אינטרנט  |  ynet  |  בעלי מקצוע  |  קניות  |  ספקים למשרד

   חדשות תוכן ועדכונים 24 שעות - Ynet


 
 
השעה באיטליה 
 
יוסטיניאנוס הגדול, יזם מלחמה כדי להשיב את עטרת האימפריה הרומית ליושנה
יוסטיניאנוס הגדול, יזם מלחמה כדי להשיב את עטרת האימפריה הרומית ליושנה צילום: גטי אימג' בנק ישראל
 
אדולף היטלר ובניטו מוסוליני
אדולף היטלר ובניטו מוסוליני 
 
ראש ממשלת איטליה, מריו מונטי
ראש ממשלת איטליה, מריו מונטי צילום: AP
 
נשיא איטליה, ג'ורג'יו נפוליטנו
נשיא איטליה, ג'ורג'יו נפוליטנו  צילום: רויטרס
 
סילביו ברלוסקוני, ראש ממשלת איטליה לשעבר
סילביו ברלוסקוני, ראש ממשלת איטליה לשעבר צילום: איי פי
 
 פורמט להדפסה  הדפס

אתרים נוספים
 האתר הרשמי של משרד החוץ האיטלקי
 האתר הרשמי של הפרלמנט באיטליה
 מידע נוסף על המדינה
 מפת המדינה באתר אנכרטא
 מידע על סמליה של איטליה


ערכים קשורים
 סיציליה
 אלפים
 מון בלן
 האיחוד האירופי
 גויי הים
 אטרוסקים
 רומא העתיקה
 ביזנטיון
 אוסטרוגותים
 דנובה
 מילנו
 רוונה
 יוסטיניינוס ה-1
 ימי הביניים
 ונציה
 פירנצה
 ויקינגים
 ממלכת נפולי
 שושלת הוהנשטאופן
 לטינית
 רנסנס
 דנטה אליגיירי
 פרנצ'סקו פטררקה
 ג'ובני בוקצ'ו
 הומניזם
 ג'ובני פיקו דלה מירנדולה
 ניקולו מקיאבלי
 פיליפו ברונלסקי
 ליאון בטיסטה אלברטי
 דונטלו
 מזצ'ו
 פרה אנג'ליקו
 סנדרו בוטיצ'לי
 פרספקטיבה
 לאונרדו דה וינצ'י
 משפחת מדיצ'י
 פיירו דלה פרנצ'סקה
 אנדריאה מנטניה
 מיכלאנג'לו בואונרוטי
 רפאל
 דונטו ברמנטה
 אנדריאה פלדיו
 קרל ה-5
 שושלת הבסבורג
 הקיסרות הרומית הקדושה
 מלחמת ירושת ספרד
 שושלת בורבון
 נפוליאון ה-1 בונפרט
 קונגרס וינה
 קלמנס ונצל לותר, נסיך מטרניך
 הרוזן קמילו בנסו די קבור
 ג'וזפה מציני
 ג'וזפה גריבלדי
 אביב העמים
 אירדנטיות
 ריסורג'ימנטו
 אוטו אדוארד לאופולד פון ביסמרק
 מלחמת קרים
 נפוליאון ה-3
 בניטו מוסוליני
 קריית הווטיקן
 מלחמת העולם הראשונה
 מהפכות ברוסיה
 אנטוניו גרמשי
 פרנסיסקו פרנקו
 מלחמת האזרחים בספרד
 הים התיכון
 אדולף היטלר
 ארווין רומל
 קרב אל-עלמיין
 תוכנית מרשל
 אלדו מורו
 פילון האלכסנדרוני
 פטרוס הקדוש
 גרגוריוס ה-1
 גירוש ספרד
 דון יצחק בן יהודה אברבנאל
 דונה גרציה נשיא
 אנטישמיות
 מחנות ריכוז והשמדה
 שואה
 ים אדריאטי
 צרפת
 שווייץ
 אוסטריה
 סלובניה
 סן מרינו
 רומא
 מלחמת העולם השנייה
 זנות


תחומים קשורים
 מדינות העולם


 
 
 

איטליה


Italy

גיאוגרפיה |  כלכלה |  מהעת העתיקה ועד סוף ימי הביניים |  הרנסנס האיטלקי |  מהרנסנס ועד המאה ה-19 |  מתקופת נפוליאון ועד איחוד איטליה |  איחוד איטליה |  ראשית המאה ה-20 |  איטליה הפשיסטית |  מהתמוטטות הפשיזם ואילך |  יהודי איטליה - העת העתיקה וימי הביניים |  יהודי איטליה - מהרנסנס ועד ימינו |  יחסים עם ישראל

איטליה, רפובליקה בדרום אירופה, בין הים הטירני במערב לים האדריאטי במזרח. גובלת בצפון מערב בצרפת, בצפון - בשוויץ וב אוסטריה, ובצפון מזרח - סלובניה; כן מוכלות על ידה שתי מדינות עצמאיות סן-מרינו והוותיקן. בירתה רומא, מונה כ-2.7 מיליון תושבים. הערים הגדולות: מילנו (1.3 מיליון), נפולי (1.1 מיליון), טורינו (כ-1 מיליון).

 


 

הפרלמנט האיטלקי מורכב משני בתים: בית עליון - הסנאט (Senato) ובו 326 נציגים, ובית תחתון - בית הנציגים (Camera dei deputati) ובו 630 נציגים. שיטת הבחירות האיטלקית היא שילוב של שיטה רובית ושיטה יחסית. שלושה רבעים מחברי הפרלמנט נבחרים במחוזות בחירה חד-נציגיים (שיטת בחירות רובית, כלומר בכל אזור בחירה נבחר נציג אחד בלבד). רבע מהם נבחר ברשימות מפלגתיות סגורות על-פי נוסחה יחסית (שיטת בחירה יחסית, כלומר חלוקת מושבים בהתאם למשקלה היחסי של כל מפלגה באוכלוסיית הבוחרים). החלק היחסי פועל כמנגנון מפצה חלקית למפלגות בינוניות או קטנות, אשר נמצאות בעמדת נחיתות בהתמודדות בחלק הרובי של השיטה. עמידה באחוז חסימה גבוה (4%) הינו תנאי לכניסתן של מפלגות קטנות לבית הנבחרים באמצעות שיטת הבחירה היחסית.

 

איטליה - דיוקן
איטליה - דיוקן
שם רשמי Repubblica Italiana
שטח 301,230 קמ"ר (מקום 71 בעולם)
אוכלוסייה 61,016,804 (מקום 23 בעולם)
שיעור גידול אוכלוסין 0.42% (מקום 156 בעולם)
תושבים איטלקים (ועוד קצת איטלקים ממוצא גרמני או צרפתי או סלובֶני, בצפון; ועוד קצת איטלקים ממוצא יווני או אלבני, בדרום)
שפה רשמית איטלקית
דתות קתולים 90% (כשליש משתתפים בפולחן), קהילות פרוטסטנטיות, קהילה יהודית, קהילת מהגרים מוסלמים
בירה רומא
ממשל רפובליקה
ראש מדינה נוכחי ראש-הממשלה מריו מונטי
עצמאית מאז

17 במרס 1861 (נוסדה ממלכת איטליה); מאוחדת מאז 1870.

הכרזת הרפובליקה: 2 ביוני 1946

אוכלוסייה מתחת לקו העוני אין נתונים
תמ"ג לנפש 30,500 (מקום 43בעולם)
שיעור אבטלה 8.4%
ענפי כלכלה מרכזיים פירות, ירקות, ענבים, תפוחי-אדמה, סלק-סוכר, סויה, גרעיני דגנים, זיתים, בקר; תיירות, מכונות, ברזל ופלדה, כימיקלים, עיבוד מזון (כולל: מוצרי חלב), טקסטיל, כלי-רכב, הלבשה, הנעלה, קרמיקה
מטבע יורו
ידיעת קרוא וכתוב 98.8%
תוחלת חיים

81.77; נשים - 84.53; גברים - 79.16

(מקום 10בעולם)

 (הטבלה עודכנה לאחרונה בנובמבר 2011)

 

המערכת הפוליטית האיטלקית, אשר התאפיינה מאז תום מלחמת העולם השנייה בריבוי מפלגות ובאי-יציבות פוליטית, עברה בשנות ה-90 של המאה ה-20 ארגון מחודש עם שינוי שיטת הבחירות. מאז אומצה שיטת הבחירות החדשה נוצרו שני גושים גדולים: "בית החירות" (Casa della Liberta) - קואליציית מפלגות מרכז-ימין, ו"עץ הזית" (Ulivo) - קואליציית מפלגות מרכז-שמאל. בקואליציית המרכז-ימין, בראשות ברלוסקוני, שותפה גם מפלגת "הברית הלאומית" (Alleanza Nazionale) הניאו-פשיסטית. יושב ראש המפלגה, פיני, אמנם חזר בו מהגדרתו את מנהיג איטליה הפשיסטית במלחמת העולם השנייה, בניטו מוסוליני, כ"מדינאי הגדול ביותר של המאה ה-20". אך בעקבות זאת הודיעה אלסנדרה מוסוליני, נכדתו של בניטו מוסוליני, כי תתמודד מול פיני על ראשות המפלגה.

 

רומא הבירה (צילום: איי פי)

  

האתגרים החברתיים-כלכליים בפניהם ניצבת איטליה:

 

הגירה חוקית ובלתי חוקית  –  איטליה, שחלקה בזרם ההגירה לארה"ב במאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 היה גבוה מכל מדינה אירופית אחרת, מתמודדת מאז שנות ה-80 של המאה ה-20 עם מציאות חדשה לה המתאפיינת במאזן הגירה חיובי. חלקם של המהגרים הקבועים והזמניים בקרב האוכלוסייה האיטלקית הולך ועולה, וכיום מספרם עולה כנראה על מיליון וחצי. כ-75% הינם מהגרים חוקיים, הנהנים מאישורי עבודה זמניים באיטליה. מעריכים כי היתר הם מהגרים בלתי חוקיים מארצות הבלקן (בעיקר אלבניה), מזרח אירופה (רומניה ופולין), וצפון אפריקה (מרוקו ותוניסיה). מדיניות ההגירה האיטלקית, הליברלית יחסית בעבר, הוקשחה כתוצאה מהתגברות ההגירה. התעוררותן של תנועות ימין המלבות שנאת זרים מציבה אף היא אתגר לא קל לשלטונות.

 

פער כלכלי-תרבותי בין הצפון לדרום  –  מאז איחודה (לפני 150 שנה בקירוב) ועד היום לא נמחו באיטליה ההבדלים המהותיים בחלוקת המשאבים הכלכליים וההון התרבותי בין חבלי הצפון העשיר והחזק לבין חבלי הדרום העני והחלש ממנו. התחושה הסובייקטיבית המלווה רבים בדרום, כי איטליה הדרומית לא אוחדה באופן שוויוני עם הצפון אלא נשלטת ומקופחת על ידו, לא פגה עד ימינו. ואכן, תושבי החבלים האמידים יחסית של הצפון נהנים ממערכת שירותי רווחה מפותחת בהרבה מזאת העומדת לרשות האוכלוסייה החלשה בדרום. יוצא איפה כי דווקא אלה הנזקקים יותר מכל לרשת הביטחון שמערכות הרווחה והסעד הלאומיות אמורות לספק, מוצאים עצמם בתחתית סדר העדיפויות החברתי-כלכלי.

 

מפרץ נפולי - חבל הדרום העני (צילום: איי פי)

 

הפשע המאורגן  –  המאפיה המפורסמת של סיציליה אינה ארגון הפשע היחיד הפועל בדרום איטליה. גם בחבלים אחרים התפתחו "ממשלות צללים" החולשות על נתח נכבד מן הפעילות הכלכלית, ביניהן חזקה במיוחד המאפיה של קלבריה. מאז גל המעצרים והמשפטים ההמוניים שנערכו בשנות ה-90 לבכירי הפשע המאורגן באיטליה, שינו ראשיו אסטרטגיה. מלבד התחומים המסורתיים (סחיטת דמי חסות, זנות, סמים והלבנת תמורתם) שלא נזנחו, משיקה עתה הפעילות העיקרית של המאפיה לענפי הכלכלה החוקית: ייזום וביצוע פרוייקטים בענפי התשתית (כבישים, בנייה), השירותים (מרפאות ובתי חולים), גביית דמי תיווך על הטיית מכרזים וכיו"ב.

 


גיאוגרפיה

רוב שטחה של איטליה הוא חצי האי האפניני, שצורתו מגף (זהו מקור הכינוי "המגף האיטלקי") ובגבולותיה גם האיים סרדיניה וסיציליה. רכס האלפים מהווה מחסום גבול טבעי בין איטליה לבין שכנותיה מצפון. הרי האפנינים (Apennines) נמשכים לכל אורך חצי האי ומתלכדים בצפון מערב עם האלפים הדרומיים. ממערב להרים נמצאת הרמה הגירנית טוסקנה, ובמזרחם - רמות קטנות יותר. חבלי לאטיום וקמפניה מישוריים או כמעט מישוריים. בקרבת החוף המערבי יש אזור געשי הכולל את שלושת הרי הגעש: וזוב, אתנה וסטרומבולי.

 

הר הגעש סטרומבולי (צילום: איי פי)

 

בצפון מספקים הנהרות פו (Po), אדיג'ה (Adige) ואחרים מים לחקלאות שלחין עשירה של אורז, תירס, מטעי פרי, צפצפות ועוד. מישור עמק הפו בצפון הוא האזור המאוכלס המתועש והעשיר באיטליה. במחוז פיימונטה עולים פני השטח בהדרגה מעמק הפו אל האפנינים והאלפים; נופו נעשה הררי. אזורי המישור תופסים כ-70,000 קמ"ר משטחה של איטליה, אזורי הגבעות כ-125,000 קמ"ר והאזורים ההרריים כ-105,000 קמ"ר.

 

הטריטוריה האיטלקית כוללת כ-100 איים ששטחם, כולל סיציליה וסרדיניה, עולה על 50,000 קמ"ר.

 

האקלים, הצומח והחי בחבלי המדינה משתנים בהתאם לרוחב הגיאוגרפי מדרום לצפון, ובהתאם לרום מעל פני הים. בדרום האקלים ים תיכוני טיפוסי, וככל שמצפינים ועולים גבוה יותר בהרים, נעשים התנאים אופייניים יותר לאזור האקלים האלפיני.

 

כתוצאה משימוש רב שנים של האדם ביערות התנוונו אלה ברובם והיו לחורש, לגריגה או בתה, המזכירות את הצומח בארץ ישראל.

 

הרים גבוהים באיטליה

 

הפסגה הגבוהה באירופה, מונטה ביאנקו (M. Bianco; המון בלן) באלפים המערביים (על הגבול עם צרפת) - 4,807 מ'.

פסגת רוזה (M. Rosa) באלפיים המרכזיים - 4,633 מ'.

פסגת פלה ביאנקה (M. Palla Bianca) באלפים המזרחיים - 3,736 מ'.

פסגת קימון (M. Cimone) באפנינים הצפוניים - 2,163 מ'.

פסגת גראן ססו דה-איטליה (Gran Sasso d'Italia) באפנינים המרכזיים - 2,914 מ'.

 

פסגת ההר מונטה ביאנקו (צילום: גטי אימג' בנק ישראל)

 

הרי הגעש העיקריים של איטליה

 

הר הגעש וזוב Vesuvius, Vesuvio) ) באזור נפולי - 1,281 מ'.

הר הגעש הפעיל סטרומבולי (Stromboli) באיים האאוליאניים - 900 מ'.

הר הגעש הפעיל אתנה (Etna) בסיציליה - 3,350 מ'.

הר הגעש התת-ימי קמפי פלגרי (Campi Flegrei) דרומית מערבית לסיציליה

 

האיים העיקריים

 

סיציליה - 25,425 קמ"ר.

סרדיניה - 23,812 קמ"ר.

אלבה - 223 קמ"ר.

סנט אנטיוקו - 109 קמ"ר.

 

האי סיציליה (צילום: דני שדה)

 

ועוד כ-100 איים קטנים יותר, רובם בים הטירני ובסביבות סיציליה, בהם איסכיה (Ischia) וקפרי (Capri) הסמוכים לנפולי; והאי פנטלריה (Pantelleria), דרומית-מערבית לסיציליה.

 

האגמים הגדולים

 

אגם גרדה (Lago Garda) - שטחו 390 קמ"ר, אורכו המרבי 52 ק"מ, רוחבו המרבי 17 ק"מ, עומקו המרבי 346 מ'.

אגם מג'ורה (Lago Maggiore) - שטחו 215 קמ"ר, אורכו כ-60 ק"מ, רוחבו המירבי 12 ק"מ, עומקו המירבי 370 מ'.

אגם קומו (Lago Como) - שטחו 145 קמ"ר, אורכו כ-50 ק"מ, הוא מתפצל לשניים, רוחבו 4-1 ק"מ, עומקו המרבי 410 מ'.

 

אגם קומו (צילום: רן שלו)

 


כלכלה

המשק האיטלקי הוא השמיני בגודלו בכלכלת העולם, והרביעי בין כלכלות אירופה, אחרי גרמניה בריטניה וצרפת - למרות חוסר היציבות הפוליטית ורמת שחיתות גבוהה.

 

עצמתה הכלכלית של איטליה טמונה בתעשייה (טקסטיל, ביגוד, מוצרי צריכה ובית, רכב, מכונות לתעשייה, מחשבים ותקשורת), תיירות ועיצוב. מאז 1992 המאזן המסחרי של איטליה חיובי, ומשנת 2000 נרשמים עודפים בהיקף של כ-20 מיליארד יורו בשנה. איטליה היא חברה חשובה באיחוד האירופי, ולמן 1999 מונהג בה מטבע האירו. האינפלציה באיטליה נמוכה (כ-2.5%), הריבית נמוכה (כ-4%) והגירעון בתקציב הממשלה עומד על פחות מ-3% בשנה. המעורבות הממשלתית בתעשייה ובמסחר נמצאת במגמת צמצום מאז הונהגה ב-1993 מדיניות הפרטה ביחס לחברות ממשלתיות.

 

אף על פי שהתוצר הממוצע לנפש דומה לזה של בריטניה וצרפת, מתאפיינת איטליה בפערים כלכליים גדולים בין הצפון לדרום. בעוד שבדרום מתקרבת האבטלה ל-20% (לעומת ממוצע אבטלה ארצי של כ-9%), נהנה הצפון המתועש והעשיר משיעורי תעסוקה גבוהים יותר, שירותי רווחה מתקדמים ותפוקה גבוהה. שותפות הסחר העיקריות של איטליה הן: גרמניה, צרפת, בריטניה, ארה"ב, ספרד והולנד.

 


מהעת העתיקה ועד סוף ימי הביניים

איטליה היתה מיושבת למן תקופת האבן הקדומה ועד ימינו. באלף ה-2 לפנה"ס נוסדו מושבות של גויי-הים, בעיקר בדרום. במאות ה-9 וה-8 לפנה"ס הוקמו בדרום איטליה ובסיציליה מושבות של יוונים, והתרבות האטרוסקית הקדומה הגיעה אז לשיאה. בסוף המאה ה-8 לפנה"ס החלה תרבות רומי להתפשט ולתפוס את מקומן של התרבויות שקדמו לה; רומא העתיקה, רפובליקה ואימפריה אדירה, המשיכה לשלוט באיטליה עד סוף המאה ה-5 לספירה.

 

האימפריה הרומית המערבית הגיעה לקיצה ב-476 לספירה, עם סילוקו של אחרון קיסריה, רומולוס אוגוסטוס (Romulus Augustus) בידי המלך הגרמאני אוטוואקר (Odoacer) שנתמך על ידי הביזנטים. אולם שנתיים לאחר מכן פלשו אוסטרוגותים (Ostrogoths) לאיטליה מאזור הדון והדנובה בראשות תיאודוריך (Theodoric), כשכירי חרב של זנון (Zeno) קיסר האימפריה הרומית המזרחית, ביזנטיון. צבאו של תיאודוריך גבר על צבא אוטוואקר בקרב על הנהר איסונזו, עד 493 השלים את כיבושן של מילנו ורוונה (Ravenna) ובסוף המאה ה-5 היתה איטליה לממלכה אוסטרוגוטית.

 

משנות ה-30 וה-40 של המאה השישית התנהלה באיטליה מלחמה שיזם הקיסר הביזנטי יוסטיניינוס הגדול, במטרה להשיב את עטרת האימפריה הרומית ליושנה. לאחר מלחמה עקובה מדם שנמשכה עשרות שנים, הצליחה הקיסרות להשיב לידיה את השטחים שנפלו בידי "הוונדלים" (השבטים הגרמאניים). לאחר נצחונם שלטו הביזנטים על איטליה מרוונה.

 

אך השלטון הביזנטי ברוב שטח איטליה, מלבד ורונה בצפון וסיציליה בדרום, התמוטט זמן קצר לאחר מכן תחת לחץ פלישה חדשה של שבטים גרמאניים, הלנגוברדים (מאוחר יותר נקראו בקיצור לומברדים), במאה ה-7 והפרנקים במאה ה-8. איטליה נותרה מפורדת בין רשויות רבות, מהן מקומיות מהן זרות.

 

את ימי הביניים באיטליה אפיין מאבק שליטה ממושך בין קיסרי גרמניה לאפיפיורים. מילנו, ג'נובה, ונציה, פירנצה וערים אחרות היו עצמאיות, תחת שלטון רפובליקני של אצילים או נכבדים, וכל אחת מהן צידדה באחד משני הכוחות.

 

במאה ה-9 כבשו ערבים מוסלמים את סיציליה, ממנה יצאו לפשיטות על ערי החוף של איטליה, ובמאה ה-11 כבשו הנורמנים בהנהגת רובר גיסקר את סיציליה ואת דרום איטליה, ויסדו בהן את ממלכת נפולי ואת רוזנות סיציליה.

 

במקביל להשפעות החיצוניות ובזיקה אליהן, הושפעה איטליה של ימי הביניים מארבעה גורמי כוח מקומיים עיקריים: ממלכת לומברדיה (או איטליה) בצפון, מדינת האפיפיור (Papacy) במרכז, וממלכות נפולי וסיציליה בדרום.

 

למן המאה ה-12 נלחמו תומכי הקיסרים, "הגיבלינים" (Ghibellines), בתומכי האפיפיורים, "הגוולפים" (Guelfs). הגיבלינים צידדו במלכי גרמניה, שכיהנו גם כקיסרי הקיסרות הרומית הקדושה, במאבק שהתנהל בינם לבין האפיפיורים; מקור שמם בטירת הקיסרים הגרמנים לבית הוהנשטאופן שנקראה וויבלינגן (Waiblingen). הגוולפים צידדו באפיפיור במאבקו נגד הקיסרים הגרמנים; מקור שמם בבית האצולה הגרמני וולף ( (Welf; שלחם בקיסרים לבית הוהנשטאופן. אחד מבני המשפחה, גוולף ד'אסטה ה-4, דוכס קרינתיה מ-1055, הוא מייסד השושלת האיטלקית אסטה (Este), ששלטה על פרארה במאות ה-13-ה-16 ועל מודנה ורג'ו למן שלהי ימי הביניים ועד המאה ה-18. למרות מאבקים אלו, ויתכן כי במידה מסוימת דווקא הודות לתחרות שהתפתחה בעטיים, שגשגו באיטליה הכלכלה והתרבות; ובשלהי ימי הביניים הייתה האיטלקית, אשר התפתחה מן הלטינית, אחת השפות האירופיות הראשונות שהתגבשו לשפה לאומית ולשפת ספרות.

 


הרנסנס האיטלקי

איטליה היתה קרקע פוריה להתפתחות הרנסנס, ובעיקר ערי המדינה שבמרכז איטליה ובצפונה, שבהן פרח המסחר בין מערב אירופה למזרח הקרוב. המבנה המדיני והכלכלי של ערים אלו הביא לצמיחתה של חברה עירונית נמרצת, שהיתה משוחררת במידה רבה מן המבנה המעמדי של ימי הביניים, ושמטרותיה המדיניות חפפו את האינטרסים העסקיים שלה. העיר הראשונה שסיגלה לעצמה את תרבות הרנסנס היתה פירנצה. תרומותיהן של ערי המדינה האחרות, כגון ונציה ומילנו, היו מאוחרות לה אך חשובות בפני עצמן.

 

תקופת הרנסנס באמנות החלה באיטליה במאה ה-14 והגיעה לשיאה במאות ה-15 וה-16; במקומות אחרים באירופה היא החלה במאה ה-15 והסתיימה באמצע המאה ה-17. בתקופה זו פרחה גם הספרות, ונודעו במיוחד המשוררים והסופרים דנטה אליגיירי, פרנצ'סקו פטררקה, וג'ובני בוקצ'ו. אולם השפעתה של הספרות לא היתה נפרדת מהשפעתו היותר רחבה של ההומניזם. עם חשובי ההומניסטים באיטליה נמנו לורנצו ולה, מריסיליו פיצ'ינו ופיקו דלה מירנדולה, ובתחום המחשבה המדינית בלטו ניקולו מקיאבלי ובלדסרה קסטיליונה.

 

בעשור השני של המאה ה-15 היתה פירנצה מרכז אמנות הרנסנס. אמניה ביססו את מעמדם כיוצרים בעלי עמדות עצמאיות; הם השתתפו בחיי התרבות והחברה, אך לא עוד כאומנים ובעלי מלאכה שאמנותם משקפת הערצה לנשגב, אלא כיוצרים בעלי ייחוד אישי המתעניינים באנושי וביום-יומי, בד בבד עם הערצתם את האמנות הקלאסית של העת העתיקה. פיליפו ברונלסקי, ליאון בטיסטה אלברטי ודונטלו היו הראשונים שנסעו לרומא לחקור את מורשת העבר. ברונלסקי, דונטלו, מזצ'ו , פאולו אוצ'לו, פרה אנג'ליקו, פרא פיליפו ליפי וסנדרו בוטיצ'לי ייצגו מציאות תלת-מימדית באמצעות טכניקת הפרספקטיבה, ונתנו ליצירותיהם תחושות של עומק וריאליה. האחים פוליואולו, אנדריאה דל קסטניו וליאונרדו דה וינצ'י התעמקו בחקר האנטומיה של האדם.

 

כיפת הדואומו בפירנצה שנבנתה לפי שיטת האדריכל ברונלסקי (צילום: סי די בנק)

 

הכנסייה לא היתה עוד פטרוניתם הבלעדית של האמנים. הללו החלו לקבל הזמנות מאספנים פרטיים - לא רק בנושאים הדתיים המסורתיים, אלא גם בנושאים חילוניים, מיתולוגיים ואלגוריים, ועיטרו למענם ארמונות, רהיטים וכלי בית. באותה עת שגשגה בפירנצה גם אמנות ציורי הדיוקן, שבאמצעותה יכלו האמנים לגמול לפטרוניהם.

 

בני משפחת מדיצ'י, פטרוני האמנות החשובים ביותר באיטליה באותה עת, ריכזו סביבם אמנים, משוררים ופילוסופים והקימו חוג יוצרים תוסס, מפרה ורב השפעה. מרכזי אמנות התפתחו גם באורבינו, במנטואה, ברימיני, במילנו ובנפולי, בחצרותיהם של דוכסים שהזמינו אמנים שונים לבוא וליצור אצלם, ובהם פיירו דלה פרנצ'סקה, אנדריאה מנטניה, אנטונלו דה מסינה, ליאונרדו דה וינצ'י ואמנים פלמיים שהשפיעו על הציור בצפון איטליה.

 

בתחילת המאה ה-16 עברה הבכורה מפירנצה לרומא. יצירותיהם של ליאונרדו, מיכלאנג'לו בואונרוטי ורפאל נחשבות "הרנסנס בשיאו" (1490 - 1520 לערך). יצירות מוערכות אלה נוצרו מתוך מחויבות לאידיאלים קלאסיים, וביטאו ערכים אנושיים נאצלים באופן הירואי. יוצרים כמו פיליפו ברונלסקי, דונטו ברמנטה, אנדריאה פלדיו וליאון בטיסטה אלברטי הכניסו חידושים רבים בתחום האדריכלות ברומא.

 

פסל דוד של מיכאלאנג'לו במוזיאון האקדמיה בפירנצה, הרנסנס בשיאו (צילום: גטי אימג' בנק ישראל)

 


מהרנסנס ועד המאה ה-19

משלהי ימי הביניים ועד איחודה של איטליה במאה ה-19 התקיימו בה ישויות מדיניות רבות אשר החשובות שבהן היו: רפובליקת ונציה, רפובליקת גנואה (ג'נובה), ממלכת לומברדיה, ממלכת איטליה, ממלכת סרדיניה, ממלכת פולי, רוזנות סיציליה, דוכסות מילנו, דוכסות טוסקנה, דוכסות פארמה, דוכסות בנוונטו, דוכסות ספולטו, דוכסות מודנה ודוכסות מונטפרה. מלבדן היו עשרות ערים נוספות בעלות מעמד מדיני עצמאי במידה זו או אחרת.

 

המלחמות הפנימיות בין הנסיכויות וערי המדינה השונות באיטליה הפכו אותן טרף קל לכוחות חיצוניים, וכתוצאה מכך גברה מעורבותן של מדינות אחרות באיטליה במאות ה-16 - 18. ראשון הפולשים בתקופה זאת היה המלך שרל ה-8 מצרפת אשר השתלט על אזורים נרחבים בצפון איטליה ב-1494. עד אמצע המאה ה-16 תפס המלך קרל ה-5 לבית הבסבורג את רוב רובו של חצי האי האפניני. קרל אשר עמד בראש קיסרות הרומית הקדושה והיה גם מלך ספרד, חילק את שטחי קיסרותו בין אחיו לבין בנו. האח, פרדיננד ה-1 קיבל את נחלותיה של הקיסרות הרומית הקדושה, והבן, פיליפ ה-2, הוכתר מלך על ספרד ונחלותיה באיטליה. הדומיננטיות של חצר המלוכה ההבסבורגית-ספרדית באיטליה נשמרה עד אשר ב"מלחמת ירושת ספרד" (1701 - 1714) דחקה חצר המלוכה ההבסבורגית-אוסטרית את ספרד מרוב שטחי איטליה ותפסה את מקומה כגורם הכוח העיקרי בשטחי המגף האיטלקי. בראשית המאה ה-18 התעצם כוחו של בית סבוי (ששלט על פיימונטה וסיפח את סרדיניה וחלקים מלומברדיה).

 

בנפולי ובסיציליה מלכו למן ימיו של המלך קרלוס ה-3 מספרד (1712 - 1788) מלכי שושלת בורבון וכוננו בדרום איטליה את ממלכתם העצמאית, "ממלכת שתי הסיציליות" (Kingdom of the Two Sicilies). מלכות הבורבונים על דרום איטליה נמשכה עד 1860, להוציא תקופה קצרה יחסית של שלטון נפוליאון (1806 - 1815). בני בורבון היו רודנים שהתנגדו לכל רפורמה. עם הכרזת עצמאותה של איטליה ב-1860, ברח המלך האחרון לבית בורבון (פרנסיס ה-2) ושלטונו עבר למדינה המאוחדת. ענף נוסף של בית בורבון מלך מ-1748 בפארמה שבחבל אמיליה-רומאניה בצפון איטליה, להוציא תקופת שלטון אלמנתו של נפוליאון בשנים 1815 - 1847, עד איחודה של איטליה ב-1860.

 


מתקופת נפוליאון ועד איחוד איטליה

בראשית המאה ה-19 סיפח נפוליאון חלקים מאיטליה לצרפת ובחלקים אחרים הקים ממלכות חסות, שהיו נתונות לשלטון בני משפחתו, אך לאחר קונגרס וינה (1815) הוחזר הסדר הקודם על כנו ועמו גם הפיצול המדיני. שר החוץ של אוסטריה, הנסיך מטרניך, היטיב לתאר את המצב באמירה מפורסמת שלו: "איטליה היא מושג גיאוגרפי בלבד!". ואכן, מדינות פארמה, מודנה, טוסקנה ומלכות נפולי-סיציליה הוקמו מחדש כשבהן שולטות שושלות מבית הבסבורג  ומבית בורבון, וגם מדינת האפיפיור שבה ונתכוננה. איטליה נותרה מפוצלת עד איחודה בידי קאבורמציני וגריבלדי.

 

האירועים המהפכניים באירופה שנודעו בשם אביב העמים (או מהפכות 1848) החלו בינואר 1848 בסיציליה, שעה שבני פלרמו, חסידי ג'וזפה מציני, יצאו לרחובות כדי להביע את חוסר שביעות רצונם משלטונו הכושל של פרדיננדו ה-2 מנפולי. במהלך אותו חודש התפשטו המחאות במגף האיטלקי עד נפולי, בירת ממלכת שתי הסיציליות. המלך נאלץ להעניק זכויות אזרח בסיסיות המעוגנות בחוקה, וקרא לבחירות לאסיפה מחוקקת. בפיימונט, בטוסקנה וברומא הוענקו חוקות דומות במאמץ לעצור את המהפכה המתפשטת. הקיץ של 1848 הביא עמו גל של התקפות נגד. ההתקוממות הלאומית של הלאומנים האיטלקים בפיאמונט נדרסה במהלך צבאי שהוביל מפקד החיילות האוסטרים בצפון איטליה יוז'ף רדצקי והגיעה לשיאה בקרב קוסטוצה. שבועיים לאחר מכן נאלץ אלברטו קרלו, מלך סרדיניה-פיימונטה ומנהיג התנועה הלאומית האיטלקית, לחתום על שביתת נשק.

 

את אמצע המאה ה-19 באיטליה המפוצלת איפיינו תנועות האירדנטיות וה ריסורג'ימנטו ששאפו לאחד את איטליה ולעשותה למדינה עצמאית. על רקע המאבק לאיחוד איטליה קמו תנועות, סיעות ומפלגות רבות, ביניהן, מפלגת ה"ניאו-גיבלינים" שהתנגדה לאפיפיור משום שראתה בו מכשול בדרך לאיחוד, וכנגדה תנועת ה"ניאו-גוולפים", שראתה באפיפיור את הכוח שיביא לידי איחוד זה.

 


איחוד איטליה

האדריכל והכוח המניע לאיחודה של איטליה היה המדינאי הרוזן קמילו בנצו די קאבור, אשר במאבק קשה נגד אוסטריה ומדינת האפיפיור השליט את מלך סרדיניה ופיימונט לבית סבוי, ויטוריו עמנואל ה-2 על איטליה כולה (1861), בסיועם של מציני וגריבלדי אשר שאפו לכונן משטר רפובליקני במדינה.

 

בזכותן של חוקתה הליברלית, עצמאותה המדינית, ותושייתה הפוליטית הצליחה ממלכת סרדיניה לאחד תחת שלטונה את כל חבלי איטליה. ממלכת סרדיניה נתפסה כנאורה והמתקדמת בין המסגרות המדיניות באיטליה וסביבותיה, והיתה היחידה שלא בוטלה בה חוקתה לאחר כשלון מהפכות "אביב העמים" של 1848.

 

בדומה לבן-זמנו, ביסמרק, אשר איחד את גרמניה, היה הרוזן קאבור פרגמטיסט שהאמין ב"ריאל פוליטיק". הוא נקט סדרה של מהלכים דיפלומטיים וצבאיים מחושבים, שנשענו על מערכת שיקולים ריאליסטית, ובהדרגה, צעד אחר צעד, הצליח לגבור על כוחות שנראו חזקים לאין ערוך מממלכת סרדיניה. ראשית, פעל קאבור לחיזוקה של ממלכת סרדיניה באמצעות תיעושה המואץ, פיתוח תשתיותיה ורה-ארגון מקיף של צבאה. ב-1855 נעשה בן בריתן של צרפת ובריטניה בחברו אליהן במלחמת קרים. השגת תמיכתן היתה חיונית לקראת העימות הצפוי עם אוסטריה על עתידה של איטליה. בשיחות השלום שנערכו בפריס לאחר סיום המלחמה (1858) העלה קאבור את נושא איחודה של איטליה. באותה שנה חתם על הסכם חשאי עם לואי בונפרט נפוליאון ה-3, קיסר צרפת, על פיו תסייע צרפת לנסיכויות צפון איטליה להתנתק מאוסטריה ולהקים איחוד של הצפון והמרכז תחת בית סבוי, בתמורה למסירת החבלים ניס וסבוי לצרפת. בין בית סבוי ומשפחת בונפרט נקשרו גם קשרי משפחה עם נישואיה של בתו של ויטוריו עמנואל לדודנו של נפולאון ה-3.

 

בשנת 1859 נקטה סרדיניה בהתגרות מכוונת כלפי אוסטריה בקוראה לאיטלקים לערוק מצבא אוסטריה. זו האחרונה הגיבה בהכרזת מלחמה על סרדיניה, ומצאה עצמה להפתעתה מול צבא צרפת. הצבא הצרפתי ניצח את צבא אוסטריה בקרבות סולפרינו ומג'יאנטה, והשלים את כיבושה של לומברדיה. גריבלדי התקדם בראש כוח איטלקי לעבר ונציה, אך ניתנה לו פקודת עצירה בעקבות הסכם שלום שנחתם בין צרפת לאוסטריה (הסכם שלום וילהפרנקה). על פי ההסכם שנכפה על ידי נפוליאון ה-3 על קאבור, רק לומברדיה הועברה לידי ממלכת סרדיניה, בעוד שמרכז ודרום איטליה עתידות היו להכלל בקונפדרציה בהנהגת מדינת האפיפיור.

 

קאבור הנבגד התפטר לכאורה, אך המשיך בתאום עם גריבלדי ומציני לחתור לעצמאותה ולאיחודה של איטליה כולה. בשנת 1860 כבש צבא המתנדבים העממי של גריבלדי, "החולצות האדומות", את נפולי ואת סיציליה, וגירש את בית בורבון מדרומה של איטליה, במבצע שנודע בשם "מסע האלף". משם פנה אל נחלות האפיפיור במרכז איטליה, אולם בשערי רומא נבלם על ידי צבא סרדיניה ועל ידי כוחות צבא צרפתיים, שפעלו בעצה אחת עם קבור למניעת נפילתה של רומא בידי המהפכנים הרפובליקנים בהנהגת גריבלדי. על מנת למנוע מלחמת אזרחים, מוכן היה גריבלדי להעמיד למשאל עם לא רק את שאלת עתידה של רומא, אלא גם את חזון הרפובליקה האיטלקית המאוחדת. ואכן, רוב האיטלקים הצביעו בעד הסדר במסגרתו אוחדה איטליה כולה, פרט לונציה ולרומא, כממלכה חוקתית תחת שלטונו של המלך ויטוריו עמנואל ה-2 ופירנצה בירתה. אף לאחר מותו של הרוזן קאבור (1861) הוסיפה גישתו המדינית לשאת פירות: בשנת 1866 העניק ביסמרק את ונציה לאיטליה כפרס על תמיכתה בפרוסיה במלחמתה עם אוסטריה, וב-1870 בעקבות תבוסת צרפת לגרמניה, נפלה מדינת האפיפיור ברומא לידי ממלכת איטליה; ב-1871 היתה רומא לבירתה של איטליה. מן האפיפיור נשללו הסמכויות בתחום המדיני, ואולם פיוס ה-9, ומספר אפיפיורים שבאו אחריו סירבו להכיר בשלילת מעמדם המדיני. העימות בין הכנסייה הקתולית ובין שלטונות איטליה יושב רק בימיו של מוסוליני, עם השבת ריבונותו המדינית של האפיפיור על קריית הוותיקן, וההכרה של איטליה בזכותה של קריית הוותיקן לקיים מדיניות חוץ עצמאית, ולכונן יחסים דיפלומטיים עם מדינות העולם.

 

השילוב בין מהפכנות עממית של תומכי מציני וגריבלדי לבין מדינאות מבריקה של הרוזן קאבור והמלך ויטוריו עמנואל ה-2 הביאו לאיחודה ולעצמאותה של איטליה. אולם היתה זאת מלוכה חוקתית ולא רפובליקה, בעלת פרלמנט נבחר אמנם, אך זכות הבחירה בה הוקנתה לאחוזים ספורים בלבד מכלל האוכלוסייה.

 


ראשית המאה ה-20

בדומה לגרמניה, הלכי רוח אימפריאליסטיים רווחו גם בממלכת איטליה הצעירה, ורבים ממדינאיה סברו כי עליה למהר ולהדביק את הפער ביחס למעצמות קולוניאליסטיות ותיקות ממנה, שאם לא כן היא עלולה להיוותר מאחור ללא מושבות משלה. על כן, למן הצטרפותה ל"ברית המשולשת" (The Triple Alliance) עם אוסטרו-הונגריה וגרמניה (1882), פעלה איטליה במרץ להרחיב את אחיזתה באפריקה. כמעצמה קולוניאלית שלטה איטליה בסומליה ובלוב; אלה היוו קרש קפיצה לכיבושים נוספים בשנות ה-30 וה-40 של המאה ה-20. כן לטשה איטליה עיניים לעבר שטחים באירופה וברחבי הים התיכון שהיו בשליטתן של אוסטרו-הונגריה ושל טורקיה.

 

במלחמת טורקיה-איטליה (1911 - 1912) כבשה איטליה את לוב ואת הדודקנס, קבוצת איים המיושבת ביוונים בים התיכון סמוך לטורקיה (מלבד האי איקריה שנכבש בידי יוון). לאחר מלחמת העולם הראשונה פרצה מחלוקת בין יוון ואיטליה על האיים. בשנת 1919 הוסכם על העברתם לריבונות יוונית, מלבד רודוס אשר אמור היה להיות אוטונומי, אך בהסכם לוזאן (1923) הושארו האיים בידי איטליה. ב-1925 הוכרחו תושבי האיים לקבל עליהם אזרחות איטלקית. לאחר מלחמת העולם השנייה הועברו האיים לריבונות יוונית.

 

בראשית מלחמת העולם הראשונה שמרה איטליה על מעמד נייטרלי; אולם בעבור הבטחות לקבלת טריטוריה באלפים, בבלקן, באיי הים התיכון ובאפריקה זנחה את "הברית המשולשת", וב-1916 עברה לצד בעלות הברית; לאחר המלחמה צורפו לאיטליה שטחים בצפון ובמזרח.

 


איטליה הפשיסטית

בשנות ה-20 החריף המאבק בין המפלגות על רקע המשבר הכלכלי. המפלגה הפשיסטית, שקמה ב-1919 בראשות בניטו מוסוליני, דגלה במדיניות פופוליסטית שנועדה לסחוף את ההמונים מחד, ומאידך גייסה את תמיכת בעלי ההון והתעשיינים בהציגה עצמה כמחסום האחרון בפני "הסכנה הבולשביקית". בבחירות 1921 קיבלו הפשיסטים רק ייצוג זעום בפרלמנט אך ב-28 באוקטובר 1922, בעקבות עצרת עם פשיסטית בנפולי, יצא המון משולהב במצעד סמלי לעבר רומא בדרישה להחליף את השלטון. "המצעד על רומא" היה המהלך המרכזי בהשתלטותו של מוסוליני על השלטון באיטליה. מוסוליני עצמו כבר נסע מנפולי למילנו ובתום אותו חודש קרא לו המלך ויטוריו עמנואל ה-3 להרכיב ממשלה של פשיסטים ולאומנים, כדי לשים קץ למהומות. ב-1924, בעקבות שינוי שיטת הבחירות והטרור שהטילו כנופיות המפלגה הפשיסטית, זכה מוסוליני לרוב בפרלמנט. בית המלוכה נשאר על כנו, אך סמכויות השלטון היו כולן בידי מוסוליני אשר הכתיר עצמו בתואר "איל דוצ'ה" ("המנהיג"). הוקמה על ידו משטרה חשאית, האוברה (OVRA), שעצרה אלפים ממתנגדי המשטר, בינהם גם מנהיג המפלגה הקומוניסטית אנטוניו גרמשי, וביססה את אחיזת הפשיסטים במדינה.

 

ב-1936 כבש מוסוליני את אתיופיה, וחיילים איטלקים נשלחו לספרד כדי לסייע לגנרל פרנקו ב מלחמת האזרחים בספרד.

 

בהשראת האימפריה הרומית הלכו וטפחו שאיפותיו הטריטוריאליות של מוסוליני. הוא תכנן לחדש את שליטתה של איטליה ברחבי הים התיכון כולו כבימי רומי; וכינה אותו בעקבות הרומאים "הים שלנו" ("Mare Nostrum").

 

בשנת 1938 כרת מוסוליני ברית עם היטלר ולחם לצדו במלחמת העולם השנייה. כוחות איטליה כבשו את אלבניה, חלקים קטנים בדרום מזרח צרפת והתקדמו בצפון אפריקה. ב-1941 הצטרף אל כוח זה חיל משלוח גרמני בפיקודו של רומל. לאחר קרב אל-עלמיין (1942) פלשו בעלות הברית לצפון אפריקה המערבית וגירשו מאפריקה את כוחות הציר. ב-1943 פלשו בעלות הברית לסיציליה ומשם התקדמו לאיטליה גופה. בעקבות הפלישה הוכרח מוסוליני על ידי הפשיסטים להתפטר, ומשסרב נאסר. בפשיטה נועזת של צנחנים גרמנים שוחרר והיה ל"שליט בובה" על שטח מצומצם בצפון איטליה, עד שנתפס והוצא להורג ב-1945 על ידי פרטיזנים קומוניסטים.

 


מהתמוטטות הפשיזם ואילך

בספטמבר 1943 הודיע מחליפו של מוסוליני, המרשל בדוליו, על פרישת איטליה מהברית שלה עם גרמניה ועל הפסקת השתתפותה במלחמה. גרמניה מיהרה להשתלט על איטליה, אך ב-1944 פרצה שביתה כללית נגד כוחות הכיבוש הגרמניים, ובאפריל 1945 התחולל מרד כללי נגדם. לאחר תום המלחמה הוכרח המלך לוותר על הכתר והאיטלקים כוננו שלטון רפובליקני. באותה שנה נחתם חוזה השלום בפריס, שבו איבדה איטליה את מושבותיה, את איסטריה (חצי אי הררי בצפון הים האדריאטי) ושטחים סמוכים לה. ב-1954 הוחזרה לה העיר טריאסטה שהוכרזה קודם לכן עיר חופשית.

 

התאוששותה של איטליה ממלחמת העולם וממלחמת האזרחים שהתחוללה בה בין הפשיסטים והקומוניסטים, היתה קשה וממושכת. מרכזי התעשייה והמסחר שלה נהרסו ומאות אלפי מובטלים עזבו אותה בחיפוש אחר מקורות מחיה באנגליה, ארה"ב ודרום אמריקה. הסיוע האמריקאי שהגיע במסגרת תוכנית מרשל הציל את איטליה מרעב ואיפשר את שיקום תשתיותיה.

 

המערכת הפוליטית באיטליה משנות ה-50 ועד שנות ה-80 התאפיינה בריבוי מפלגות ובאי-יציבות פוליטית. בשנות ה-70 פעלו בה קבוצות שמאלניות קיצוניות, ביניהן גם "הבריגדות האדומות", ארגון מרכסיסטי-לניניסטי שנוסד ב-1969 במטרה לכונן מדינה מהפכנית בדרך המאבק המזוין. אנשיו ביצעו שורה של מעשי חטיפה טרור ורצח, בהם גם רצח יו"ר המפלגה הנוצרית-דמוקרטית וראש ממשלת איטליה לשעבר לשעבר אלדו מורו ב-1978.

 

ב-1983 נבחר בטינו קרסקי (Bettino Craxi) לראש הממשלה הסוציאליסטי הראשון באיטליה מאז מלחמת העולם השנייה. שנה לאחר מכן איבדה הכנסייה הקתולית את מעמדה הרשמי כדת המדינה. ב-1989 נעצרו רוב חברי "הבריגדות האדומות" ופעילות הארגון פסקה כמעט כליל (עם זאת החל מסוף שנות ה-90 פועל ארגון "הבריגדות האדומות החדשות" המנסה לחדש את פעולות הטרור).

 

במהלך שנות ה-80 גברה מאוד פעילות המאפיה ורק לאחר מאמצים גדולים ולחץ ציבורי גדול נכלאו כמה מאות מראשי המאפיה. ב-1993 נאלץ קרסקי להתפטר ולצאת את המדינה לאחר חשיפת פרשיות שחיתות חמורות. ב-1994 נבחר סילביו ברלוסקוני לראש הממשלה בראשות קואליציית מרכז-ימין. ב-1996 מובס הימין על ידי מפלגות המרכז-שמאל ורומני פרודי מתמנה לראש הממשלה. ב-2001 חזר ברלוסקוני לשלטון ובאותה שנה נערך משאל העם הראשון מאז 1946. במשאל התקבלו שינויים חוקתיים נרחבים שכללו את הרחבת האוטונומיה ל-20 המחוזות במדינה.

 

ב-2003 עמד ברלוסקוני למשפט באשמת שחיתות אולם חוק שהתקבל בפרלמנט באותה תקופה שהעניק חסינות לראש ממשלה מכהן, דחה את המשפט. ב-2004 בוטל החוק על ידי בית המשפט, ובמשפט שנערך באותה שנה זוכה ברלוסקוני.

 

 לאחר מערכת בחירות צמודה ניצחה באפריל 2006 קואליציית מרכז-שמאל ורומנו פרודי מתנה שוב לראש ממשלה. זמן קצר לאחר מכן דוחה את הפרלמנט את הצעת החוק שהוצגה בימיו של ברלוסקוני להרחיב את סמכויות ראש הממשלה. בינואר 2008 הפסידה ממשלתו של פרודי בהצבעת אי-אמון והתפטרה.

 

בבחירות שנערכו בינואר 2008 נבחר ברלוסקוני בפעם השלישית לראש הממשלה. כבר בתחילת כהונתה זכתה הממשלה לביקורת, בין היתר בשל מינוי מספר נשים, שכישוריהן המקצועיים הוטלו בספק, לשרות, ובשל פרשיות מין בהן היה מעורב לכאורה ראשה. המשבר הפיננסי שפקד את העולם בשנים 2008 - 2009 לא פסח על איטליה. תחילה נדמה היה כי הכלכלה האיטלקית הצליחה להיחלץ מהמשבר בעור שיניה, אך במהלך 2011 עלה מספר המובטלים, החוב הלאומי זינק,  ובנוסף הורד דרוג האשראי של המדינה.

 

במקביל למשבר הכלכלי הורע מצבו הפוליטי של ברלוסקוני, בד בבד עם חשיפת פרשיות מין נוספות בהן, על פי החשד, היה מעורב. שותפו למפלגה, ג'יאנפרנקו פיני, מתח ביקורת חריפה על תפקודו, וביולי 2010 פרש יחד עם תומכיו ממפלגת "עם החרות", והקים מפלגה מתחרה. למרות זאת הצליחה ממשלת ברלוסקוני להינצל, לעתים ברוב דחוק, ממספר הצעות אי-אימון שהגישה האופוזיציה.

 

בתחילת נובמבר כשלה הממשלה בניסיונה להעביר את התקציב במפרלמנט, מהלך שהתפרש כהצבעת אי-אמון בראש הממשלה. כתוצאה מכך גברו הלחצים על ברלוסקוני להתפטר, הפעם גם מקרב שותפו לקואליציה ומנהיג מפלגת "הליגה הצפונית", אומברטו בוסי. ב-12 בנובמבר התפטר ברלוסקוני מתפקידו. במקומו מונה לתפקיד מריו מונטי.

 


יהודי איטליה - העת העתיקה וימי הביניים

ראשיתו של היישוב היהודי באיטליה בימי החשמונאים והוא קיים בה מאז ברציפות. היהודים גורשו מאזורים שונים בתקופות שונות, אולם מעולם לא גורשו מכל שטח איטליה. בימי קיסרות רומא היה היחס אל היהודים טוב, מימי יוליוס קיסר נהנו מהכרה במעמדם כקבוצה תרבותית נבדלת בעלת חופש פולחן, זכות להישפט בפני בתי-דין יהודיים, רשות להרים תרומות לבית המקדש וליישוב היהודי בארץ-ישראל, פטור מחובת שירות בצבא הרומי; הם אף היו זכאים לקבל, בתנאים מסוימים, אזרחות רומית. על פי ההערכות היה מספרם של יהודי רומא בראשית ימי האימפריה כ-30,000. פילון האלכסנדרוני מדווח בכתביו על שכונות היהודים שהוקמו בעיקר על הגדה הימנית של הנהר טיבר; באזור זה הוקמו למעלה מעשרה בתי כנסת.

 

כשנעשתה הנצרות לדת הרומאים במאה ה-4 הורע במידת מה היחס ליהודים, ובמשך ימי הביניים הם הופלו לרעה במידה זו או אחרת. השלווה היחסית בה חסו יהודי רומא תחת האפיפיורים שעה שגורשו מממלכות נוצריות כמו אנגליה, צרפת וספרד מוסברת בגישה שהתפתחה על רקע משנתו של פטרוס הקדוש, והפרשנות הנוצרית לנאמר בתהילים "אל תהרגם פן ישכחו עמי" (פרק נ"ט, פסוק י"ב), על פיה אין להרוג את היהודים, פן תאבד לנוצרים העדות החיה לימי ראשית דתם.

 

מהמאה ה-6 לספירה, ימי האפיפיור גריגוריוס הגדול, התמסדה מדיניות זאת ביחס ליהודים והיא נשמרה מלבד מקרים יוצאים מן הכלל. האפיפיורים נהגו לפרסם כתבי-חסות ליהודים ("בולה" בלטינית; Papal Bulla ) שנפתחו במילים "בעניין היהודים" ("Sicut Judaeis“). במאה ה-13 חייב האפיפיור אינוקנטיוס ה-4 את יהודי רומא בנשיאת טלאי (החלטה שנקבלה במסגרת הועידה הלטרנית ה-4).

 

במאה ה-14 נהנו היהודים ברוב אזורי איטליה משגשוג כלכלי, ומלאו תפקיד חשוב ביותר בפיתוח חיי המסחר והבנקאות. מלבד היתרון היחסי שהיה להם מתוקף היותם רשאים על פי הדת להלוות כספים בריבית, נהנו היהודים מרשת קשרים ענפה בממלכות העולם הנוצרי והמוסלמי כאחת. ההיכרות שהיתה להם באמצעות קהילות היהודים בתפוצות עם תרבויות זרות ושליטתם במספר שפות סייעו להם לזהות הזדמנויות עסקיות ולרקום קשרי מסחר ענפים ברחבי אירופה והמזרח. אולם בעקבות ההצלחה הלך ועלה גם שיעור המס שהוטל על היהודים.

 


יהודי איטליה - מהרנסנס ועד ימינו

בשלהי המאה ה-15 היתה איטליה המדינה הנוצרית היחידה שהסכימה לפתוח את שעריה בפני היהודים, קורבנות גירוש ספרד; כעשרת אלפים מהם הגיעו לאיטליה והתיישבו בנפולי, רומא, וונציה ג'נובה ובערים נוספות. בין המתיישבים היהודים באיטליה היה גם דון יצחק אברבנאל, אשר עזב את ספרד בראש קבוצת יהודים מגורשים ב-1492, והגיע לאיטליה. הודות לקשריו עם חצר המלוכה הספרדי הוא הורשה להוציא עמו כסף וזהב (בניגוד ליתר המגורשים עליהם נאסר להוציא עמם את רכושם וממונם). באיטליה היה ליועצו של שליט ונציה, ולאחר מותו נקבר בפדובה. ב-1545 הבטיח דוכס פרארה בכתב חסות שנתן לדונה גרציה נשיא (נמנתה על אנוסי פורטוגל), כי לא ירדפוה אם תשוב ליהדותה בגלוי.

 

המגמות ההומניסטיות הביאו לרפורמות אף בכנסייה, ולגישה מתונה ונוחה כלפי היהודים. בימי האפיפיורים מבית מדיצ'י, האפיפיור לאו ה-10 ( Giovanni de Medici ;Pope Leo X) והאפיפיור קלמנס ה-7 (Clement VII) אושרה הדפסתו של התלמוד בוונציה, והותר ליהודים לכנס גוף ייצוגי "אסיפת השישים" (1524). אך שנים מעטות לאחר מכן, התגברה מגמת הריאקציה האנטי רפורמיסטית בכנסייה, ובימיו של האפיפיור יוליוס (ג'ליו) ה-3 יצאה הוראה על שריפת כל עותקי התלמוד באיטליה משום שהנצרות מושמצת בו (1553). שנתיים לאחר מכן ביטל יורשו, האפיפיור פאולוס ה-4, את כתבי החסות שנתנו האפיפיורים הקודמים ליהודים, גזר עליהם להיכלא בלילה בגטו, וצמצם מאוד את חופש העיסוק שלהם. למעשי הדיכוי, המרת הדת בכפייה, וגביית המיסים הכבדה היו השלכות ארוכות טווח אשר הביאו עד סוף המאה ה-18 להתרוששות היהודים ולהתמעטותם באיטליה. במאה ה-19 התחזקה הגירת היהודים מרומא וממדינות האפיפיור האחרות לארצות הליברליות יותר של אירופה ;ב-1848 הורה האפיפיור פיוס ה-9 להרוס חומות הגטו של רומא.

 

אף בזמנים אלה לא פסק לימוד התורה, וחיי הרוח והתרבות היהודיים נמשכו בגטאות שקמו בעריה. מעריכים את אוכלוסיית היהודים באיטליה בראשית המאה ה-18 בכ-30,000 נפש בכ-70 קהילות, והגדולה שבהן היתה ברומא. המלחמות הנפוליאוניות בסוף המאה ה-18 הביאו להסרת חומות הגטו ברוב ערי איטליה, והיהודים הושוו בזכויותיהם לזכויות שאר התושבים. אולם עם השבת השלטון הקודם חזר גם מצב היהודים לקדמותו.

 

מ-1815 ולקחו היהודים חלק בתנועות הרפורמיסטיות שפעלו לאיחודה של איטליה ולעצמאותה. לאחר איחוד איטליה הושוו היהודים בזכויותיהם לזכויות אזרחי איטליה. עליית מוסוליני לשלטון ב-1923 לא הביאה עמה אנטישמיות, והגבלות על היהודים החלו רק לאחר כינון הברית שלו עם גרמניה הנאצית.

 

מצב היהודים הורע לאחר פלישת מדינות הציר לגבולות המדינה ולאחר שצפון איטליה, לרבות רומא, היתה נתונה לשלטון גרמני ישיר. אז החלו המשלוחים למחנות ההשמדה; כ-7,000 מתוך 40,000 יהודי איטליה נספו בשואה. כיום חיים באיטליה כ-35,000 יהודים, מהם 25,000 המשתייכים למסגרות קהילתיות.

 


יחסים עם ישראל

איטליה מגלה אהדה לישראל ונמנית על ידידותיה באיחוד האירופי. בין השתיים מתקיים שיתוף פעולה בתחומי התעשייה, המסחר, התרבות, הטכנולוגיה, המחקר המדעי והביטחון. במסגרת מאמציו של חיל האוויר הישראלי להרחיב את שטחי האימונים שלו, נערכו בשנים האחרונות אימונים אוויריים גם בשמי סרדיניה.

 

היקף הסחר ההדדי בין ישראל ואיטליה עומד על כ-2.4 מיליארד דולר בשנה, היבוא לישראל מאיטליה הוא כ-1.6 מיליארד דולר בשנה, והיצוא מישראל לאיטליה הוא כ-750 מיליון דולר בשנה.

 





חזרה לעמוד הקודם
חזרה לעמוד הראשי של האנציקלופדיה

חדשות
דעות
כלכלה
ספורט
צרכנות
תרבות ובידור
רכילות Pplus
מחשבים
בריאות
ירוק
יהדות
תיירות
רכב
אוכל
יחסים
סרטים
הוט
כלכליסט
משחקים
מקומי
לימודים
מדע
לאישה
דרושים
ynet-shops
ynettours
winwin
בעלי מקצוע
ביגדיל
 

אודות ועזרה
כתבו אלינו
עזרה
מדיניות פרטיות
תנאי שימוש
מפת האתר
ארכיון
מרכזי המבקרים
Israel News
 
אודות האתר
RSS
הפוך לדף הבית
ניוזלטרים
פרסמו אצלנו
אנציקלופדיה
באבלס
ערוצי תוכן
חדשות
כלכלה
ספורט
תרבות
בריאות
מחשבים
נופש
Xnet
Yschool
יהדות
דעות
צרכנות
תיירות
אוכל
רכב
בעלי חיים
שופינג לאשה
כיכר השבת
יחסים
אסטרולוגיה
מעורבות
ירוק
לאשה
דילים
ynetArt
kick
כלכליסט
בלייזר
רכילות Pplus
מנטה
משחקים
mynet
מפות
פרוגי
כלים ושירותים
קניות
מניות
דרושים
מחירון רכב
דירות להשכרה
קופונים
זיכרונט
ידיעות בתי ספר
ידיעות אחרונות
דירות למכירה
לוח רכב
יד שניה
בעלי מקצוע
משחקים Games
עברית
דירות חדשות


YIT  - פיתוח אינטרנט ואפליקציותApplication delivery by radwarePowered by Akamaiהאתר פועל ברישיון אקו"םהאתר פועל ברישיון תל"יאקטיב טרייל
-nc  כל הזכויות שמורות לידיעות אינטרנט ©