר באופן רשמי לתפקיד נשיא סין. ב-2004 התפטר ג'יאנג מתפקידו הרשמי האחרון כיושב ראש הוועדה המפקדת על הצבא, והתפקיד עבר לידיו של הו.

 

למרות אחוזי הצמיחה הגבוהים סובלת הכלכלה והחברה הסינית ממספר כשלים, ביניהם פערי מעמדות הולכים וגדלים, בעיקר בין תושבי הערים לכפריים ושחיתות בקרב פקידי שלטון וחברי המפלגה הקומוניסטית. בתחילת שלטונו הציג הו את חזונו הכלכלי-חברתי שזכה לכינוי "החברה ההרמונית", המנסה לגשר בין הצמיחה הכלכלית והפיתוח המהיר ליציבות חברתית ופוליטית (פירוט נוסף ב"כלכלה").

 

לאחר נפילת הגוש המזרחי הקומוניסטי התנגדה סין למערכת הבינלאומית החד קוטבית בראשות ארה"ב, ושאפה לחזק את מעמדה בזירה הבינלאומית. למרות זאת נמנעה ממשלתה להקים או לתמוך באופן גורף במערכת בריתות המתנגדות להגמוניה האמריקנית והקפידה לנקוט במדיניות פרגמטית. ביסוד מדיניות החוץ הסינית עומדת השאיפה להבטיח את המשך אספקת חומרי הגלם ואת זרימת כספי השקעות זרות, לשמור על יחסי מסחר תקינים עם מדינות העולם ועל יציבות פוליטית בזירות שונות בעולם, כולל עם ארה"ב, במטרה להבטיח את המשך הצמיחה המהירה במדינה.

 

 

שיגור שנג'ואו 5, החללית המאוישת הסינית הראשונה, 2003 (צילום: רויטרס)

  

יחסי סין עם טייוואן ידעו עליות וירידות במהלך שנות ה-90 ובתחילת שנות ה-2000. ב-2005 קיבלה סין החלטה להכריז מלחמה על טייוואן אם זאת תכריז על עצמאות באופן רשמי. למרות המתיחות, ערך באותה שנה מנהיג הגואומינדנג בטייוואן ביקור היסטורי בסין, ושתי המדינות מקפידות בדרך כלל לשמור על סטטוס קוו במערכת היחסים ביניהן.

 

אירוח משחקי האולימפיאדה בקיץ 2008 הוכתר בהצלחה, ולמרות איומי ארגוני זכויות אדם לשבש את המשחקים נרשמו במהלכם הפרות סדר ספורות בלבד.

 

 

זיהום אוויר, בייג'ינג, בתקופת האולימפיאדה, 2008 (צילום: רויטרס)

 


יהודים בסין

סוחרים יהודים שכונו רד'נים הגיעו לסין כבר בראשית המאה ה-8. הם נעו בדרכי היבשה (בדרך המשי) או בדרכי הים לנמלים בדרום סין. על פי מספר סברות התגוררו יהודים בסין עוד הרבה לפני כן, בימי בית שני, אך עד כה לא נמצאו לכך הוכחות מוצקות. בתקופת חוסר היציבות של שושלת טנג ((618 – 907) מוזכרים בכתבי התקופה יהודים שנהרגו במהומות.

 

בפי הסינים כונו היהודים "טיאו ג'ין ג'יאו" (tiao jin jiao) – "הכת התולשת את הגידים" ומאוחר יותר כונו "ג'יאו ג'ינג ג'יאו" (jiao jing jiao) – "הכת המורה את כתבי הקודש", וגם "יי סי לה יה" (yi ci le ye) – "בני ישראל".

 

במאה ה-11 הוקמה קהילה יהודית בקאיפנג (Kaifeng) שבמחוז הונאן במרכז סין. מוצאם של יהודי הקהילה, שמנתה כאלף איש, היה כנראה מפרס. בעיר הוקם בית כנסת שבמהלך המאות נהרס ונבנה מספר פעמים. על פי דיווחי מיסיונרים נוצרים דמה בית הכנסת בצורתו למקדש סיני. בני הקהילה נטמעו בהדרגה בשכניהם הסינים: הם אימצו להם מנהגים ושמות סיניים וחלקם אף השתלבו בשלטון כפקידים. ב-1800 לערך מת רב הקהילה האחרון, ובמאה ה-19 לא נותר לה זכר.

 

בין שרידי בית הכנסת השתמרו שתי כתובות, אחת מ-1489 והשנייה מ-1679 ובהן מצוינת ההיסטוריה של יהודי קאיפנג ומידע על חיי הקהילה. על פי הכתובות הגיעו יהודים לסין כבר במאה ה-1 לספירה, אולם אמינותן מוטלת בספק, וכמו כן הן מנסות לגשר בין יסודות היהדות לקונפוציאניזם. במקום נתגלו גם כתבים בעברית, בין היתר מגילת אסתר.

 

בתקופת שלטון המונגולים (1279 – 1368) מוזכרים היהודים בצווים קיסריים, בין היתר בהקשרים של תקנות מיסוי ושל איסורי ייבום ושחיטה. כיבושיו של ג'נגיס ח'אן, שאירח זרים רבים בחצרו וגילה פתיחות כלפי דתות זרות, עוררו תקוות משיחיות ביהודי סין וביהודים במקומות נוספים. על פי עדויותיו של הנוסע הוונציאני מרקו פולו, התגוררו יהודים בבייג'ינג ובחננג'ו. בתקופת שושלת צ'ינג שהתייחסה בחשדנות ולעתים בעוינות לזרים, נפגע מעמדם של יהודי סין, ובהם יהודי קאיפנג.

 

עם חדירת מדינות המערב לסין במהלך המאה ה-19 ופתיחת נתיבי מסחר אליה, נרשמה הגירה מחודשת של יהודים, רבים מהם מבגדד, למדינה. בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 היגרו לסין אלפי יהודים שנמלטו מרוסיה, במיוחד לאחר מהפכת אוקטובר 1917. ערב מלחמת העולם השנייה נאמד מספרם, על פי אחת ההערכות, בכ-12,000, מרביתם בחרבין, בשנגחאי ובטינג'ין. בתקופת מלחמת העולם השנייה היגרו אלפי פליטים מאירופה ומאסיה לסין ומספר היהודים בסין עלה לכ-35,000.

 

יהודי שנחאי, כ-20,000 מספרם (רבים מהם פליטים מאירופה ויהודים שגורשו מיפן), רוכזו על ידי היפנים בגטו בעיר וסבלו מתנאי מחיה קשים, אך למרות זאת סירבה בתוקף הממשלה היפנית לקבל את תוכניות הנאצים לחסלם. עם תום המלחמה היגרו רבים מהם לישראל ולאירופה, ורק מעטים נשארו בסין ונטמעו באוכלוסייה הסינית מקומית.

 

כיום מונה הקהילה היהודית בסין כ-5000 איש, רבים מהם אנשי עסקים. מרביתם מתגוררים בבייג'ינג, בשנחאי ובהונג קונג (שם יש 4 בתי כנסת: "אוהל לאה", "שובה ישראל" "קהילת ציון" ובית הכנסת של תנועת חב"ד)..

 

כמה מאות סינים בקאיפנג מחשיבים את עצמם כיום לצאצאי הקהילה היהודית העתיקה. רובם אינם מכירים את מצוות היהדות מלבד איסור אכילת חזיר. כמה עשרות מהם עלו לישראל בתחילת שנות ה-2000 והתגיירו. הקשר של מרביתם ליהדות מוטל בספק, לפחות על פי ההלכה.

 


יחסים עם ישראל

ישראל היתה בין המדינות הלא-קומוניסטיות הראשונות שהכירו בסין (ינואר 1950). היא תמכה בקבלתה לאו"ם, בניגוד לעמדת ארה"ב, ובתחילת מלחמת קוריאה נמנעה מנקיטת עמדה תקיפה נגדה. במחצית הראשונה של שנות ה-50 התקיימו מגעים בין המדינות לכינון יחסים דיפלומטיים בהובלת שגריר ישראל בבורמה (מיאנמאר), דוד הכהן. למרות ביקור של משלחת כלכלית- ישראלית בסין ב-1955 וחיזורי הסינים, לא עלו המגעים יפה, בין היתר בשל חששה של ישראל מתגובת ארה"ב.

 

לאחר ועידת בנדונג שהתקיימה באפריל 1955 ועם תום מלחמת סיני, שנה לאחר מכן, התהדקו יחסיה של סין עם מדינות ערב ובשלב מאוחר יותר גם עם הפלסטינאים ואש"ף. בשנות ה-60 וה-70 היה יחסה של סין עוין לישראל שהוגדרה לא פעם כ"כלי שרת בידי האימפריאליזם האמריקני".

 

מותו של מאו ב-1976 ועלייתו לשלטון של דנג שיאופינג לשלטון, בישרו התחממות הדרגתית ביחסי סין וישראל. הידוק היחסים בין המדינות התבצע באיטיות בעיקר בשל חששה של סין לפגיעה ביחסיה עם מדינות ערב. ב-1979 נערכו לראשונה פגישות בין ראשי תעשיות הביטחון שהולידו לימים עסקאות נשק גדולות. כמו כן גילתה סין עניין רב בחקלאות ובטכנולוגיה ישראלית, ובתחילת שנות ה-80 ביקרו מומחים סינים בתחומים שונים בישראל. ביקורים דומים נערכו על ידי ישראלים בסין, תחילה בדרכון זר ומ-1982 בדרכון ישראלי.

 

הכרת אש"ף בישראל (1988), נפילת הגוש הסובייטי (החל מ-1989), איפוקה של ישראל במלחמת המפרץ הראשונה (1991) וועידת השלום במדריד שנערכה אחריה, סללו את הדרך לכינון יחסים דיפלומטים מלאים בין המדינות ב-24 בינואר 1992. באוקטובר 1992 חתמו סין וישראל על הסכם כלכלי שהביא להסדרת הסכמי הסחר בין המדינות, ובשנים שלאחר מכן נחתמו הסכמים כלכליים נוספים.

 

מאז חידוש היחסים עלו היקפי הסחר בין המדינות בהתמדה: מ-50 מיליון דולר ב-1992 ל-1.2 מיליארד דולר ב-2002, ול-4.5 מיליארד דולר ב-2007. סין היא שותפת הסחר השישית בגודלה של ישראל בעולם והראשונה ביבשת אסיה (2006). למרות זאת מתקשות חברות ישראליות לפעול בתנאי השוק הסיני והייצוא הישראלי לסין הסתכם ב-2007 במיליארד דולר בלבד. ישראל מייצאת לסין בעיקר מכונות, ציוד חשמלי, כימיקלים, יהלומים וציוד אופטי, ומייבאת ציוד חשמלי, טקסטיל, כימיקלים, מתכות, מוצרי פלסטיק וגומי.

 

על אף שהיקף הסחר של סין עם מדינות ערב הגיע ב-2006 לפחות מ-5% מסך כל הסחר הסיני העולמי, כ-50% מהנפט שמייבאת סין מקורו, על פי ההערכות, במזרח התיכון. על כן משתדלת סין לשמור על יחסים טובים עם מדינות ערב.

 

לאחר חידוש היחסים עם ישראל הגבירה סין את מעורבותה בתהליך השלום במזרח התיכון, כחלק ממדיניות החוץ שלה לשמר את היציבות באזורים בעלי חשיבות לכלכלתה. ב-2002 אימצה הממשלה הסינית את תוכנית מפת הדרכים של ארה"ב, והיתה מעורבת בקבלת החלטת מועצת הביטחון של האו"ם 1701 שהביאה לסיום מלחמת לבנון השנייה ב-2006.

 

עסקאות הנשק בין ישראל לסין היו לצנינים בעיני ארה"ב. בשנת 2000 ביטלה ישראל עסקה למכירת מכירת מטוסי ביון ("פלקון") לסין לאחר לחץ כבד של האמריקאים. ביטול העסקה הביא לצינון קצר בלבד של מערכת היחסים עם סין, אולם ככל הנראה ירד מאז היקף עסקאות הנשק בין המדינות. הסינים מצידם המשיכו למכור נשק וטכנולוגיות למדינות ערב, שכמה מהן עוינות כלפי ישראל. לסין קשרים כלכליים ענפים עם אירן ועל כן היא מתנגדת להחרפת הסנקציות הכלכליות נגד טהרן החותרת להשיג טכנולוגיה גרעינית ועל פי הדעה הרווחת של ארגוני ביון זרים - גם נשק גרעיני.

 





חזרה לעמוד הקודם
חזרה לעמוד הראשי של האנציקלופדיה

חדשות
דעות
כלכלה
ספורט
צרכנות
תרבות ובידור
רכילות Pplus
מחשבים
בריאות
ירוק
יהדות
תיירות
רכב
אוכל
יחסים
סרטים
הוט
כלכליסט
משחקים
מקומי
לימודים
מדע
לאישה
דרושים
ynet-shops
ynettours
winwin
בעלי מקצוע
ביגדיל
 

אודות ועזרה
כתבו אלינו
עזרה
מדיניות פרטיות
תנאי שימוש
מפת האתר
ארכיון
מרכזי המבקרים
Israel News
 
אודות האתר
RSS
הפוך לדף הבית
ynet בסלולר
ניוזלטרים
פרסמו אצלנו
אנציקלופדיה
באבלס
ערוצי תוכן
חדשות
כלכלה
ספורט
תרבות
בריאות
מחשבים
נופש
Xnet
Yschool
יהדות
דעות
צרכנות
תיירות
אוכל
רכב
בעלי חיים
שופינג לאשה
כיכר השבת
יחסים
אסטרולוגיה
מעורבות
ירוק
לאשה
דילים
ynetArt
kick
כלכליסט
בלייזר
רכילות Pplus
מנטה
משחקים
mynet
מפות
פרוגי
כלים ושירותים
קניות
מניות
דרושים
מחירון רכב
דירות להשכרה
קופונים
זיכרונט
ידיעות בתי ספר
ידיעות אחרונות
דירות למכירה
לוח רכב
יד שניה
בעלי מקצוע
משחקים Games
עברית
דירות חדשות


YIT  - פיתוח אינטרנט ואפליקציותApplication delivery by radwarePowered by Akamaiהאתר פועל ברישיון אקו"םהאתר פועל ברישיון תל"יאקטיב טרייל
-nc  כל הזכויות שמורות לידיעות אינטרנט ©