אינטרנט  |  ynet  |  בעלי מקצוע  |  קניות  |  ספקים למשרד

   חדשות תוכן ועדכונים 24 שעות - Ynet


דגל קובה
דגל קובה 
 
השעה בקובה 
 
פולחנסיו בטיסטה אי סלדיבר, הדיקטטור של קובה
פולחנסיו בטיסטה אי סלדיבר, הדיקטטור של קובה צילום: גטי אימג' בנק ישראל
 
פידל קסטרו, שליט קובה
פידל קסטרו, שליט קובה צילום: רויטרס
 
הכניסה לנמל הוונה
הכניסה לנמל הוונה צילום: איי פי
 
תושבי קובה
תושבי קובה צילום: רני שלו
 
הסיגר הקובני
הסיגר הקובני צילום: רויטרס
 
 פורמט להדפסה  הדפס

אתרים נוספים
 מידע נוסף על המדינה
 האתר הרשמי של משרד התיירות של קובה
 מפת המדינה באתר אנכרטא
 האתר הרשמי של ממשלת קובה


ערכים קשורים
 אקלים טרופי
 אקלים סוב-טרופי
 הוריקן
 עבדות
 הכנסייה הקתולית הרומית
 אימפריאליזם וקולוניאליזם
 קנה-סוכר
 ברית המועצות
 כריסטופר קולומבוס
 פולחנסיו בטיסטה אי סלדיבר
 זנות
 פידל קסטרו רוס
 ראול קסטרו רוס
 צ'ה גווארה
 הפלישה למפרץ החזירים
 ג'ון פיצג'רלד קנדי
 המלחמה הקרה
 משבר הטילים בקובה
 ניקיטה סרגייביץ' חרושצ'וב
 הקונגרס הלאומי האפריקני
 האיחוד האירופי
 אינקוויזיציה
 החלטת החלוקה
 העולם השלישי
 מלחמת ששת הימים
 מלחמת יום הכיפורים
 אמריקה התיכונה
 איי הודו המערבית
 הים הקריבי


תחומים קשורים
 מדינות העולם


 
 
 

קובה


Cuba

גיאוגרפיה |  אוכלוסייה |  כלכלה |  תחת שלטון ספרד |  הדרך לעצמאות |  שלטון רודני בחסות ארה"ב |  המהפכה הקובנית |  תחת מצור אמריקני |  יהודים וישראל |  מידע נוסף

קובה, רפובליקה קומוניסטית במרכז אמריקה. ארכיפלג איים, בהם האי הגדול הנקרא "קובה", שהוא המערבי שבאיי האנטילים הגדולים ובאיי הודו המערבית בכללם. בין קובה לבין פלורידה (ארה"ב) מפריד מצר פלורידה, שרוחבו במקום הצר ביותר הוא כ-145 ק"מ. מדרום לו משתרע הים הקריבי.  מיקומה של קובה, בין דרום אמריקה לצפונה, השפיע רבות על ההיסטוריה של המדינה.

 

קובה היא אחת המדינות האחרונות בעולם בה מתקיים משטר קומוניסטי. מאז המהפכה הקובנית, תחת לחצים וסנקציות קשים ומתמשכים מצד ארה"ב, שרד המשטר הקומוניסטי בהנהגתו הבלתי מעורערת של פידל קסטרו. השילוב בין המשטר הקומוניסטי לבין השכנות לארה"ב השפיעו גם הם רבות על ההיסטוריה, הכלכלה והמשברים שפקדו את המדינה.

 


 

לפי חוקת 1976, קובה היא רפובליקה סוציאליסטית המושתתת על המרקסיזם-לניניזם. בפרלמנט מיוצגת רק המפלגה הקומוניסטית, שהיא המפלגה היחידה המותרת על פי חוק בקובה. האישיות הפוליטית הדומיננטית מאז 1959 היתה פידל קסטרו, מזכ"ל המפלגה, ראש הממשלה ומפקד הצבא. המפלגה הקומוניסטית, באמצעות שורה של מנגנונים, שולטת בעיתונות ובתקשורת וחופש הביטוי וההתארגנות מוגבל. ב-2008, עקב מצבו הבריאותי הרעוע של פידל קסטרו, מונה ראול קסטרו, אחיו של פידל, לנשיא המדינה. 


קובה - דיוקן
קובה - דיוקן
שם רשמי Republica de Cuba
שטח 110,860 קמ"ר (מקום 107 בעולם)
אוכלוסייה 11,382,820 (מקום 73 בעולם)
שיעור גידול אוכלוסין 0.31%
תושבים מולטים 51%, לבנים 37%, שחורים 11%, סינים 1%
שפה רשמית ספרדית
דתות (לפני השתלטות הקומוניסטים:) קתולים 85%; וכן - פרוטסטנטים, מאמיני סַנטֶריה (דת אפריקנית), יהודים, עדי יהווה
בירה הוונה
ממשל רפובליקה (למעשה - דיקטטורה קומוניסטית)
ראש מדינה נוכחי הנשיא ראול קסטרו
עצמאית מאז 20 במאי 1902
אוכלוסייה מתחת לקו העוני אין נתונים
תמ"ג לנפש 3,500 דולר (מקום 156 בעולם)
שיעור אבטלה 1.9%
ענפי כלכלה מרכזיים קני-סוכר, טבק, פרי-הדר, קפה, אורז, תפוחי-אדמה, קטניות, בקר וצאן; זיקוק סוכר, נפט, מוצרי טבק, בנייה, ניקל, פלדה, מלט, מכונות לחקלאות, תרופות
מטבע פסו קובני
ידיעת קרוא וכתוב 97%
תוחלת חיים

נשים - 79.85; גברים - 75.11

(מקום 55 בעולם)

(הטבלה עודכנה לאחרונה באוקטובר 2006) 

 


גיאוגרפיה
האי קובה ארוך וצר: אורכו 1,300 ק"מ ממערב למזרח, ורוחבו מצפון לדרום הוא מ-30 ק"מ (במערב) עד 200 ק"מ (במזרח). שטחו הכולל 104,945 קמ"ר. לקובה שייכים גם איסלה דה לה חובנטוד (Isla de la Juventud) ששטחו 220 קמ"ר ועוד כ-4,200 שוניות אלמוגים ואיים קטנים, רובם נמוכים מאוד ובלתי מיושבים.

 

חופיו של האי קובה מפורצים מאוד ומשופעים בנמלים טבעיים שהיוו לאורך ההיסטוריה מקור משיכה לכובשים שונים. האזור שופע איי אלמוגים וחופי חול ארוכים ולבנים. רוב שטח האי מורכב ממישורים ומגבעות נמוכות. בקובה שלושה רכסי הרים ששיאם כ-2,000 מטרים (פיקו טורקינו בהרי סיירה מאסטרה שבדרום מזרח המדינה). זורמים בה כ-200 נהרות, אבל רק שניים מהם משמשים לתעבורה.

 

נהר הגוואמה (צילום: ליאת גרוס)

 

האקלים טרופי עד סוב-טרופי, עם הבדלים גדולים בין אזור לאזור בשל הגיוון הגיאוגרפי הרב באי. הטמפרטורות הממוצעות נעות בין  18 מעלות צלזיוס בינואר ל-27 ביולי. הגשמים מרובים - יותר מ-1,500 מ"מ בשנה - ורובם יורדים בקיץ. סופות הוריקן פוקדות את קובה, כמו את כל האזור, לעתים קרובות, וגורמות אבדות בנפש ונזקים לרכוש. 

 

כ-75% מאדמת קובה ניתנת לעיבוד. האדמה פוריה, המישורים רבים והאי שופע מים מתוקים להשקיה. כ-33% מאדמת קובה מעובדת לצרכי חקלאות, וכחמישית משטחה מיוער (שטחי היער הידלדלו מאוד במאה האחרונה). יש בה מחצבים רבים, בהם ניקל, נחושת, עופרות ברזל, מגנזיום וכרום.

 

החי והצומח מגוונים מאוד. באי גדלים באופן טבעי יותר מ-3,000 מינים של פירות ופרחים טרופיים. המזרח מיוער ביער טרופי, שופע מינים רבים של דקלים (הדקל המלכותי הוא גם סמל המדינה), עצי מהגוני ופפאיה והפרח הלאומי – שושנת מריפוסה. בחוף הדרומי גדלים עצי מנגרובה.

 

האי גם שופע בעלי חיים, בעיקר עופות וזוחלים. בקובה חיים תנינים, איגואנות, צבים ונחשים רבים. הציפור הלאומית, הטוקורורו, נפוצה באי וצבעיה כצבעי דגל המדינה.

 

הוריקן ריטה (צילום: רויטרס)

 


אוכלוסייה
האוכלוסייה בקובה מגוונת מבחינה אתנית. בעת הכיבוש הספרדי הושמדה כמעט לחלוטין האוכלוסייה המקומית – האינדיאנית. על מנת להשיג כוח עבודה זול, ייבאו הספרדים מאות אלפי
עבדים שחורים מאפריקה, ובעיקר מקונגו, גיניאה וניגריה.

 

כ-50% מתושבי קובה בתחילת המאה ה-21 הם מולאטים (צאצאי שחורים ולבנים), כ-38% לבנים – צאצאי הספרדים ומהגרים מאוחרים יותר – מברה"מ (לשעבר) וארה"ב, מעט יותר מעשרה אחוזים הם שחורים, וקיים גם מיעוט שמוצאו סיני.

 

ילדים קובנים במשחק בייסבול ברחוב (צילום: רויטרס)

 

בתחילת שנות ה-60 של המאה ה-20 היה גל הגירה גדול מקובה, בעקבות המהפכה של קסטרו. המהגרים בשנים אלה היגרו בעיקר לארה"ב. מאז 1994 מאפשרת קובה ל-20 אלף קובנים בשנה להגר לארה"ב.

 

מאז המהפכה ירד שיעור גידול האוכלוסייה באופן משמעותי, בין השאר בשל זמינותם של אמצעי מניעה והכנסת תכניות לחינוך מיני. שירותים רפואיים זמינים לכל העלו את תוחלת החיים הממוצעת, והביאו אותה לרמה הגבוהה ביותר באמריקה הלטינית. נכון לתחילת המאה ה-21, 75% מהתושבים חיים בערים, ובעיקר בבירה הוונה ובעיר השנייה בגודלה – סנטיאגו דה קובה.

 

הוונה הבירה (צילום: איי פי)

 

השפה הרשמית במדינה היא ספרדית. הדת הנפוצה – קתולית. לפני המהפכה היו רוב התושבים קתוליים. מאז שלטונו של קסטרו, ועד שנות ה-80 נרדפו אנשי הדת וכמרים אף הוגלו אל מחוץ לקובה. שינוי במלחמה נגד הדת החל בשנות ה-80, אז אף הוזמן האפיפיור באופן רשמי לביקור בקובה. חלק מהתושבים מאמינים בדת הסנטריה, שהיא עירוב של קתוליות עם אמונות אפריקניות. כ-30 אחוזים מהתושבים מגדירים עצמם חסרי דת.

 

קובה היא אחת המדינות בה שיעור יודעי קרוא וכתוב הוא מן הגבוהים בעולם. מאז המהפכה עלה שיעור זה עד לכ-97% מהאוכלוסייה הבוגרת. העלאת רמת ההשכלה של כלל האוכלוסייה על מנת להקטין את הפער המעמדי, היתה אחת המטרות הראשונות שהגדירה לעצמה המהפכה.

 


כלכלה
בתקופה
הקולוניאלית התבססה כלכלתה של קובה על גידול קנה סוכר ועיבוד סוכר. בתקופות מסוימות התבססה הכלכלה אך ורק על מוצר זה. במהלך המאה ה-19 היתה קובה ליצואנית הסוכר הגדולה בעולם. המחירים הגבוהים בשוק העולמי משכו אל האי משקיעים אמריקאיים, שרכשו אדמות ומזקקות סוכר. הון עתק זרם לידי קבוצת משקיעים זרים ולידיה של קבוצת אליטה קטנה מאוד מקרב האוכלוסייה הקובנית. כל שאר תושבי האי לא נהנו מפרי עמלם והועסקו בתנאים קשים ובשכר זעום.

 

לאחר המהפכה ב-1959 הולאמו מטעי הסוכר והמזקקות כמו גם המכרות והתעשיות שהיו עד אז ברובם בבעלות אמריקנית. ארה"ב הטילה בתגובה אמברגו על סחורות מקובה. בתגובה הלאים קסטרו רכוש והשקעות אמריקניים בשווי של כ-8 מיליארד דולרים. כמו כן פנה קסטרו בבקשת סיוע מברה"מ.

 

בשנות ה-90, עם התפוררותם של ברה"מ והגוש הקומוניסטי, הורע מצבה הכלכלי של קובה. היא איבדה הן את הסיוע הסובייטי והן את השווקים שאליהם יכולה היתה לייצא את תוצרתה. האוכלוסייה סבלה ממחסור גדול במוצרים שונים, בדלק ואף במזון. התאוששות מסויימת החלה באמצע שנות ה-90 של המאה ה-20, כאשר מדיניות הממשלה הובילה להקטנת תעשיית הסוכר ולפיתוח ענפי כלכלה חלופיים, כמו התיירות והביוטכנולוגיה. בין השאר, התירה הממשלה במשך תקופה מסוימת פתיחת עסקים פרטיים קטנים, כמו מסעדות ביתיות, דוכנים למכירת תוצרת חקלאית ושירותים קטנים.

 

הגידולים החקלאיים המרכזיים בקובה, מלבד קנה הסוכר, הם הקפה והטבק (ממנו מייצרים את הסיגרים המפורסמים). התיירות הוא ענף שהולך ומתפתח בקצב מוגבר בקובה.

 

הסיגרים המפורסמים של קובה (צילום: איי פי)

 

עד 1959 היתה חלוקה מעמדית חדה בקובה. מצד אחד האיכרים, שהיו עניים מרודים, ומצד השני קומץ בעלי אדמות שנהנו מעושר גדול. העניים ביותר היו בדרך כלל לא לבנים. לאחר המהפכה קטן באופן משמעותי הפער המעמדי. הממשלה סיפקה דיור לכל אזרח, השכלה (עד גיל 14) חינם ושירותים רפואיים מטעם הממשלה. כמו כן, עד לשינויים הכלכליים בשנות ה-80, לא היתה כמעט אבטלה. נשים רבות יצאו לעבוד, שכן יציאה לעבודה נחשבה כהבעת אמון במהפכה. עם זאת, גם נשים שעבדו רק במשק ביתן, קיבלו קצבת מחייה. פתיחת הכלכלה לעסקים פרטיים וכן הלגליזציה של הדולר בקובה, פגעה בשוויון המעמדי היחסי.

 


תחת שלטון ספרד
מיקומה האסטרטגי של קובה, אדמתה הפוריה, נמליה העמוקים והנגישים – כל אלו הפכו את קובה לאזור מאבק בין המעצמות. בתחילה בין הספרדים לבין הבריטים והצרפתים, ולאחר מכן בין ארה"ב וברה"מ.

 

מעט ידוע על תושביה הראשונים של קובה. נראה כי תחילת ההתיישבות היתה בערך ב-1000 לפני הספירה. במאות הראשונה והשנייה לספירה הגיעו לקובה גלי הגירה של אינדיאנים אאוראוקנים מן היבשת. סגנון החיים של אינדיאנים אלו היה שבטי, והם התפרנסו מחקלאות באי בפורה.

 

עם הגעת הספרדים בסוף המאה ה-15, חיו בקובה כ-110,000 תושבים ילידיים. ב-1492 הגיע
כריסטופר קולומבוס לחופי קובה והכריז על האי כשייך לספרד, אבל רק ב-1511 החלה ספרד לגלות עניין ממשי במקום. לוחמים ספרדים שנחתו בקובה נתקלו בהתנגדות של הילידים. במהלך השתלטותם על האי, טבחו הספרדים באינדיאנים ושעבדו את הנותרים. בשל תנאי העבדות הקשים, והמחלות שהספרדים הביאו עמם מאירופה, ואשר תושבי אמריקה לא היו חסינים בפניהן – הושמדה כמעט כל האוכלוסייה הילידית בקובה בתוך זמן קצר. על פי הערכות, באמצע המאה ה-16 נותרו רק כ-3,000 תושבים ילידיים באי, ואף מספר זה הלך וקטן.

 

איור משנת 1846 המתאר את כריסטופר קולומבוס מגיע לאיי הודו המערבית (מתוך מאגר גטי אימג' בנק ישראל)

 

מיעוט האוכלוסייה המקומית הציב בעיה בפני הספרדים, שכן נוצר מחסור חמור בכוח עבודה. לכן החלו הספרדים במאה ה-17 לייבא עבדים מאפריקה לעבודה במטעים ובמכרות הנחושת. גידולי הסוכר הלכו והתפתחו למימדים עצומים, כאשר כל העושר מסחר הסוכר זורם לידי הספרדים. מרד עבדים בהאיטי, שהיתה יצרנית סוכר גדולה, בסוף המאה ה-18 העביר את הבכורה לידי קובה, שהיתה ליצואנית הסוכר הגדולה בעולם. שינוי זה הביא לייבוא חסר תקדים של עבדים נוספים מאפריקה. בתחילת המאה ה-19 הובאו כנגד רצונם מאות אלפי בני אדם שנצודו באפריקה, ואשר שועבדו במטעי הסוכר של קובה. תנאי העבודה והחיים של העבדים היו אכזריים ביותר, וחלקם הגדול מתו מספר שנים לאחר הגעתם לאי.

 


הדרך לעצמאות
בשנות ה-20 של המאה ה-19 החלו לצמוח לראשונה רעיונות בדבר שחרור ועצמאות לקובה. בשנים אלה, היו רוב מדינות אמריקה הלטינית משוחררות כבר מהשלטון הקולוניאלי הספרדי, והדבר השפיע על הלך הרוח בקובה עצמה. היו שתמכו ברעיון של סיפוח קובה לארה"ב, שקשריה הכלכליים עם קובה היו הדוקים (ארה"ב שימשה כשוק לסוכר של קובה, ויצואנית של חומרי גלם למוצרים שונים). בעלי אדמות ראו בסיפוח לארה"ב אפשרות חיובית, גם בשל העובדה שבארה"ב עצמה עדיין היתה נהוגה העבדות. קבוצות אחרות התנגדו לסיפוח לארה"ב והחלו לתבוע עצמאות מלאה לקובה.

 

ב-1868 נפתח מרד במזרחה של קובה, שהונהג על ידי קרלוס מנואל דה סספדס (de cespedes)  ואשר זכה מאוחר יותר בשם "מלחמת עשר השנים". תחילה תבעו המורדים רפורמות סוציאליות וכלכליות, אך במהלך הזמן עברו לתבוע עצמאות מלאה לקובה. המורדים, שהיו ממוצאים אתנים מעורבים – לבנים קובניים ועבדים משוחררים, נקטו בשיטות גרילה שונות. הספרדים הביאו לקובה כוח צבאי גדול לדיכוי המרד. כ-200,000 בני אדם נהרגו במלחמה זו.

 

הסופר חוסה מרטי , שנמלט לניו-יורק, החל לארגן בה את המפלגה הקובנית המהפכנית, בנסיון ליצור כוח מאוחד שיילחם על עצמאות האי. ב-1895 החלה המפלגה הקובנית המהפכנית את מלחמת העצמאות, כאשר מנהיגיה הגיעו לקובה והחלו לארגן מרידות קטנות באזורים שונים. ספרד הגיבה בחריפות, העבירה כ-200 אלף חיילים לאי, וכלאה אוכלוסיות שלמות במחנות ריכוז, שם מתו רבים מהם ממחלות ומרעב. מרטי עצמו נהרג מספר חודשים לאחר פתיחת המלחמה, והיה לגיבור לאומי.

 

בארה"ב עלתה דאגתם של בעלי ההון לגורל רכושם שבקובה, ובלחץ וושינגטון הציעו הספרדים תיקונים ורפורמות כדי להרגיע את המרד. אלא שהמורדים מצידם סירבו לקבל גם את התנאים החדשים והלחימה נמשכה.

 

באפריל 1898 הכריזה ארה"ב מלחמה על ספרד. עיקר הלחימה (שנמשכה 14 שבועות בלבד) התנהל סביב מחלוקת אמריקנית-ספרדית בפיליפינים, אך היא התרחשה גם בקובה, שם היתה מטרתה של ארה"ב סילוק המשטר הקולוניאלי הספרדי. די היה במצור ימי על חופי קובה, כדי לסלק את הספרדים מהמדינה ולהשתלט למעשה על האי. אלא שעבור הקובנים עצמם, היו לנצחון האמריקני גם השפעות שליליות. במקום מלחמת עצמאות של העם הקובני, השתחררה קובה משלטון ספרד בעזרת נצחון אמריקני. למעשה, זכתה קובה בעצמאות, אך היתה נתונה לשלטון אמריקני.

 

חיילים אמריקאים מניפים את הדגל האמריקני במפרץ גוונטאמו, לאחר הפלישה לקובה, 1898 (צילום: גטי אימג' בנק ישראל)

 

ארה"ב לא הכירה בממשלה שהקימו המורדים, והקימה באי ממשל צבאי. התנאי לעצמאות מלאה לקובה, היה קבלתה את תיקון פלאט (Platt Amendment), האוסר על קובה לכרות בריתות עם מדינות אחרות, מעניק לארה"ב זכות להחזיק בסיסים צבאיים במדינה, ומאשר מעורבות צבאית אמריקנית במצבים של חוסר יציבות. יתרה מזאת, מעבר לתלות הפוליטית שייצר תיקון פלאט, היתה קובה תלויה באופן כמעט מוחלט בארה"ב גם מבחינה כלכלית. בעלי קרקעות ספרדים שעזבו את המדינה מכרו את אחוזותיהם ואת מזקקות הסוכר לחברות ענק אמריקניות, כך שמרבית הקובנים הפכו לשכירים של חברות אמריקניות שהשתלטו על התעשייה והאדמות.

 

בינואר 1899 הוכרזה קובה מדינה עצמאית, וב-1901 נבחר לנשיאות מנהיג המפלגה הקובנית המהפכנית, אסטרדה פאלמה (Estrada Palma). האופוזיציה לשלטונו היתה קשה, ומרידות פרצו ברחבי קובה. ב-1906 התערבה ארה"ב בקובה, על מנת להשליט סדר. במהלך השנים הבאות חזרה התערבות מסוג זה מספר פעמים.

 


שלטון רודני בחסות ארה"ב

ב-1933 הודח בהפיכה נשיא שמונה על ידי האמריקנים. את ההפיכה הנהיג פולחנסיו בטיסטה אי סלדיבר ולאחריה מונה לנשיאות גראו סן מרטין הרדיקלי. גראו ביטל את תיקון פלאט, העניק זכות בחירה לנשים, הנהיג ימי עבודה בני 8 שעות, ואישר תכנית לחלוקה מחדש של האדמות.

 

אלא שמשטרו החזיק מעמד זמן קצר בלבד, וב-1934, בתמיכת ארה"ב, הנהיג בטיסטה הפיכה צבאית נוספת שהדיחה את גראו. תחילה לא מינה עצמו לנשיא, אלא שלט בעזרת נשיאים אחרים, כשהוא שומר לעצמו את הפיקוד על הצבא. ב-1940 נבחר בטיסטה לנשיא ובמהלך כהונתו זו הנהיג מי שעתיד להיות דיקטטור, חוקה מתקדמת ודמוקרטית יותר לקובה. בשמונה השנים שלאחר מכן שלטו בקובה שני נשיאים מהמפלגה "האוטנטית", ושלטונם התאפיין בשחיתות עמוקה. היו אלה שנים של ביקש גבוה לסוכר של קובה, שנים בהן זרם כסף רב למדינה, כאשר העושר הולך הישר לכיסיהם של בעלי הקרקעות העשירים ושל פקידי ממשלה בכירים.

 

ב-1952 חזר בטיסטה לקובה, וביצע הפיכה צבאית נוספת שלאחריה היה לדיקטטור של קובה. בתקופה זו היתה קובה מוקד משיכה לחוגי הפשע המאורגן האמריקני. בהוונה הוקמו מסעדות פאר, בתי הימורים ובתי בושת רבים. כספי התיירות הנהנתנית והעשירה זרמו לידי חוג מצומצם של מקורבים לשלטון, והפער המעמדי הגיע למימדים עצומים. בצד זה, הלכה וגברה בקובה ההתנגדות למעורבות האמריקנית הבוטה בכלכלה ובפוליטיקה. במהרה קמו ארגונים רבים ששמו להם למטרה להדיח את בטיסטה מכסאו. השליטה הכלכלית האמריקנית, התעשרות המשקיעים הזרים על חשבון קובה, הגבלת החירויות והדיכוי של המשטר הצבאי הובילו לצמיחת אופוזיציה לוחמת. אחד ממנהיגיה של אופוזיציה זו היה פידל קסטרו.

 


המהפכה הקובנית
אחת מפעולותיו הראשונות של קסטרו ותומכיו נערכה ב-26 ביולי 1953. קסטרו תקף, יחד עם 150 תומכים חמושים, מחנה צבאי בסנטיאגו דה קובה. התוקפים נתפסו מיד על ידי אנשי הצבא. 68 מהמורדים עונו והוצאו להורג. קסטרו עצמו נשפט לחמש עשרה שנות מאסר. שנתיים לאחר מכן קיבל חנינה וגלה למקסיקו.

 

במקסיקו ארגן קסטרו את תומכיו בקבוצה שקיבלה את השם "קבוצת ה-26 ביולי", (Movimiento 26 de Julio), בה היו חברים גם אחיו של קסטרו,
ראול, והמהפכן הארגנטינאי צ'ה גווארה . ב-1956 פלשו חברי הקבוצה לקובה, אך רובם חוסלו במהרה. קסטרו, גווארה (שנפצע בפלישה) וקומץ תומכים פנו להרי סיירה מאסטרה ופתחו בלוחמת גרילה נגד בטיסטה. בשלב זה כבר נהנה קסטרו מתמיכה גדולה בקרב הציבור הקובני ורבים החלו להצטרף ללוחמים שהסתתרו בהרים.

 

ב-1958 כבר היוו אנשי קסטרו כוח גדול, והם פתחו במתקפה. ב-1 בינואר 1959 נכנסו לבירה הוונה, לאחר שהרודן בטיסטה נמלט מארמונו ומהמדינה.

 

שמחת התושבים הקובנים לאחר הדחתו של בטיסטה, 1.1.1959 (צילום: גטי אימג' בנק ישראל)

 

בתחילה הסתפק קסטרו בתפקיד המפקד העליון של צבא קובה, אך בפברואר 1959 נעשה ראש הממשלה, וביולי אותה שנה אילץ את הנשיא להתפטר ונטל את כל סמכויות השלטון לידיו. קסטרו החל ברפורמות סוציאליסטיות. הוא ביצע רפורמה אגררית כוללת, במסגרתה חולקו מחדש אדמות קובה שהשתייכו עד אז למספר מצומצם של משפחות עשירות. האחוזות הגדולות הפכו לקואופרטיבים ממשלתיים, במסגרתם ניתנו חלקות קטנות לחקלאים. כן הלאים קסטרו את התעשייה והמסחר, ובה בעת הנהיג שינויים במערכת החינוך ובשירותים החברתיים. בין השאר הוצאה לפועל תוכנית נרחבת לביעור הבערות וכן שירותים רפואיים הזמינים לכל.

 

צעדים אלה העניקו לקסטרו תמיכה רחבה של מעמד הפועלים, והתנגדות קשה מצד המעמדות הגבוהים. בין השנים 1959 ועד 1962 עזבו את קובה יותר ממאתיים אלף איש, רובם בעלי אדמות לשעבר או בעלי מקצועות חופשיים מהמעמד הבינוני. קסטרו לא קיים את הבטחתו לכונן משטר דמוקרטי, וממשלתו דיכאה את מתנגדיה ורבים נכלאו או הוצאו להורג.

 

ההלאמה כללה את הפקעתם של נכסים רבים שהיו בבעלות אזרחים אמריקאיים, וארה"ב הגיבה בהחמרת היחסים עם קובה. בשל התלות הכלכלית בארה"ב, נאלץ קסטרו למצוא שווקים חלופיים, והוא פנה לברה"מ. בתגובה לכך הטילה ארה"ב אמברגו כולל על הסחורות מקובה, וכעבור זמן קצר (1960) ניתקה עימה את היחסים. האמריקאים ניסו להפיל את קסטרו מהשלטון, בין השאר בנסיונות חיסול ובמבצע הכושל "מפרץ החזירים" באפריל 1961. המבצע, שאושר על ידי הנשיא קנדי, כלל תוכנית להפגזה מן האוויר ולאחריה פלישה של קבוצת גולים קובניים, שאמורים היו לפתוח במלחמת גרילה נגד משטרו של קסטרו. הקובנים ידעו על הפלישה הצפויה, וצבאה של קובה הביס את הפולשים בתוך כ-48 שעות.

 

קבוצת שבויים מכוח הפלישה במשפט פומבי בקובה (צילום: גטי אימג' בנק ישראל)

 


תחת מצור אמריקני

יחסיה ההולכים ומתהדקים של ברית המועצות עם קובה, שבמידה מסוימת היתה לגרורתה, הציבו אותה - בהתחשב בקרבתה הגיאוגרפית של קובה לארה"ב - בחזית המלחמה הקרה בין המעצמות. ב-1962 התיר קסטרו לברה"מ להציב טילים בליסטיים בארצו. משגילתה זאת ארה"ב, הטילה הסגר ימי על קובה ותבעה את פינוי הטילים. משבר הטילים בקובה היה נקודת השפל של המלחמה הקרה: ארה"ב וברה"מ עמדו על סיפה של מלחמה גרעינית, לפני שהחליט שליט ברה"מ ניקיטה חרושצ'וב לפנות את הטילים מקובה. בתמורה התחייבה ארה"ב שלא לנסות עוד להפיל את משטר קסטרו.

 

בשנים הבאות תמכה קובה בניסיונות הפיכה מרקסיסטיים באמריקה הלטינית, ושלחה חיילים וסיוע הומניטרי לממשלת אנגולה וכן לכוחות הקונגרס הלאומי האפריקני שנאבק בשלטון האפרטהייד בדרום אפריקה.

 

הכלכלה הקובנית ידעה קשיים רבים בשנות ה-60, אם כי המעמדות הנמוכים בקובה נהנו מרמת חיים גבוהה בהרבה לעומת ימי שלטונו של בטיסטה. עד אמצע שנות ה-80 של המאה ה-20 היתה כלכלתה של קובה תלויה במידה מוחלטת בברה"מ. בשנים אלה ניסו קובנים רבים להימלט לארה"ב, בשל ההגבלות על החירות האישית תחת משטרו של קסטרו. בין הפליטים היתה גם בתו של פידל קסטרו, שמצאה מקלט בארה"ב ב-1993. מאז נערכו נסיונות אחדים להתקרבות מחודשת בין קובה לארה"ב, אך הם נכשלו, בעיקר עקב התנגדותם של הגולים הקובנים החיים בארה"ב.

 

התפרקותן של ברה"מ והמדינות הקומוניסטיות במזרח אירופה השפיעו קשות על הכלכלה הקובנית. התסיסה בקובה גברה, הן עקב הקשיים הכלכליים והן עקב הדיכוי הפוליטי. קסטרו נאלץ לערוך שינויים, לאפשר שימוש בדולרים בקובה, וכן לאשר קיומם של עסקים פרטיים קטנים.

 

ב-1998 הקלה ארה"ב במעט על האמברגו הכלכלי המוחלט על קובה, כאשר אישרה למשפחות גולים לשלוח כסף למשפחותיהם. ב-2000 נרשמה הקלה נוספת, כאשר הקונגרס אישר מכירת מוצרי מזון ותרופות לקובה. ב-2003 הודיע האיחוד האירופי כי הוא מתכוון להטיל סנקציות על קובה, בשל הפרת זכויות אדם במדינה.

 

לאור הזדקנותו של פידל קסטרו, וידיעות שונות המגיעות על מצב בריאותו המעורער, עתידה של קובה אינו ברור. רבים מעריכים כי לאחר מותו של מנהיג המהפכה, ישתנה לחלוטין אופייה של המדינה. ב-2006, לאחר שעבר ניתוח חירום בבטנו, העביר קסטרו את השלטון בפועל לידי אחיו ראול. ב-18 בפברואר 2008 התפטר רשמית קסטרו מכהונתו כנשיא קובה. מספר ימים לאחר מכן נבחר ראול קסטרו על ידי האסיפה הלאומית לנשיא המדינה.

 

למרות התפטרותו של פידל קסטרו מעריכים מומחים מערביים כי הוא ימשיך לקחת חלק פעיל בהחלטות השלטון.

 


יהודים וישראל

במאה ה-17 נמלטו לקובה קבוצות יהודים מברזיל הפורטוגלית, ועל אף רדיפות האינקוויזיציה הם פיתחו בה מסחר משגשג עם האיים הסמוכים. במאה ה-18 הרחיבו את מסחרם למרכזים באירופה ולניו יורק.

 

היישוב היהודי המודרני קם רק לאחר השגת העצמאות, בזכות החוקים הליברליים שהפרידו בין הדת למדינה. המשטרים הרודניים משנות ה-50 לא פגעו לרעה באוכלוסייה היהודית; גם קסטרו לא התכוון לפגוע בקהילה היהודית, אך בגלל השינויים הקיצוניים במשטר החברתי והכלכלי נשבר מטה לחמם של יהודים רבים כמו גם של תושבים אחרים בקובה, ואלפים מהם עזבו את המדינה, חלקם לישראל ורובם לארה"ב. מכלל 12,000-10,000 היהודים שחיו בה לפני ההפיכה נשארו כ-1,500 בלבד אחריה, ובתחילת המאה ה-21 חיים בה כ-800 יהודים בלבד, רובם בבירה הוונה.

 

בית הקברות היהודי בפאתי הוואנה (צילום: רני שלו)

 

קובה היתה המדינה היחידה באמריקה הלטינית שהצביעה נגד החלטת החלוקה ב-1947. יחסה לישראל השתפר בימי כהונתו השנייה של בטיסטה, ובשנות שלטונו הראשונות של פידל קסטרו אף חתמה על סדרת חוזים מסחריים עם ישראל. לאחר שהתקרבה למדינות העולם השלישי השתבשו יחסים אלו וגברה התעמולה האנטי ישראלית, בעיקר אחרי מלחמת ששת הימים. ב-1973, לאחר מלחמת יום הכיפורים, נותקו היחסים בין קובה לישראל.

 


מידע נוסף

 

הוונה - "הוונה היא העיר הגדולה ביותר בקאריביים ומרכז החיים בקובה. למרות עברה הסוער, ניזוקה רק במעט במהלך המלחמות והמהפכות שפקדו את המדינה, והיא נראית כיום כפי שנראתה לפני מאה שנה ויותר". מדריך הלונלי פלנט לעיר.

לכתבה המלאה - לחצו כאן.

 

קובה: כמו שוקולד מריר - "היום אני כבר לא זוכרת איך ולמה בחרתי לנסוע לקובה. אולי פחדתי שעוד מעט זה יעלם, כמו שכולם אומרים, אולי בגלל שהצירוף האקזוטי 'האיים הקאריביים' נשמע כל כך טוב. אבל גם עבור מי שרק מחפש מקום מתוק-עצוב עם חושניות ארצית שכזאת וסלסה ששודדת את הנפש - קובה היא המקום בשבילו". כתבה בערוץ התיירות של ynet.

לכתבה המלאה - לחצו כאן

 

הריקוד המושחת של קובה - "המוזיקה והסלסה כל כך זמינים בקובה. בוקר אחד, כאשר הלכנו בעקבות הלונלי פלנט בעיר, הגענו לבניין עם מרפסת שפונה לים, שבה התאמנה להקה. הזמרת החזיקה תינוק ביד אחד, פרקשן (מן כלי הקשה מלא אורז) ביד השנייה, ושרה. אחד מ"כוכבי הלהקה" היה סבא חביב, שרק ראה אותי מתחילה לזוז לקצב המוזיקה, וישר נידב עצמו כבן-זוג, כאילו אומר, לא יכול להיות שמישהו פה רוצה לזוז ולא עוזרים לו". כתבה בערוץ התיירות של ynet.

לכתבה המלאה - לחצו כאן.

 

הוונה ‏2005: ביקור בקצב הסלסה - "כל יום בקובה הוא מסיבה של מוזיקה. במוזיקה הקובנית אין גורמים מציקים, גם לא אחרי 5 ימים מאוד אינטנסיביים. המקצבים הנרמזים, הניגון הרך והשירה הלוחשת של קובה מתקבלים באהבה בלתי מותנית. המוזיקה היא חלק מהרחוב, חלק מהאוכל וחלק מהנוף. לא קרה שמצאנו עצמנו מחפשים את השקט. המוזיקה הקובנית מכילה בתוכה את השקט עצמו". כתבה בערוץ התיירות של ynet.

לכתבה המלאה - לחצו כאן.

 

ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות - "הכול אפשרי כאן, ומי שבא לאי נבלע, נאכל, נמשך, נסחף. אתה יכול ללכת בעקבות המינגוויי לבארים שלו או ללכת לאיבוד בסמטה צרה או במבוך רחובות אינסופי. להציץ בקומות קרקע רוחשות חיים ובחנויות ענק ריקות. אתה יכול להתפתות וללכת אחרי ההצעות הנלחשות לך או לסרב לסיגרים מזוייפים, לאכול עוף חמוץ מתוק סביר בעיר שהאוכל אינו הצד החזק שלה ולקנח בפלאן קוקוס קאריבי מתוק עם פלחי פפאיה וגויאבה". כתבה בערוץ התיירות של ynet.

לכתבה המלאה - לחצו כאן.  

 

קובה: איך זה עובד באמת - "הדרך היחידה לקצר תורים בקובה היא שוחד: כשיש סיכוי להרוויח דולר, פתאום כולם מכירים את כולם. מצבם האנוש של הרכבים הקובניים מתחרה רק במצב המחפיר של הכבישים, וטרמפיסטים נאלצים להאריך לעצמם את הדרך". פרק מ"יומה", ספרו של ירון אביטוב.

לכתבה המלאה - לחצו כאן

 

 

 





חזרה לעמוד הקודם
חזרה לעמוד הראשי של האנציקלופדיה

חדשות
דעות
כלכלה
ספורט
צרכנות
תרבות ובידור
רכילות Pplus
מחשבים
בריאות
ירוק
יהדות
תיירות
רכב
אוכל
יחסים
סרטים
הוט
כלכליסט
משחקים
מקומי
לימודים
מדע
לאישה
דרושים
ynet-shops
ynettours
winwin
בעלי מקצוע
ביגדיל
 

אודות ועזרה
כתבו אלינו
עזרה
מדיניות פרטיות
תנאי שימוש
מפת האתר
ארכיון
מרכזי המבקרים
Israel News
 
אודות האתר
RSS
הפוך לדף הבית
ניוזלטרים
פרסמו אצלנו
אנציקלופדיה
באבלס
ערוצי תוכן
חדשות
כלכלה
ספורט
תרבות
בריאות
מחשבים
נופש
Xnet
Yschool
יהדות
דעות
צרכנות
תיירות
אוכל
רכב
בעלי חיים
שופינג לאשה
כיכר השבת
יחסים
אסטרולוגיה
מעורבות
ירוק
לאשה
דילים
ynetArt
kick
כלכליסט
בלייזר
רכילות Pplus
מנטה
משחקים
mynet
מפות
פרוגי
כלים ושירותים
קניות
מניות
דרושים
מחירון רכב
דירות להשכרה
קופונים
זיכרונט
ידיעות בתי ספר
ידיעות אחרונות
דירות למכירה
לוח רכב
יד שניה
בעלי מקצוע
משחקים Games
עברית
דירות חדשות


YIT  - פיתוח אינטרנט ואפליקציותApplication delivery by radwarePowered by Akamaiהאתר פועל ברישיון אקו"םהאתר פועל ברישיון תל"יאקטיב טרייל
-nc  כל הזכויות שמורות לידיעות אינטרנט ©