אינטרנט  |  ynet  |  בעלי מקצוע  |  קניות  |  ספקים למשרד

   חדשות תוכן ועדכונים 24 שעות - Ynet


משגר מאולתר לטילי נ"ט
משגר מאולתר לטילי נ"ט צילום: Gettyimages Imagebank
 
משגרי נ"ט
משגרי נ"ט צילום: דובר צה"ל
 
טיל נ"ט
טיל נ"ט צילום: איי פי
 
רקטת לאו
רקטת לאו צילום: דובר צה"ל
 
 פורמט להדפסה  הדפס

ערכים קשורים
 מרכבה
 רובה
 תותחנות
 פלדה
 מסג
 טונגסטן
 אורניום
 איזוטופים
 נשק גרעיני
 רדיואקטיביות
 חומרי נפץ וחומרים הודפים
 חומרים פלסטיים
 מלחמת העולם השנייה
 נחושת
 דגניה א'
 מלחמת העצמאות
 לחץ
 מבצע גן השוק
 מכ"ם
 מקלע
 מרגמה
 ריסוס
 רקטות
 סיבים אופטיים
 מסוק
 חיזבאללה
 חמאס
 מלחמת יום הכיפורים
 טנק
 מלחמת העולם הראשונה


תחומים קשורים
 היסטוריה צבאית


 
 
 

נשק נ"ט


Antitank (AT) weapons

שיטות לפגיעה בטנקים |  אמצעי נגד |  סוגי נשק נ"ט |  סוגי נשק נ"ט בזירת המזרח התיכון

נשק נ"ט (ראשי תיבות - נגד טנקים), כינוי לכלל אמצעי לחימה המשמשים לפגיעה בטנקים ובכלים משוריינים אחרים. 

 

עם הופעת הטנק בזירת הקרבות המערבית של מלחמת העולם הראשונה, עמדו הצבאות המעורבים בלחימה על חסינותו מפני אמצעי הלחימה (אמל"ח) שנמצאו בידיהם, והחלו בפיתוח אמצעי-נגד. מאז ואילך עומדת התפתחות הטנק מזה והנשק נגד טנקים (נ"ט) מזה בסימן של מירוץ חימוש רצוף: פיתוחו של אמל"ח נ"ט יעיל יותר מחייבת את שדרוג הטנקים על מנת שיעמדו בפניו, והשדרוג מחייב פיתוח נ"ט יעיל יותר, וחוזר חלילה. תהליך זה נמשך גם בימינו.

 

יש להעיר כי האמצעים השונים נגד שריון יעילים גם נגד מטרות קשיחות אחרות, כגון בונקרים עשויי בטון ומבנים אחרים. משום כך, לפעמים אמל"ח שאיבדו את יעילותם כנשק נ"ט נשארים בשימוש לצרכים אחרים.

 


שיטות לפגיעה בטנקים

יש הבחנה טכנית בין ארבעה סוגים של פגיעה בטנקים:

 

(א) פגיעה קלה, שאינה משפיעה במאומה על כושר הלחימה של הטנק; כמובן מאליו, זו אינה תכליתו של נשק נ"ט.

 

(ב) שיתוק תנועה, דהיינו פגיעה במערכת ההנעה של הטנק כדי לשלול ממנו את יכולת התנועה. במצב זה הטנק יכול להמשיך לירות, אך כעמדת אש נייחת (ולפיכך פגיעה יותר). מערכת ההנעה של הטנק היא חלקו הפגיע ביותר: המזקו"ם (מערכת הזחלים, הקפיצים והמרכובים) הוא חלק גדול מאוד של הטנק, והוא חשוף לפחות בחלקו. גם המנוע, ברוב דגמי הטנקים (טנק מרכבה הישראלי יוצא מכלל זה), חשוף במידה רבה יותר, יחסית, מאשר תא הלחימה והצריח. לדוגמה, יש בו פתחי פליטה. לפיכך, שיתוק התנועה הוא צורת הפגיעה הקלה ביותר לנשק נ"ט. 

 

(ג) שיתוק ירי – פגיעה במערכת הירי, השוללת מהטנק את יכולתו לירות בתותחו ו/או במקלעיו. צורת פגיעה זו משמעותית יותר, אך גם קשה יותר להשגה, שכן מערכות הירי של הטנק ממוגנות היטב.

 

(ד) חיסול – השמדת הטנק, המתבטאת בשיתוק מערכות ההנעה והירי כאחת, ולרוב בהריגת אנשי הצוות או באילוצם לנטוש את הטנק. זוהי כמובן התכלית הרצויה ביותר למפעילי הנ"ט.

 

להשגת מטרות אלה פותחו בהדרגה שלוש שיטות פעילות עיקריות:

 

(א) הוותיקה ביותר, שעדיין קיימת כיום, היא הפגיעה בקליע אינרטי (לא-נפיץ) חודר שריון (ח"ש). מדובר בקליע (החל בכדור רובה וכלה בפגז תותח) נוקשה במיוחד, בעל מהירות לוע גבוהה. הקליע צריך להיות דק ככל האפשר על מנת שיוכל, עם פגיעתו בשריון הטנק, לחדור דרכו ולפגוע במה שמצוי מעבר לשריון בנקודת חדירתו. עם זאת, אסור שהוא יהיה דק עד כדי כך שיאבד את יציבותו האווירודינמית. עליו לפגוע בניצב לשריון (בזווית ישרה ביחס למשטח שבו פגע – פגיעה בזווית אחרת עשויה לגרום להינתזות הקליע מעל השריון בלי לגרום כל נזק), ולכן עליו לנוע במסלול ישר ויציב ככל האפשר.

 

הקשחת הקליע התבססה בתחילה על ליבה של פלדה חסונה במיוחד, בתוך מעטפת של מסג מהסוג המשמש בקליעים רגילים. המעטפת מתפוררת עם הפגיעה בשריון, אך הליבה עשויה לחדור אותו ולפגוע במערכות הטנק ובאנשי הצוות הנמצאים בו. בהמשך נוצרו פגזי ח"ש בעלי ליבה של טונגסטן, אחד היסודות המתכתיים בעלי הצפיפות הגבוהה ביותר. כמה צבאות משתמשים אפילו בפגזי ח"ש בעלי ליבות של אורניום מדולדל (כלומר, האורניום שנותר אחרי מיצוי איזוטופ 235 של היסוד, לצורך שימוש בכורים גרעיניים או בנשק גרעיני. הרדיואקטיביות של פגז כזה נמוכה מאוד ואינה מסכנת את מפעיליו).

 

השגתה של מהירות לוע גבוהה מתאפשרת ע"י שימוש במטען הודף רב מהרגיל, או חזק במיוחד. מלבד זאת מצוידים פגזי ח"ש בסנפירי ייצוב הנפרשים אחרי צאת הפגז מהלוע, והדבר מאפשר ירי לטווחים ארוכים בזווית שטוחה למדי, כדי להבטיח פגיעה בניצב לשריון. הואיל ופגז ח"ש צריך להיות דק, הוא קטן יותר בקוטרו מפגזים אחרים. לכן מקובל (כאשר הוא אמור להיירות מתותח היורה גם סוגי תחמושת אחרים) לעטוף אותו במִנעָל עשוי חומר פלסטי המעניק לו את קוטר קנה התותח. המנעל מתפורר עם צאת הפגז מהטנק, הסנפירים נפרשים והקליע ממשיך בדרכו.

 

(ב) ערב מלחמת העולם השנייה נולד רעיון המטען החלול. מדובר במטען חומר נפץ שנוצק לתוך הפגז בצורה מיוחדת במינה: תחת שימלא את כל החלל שבתוך מעטפת הפגז, הוא ממלא רק חלק ממנו. חלקו הקדמי של הפגז חלול, ולחלל זה צורה של חרוט (קונוס) הפוך, שקודקודו פונה לעבר חלקו האחורי של הפגז. דפנות החרוט מצופים בשכבה דקה של נחושת או מתכת קלה אחרת, כדי לשמור על צורת המטען. בחוד הפגז קבוע מרעום, המופעל עם פגיעתו בשריון הטנק אותו. הניצוץ היוצא מהמרעום עובר דרך תעלה צרה מקודקוד החרוט אל בסיס הפגז, שם מצוי תחל המביא להתפוצצות המטען העיקרי.

 

בגלל צורתו המיוחדת של המטען, גל הנפץ אינו מתפשט בתוכו לכל הכיוונים במידה שווה, אלא מתרכז לאורך ציר החרוט. כיוון שכך נפלט דרך חוד הפגז סילון עז ביותר של גז לוהט, עם תערובת של רסיסים מותכים של ציפוי הנחושת הפנימי ושל המרעום. סילון כזה מסוגל לנקב שריון בעובי רב, ולהשמיד את כל המצוי בחלל הטנק. החום העז עשוי גם לגרום להתפוצצות התחמושת המצויה ב"בטן" הטנק. לפיכך, המטען החלול הוא כיום אמצעי הנ"ט הנפוץ ביותר.

 

(ג) שיטה שלישית קרויה מטען מעיך. מדובר בפגז בעל מעטפת דקה מהרגיל, ובתוכו חומר נפץ פלסטי רך יחסית. עם פגיעתו בשריון הוא נמעך ונצמד אליו כמין לביבה, ורק אז הוא מתפוצץ, באמצעות מרעום השהיה. גל הנפץ הנוצר בדרך זו מתפשט בתוך השריון, אף שאינו חודר אותו, וגורם להיווצרות סדקים ולהתזת רסיסים מעל חלקו הפנימי של השריון לתוך תא הלחימה, הצריח או תא המנוע. הפגיעה העיקרית בדרך זו היא באנשי הצוות, וכן במערכות רגישות של הטנק. שיטה זו לא האריכה ימים, מסיבות שיובהרו בהמשך.

 

מלבד כל אלה פותחו בכמה צבאות, שהיו חסרים את האמל"ח הדרושים, שיטות "אקזוטיות" יותר לפגיעה פעילה בטנקים. אפשר למנות ביניהן את השימוש בבקבוקי מולוטוב – בקבוקים המכילים נוזל דליק, המוצתים ומושלכים לעבר הטנק מטווח קרוב מאוד, תוך סיכון רב ביותר ללוחמים המשתמשים בהם. בדרך זו חוסל טנק סורי בקרב על דגניהמלחמת העצמאות) – פרשייה התופסת מקום של כבוד במורשת הקרב של צה"ל. שיטה אחרת היא עליית לוחם על סיפון הטנק ויידוי רימון יד לתוכו דרך פתחי הצריח. כמובן, אמצעים מעין אלה משמשים רק לאחר ייאוש. 

 

 

 

רימוני נ"ט (צילום: אלעד גרשגורן)

 

דרך שונה לגמרי להתגוננות מפני טנקים היא ההגנה הסבילה: שימוש במכשולים ובמוקשים. מוקש הוא מטען חומר נפץ הטמון באדמה, או מונח על פניה בהסוואה מתאימה, והוא מופעל כאשר עולה עליו טנק ומפעיל את מנגנונו (כדי למנוע פיצוץ לא-רצוי, המנגנון מופעל בדרך כלל כאשר הוא נתון ללחץ של 150 ק"ג/סמ"ר או יותר). ייתכנו גם מוקשים המופעלים בשליטה מרחוק; אלה יכולים לפגוע בטנק העובר מעליהם גם אם אין זחליו לוחצים על המוקש עצמו, ולפגוע בגחון הטנק, שהוא כמעט תמיד החלק הפחות משוריין שלו (משום כך הם מכונים "מטעני גחון").

 

מטעני הנפץ של המוקשים נחלקים לשני סוגים: חומר נפץ מרסק (חנ"ם) ומטען חלול. מוקש חנ"ם יפגע במזקו"ם הטנק ויגרום לשיתוק תנועתו, ואילו מוקש מטען חלול, מלבד פגיעתו במזקו"ם, עשוי בתנאים המתאימים גם לנקב את גחון הטנק ולפגוע בצוותו ובמנגנונים פנימיים שונים.

 

האמצעים הסבילים כוללים גם תעלות נ"ט – תעלות עמוקות בעלות דפנות תלולים ביותר, ברוחב כזה שהטנק אינו יכול לצלוח אותן. מכשולים פיסיים כמו "שיני דרקון" – שורות של חרוטים עשויים בטון או מוטות ברזל, שאינם מאפשרים מעבר טנקים. בזירות הלחימה המתאימות, נעשה בעבר שימוש בהצפת שטחים על מנת למנוע מעבר טנקים בהם. שיטה זו הוכיחה את יעילותה, למשל, בסיכול מבצע "מרקט גרדן" שניהלו בעלות הברית בהולנד נגד הגרמנים ב-1944: ההצפה אילצה את כוחות השריון של בעלות הברית לנוע בציר תנועה יחיד, ולכן היה קל למדי לבלום אותם.

 

אולם ניסיון המלחמות מוכיח כי מכשולים סבילים יכולים לכל היותר לעכב את התקדמותו של כוח שריון, אך לא למנוע אותה. לפיכך, מערך נ"ט ראוי לשמו יכלול אמצעים סבילים ופעילים כאחד. עם זאת, מכשולים סבילים עשויים לתעל את תנועתו של כוח שריון לעבר מקומות מוגנים באורח יעיל יותר, או להביא להתרכזות הטנקים בשטח מצומצם יחסית ("שטח הריגה"), שבו יכולים האמצעים הפעילים לגרום לו נזק רב מכפי שהיו גורמים אילו נותרו הטנקים פזורים בשטח רחב.

 


אמצעי נגד

כאמור, התפתחות הטנק עומדת בסימנו של מירוץ חימוש בין אמצעי הנ"ט לבין מערכות המיגון של הטנק ותורת הלחימה של הפעלת כוחות שריון. במהלכו של מירוץ החימוש הזה פותחו דרכים להתמודדות עם כל אחת מהשיטות הנזכרות לעיל.

 

ה"תרופה" המסורתית, בייחוד כנגד קליע חודר שריון, היא עיבוי השריון. אם עובי שריונם של טנקי מלחמת העולם השנייה עמד עם פרוץ המלחמה על 30 – 40 מ"מ פלדה בחלק העבה ביותר, הוא הגיע לעובי 200 מ"מ ויותר לקראת סופה. בהמשך הופיעו טנקים בעלי עובי שריון של 300 מ"מ ויותר, אלא שהדבר הכביד מאוד את משקל הטנק ופגע קשות בניידותו. לפיכך הוחל בפיתוח סוגים חדשים של שריון, ממסגים עמידים ביותר של פלדה ובהמשך גם מחומרים מרוכבים ומחומרים קרמיים.

 

מלבד זאת, לוחות השריון אינם יצוקים כמקשה אחת, אלא מרובדים במבנה שכבתי המוסיף קשיחות לשריון. מבנה זה התגלה כיעיל במיוחד נגד פגזים מעיכים, שכן פגיעת הפגז במשטח החיצוני אינה יכולה עוד לגרום להתפוררות השכבה הפנימית. הדבר הביא להוצאת המטען המעיך משימוש, למעשה, כנשק נ"ט. רוב הפרטים הנוגעים להרכב ולמבנה של שריון הטנקים החדשים נחשבים מסווגים ביותר. אך מה שברור הוא שסוגי שריון אלה יעילים כמו שריון פלדה בעובי של 1,000 מ"מ או אף יותר, ובכל זאת אינם מכבידים על הטנק יותר מדי. מכיוון שלגבי קליעי ח"ש, במיוחד, נודעת חשיבות לפגיעה בניצב לשריון, מקובל כיום שימוש בשריון שהוא לא רק חסון יותר, אלא גם משופע בזוויות שונות, כדי לנטרל איום זה.   

 

אשר לקליעי מטען חלול, קיימות שיטות שונות לניטרולם. אחת החשובות היא השריון הריאקטיבי: מדובר בשריון כפול; השכבה החיצונית דקה יחסית, ומאחוריה שכבת חומר נפץ דקה, לפני השריון העיקרי. פגיעה בשכבה החיצונית, המפעילה את המרעום, גורמת להתפוצצות שכבת חומר הנפץ, וזו מפזרת את סילון הגז של המטען החלול ומנטרלת אותו. אך במסגרת מירוץ החימוש, פותח אמצעי-נגד לאמצעי-נגד זה: מטען חלול כפול, כלומר קליע שיש בו שני מטענים חלולים בזה אחר זה. הראשון מפעיל את המיגון הריאקטיבי, אך מיד פוגע השני בשכבת השריון הפנימית, שנותרה עתה בלא הגנה, ומנקב אותה.

 

אמצעי-נגד אחר, שפיתוחו מתנהל עתה במרץ בצבאות העולם, הוא פגיעה בטילי נ"ט בהתקרבם למטרה: הטנק מצויד במערכת הכוללת מכ"ם היקפי ובמספר טילים נגד טילים. עם זיהוי קליע מתקרב, המערכת מופעלת אוטומטית (יש צורך במהירות תגובה רבה מזו שמסוגל לה אדם) ומשגר טיל לחיסול הטיל התוקף, או לפחות לשיבוש תנועתו אל המטרה. אחת המערכות המתקדמות ביותר בתחום זה היא מערכת "מעיל רוח" הישראלית, המשווקת בעולם הרחב בשם Trophy. מדובר במכ"ם הקבוע בטנק, בעל ארבע אנטנות. עם זיהוי טיל מתקרב, המערכת מחשבת את מסלול תנועתו, וברגע המתאים מפזרת אמצעי נגד – לרוב גרגרי עופרת קטנים, בדומה לכדורי רובה ציד – המיועדים לשבש את מהלך הטיל. דרך אחרת היא שיבוש אלקטרוני של מנגנון ההנחיה של הטיל.

 

וכמובן, הטנק יכול להפעיל את נשקו – תותח, מקלעים, מרגמות – כנגד מקורות אש נ"ט. חשוב לזכור כי נשק הנ"ט היעיל ביותר הוא הטנק עצמו, שכן הוא מסוגל לירות את כל סוגי החימוש השונים החודרים שריון טנק. ומלבד כל אלה מצוידים הטנקים במדוכות להטלת רימוני עשן סביבם, כדי להסתירם מעיני האויב.

 

אשר למכשולים ולמוקשים, כנגד אלה פותחו שיטות רבות ושונות הן בתחום ההנדסה הצבאית והן בתחום תורת הלחימה. נגד מוקשים פותחו כבר במלחמת העולם השנייה טנקים ייעודיים לפיצוצם, הקרויים טנקי מוֹרָג. הם מצוידים בתוף גדול הנושא שרשראות פלדה שבקצותיהן כדורי פלדה גדולים. התוף מסתובב במהירות, והכדורים חובטים בקרקע לפני הטנק ומפוצצים את המוקשים בלי נזק לטנק עצמו. בדרך זו מפולס שביל פנוי ממוקשים לתנועת טור טנקים מאחורי המורג. שיטה זו פותחה בכמה כיוונים שונים בשנים הבאות.

 

ויש כמובן שיטות נוספות לפינוי מוקשים, שאינן מבוססות על שימוש בטנקים – החל בפלסים החוצים שדה מוקשים תוך חיפוש המוקשים הטמונים בו וניטרולם, וכלה בפצצות דלק/אוויר – פצצות המוטלות ממטוסים, או נוֹרות מכלים אחרים, מפזרות בחלל האוויר תרסיס דקיק של דלק ואוויר ומציתות אותו. בדרך זו נוצר גל הדף אדיר, שפגיעתו בקרקע חזקה די הצורך לפוצץ את המוקשים הטמונים בה.

 

 


סוגי נשק נ"ט

נשק הנ"ט הראשון, שנכנס לשימוש עוד במלחמת העולם הראשונה, זמן קצר אחרי הופעת הטנק, היה רובה הנ"ט – רובה בעל קוטר גדול מהרגיל, שירה כדורים בעלי ליבת פלדה. רובה הנ"ט לא הוכיח יעילות רבה כבר אז, ואף על פי כן נעשה בו שימוש עוד בשלביה הראשונים של מלחמת העולם השנייה.

 

בראשית הדרך היה אפשר להפעיל נגד טנקים גם ארטילריה רגילה, תותחים ומרגמות, שכן השריון היה עדיין דק. אפילו רימוני יד שהוטלו לעבר טנקים מטווח קרוב, בייחוד אם נקשרו אחדים מהם יחדיו, יכלו להביא תועלת. נעשה שימוש גם ברימוני עשן, כדי להחניק את אנשי הצוות ולאלצם לנטוש את הטנק.

 

פיתוחם של אמל"ח אלה נמשך אחרי מלחמת העולם הראשונה, אבל חשוב מזה היה פיתוחם של שני אמצעים שהתגלו כיעילים הרבה יותר – תותחי נ"ט ורקטות נ"ט. התותחים הראשונים היו בעלי קוטר צר יחסית – 20 עד 50 מ"מ, בדרך כלל – וירו פגזי ח"ש, אם כי במהלך מלה"ע השנייה נוספו אליהם פגזי מטען חלול. ככל שהתמשכה מלחמה זו שוכללו תותחי הנ"ט, וקוטריהם גדלו (כדי לאפשר שימוש במטען הודף גדול יותר); באותה עת החל השימוש בח"ש-מנעל, שכן קוטרה הצר של ליבת הפגז נשאר חשוב כשהיה. תותח הנ"ט/נ"מ הגרמני בקוטר 88 מ"מ התגלה כיעיל במיוחד.

 

תותחי הנ"ט הראשונים נגררו ע"י סוסים או כלי רכב אחרים, וניידותם היתה מוגבלת. מיגונם היה דל יחסית – לרוב לוח פלדה בחלקו הקדמי של התותח ותו לא. בדו-קרב שלהם עם הטנקים, הסתמכו תותחים אלה בראש ובראשונה על הטווח הארוך יותר שלהם. אך כאשר החל ציוד הטנקים בתותחים ארוכי טווח, התעורר צורך במיגון ובניידות טובים יותר לתותחי הנ"ט. חלקם הותקנו על מרכבי טנקים, וזכו לכינוי "משחיתי טנקים"; למעשה היו אלה טנקים ייעודיים, בעלי שריון קל יחסית, שתפקידם בשדה הקרב היה פגיעה בטנקי אויב.

 

עם כניסתו של המטען החלול לשימוש, במהלך מלחמת העולם השנייה, התאפשר ציודם של אנשי חי"ר בנשק נ"ט. תחילה הופיעו רימוני יד בעלי מטען חלול, ובהמשך, התקנים המאפשרים שיגור רימון מטען חלול באמצעות רובה (רומה רימון נגד טנקים – ררנ"ט). לאחר מכן החלו להופיע סוגים שונים של מטולי רקטות נגד טנקים (מרנ"טים). אלה היו קטנים וניידים בהרבה מתותחי הנ"ט, ופיצו על המהירות הנמוכה יחסית של תנועת הקליע בעוצמת הפגיעה הגבוהה של המטען החלול. הידועה ביותר מביניהם היתה הבזוקה האמריקנית. צוות של שני חיילים היה יכול לשגר רקטת מטען חלול בעלת טווח יעיל של 200 עד 300 מ'.

 

לאחר מלחמת העולם השנייה נמשך פיתוחם של אמל"ח נ"ט קלים לשימוש חי"ר, כגון התותח ללא רתע (תול"ר) ומטולי רקטות קלים יותר, כגון לאו (LAW), רקטה קלת משקל שחייל יחיד יכול לשאת אותה ולשגרה לטווח יעיל של כ-600 מ'. הגם שנהוג לכנות את הלאו "טיל", למעשה הוא רקטה ולא טיל, משום שאין אפשרות להנחותו אחרי השיגור. מטול הרקטות הנפוץ ביותר הוא כנראה רפ"ג הסובייטי (ראו על שני אלה להלן).

 

שתי ההתפתחויות החשובות ביותר בשנים שלאחר המלחמה היו הפיכת הטנק עצמו לנשק נ"ט יעיל ביותר, על ידי ציודו בפגזים חודרי שריון, בעלי מטען חלול ומעיכים לנשק העיקרי שלו, התותח; והופעת הטיל המונחה נגד טנקים. עם זאת נמשך פיתוחם של מחלק מהאמל"ח הוותיקים יותר, כגון תותחי הנ"ט שהלכו והשתפרו בהתמדה.

 

טילי הנ"ט המונחים החלו להופיע בסוף שנות ה-50. הראשונים מביניהם היו מונחי-תיל: כבל חשמלי דק נפרש מבסיס הטיל לאחר שיגורו, כך שהטיל עמד בקשר פיסי עם עמדת ההפעלה עד לפגיעתו במטרה. המפעיל השתמש במוט היגוי קטן (מעין זה שהיה עתיד להופיע כעבור זמן במשחקי וידיאו ובמשחקי מחשב) כדי להנחות את הטיל לעבר המטרה. אותות המפעיל הועברו לטיל, שם הפעילו סנפירים שכיוונו את הטיל לעבר המטרה. בין החשובים מביניהם היו טאו (TOW) האמריקני, המותקן על רכב קל או כבד, וסאגר הסובייטי, שפגע פגיעה קשה בכוחות השריון של צה"ל במלחמת יום הכיפורים.

 

בהמשך הוחלפו כבלי החשמל המתכתיים בסיבים אופטיים, והופיעו שיטות הנחיה מתקדמות יותר: שידור הפקודות לטיל באלחוט ולא בתיל; התקנת מערכת אלקטרונית כתחליף למוט ההיגוי, כך שהמפעיל צריך רק להחזיק את המטרה על הכוונת, והמערכת עושה את השאר; "סימון" המטרה באלומת לייזר, המוחזרת ממנה ונקלטת בעדשה המצויה בטיל; שימוש במצלמת טלוויזיה שתמונותיה מועברות למפעיל; ועוד. השיטות המתקדמות ביותר, נכון לעכשיו, הן מהסוג המכונה "שגר ושכח": המפעיל מסמן לטיל את מטרתו ומשגר אותו, והטיל עושה את כל שאר מלאכת ההנחיה. שיפור ההנחיה מעניק לחלק מהטילים יכולת "פגיעה מלמעלה". בסיפון הטנק ובראש הצריח, השריון דק יותר מאשר בחזית הטנק ובצדדיו. לפיכך, טיל או קליע אחר הפוגע בטנק מלמעלה גורם לו נזק רב יותר.

 

במקביל עם שכלול אמצעי ההנחיה, עלה מגוון האמצעים המשמשים לשיגור אמל"ח נ"ט. לצד תותח הטנק ותותח הנ"ט הייעודי מזה, וצוות אנשי החי"ר מפעילי הטילים מזה, החלה התקנת טילי נ"ט במטוסים, ובייחוד במסוקי תקיפה. כיום, מסוק הנ"ט המצויד בטילים כמו טאו או הֶלפַייר נחשב לאחד האמצעים היעילים ביותר ללחימה בשריון. זאת ועוד, פיתוחן של פצצות "חכמות" בעלות יכולת הנחיה למטרה מאפשר תקיפת טנקים מהאוויר גם באמצעות מטוסי תקיפה. פצצה אווירית אינרטית זקוקה למזל רב כדי לפגוע בטנק נע בשטח, אבל פצצה בעלת הנחיה סבילה או פעילה יכולה לפגוע במטרתה במידה סבירה של יעילות.

 

 

החימוש המקובל במסוק אפאצ'י כולל: (בקצוות מימין ומשמאל) טילי הלפייר נגד טנקים, רקטות אוויר-קרקע ותותח חד-קני (צילום: Gettyimages Imagebank)

 

סוג אחר של פצצות אוויר נגד טנקים הוא פצצות מצרר המכילות מספר רב של פצצונות בעלות מטען חלול. הפצצות מוטלות מעל ריכוזי שריון ומתבקעות, והפצצונות נופלות מתוכן ומתפזרות על פני שטח גדול, כך שסיכויי פגיעתן של אחדות מהן במטרה גבוהים למדי. פצצות מצרר כאלה ניתן לשגר גם באמצעים אחרים, כגון מטול רקטות רב-קני. ועדיין, כשמדובר בלחימה מטווח קרוב, בשטחים עירוניים לדוגמה, אמל"ח "עתיקים" פחות או יותר כמו בקבוקי מולוטוב, מטעני גחון ומטולי רקטות עשויים לגרום נזק כבד לשריון התוקף אותם.

 


סוגי נשק נ"ט בזירת המזרח התיכון

צה"ל, צבאותיהן הסדירים של מדינות ערב וארגוני המחבלים הפעילים בזירת המזרח התיכון עושים שימוש מרובה בנשק נ"ט. להלן נסקור בקצרה אחדים ממטולי הרקטות ומטילים המונחים נ"ט המצויים בשימוש צה"ל ומדינות ערב (בתוספת אירן). יש להניח כי כל אמל"ח המצוי בשירותה של מדינה ערבית הגיע, או עלול להגיע, גם לידי ארגוני המחבלים, ובייחוד חיזבאללה וחמאס.

 

הרקטה האמריקנית לאו (LAW), שסימנה הרשמי M72, מיועדת לנשיאה ולשיגור ע"י מפעיל יחיד. ההכוונה מבוצעת באמצעות הכוונות הקבועות במשגר חד-פעמי, המשמש גם כזביל נשיאה. אין הנחיה לאחר השיגור. אורך המשגר 67 ס"מ כשהוא סגור, 1 מ' כשהוא מוכן לירי. קוטר הרקטה 66 מ"מ, אורכה 50.8 ס"מ ומשקלה 1.8 ק"ג. הטווח המרבי שלה 1,000 מ', אולם הטווח היעיל הוא 200 מ' נגד מטרה נייחת, 165 מ' נגד מטרה נעה. לטיל דגמים רבים, חלקם שיפורים שהכניס היצרן האמריקני וחלקם חיקויים שנעשו, ברשיון או שלא ברשיון, במדינות אחרות. מצוי בשירות צה"ל ומדינות רבות במערב, וכן כמה מדינות ערביות וארגוני המחבלים. לא אחת נעשה בו שימוש גם ע"י ארגוני פשע מאורגן. החמא"ס פיתח על בסיס הלאו את רקטות הכתף אל-בנא ואל-בטאר, מתוצרת עצמית.

 

מטולי רקטות מדגם רפ"ג  (צילום: אלעד גרשגורן)

 

מטול רקטות נפוץ עוד יותר הוא רפ"ג הסובייטי (ראשי תיבות של רוצ'נוי פרוטיבוטנקובי גרנטומייט, מטול רקטות ידני נגד טנקים), ובייחוד דגם 7 שלו, שנכנס לשימוש צבא ברה"מ ב-1961. המטול עצמו פשוט ביותר – צינור מתכת בקוטר 40 מ"מ ובאורך 95 ס"מ, עם מתפס עץ כדי להגן על המפעיל מפני התלהטות המשגר. בצדו העליון קבועות כוונות, ובצד התחתון – ידיות אחיזה והדק. הקליע הוא אחד מבין כמה סוגים של רקטות, בקטרים שונים. לכל הרקטות צינור אחורי מוארך המוכנס לתוך המשגר, ובו המנוע הרקטי והדלק, וראש קרבי (רש"ק). מטען הודף משגר את הרקטה למרחק כ-10 מ', ואז מופעל המנוע הרקטי שלה ומגיע לטווח של כ-500 מ', אם כי הטווח היעיל נמוך מזה בהרבה.

 

סוגי הרקטות לרפ"ג הנפוצים ביותר כיום הם: PG-7V, רקטת מטען חלול בקוטר 85 מ"מ ובמשקל 2.6 ק"ג; PG-7VL, רקטת מטען חלול בקוטר 93 מ"מ ובמשקל 2.6 ק"ג, בעלת כושר חדירה גדול יותר; PG-7VR, רקטת מטען חלול כפול בקוטר 105 מ"מ ובמשקל 4.5 ק"ג; OG-7V, רקטת חנ"ם בקוטר 40 מ"מ ובמשקל 2 ק"ג, לפגיעה באדם; ו-TBG-7V, רקטת דלק/אוויר בקוטר 105 מ"מ ובמשקל 4.5 ק"ג, לפגיעה באדם. לרפ"ג דגמים מרובים, והוא מצוי בשימוש צבאות לא מעטים. ארגוני המחבלים עושים בו שימוש מרובה, וייתכן שאף מייצרים מטולים ואולי גם רקטות.

 

אשר לטילים נ"ט, אחד הידועים מביניהם הוא הטיל הסובייטי מַליוּטקָה 9K11, הידוע בכינוי נאט"ו שלו AT-3 סאגר. הטיל נכנס לשימוש ב-1961, ומאז פותחו דגמים רבים שלו, בברה"מ ובמדינות אחרות. בין היתר נמכר למדינות ערביות רבות, ובמלחמת יום הכיפורים  היה אחראי, לטענת הסובייטים, להשמדת 800 טנקים של צה"ל, אם לא יותר. בשנות ה-90 נכנס לשימוש דגם 2 שלו, והנתונים הבאים מתייחסים אליו: משקל 12.5 ק"ג, אורך 1 מ' (כשהטיל מוכן לפעולה), קוטר 125 מ"מ, מוטת סנפירים 393 מ"מ. משקל ראש קרבי 2.5 ק"ג, מטען חלול, טווח יעיל 500 – 3,000 מטר. הטיל נישא במזוודה בידי צוות של שני חיילים, וניתן לשגרו גם מכלי רכב קלים וממסוקים. מונחה תיל, בתצפית דרך כוונות או באמצעות כוונת פריסקופית. נמצא ברשות ארגוני המחבלים, בכמויות גדולות.

 

טיל רוסי מתקדם יותר הוא 9M113 קוֹנקוּרס, שכינויו בנאט"ו AT-5 ספֶּנדרֶל. הטיל מיועד לשיגור מכלי רכב, והוא מונחה בתיל. מערכת ההנחיה היא אוטומטית-למחצה, כלומר, המפעיל צריך רק להחזיק את המטרה על הכוונת, אם כי הוא יכול לעבור להנחיית מוט היגוי במידת הצורך. הטיל נפלט מהמשגר באמצעות גז דחוס, ומיד מופעל המנוע הרקטי שלו. אורך 115 ס"מ, קוטר 135 מ"מ, מוטת סנפירים 468 מ"מ, משקל בשיגור 14.6 ק"ג, מזה 2.7 ק"ג רש"ק מטען חלול. טווח יעיל 70 – 4,000 מ'. נמצא ברשות צבאות רבים, וכן ארגוני המחבלים.

 





חזרה לעמוד הקודם
חזרה לעמוד הראשי של האנציקלופדיה

חדשות
דעות
כלכלה
ספורט
צרכנות
תרבות ובידור
רכילות Pplus
מחשבים
בריאות
ירוק
יהדות
תיירות
רכב
אוכל
יחסים
סרטים
הוט
כלכליסט
משחקים
מקומי
לימודים
מדע
לאישה
דרושים
ynet-shops
ynettours
winwin
בעלי מקצוע
ביגדיל
 

אודות ועזרה
כתבו אלינו
עזרה
מדיניות פרטיות
תנאי שימוש
מפת האתר
ארכיון
מרכזי המבקרים
Israel News
 
אודות האתר
RSS
הפוך לדף הבית
ניוזלטרים
פרסמו אצלנו
אנציקלופדיה
באבלס
ערוצי תוכן
חדשות
כלכלה
ספורט
תרבות
בריאות
מחשבים
נופש
Xnet
Yschool
יהדות
דעות
צרכנות
תיירות
אוכל
רכב
בעלי חיים
שופינג לאשה
כיכר השבת
יחסים
אסטרולוגיה
מעורבות
ירוק
לאשה
דילים
ynetArt
kick
כלכליסט
בלייזר
רכילות Pplus
מנטה
משחקים
mynet
מפות
פרוגי
כלים ושירותים
קניות
מניות
דרושים
מחירון רכב
דירות להשכרה
קופונים
זיכרונט
ידיעות בתי ספר
ידיעות אחרונות
דירות למכירה
לוח רכב
יד שניה
בעלי מקצוע
משחקים Games
עברית
דירות חדשות


YIT  - פיתוח אינטרנט ואפליקציותApplication delivery by radwarePowered by Akamaiהאתר פועל ברישיון אקו"םהאתר פועל ברישיון תל"יאקטיב טרייל
-nc  כל הזכויות שמורות לידיעות אינטרנט ©