אינטרנט  |  ynet  |  בעלי מקצוע  |  קניות  |  ספקים למשרד

   חדשות תוכן ועדכונים 24 שעות - Ynet


דגל ארגנטינה
דגל ארגנטינה 
 
השעה בארגנטינה 
 
נשיאת המדינה, כריסטינה קירשנר
נשיאת המדינה, כריסטינה קירשנר צילום: איי אף פי
 
חואן פרון
חואן פרון צילום: גטי אימג' בנק ישראל
 
אוויטה פרון. פולחן אישיות
אוויטה פרון. פולחן אישיות צילום: רויטרס
 
רכסי האנדים
רכסי האנדים 
 
הפיגוע במרכז התרבות היהודית בבואנוס איירס. יולי 1994
הפיגוע במרכז התרבות היהודית בבואנוס איירס. יולי 1994  צילום: איי פי
 
 פורמט להדפסה  הדפס

אתרים נוספים
 אתר המוקדש לעדויות מזוועות שלטון הגנרלים, ולנסיון למצוא את הנעדרים
 האתר הרשמי של נשיא ארגנטינה
 מדריך לאתרי ממשל בארגנטינה
 מידע נוסף על המדינה
 מפת המדינה באתר אנכרטא


ערכים קשורים
 צ'ילה
 אנדים
 האוקיינוס האטלנטי
 אורוגוואי
 ברזיל
 בוליביה
 רעש אדמה
 אנטארקטיקה
 אינקה
 למה
 פרננדו דה מגלנס
 אלפקה
 אקלים טרופי
 מלחמת העולם השנייה
 הכנסייה הקתולית הרומית
 פרוטסטנטיות
 הידרו-חשמל
 אמריגו וספוצ'י
 מפלי איגואסו
 דומינגו מרטינז דה אירלה
 המהפכה הצרפתית
 נפוליאון ה-1 בונפרט
 מלחמת העולם הראשונה
 חואן דומינגו פרון
 אוויטה פרון
 זנות
 ליאופולדו גלטיירי
 אנוסים
 אינקוויזיציה
 הברון מוריס דה הירש
 החלטת החלוקה
 אדולף אוטו אייכמן
 אמריקה הדרומית
 טיירה דל פואגו


תחומים קשורים
 מדינות העולם


 
 
 

ארגנטינה


Argentina

גיאוגרפיה |  האנדים |  השפלות |  פטגוניה וטיירה דל פואגו |  אקלים |  אוכלוסייה |  כלכלה |  היסטוריה - עד הכיבוש הספרדי |  התקופה הקולוניאלית |  הדרך לעצמאות |  איחוד ארגנטינה |  תחילת המאה ה-20 ומלחמות העולם |  עלייתו של חואן פרון |  המלחמה המלוכלכת |  חזרה לשלטון אזרחי |  יהודים

ארגנטינה, רפובליקה פדרלית המשתרעת ממרכז יבשת דרום אמריקה עד דרומה. קרוייה גם "ארץ שש היבשות" – בשל ששת האזורים הגיאוגרפיים והאקלימיים במדינה.

 

ארגנטינה היא המדינה השנייה בגודל שטחה ואוכלוסייתה ביבשת דרום אמריקה, והשמינית בגודלה בעולם. שמה נגזר מהמילה הלטינית "ארגנטום" (המתכת כסף), על שם מרבצי הכסף בשפך הנהר לה פלטה, שאליו הגיעו ראשוני הספרדים במאה ה-16. צורת שטחה כשל משולש שקודקודיו אורוגוואי, בוליביה והאי טיירה דל פואגו (ארץ האש).

 




במשך עשרות שנים היתה ארגנטינה נתונה תחת משטר צבאי, כאשר חונטה של גנרלים שלטה במדינה בין השנים 1976 עד 1983. בתקופה זו נעלמו ונרצחו אלפי אנשים במה שזכה מאוחר יותר בכינוי "המלחמה המלוכלכת". לאחר שנים אלה ידעה ארגנטינה שנים ארוכות של שפל כלכלי.


ארגנטינה - דיוקן
ארגנטינה - דיוקן
שם רשמי Republica Argentina
שטח 2,766,890 קמ"ר (מקום 9 בעולם)
אוכלוסייה 41,769,726 (מקום 32 בעולם)
שיעור גידול אוכלוסין 1.01% (מקום 115 בעולם)
תושבים לבנים (רובם ממוצא ספרדי ואיטלקי) 97%, מסטיסו (תערובת: אינדיאנים-לבנים) ואינדיאנים ואחרים 3%
שפה רשמית ספרדית
דתות קתולים 92% (מקפידים על מצוות הדת - אפילו לא 20%), פרוטסטנטים 2%, יהודים 2%
בירה בואנוס איירס
ממשל רפובליקה
ראש מדינה נוכחי הנשיאה כריסטינה פרננדס דה קירשנר
עצמאית מאז 9 ביולי 1816 (מספרד)
אוכלוסייה מתחת לקו העוני 30%
תמ"ג לנפש 14,700 דולר (מקום 78 בעולם)
שיעור אבטלה 7.9% (מקום 86 בעולם)
ענפי כלכלה מרכזיים חמניות, לימון, סויה, ענבים, תירס, טבק, בוטנים, תה, חיטה; עיבוד בשר, כלי-רכב, מוצרי-צריכה בני-קיימא, טקסטיל, כימיקלים ופטרו-כימיקלים, דפוס, חרושת-מתכת, פלדה
מטבע פסו ארגנטינאי
ידיעת קרוא וכתוב 97.2%
תוחלת חיים

נשים - 80.36; גברים - 73.71; 76.95

(מקום 68 בעולם)

(הטבלה עודכנה לאחרונה באוקטובר 2011) 

 


גיאוגרפיה
אורכה של ארגנטינה מגיע עד 3,660 קילומטרים ורוחבה המקסימלי 1,384 ק"מ. מרבית גבולותיה טבעיים: במערב עובר כמעט כל גבולה עם
צ'ילה  על קו פרשת המים של רכס האנדים , בדרום גבולה עם צ'ילה בטיירה דל פואגו הוא מלאכותי. במזרח גובלת ארגנטינה בעיקר עם האוקיינוס האטלנטי , ובהמשכו, בנהר אורוגוואי המפריד בינה לבין אורוגוואי . מצפון לאורוגוואי גובלת ארגנטינה עם ברזיל . הגבול עם פרגוואי הינו שוב גבול טבעי, העובר בנהרות הפראנה, הפרגוואי והפילקומאיו. בצפון גובלת המדינה גם בבוליביה .

 

קרחון מורנו, הרי האנדים

 

צפון-מערב המדינה, לאורך האנדים ולמרגלותיהם, רגיש לרעידות אדמה. אזורי השפלות מועדים לסופות, להצפות ולמפולות אדמה. בארגנטינה נמצא ההר הגבוה ביותר ביבשת והגבוה בעולם מחוץ לשרשרת ההימלאיה - הראקונקגואה , שפסגתו מתנשאת לשיא של 6,962 מטרים. ארגנטינה טוענת לריבונות על שטח נוסף, זהה בגודלו לשטחה הנוכחי, הכולל איים בדרום האוקיינוס האטלנטי וחלק נכבד מאנטארקטיקה  והאיים הסמוכים לה.

 

אזוריה הגיאוגרפיים של ארגנטינה:

 


האנדים
לאורך 3,300 ק"מ בגבול המערבי עם צ'ילה מתנשאת שרשרת הרי האנדים. האנדים הצפוניים, סמוך למפגש הגבולות עם בוליביה וצ'ילה, גבוהים מהדרומיים ומכילים יותר מתריסר פסגות בגובה של מעל 6,000 מטרים, הרי געש פעילים או כבויים ביניהם פסגת אקונקגואה, סאלאדו (6,880 מ'), טופונגאטו (6,800 מ') ומרסדריו (6,770 מ'). בין שרשרות האנדים המערבית והמרכזית בצפון-מערב מצוייה רמה הררית שרוחבה עולה על 400 ק"מ וגובהה הממוצע כ- 3,500 מטרים, הקרוייה רמת אטקמה, ומכילה מלחות רבות.

 

האנדים (צילום: גטי אימג' בנק ישראל)

 

האנדים הצפוניים השתייכו בתקופת האינקה  ובתקופה הקולוניאלית שלאחריה לפרו. אזור זה מיושב בדלילות ע"י כורים ורועים. הצמחייה באזור נמוכה ועשבית ואופיינית לצמחיית גבהים. בעמקים הפוריים שבמורדות המזרחיים של האנדים הוקמו החל מהתקופה הקולוניאלית יישובים; הידועים שבהם: טוקומן, מנדוסה, סן חואן וסלטה. אזורים אלה מבורכים במשקעים המאפשרים את גידולי החקלאות: תירס, סוכר, פירות, הפקת יין ומשק חי. לאחר שנבנו דרכי תעבורה למזרח גברה כריית המינרלים והמחצבים באזור: מלח, עופרת, אבץ, נחושת, בדיל ונפט. בטוקומן ומנדוזה הוקמו תעשיות עיבוד מזון, כימיקלים וזיקוק נפט.

 

האנדים הדרומיים נמוכים יותר מהצפוניים.גובהם נע סביב 3,500 מטרים ורוחבם הולך וצר. ימות של מים מתוקים כלואות בין פסגותיהם המושלגות. במרומי ההרים מקננת ציפור הקונדור, הציפור הגדולה בעולם.

 


השפלות
שפלת הגראן צ'אקו: מזרחה לאנדים הצפוניים משתרע ה"גראן צ'אקו" - אחת משלוש השפלות במדינה. הגראן צ'אקו הוא חבל ארץ סובטרופי חם, המשתרע על פני שטח עצום מזרחה לנהר הפראנה, והמשותף לבוליביה, פרגוואי וארגנטינה. אדמות הצ'אקו מכילות בעיקרן חול, טיט, וסחף. שטפונות הפוקדים את האזור יוצרים גבעות בינות לביצות הרבות, חלקן מלוחות. מרבית האזור מכוסה צמחייה טרופית מרהיבה של ערבה ויערות צפופים. בין העצים באזור ניתן למצוא דקלים, קבראצ'ו - ממנו מפיקים את הטנין לתעשיית העור, אדנים למסילות ברזל ועצי מטה - מהם מפיקים את התה הדרום אמריקני. עדרי בקר וכבשים נפוצים אף הם באזור. סמוך לנהר הפראנה הצמחייה הופכת נמוכה וצפופה. בין בעלי החיים באזור ניתן למצוא את היגואר, הפומה, חתול הבר, מיני קופים, חוגלות, ציפורי שיר ותוכים .

 

שפלת מסופוטמיה: בין נהרות הפראנה והאורוגוואי שפלה הקרוייה מסופוטמיה ("בין הנהרות"). חבל ארץ זה, הנמצא בצפון-מזרח ארגנטינה, מפריד בין פרגוואי ואורוגוואי ומגיע עד ברזיל. הנוף בשפלת מסופוטמיה מבותר ומחורץ בגבעות ובאפיקי נחלים המתנקזים לאחד משני הנהרות המקיפים את השפלה. הנהרות המקיפים את מסופוטמיה מהווים מעין "אוטוסטרדה" ימית בין ארגנטינה, אורוגוואי, ברזיל, פרגוואי ובוליביה, הידועה בשם "הידרוביה". באחד מיובלי הפראנה, נהר האיגואסו, מצויים מפלי האיגואסו המפורסמים. בגבולה הצפוני של ארגנטינה עם פרגוואי, על נהר הפראנה, הקימה המדינה מיזם הידרו-חשמלי משותף עם שכנתה הצפונית, הידוע בשם מיזם יקירטה, והוא אחד הגדולים מסוגו בעולם.

 

מפלי האיגואסו (צילום: מיכל שומר)

 

גשמים רבים יורדים באזור, הנחשב ללח ביותר במדינה. הנהרות עולים על גדותיהם בעונת החורף ויוצרים ביצות במקומות הנמוכים. בקיץ האזור חם במיוחד. בעלי החיים באזור כולליםיגואר, פומה, ארנבות, צבאים, עצלנים, טפיר, פקארי (חיה פרהיסטורית דמויית חזיר), אוכלי נמלים, דביבונים, תוכים וציפורי שיר.

 

הפמפס: השפלה הגדולה במדינה, משתרעת דרומית למסופוטמיה ולצ'אקו ומזרחה לאנדים, עד לנהר הקולורדו שבמרכז המדינה. מישורים ערבתיים אלו משתרעים מערבה מהאוקיינוס האטלנטי לרוחב של כ-650 ק"מ. הם מכילים אדמות פוריות במיוחד, בעיקר במזרח המדינה, שם נמצאת אדמה שחורה. הצמחייה באזור עשבית ומשמשת כמרעה לצאן ובקר. מרבית אוכלוסיית ארגנטינה, חקלאותה ותעשיותיה מרוכזים בשפלה זו הקרוייה גם "האסם של דרום אמריקה". הגידולים הנפוצים בפמפס כוללים תירס, חיטה, שעורה, שיבולת שועל ואלפלפה. רשת כבישים ומסילות ברזל הצפופה ביותר ביבשת מבתרת את האזור.

 

 

שכונת פוארטו מדרו (Puerto Madero) בבואנוס איירס השוכנת סמוך לנהר הפלטה, סיפקה בעבר שירותים לנמל העיר, בעיקר מחסני ענק לסחורות. כיום מרבית המבנים בשטח השכונה משמשים למגורים ולעסקים. (צילום: איי פי)

 

עריה של ארגנטינה באזור הפמפס:

עיר הנמל והבירה של ארגנטינה, בואנוס איירס רבתי, אחת הערים הגדולות ביבשת, ממוקמת בצפון מזרח הפמפס ומהווה את מרכז התרבות, התעשייה, התובלה והתחבורה החשוב ביותר ביבשת. סביב בואנוס איירס נוסדו ערים תעשייתיות נוספות: לה פלטה, עיר תעשיית אריזה ועיבוד בשר ובתי זיקוק לנפט; רוסריו, עיר נמל על גדת הפראנה ובה תעשיות פלדה, מתכת ונפט; סנטה פה הצפונית, הנמצאת בקצה ה"סלינאס גרנדס" (המלחות הגדולות) ועל צומת נהרות הפראנה והסלאדו היא מרכז מסחר ותעשייה אזורי; מאר דל פלטה היא עיר דיג ונופש השוכנת לחוף האוקיינוס האטלנטי, ובאהיה בלנקה (המפרץ הלבן) עיר הנמל הגדולה ביותר במדינה, ממוקמת בקצה הדרומי של הפמפס, שם מצויים שדות נפט. קורדובה, העיר השנייה בגודלה במדינה, שוכנת בקצה המערבי של הפמפס.

 

חוף בריסטול ביץ' במאר דל פלטה (צילום: איי פי)

 


פטגוניה וטיירה דל פואגו
פטגוניה: חבל ארץ המשתרע מנהר הקולורדו בצפון ועד טיירה דל פואגו בדרום ועיקרו גבעות סלעיות וחוליות. צוקים נמוכים המתרוממים מהחוף האטלנטי יוצרים רמה צחיחה, חשופה, מבותרת וסחופת רוח המתרוממת עד לגובה של כ-1,500 מטרים. ערוצי הנהרות בפטגוניה עמוקים ורק בהם מצוייה אדמה פוריה. כלכלת האזור, המיושב בדלילות, מבוססת על גידול עדרי צאן עצומים, מכרות פחם וקידוחי נפט וגז טבעי. צינור נפט באורך 1,770 ק"מ מוביל את תפוקת הנפט לנמל בואנוס איירס.

 

דייגים מול הר געש לאנין בנהר מלאו, פטגוניה (צילום: איי פי)

 

סמוך למרגלות האנדים במזרח נמצא אזור נרחב של אגמים ושמורות הטבע המשלבים נוף אלפיני וטמפרטורות נוחות יחסית, סביבם התפתחה תעשיית נופש מפותחת. הצמחייה נמוכה וברובה ערבות דשא ושיחים סביב ביצות כבול. באזור האגמים מצויים עצי מחט שונים, ובעיקר אורנים. בעלי החיים באזור כוללים את הלמה, האלפקה, הויקוניה וההואנק.

 

טיירה דל פואגו (ארץ האש):  חצי אי הררי בדרום המדינה שהריבונות עליו נחלקת בין ארגנטינה במזרח לצ'ילה במערב. האזור משתרע ממיצר מגלן, המפריד בינו ובין דרומה של פטגוניה, ועד כף הורן, הנקודה הדרומית ביותר ביבשת אמריקה הדרומית. ארץ האש כוללת חצי אי גדול, חמישה איים בינוניים ומספר רב של איונים, סלעים ושרטונים. חלקם המערבי של איים אלו הוא המשכו של רכס הרי האנדים המגיע עד לנקודה הדרומית ביותר ביבשת. לאורך החוף מנשבות רוחות חזקות והמשקעים היורדים הם רבים; בפנים היבשה האקלים קר. האזור התגלה ע"י מגלנס ב-1520 אך נחקר רק במאה ה- 19. עם גילוי הזהב באזור היגרו למקום ארגנטינאים, צ'יליאניים ואירופים. הילידים, בני האנו, היאהגנס והאלקלוף נכחדו עקב המחלות שיובאו ע"י המתיישבים למקום. כלכלת האזור נשענת על גידול צאן, תעשייה קלה והפקת נפט. העיר אושוואיה (Ushuaia), הנמצאת סמוך למיצר ביגל, מונה אוכלוסייה של פחות מ- 20 אלף נפש והיא העיר הדרומית בעולם.

 

מגלה הארצות פרננדו דה מגלנס הפליג בקרבת וכינה אותו בשם "ארץ האש" (Tierra del Fuego), כנראה בשל מדורות האינדיאנים הרבות בהן הבחין לאורך החופים. (צילום: רון גפר)

 

הצמחייה בטיירה דל פואגו דומה לצמחייה של פטגוניה וכוללת שיחים נמוכים וכרי מרעה. פסגות ההרים מיוערות בצפיפות. בעלי החיים העיקריים כאן, כמו גם בפטגוניה, הם הלמה, האלפקה, הויקוניה וההואנק.

 

הימות במדינה נחלקות לימות מים מלוחים ומתוקים. באזור האנדים, למרגלותיהם וברמת פטגוניה מצויות ימות מלוחות. מאר (ימה) צ'יקיטה שבאזור המלחות הגדולות בצפון מזרח הפמפס היא ימת מים מתוקים. כמוה ימת בואנוס איירס הנמצאת באנדים, בין ארגנטינה לצ'ילה, ימת ויידמה וארגנטינו. שלושת שפלותיה של ארגנטינה עשירות במי תהום.

 


אקלים
אקלימה של ארגנטינה מגוון. בצפון מזרח המדינה, בצ'אקו, האקלים
טרופי: חם, לח מאוד וגשום (1,500 - 1800 מ"מ בשנה). מרבית המשקעים מתאדים במהירות ומותירים ביצות, שטחים מוצפים ומלחות. הטמפרטורה בקיץ (דצמבר עד אפריל) מגיעה ל- 45 מעלות. למסופוטמיה אקלים דומה; המשקעים עולים על 1,800 מ"מ אך ללא אידוי כמעט ומרבית הגשמים זורמים בערוצים לנהרות האזור. בפמפס האקלים ממוזג: קיץ מתון וחורף קר. בבואנוס איירס שבמזרח הטמפרטורות מגיעות לממוצע של 26 מעלות בקיץ ו13 מעלות בחורף (יוני- נובמבר) במנדוזה המזרחית שלמרגלות האנדים הטמפרטורות קיצוניות יותר.

 

 

שלג באתר הסקי לגו פריאס באזור האגמים ליד ברליוצ'ה (צילום: איי פי)

 

בפטגוניה האקלים קריר בקיץ וקר מאוד בחורף, אז הטמפרטורה יורדת אל מתחת לאפס. פטגוניה ענייה במשקעים, בשל רכס האנדים החוסם את העננים המגיעים מהאוקיינוס. במרומי האנדים קר כל ימות השנה, המשקעים מועטים ושלג-עד מכסה את הפסגות.

 

 


אוכלוסייה
רוב תושבי ארגנטינה (85 אחוזים) הם צאצאים למהגרים אירופים, בעיקר מספרד ואיטליה אך גם מגרמניה, צרפת, שווייץ, פורטוגל, בריטניה, מזרח אירופה, המזרח התיכון, קוריאה וארצות מזרח אסיה. האוכלוסייה המסטיצית (בני תערובת של מקומיים ואירופים) מהווה רק כעשירית מכלל האוכלוסייה, בעיקר בשל העובדה שהספרדים והקריאולים (ספרדים ילידי הארץ) מיעטו להתערב באוכלוסייה הילידית.

 

מאמצע המאה ה- 19 עודדה ארגנטינה הגירה של לבנים למדינה, בעיקר של קתולים דוברי אחת הלשונות הלטיניות. מיליוני אירופים היגרו אליה, חלק ניכר מהם בתקופת
מלחמת העולם השנייה ולאחריה. הגירה זו הקטינה אף היא את שיעור המסטיצים באוכלוסייה. מסוף המאה ה-20 אוכלוסייה זו צמחה במהירות. שאר התושבים בארגנטינה הם ילידים מקומיים, שחורים מאפריקה, יהודים ואחרים.

 

בעת ההתיישבות הספרדית בארגנטינה היה האזור מאוכלס בדלילות ע"י ילידים: הדיאגוויטה והקצ'ואה בצפון מערב, הגואיקורו, הגוארני, הטובאס והמטאקוס בצ'אקו ובמסופוטמיה, המפוצ'ה ושבטים נוספים בפטגוניה ובטיירה דל פואגו. הספרדים טבחו במרבית הילידים, ואחרים מתו ממחלות שהביאו עימם הכובשים. שחורים כמעט שלא הובאו לארגנטינה. רק ב- 1994, עם שינוי החוקה, הכירה ארגנטינה במורשת הילידים כחשובה לתרבותה וכן הוכרו זכויות הילידים לחינוך בשפתם. מאמצע המאה העשרים הגיעו לארגנטינה עשרות אלפי מהגרים מאסיה, בעיקר מדרום קוריאה. קריסת הכלכלה המקומית ב- 2002 הביאה לגלי הגירה אל מחוץ למדינה, בעיקר לאירופה.

 

מהגרים שהגיעו למדינה מאמצע המאה ה-19 השפיעו אף הם על עיצוב הזהות התרבותית המקומית. קהילות מהגרים שונות פנו לעסוק במקצועות שונים זה מזה. המסטיצים, ובעקבותיהם בני תערובת של שחורים וילידים שברחו מברזיל הם עיקר ה"גאוצ'ו". הבסקים והאירים פנו לגידול עדרי צאן, הגרמנים והאיטלקים התרכזו בייסוד חוות. אוכלוסייה בלגית שהגיעה בראשית המאה העשרים לפטגוניה עסקה בגידולים חקלאיים. הבריטים העדיפו להשקיע משאביהם בתשתיות.

מהגרים מיפן, אורוגוואי, פרגוואי, צ'ילה (עקב סכסוכי גבול בין המדינות), בוליביה, מהגרים אנגלים ומהגרים יהודים הקימו בארגנטינה קהילות ומוסדות. הקהילת היהודית היא הגדולה ביבשת דרום אמריקה. מרבית הקהילות הללו שצמחו בארגנטינה שומרות על שפתן המקורית. ספרדית אמנם היא השפה הרשמית, אך נפוצות מאוד בארגנטינה גם האיטלקית והלונפארדו - תערובת של איטלקית וספרדית, וכן שפות בני הקהילות האחרות: גרמנית, אנגלית, צרפתית, פורטוגלית, קוריאנית, יידיש וכ- 17 שפות ילידיות ובעיקר הקצ'ואה והגוארני.

 

הדת הרשמית בארגנטינה היא הנצרות הקתולית, דתם של למעלה מ- 90 אחוז מאזרחי המדינה. שאר התושבים הם נוצרים פרוטסטנטים, חילונים, יהודים, בודהיסטים ומוסלמים. על פי החוק בארגנטינה, הנשיא וסגנו הם נוצרים קתולים.

 

תרבותה של ארגנטינה התפתחה בעיקר מהתרבות הספרדית, בשל העובדה כי לא צמחה במקום תרבות ילידית דומיננטית. החל מראשית שנות ה-60 של המאה ה-20 גוברת השפעתה של תרבות המערב הפופולרית במוסיקה, באופנה, בקולנוע ובמטבח. השפעת הילידים ניכרת בפולקלור ובאמנויות שונות. הספרות, השירה, הציור, המוסיקה והתיאטרון אימצו קווי תרבות ורעיונות שמקורם באירופה, בעיקר בצרפת.

 

23 מדינות מחוז פדרליות מרכיבות את הרפובליקה הארגנטינית. הבירה, בואנוס איירס, היא טריטוריה נפרדת. מרבית התושבים מרוכזים בערים ובאגדים עירוניים גדולים. בואנוס איירס היא העיר הגדולה במדינה ואוכלוסייתה מונה כ 2.8 מליון נפש. הבירה היא רק הגרעין של מטרופולין ענקי, בו יושבים שליש מאזרחי המדינה. צפיפות האוכלוסייה בבירה עצמה גבוהה פי אלף מצפיפות האוכלוסייה הממוצעת במדינה כולה. קורדובה היא העיר השנייה בגודלה בארגנטינה ומספר תושביה הוא כ- 1.3 מיליון. ערים גדולות נוספות הן הערים סן חוסטו (כ - 1.3 מיליון), רוסריו (כמיליון), לומאס דה זמורה, לה פלטה, מאר דל פלטה וסן מיגל דה טוקומן (כ 600 אלף כל אחת).פחות מארבעה אחוזים מהאוכלוסיה הם אנאלפאבתים, כרבע מהתושבים הם מובטלים וכ- 40 אחוז חיים מתחת לקו העוני.

 


כלכלה

כלכלתה של ארגנטינה עד אמצע המאה ה-20 התבססה בעיקר על החקלאות: גידול בקר, כבשים ומרעה עד אמצע המאה ה-19, ומאמצע המאה ה-19 ואילך גם על גידולי תירס, דגנים שונים, מספוא ופירות. מראשית המאה ה-20 הפכה ארגנטינה לאחת היצואניות החקלאיות הגדולות בעולם, לצד ארה"ב, קנדה ואוסטרליה. מרבית צרכי המזון של תושבי ארגנטינה מסופקים ע"י החקלאות.

 

שורה של שנות בצורת בשלהי מלחמת העולם השנייה הניעה את הממשלה לפתח במדינה תעשיות כטקסטיל, שימור ואריזת בשר, סוכר, יין, שמן, עיבוד גומי, זכוכית, עץ, פלדה ומתכת. התעשיות הראשונות הוקמו בעידוד הממשלה ובסיוע אשראי ממשלתי. הממשלה גם יזמה והקימה תשתיות מתאימות (תחבורה, תקשורת ופיננסים) כזרזים לצמיחה תעשייתית מהירה. לתוצרת החקלאית המקומית, ובעיקר לבשר הבקר, יצאו מוניטין בינלאומיים שסייעו ליצוא התעשייתי. קצב התיעוש היה כה מהיר שתוך עשורים ספורים עברה מרבית האוכלוסייה מהכפר אל העיר.

 

הבירה, בואנוס איירס, וסביבתה הפכו לאחד האזורים המאוכלסים ביותר ביבשת. תוך זמן קצר יחסית איפשרה גם התעשייה את אספקת מרבית צרכי התושבים: מוצרי צריכה, מכונות וציוד, כימיקלים וכלי רכב. נפט, גז טבעי ואנרגיה
הידרו-חשמלית המופקים במדינה מספקים כמעט את כל צרכי האנרגיה שלה.

 

החל משנות ה-80 של המאה הקודמת עברה הכלכלה שינוי בכיוון כלכלת שירותים: תיירות, תקשורת, מסחר ופיננסים היו מנועי צמיחה של הכלכלה המקומית. משך זמן רב נהנתה ארגנטינה מהכנסה לנפש ומחלוקת ההכנסות מהגבוהות והשיוויוניות ביותר במדינות היבשת. החל משנות ה-70 של המאה ה-20, בעיקר בשל עליית משטר הגנרלים לשלטון, סבלה הכלכלה מאינפלציה מקומית שנמשכה גם בעשורים הבאים. צעדי ליברליזציה שנקטו הגנרלים הביאו לקראת סוף אותו עשור לנסיקה מהירה של החוב החיצוני והמיתון החל לתת אותותיו בכלכלה. בתחילת שנות ה- 90 גיבש הנשיא מנם סידרת צעדי הבראה שעיקרם הפרטת חברות ממשלתיות, הפחתת הפיקוח הממשלתי על ענפי כלכלה שונים והגברת התחרות, הקטנת ההוצאה הציבורית ופיטורי מאות אלפי עובדים, הגמשת שוק העבודה וביטול חלקי של זכות השביתה, עידוד השקעות חוץ וריסון האינפלציה. צעדים אלו איפשרו ירידת מה בחוב החיצוני של המדינה וכן איפשרו צמיחה מהירה במשך מספר שנים, למרות שסוגיות מרכזיות בכלכלה המקומית לא טופלו.

 

אזרחים בוזזים חנויות בעת המשבר הכלכלי של 2001 (צילום: רויטרס)

 

ב- 1999 נפגעה הכלכלה המקומית מפיחות מסיבי של הריאל הברזילאי - אחד משוקי היצוא העיקריים של המדינה. בנוסף, נפגעה הכלכלה מירידת מחירי התוצרת המקומית בעולם ומתנועות הון של משקיעים זרים שפעילותם גברה בתחילת אותו עשור. כן קטנו הכנסות הממשלה ממיסים.

 

בתחילת המאה ה - 21 גיבשה קרן המטבע הבינלאומית חבילת סיוע מסיבית למדינה, אך הקפיאה אותה בתחילת 2001 בטענה כי הממשלה הארגנטינית כשלה בצעדיה להבראה כלכלית. החל מאמצע 2001 סבלה הכלכלה מבריחת הון מסיבית שזעזעה את המגזר הבנקאי והביאה את הכלכלה לסף קריסה, אך נעצרה תוך זמן קצר לאחר פיחות המטבע והקפאת פקדונות הציבור בבנקים. צעדים אלו הביאו לתסיסה אזרחית ערה, ("ארגנטינאזו" בשפה המקומית), כשמאות אלפי ארגנטינאים איבדו חלק ניכר או את כל חסכונות חייהם.

 

מהומות בבואנוס איירס בעקבות המשבר הכלכלי, 2001 (צילום: איי פי)

 

ב- 2002 בוטלה חלק מהקפאת הפקדונות, אך מרבית האזרחים איבדו כשני שליש מכספם. גורמים אזרחיים, ממשלתיים ומשפטיים טוענים לספקולציה מאורגנת של בנקים ומשקיעים זרים, במהלכה יצאו עשרות מיליארדי דולרים מהמדינה. בהמשך 2002 השתפר מעט מצב המשק, היצוא עלה, האבטלה והאינפלציה נסוגו מעט ונרשמה עלייה בפעילות הכלכלית שאף הביאה לייסוף קל של המטבע.

 

למרות שפע האמצעים והמשאבים הכלכליים של ארגנטינה, שהזינה בעבר חלקים נרחבים מהעולם, הגיעה המדינה לנקודת שפל. האבטלה בה היא מהגבוהות ביבשת, שכר העובדים נשחק עד מתחת לשכרם של עובדים במדינות נחשלות ועשרות ילדים גוועים בה ברעב מדי יום.

 

באחרונה מעכבת קרן המטבע הבינלאומית את מלוא הסיוע שאישרה בעבר בדרישה לבטלאת הפיקוח הממשלתי על תנועות הון, השקעות, ותשתיות שונות. הנשיא הנבחר החדש החל ממאי 2003 - נסטור קירשנר - נתון הן ללחצי קרן המטבע והן ללחצים פוליטיים וציבוריים מקומיים המתנגדים לתביעות קרן המטבע.

 


היסטוריה - עד הכיבוש הספרדי

לפני כ-12 אלף שנה התיישבו באזור ארגנטינה אוכלוסיות ילידיות משבטים שונים, שהגיעו עד טיירה דל פואגו. אוכלוסיות ילידים באזור הצ'אקו, פטגוניה והפמפס היו שבטים נודדים של ציידים-לקטים. מעט ידוע לנו על אורח חייהם של שבטים אלה החל מלפני 6 אלפים שנה. בארץ האש התפתחה תרבות היימאנה, שפיתחה טכנולוגיית שייט בסירות קאנו והתבססה על הים. תרבות שבטי הגוארני - ילידים הקרויים כך על שם שפתם, באזורים הסוב-טרופיים במזרח המדינה התבססה הן על ציד ולקט והן על חקלאות נודדת בשיטת ה"כריתה וחריכה". עיקר הגידולים החקלאיים היו בננות, מניוק , קטניות, בטטות וכותנה. התרבויות המפותחות יותר חיו בצפון המערב - באנדים. עמק ה"קבראדה דה הומאהואקה", המהווה גם אתר מורשת עולמי, באנדים על גבול בוליביה משמר עדויות על חשיבות האזור למסחר ולתחבורה החל מלפני עשרת אלפים שנה.

 

לפני שלושת אלפים שנה החלו התושבים באזור ארגנטינה לפתח חקלאות רב-שנתית אינטנסיבית עם מערכות השקייה. הגידולים העיקריים היו בננות, קינואה, דלועיים ותפוחי אדמה. הילידים אף הצליחו לביית את הלמה והאלפקה לצרכיהם. תרבות הטאפי מאזור טוקומן נחשבת לחשובה שבתרבויות של אותה עת. פסלים מסותתים בדיוק גיאומטרי רב של פני אדם, דמויי אדם וחיות, בעיקר ממשפחת החתוליים, שנמצאו באזור מהווים עדות לדרגת התפתחותם. מאוחר יותר התפתחה תרבות הקונדוהואסי באיזור קטמרקה והתמחתה בעיבוד חימר, חרס וקרמיקה.

 

בתחילת המאה ה-6 לערך התפתחו שיטות עיבוד המתכת ונוצרו כלים המשלבים ארד ומתכות אחרות. תרבות האגואדה, אף היא מאזור קטמרקה, הותירה גרזנים, תיבות וכלי פולחן שיוצרו בשילוב מתכות. מאמצע המאה התשיעית לספירה החלו להופיע באנדים ניצני הערים הראשונות בדמות יישובים מבוצרים בחומות אבן ותושביהם מנו אלפים אחדים.

 

בצפון המדינה עשו ילידי האל-אלפרסיטו והטילקארה שימוש בולט בסמי הזייה. תרבויות אלו פיתחו קשרי מסחר הן דרך חוף האוקיינוס השקט והן צפונה דרך שרשרת הרי האנדים. החל מ- 1480 עלתה השפעת בני האינקה, שסיפחו חלקים מהאזור למחוזם הדרומי, אך בני האזור התנגדו להמשך התפשטותם דרומה. השפעת האינקה ניכרת בפולחני הדתבלבוש ובמנהגי היום יום.

 

בתחילת המאה ה-16 מנו אוכלוסיות הילידים בארגנטינה כ-400 אלף נפש.

 

ב-1502 עבר
אמריגו וספוצ'י באזור ארגנטינה במסגרת מסעות החקר שלו, אך האירופי הראשון שהגיע לארץ היה חואן דיאז דה סוליס. ב-1516 עמד דה סוליס בראש משלחת לגילוי מקורותיו של נהר לה פלטה, בחפשו מעבר מהאוקיינוס האטלנטי לאוקיינוס השקט. דה סוליס נרצח ע"י בני שבט הגוארני. במהלך מנוסתה של משלחתו חזרה לספרד נטרפה ספינתם סמוך לחופי ברזיל.

 

אחד הניצולים ממשלחת זו, הפורטוגלי אלייחו גרסייה, שנחשף לשמועות בדבר "מלך לבן בעל עושר אגדי" הנמצא באזור, החליט להקים משלחת נוספת, והוא יצא לדרכו בשנת 1524. משלחתו גילתה את מפלי האיגואסו, ומשם המשיכה לפרגוואי. בהמשך נרצח גם גרסייה ע"י ילידי גוארני.

 

ב-1520 הגיע גם הפורטוגלי פרננדו דה מגלנס לשפך לה פלטה, אך עגן בעברו הצפוני לו קרא מונטבידאו (כיום בירת אורוגוואי). סבסטיאן קבוט, איטלקי יליד גנואה ודור שני למגלים האירופים, עשה דרכו אותה עת למזרח, אך בהגיע אליו השמועות ב-1526, על מסעו של גרסייה וגילוי אוצרות, החליט להגיע לאזור ולהקדים משלחות אחרות שהיו בדרכן לפרו.

 


התקופה הקולוניאלית
משלחתו של קבוט הפליגה במעלה הפראנה עד רוסריו של ימינו ומשם עשתה דרכה אף היא לפרגוואי. ב-1530 חזר קבוט לספרד וסיפר למלך
קרלוס ה-4 על תגליותיו. המלך מינה את דון פדרו דה מנדוסה לחקור את האזור והעניק לו את תואר "מושל הנהר לה פלטה", אזור שהקיף את ארגנטינה, פרגוואי, אורוגוואי, חלקים מצ'ילה, בוליביה וברזיל. מנדוזה, מנהיג מופרע ואכזר, יצא בראש משלחת בת כ-2,000 איש מספרד והטיל עוגן בפברואר 1536 בצידו הדרומי של שפך לה פלטה - מישור שטוח ללא צמחייה כלשהי, סחוף רוחות, מאובק בקיץ וביצתי בחורף, צמוד לשטחי הטהואלצ'ה, שגילו התנגדות לשכניהם החדשים. בדיוק בנקודה זו החליט מנדוסה להקים התיישבות למשלחתו. את המקום כינה "סיודאד דה לה נואסטרה סניורה דה לה בואן איירה" ("עירה של גבירתנו של הרוח הטובה", כיום: בואנוס איירס).

 

מנדוסה התגרה בדרכים שונות בילידי הסביבה, והללו תקפו את ההתיישבות הלבנה. עד מהרה הגיעו המתיישבים לחרפת רעב, ואף היו מקרים בהם נאלצו לאכול את גוויות מתיהם. מרטינס אירלה נשלח לחפש דרך מילוט לפרו, ובדרכו ייסד ב-1537 את אסטונסיון (כיום בירת פרגוואיי) . מאוחר יותר מונה אירלה למושל אזור לה פלטה. ב-1541 נטשו אחרוני חברי המשלחת את בואנוס איירס. ב-1545 נתגלה כסף במכרות פוטוסי שבבוליביה, גילוי שהביא לאזור כוח ספרדי נוסף על מנת לאלץ את הילידים לעבוד במכרות אלה. אט אט החלו הכוחות הספרדים להשתלט על אזורי ארגנטינה, ולהקים בה מקומות יישוב רבים. ב-1580 נוסדה בואנוס איירס מחדש.

 

הספרדים הביאו עימם מאירופה סוסים, פרות, עיזים וכבשים שהתרבו במהירות, נפוצו בכל הארץ והיוו את המקור לעדרים העצומים של המדינה. עדרי הבר שהתעצמו והתפשטו על פני הפמפס, אורוגוואי ופרגוואי, הניעו את הילידים ללמוד את אמנות הרכיבה וגידול הסוסים והבקר. אמנות הרכיבה שימשה אותם למטרות הלחימה במתיישבים, שנמשכה עד תחילת המאה ה- 18. בקולוניות של הספרדים היתה נהוגה שיטת ה"אנקומיינדה", לפיה חולקה הקרקע לספרדים, והילידים הוכרחו לעבדה ולקבל חינוך נוצרי בתמורה להתיישבותם. אולם שיטה זו לא עלתה יפה כאן, הן משום שלא היה ביקוש באירופה לתוצרת החקלאית והן משום שאוכלוסיות הילידים היו דלילות מדי. עדרי הבר העצומים הביאו אט אט להופעתו של ה"גאוצ'ו" - הבוקר המקומי. ה"גאוצ'וס" היו אוסף של מנודי החברה, בני תערובת - מסטיצים, עריקים, פושעים, עבדים נמלטים וילידים.

 

הופעת ה"גאוצ'ו" איפשרה להכניע חלק מהילידים הלוחמניים. שיטת ה"מיטה" - שהומצאה במקור ע"י האינקה ומטרתה היתה תרומת שנת שירות לעבודות ציבוריות - אומצה ע"י הספרדים, ששלחו את הילידים למכרות הכסף בפוטוסי, בוליביה, שם מתו מרביתם מרעב, מהרעלת כספית וממפולות אבנים. טרנספר ויישוב מחדש של אוכלוסיות ילידים באזור העמקים הפוריים של האנדים, במקום הילידים שנלקחו לעבודות במכרות, מחלות אירופיות כחצבת ואבעבועות שלא היו מוכרות באזור ואשר פשו בקרב האוכלוסייה, ופלישתם של סוחרי עבדים פורטוגלים והולנדים מברזיל השמידה או שיעבדה את יתרתם.

 

ב-1776 ארגן המימשל הספרדי את הקולוניות מחדש, ובמסגרת זו הוקמה ממלכת "לה פלטה" בראשות משנה למלך בבואנוס איירס. ממלכת לה פלטה כללה את ארגנטינה, אורוגוואי, פרגוואי, ובוליביה (לפרק זמן קצר). הממלכה שימשה השראה בשנים מאוחרות יותר לרעיון "ארגנטינה הגדולה", לפיו ראוייה ארגנטינה לכל השטח לו זכתה בהוראת המימשל הספרדי. ב-1778 ביטל הכתר הספרדי את איסור הסחר באזור, צעד שהביא מייד לפריחה כלכלית ולמיסוד קשרי תחבורה ומסחר מבואנוס איירס אל ספרד והקולוניות.

 

הגידול בפעילות הכלכלית העלה את הצורך בייבוא עבדים מאפריקה. אט אט התפתחה חברת "קאסטות" מעמדית בארגנטינה. בתחתיתו של הסולם החברתי היו הילידים, מעליהם עבדים אפריקניים, מעליהם קריאולים (צאצאי המתיישבים הספרדים) ובראש הסולם עמדו הפנינסולרים (ספרדים ילידי ספרד). לקראת 1800 כבר מנתה אוכלוסייתה של בואנוס איירס כ- 42 אלף איש ואוכלוסיית האזור כולו עמדה על כ-350 אלף נפש, מחציתם ילידים.

 

מרבית תושבי הערים היו קריאולים, אך המינהל, הכהונה ותפקידי מפתח בכלכלה היו נתונים בידי הפנינסולרים. הקריאולים הורשו להקים ולאייש את מועצות הערים (קבילאדוס) בלבד, ומתיחות שררה לעתים בינם לבין הספרדים.

 


הדרך לעצמאות
ידיעות על התקוממותה של ארצות הברית ועל
המהפכה הצרפתית החלו לזרוע רעיונות בדבר חירות וזכויות בקרב תושבי ארגנטינה. ב-1808, לאחר שנפוליאון כבש את ספרד, הודח המלך פרדיננד ואל ארגנטינה שוגר משנה חדש למלך. פעולותיו הראשונות של זה היו הטלת הגבלות על הסחר, בהן איסור על הסחר החופשי במתכת הכסף. סוחרי בואנוס איירס התקוממו.

 

ב-25 במאי 1810 התאספו אזרחי בואנוס איירס סביב בניין מועצת העיר כשלזרועם קשורים סרטי כחול- לבן - הצבעים מהם יורכב הדגל הארגנטינאי בשנים שלאחר מכן. קבוצה בראשות מנואל בלגראנו ומריאנו מורנו הדיחה את המשנה למלך והכריזה על נאמנותם של האזרחים למלך הספרדי המודח, פרדיננד. הוקמה ה"חונטה פרימרה" (המועצה הראשונה) לשלטון עצמאי של "הפרובינציות המאוחדות של לה פלטה", אך עדיין לא הוכרזה רפובליקה עצמאית.

 

מלחמת אזרחים פרצה בין נאמני הכתר הספרדי, לבין מהפכנים שנתמכו על-ידי האנגלים; בין תושבי אזור אורוגוואי לארגנטינים, בין ארגנטינים לפרגוואנים, ובין מהפכנים מכל הצדדים. קורנליוס סאאוודרה, נשיאה של החונטה, דגל בהגדרה עצמית של הפרובינציות ובנאמנות סמלית למלוכה הספרדית. חבריו לחונטה, מורנו ובלגראנו, העדיפו לראות משטר ריכוזי בארגנטינה ובפרובינציות שמרכזו בבואנוס איירס.

 

לימים נודעו רעיונותיו של סאאוודרה כ"פדרליים" ונקראו גם "קולורדוס" או "רוחס" (אדומים) ורעיונותיהם של מורנו ובלגראנו כ"יוניטריים" ונקראו גם "אזולס" (כחולים). השקפות אלו עיצבו את פני החברה והמשטר בארגנטינה לאורך המאה ה-19 ועקבותיהם מצויות גם בפוליטיקה העכשווית במדינה.

 

עיקר המחלוקת בין הצדדים נבעה מהחיכוך בין אזרחי בואנוס איירס, עיר בעלת צביון אירופי שמנתה סוחרים ואזרחים משכילים, ובין בעלי אחוזות ועדרים, שרכושם כלל גם את עובדיהם הילידים והגאוצ'וס כאחד, ויבוא הסחורות מבואנוס איירס פגע בהכנסותיהם. בעלי האחוזות רצו להישאר עצמאיים תחת ברית פדרטיבית כוללת ואילו אזרחי בואנוס איירס שאפו למדינה אחת מאוחדת.

 

החונטה כשלה בשמירת שלמותו של "אזור לה פלטה". באזורים שונים הופיעו בשנים אלו "קאודיוס" - מנהיגים מקומיים שדגלו בפדרליזם וגייסו לעזרתם צבא שהורכב מגאוצ'וס, ילידים, עבדים ואחרים. הקאודיוס יסדו מיני רפובליקות עצמאיות בראשותם. המפורסמים שבין הקאודיוס היו פרנסיסקו רמירז מאנטרה ריוס, אסטניסלאו לופז מסנטה פה וחוזה גרבאסיו ארטיגס.

 

חוסר יציבות ומלחמות מקומיות איפיינו את השנים הבאות, במהלכן נפרדו שטחי אורוגוואי ופרגוואי מארגנטינה.החונטה התחלפה לעתים קרובות, מבלי שהצליחה להגדיר חוקה מוסכמת. ב-9 ביולי 1816 נעשה נסיון נוסף לכנס קונגרס שיגדיר את אופייה של המדינה, ללא הצלחה. למרות זאת, הוכרזה סופית בתאריך זה עצמאותן של "הפרובינציות המאוחדות של נהר לה פלטה", והתאריך הפך למועד הרשמי של עצמאות ארגנטינה.

 

ב-1820 הגיעה לשיאה מלחמת האזרחים בין התומכים במדינה מאוחדת לבין תומכי המדינה הפדרטיבית. שנה זו נודעה כ"שנת האנרכיה הנוראה". קאודיוס הקימו דיקטטורות בשטחים הנתונים להשפעתם, כבשו את בואנוס איירס לתקופה קצרה, ודם רב נשפך בכל הצדדים. למרות האנרכיה הכירה ארה"ב באותה תקופה בעצמאותן של "הפרובינציות המאוחדות".

 

מ- 1821 משל בעיר ובפרובינציה של בואנוס איירס ברנרדינו ריבדביה (Bernardino Rivadavia). ריבדביה, שדגל בארגנטינה מאוחדת, עודד הגירה מאירופה וקשרי סחר עם מדינות חוץ, הנהיג את חופש העיתונות והדת והחליש את כוחה של הכנסייה. ב-1826 נבחר ריבדביה לנשיא הפרובינציות המאוחדות. נסיונו להציג חוקה נכשל בשל התנגדותם של הפדרליסטים שסירבו לפזר את צבאותיהם ולהעביר את אדמותיהם למדינה. המלחמה עם ברזיל, שכבשה את אזור הבנדה אוריינטל (הגדה המזרחית) הצליחה לאחד לזמן קצר כוחות יוניטרים ופדרלים, אך החלישה את כוחו של הנשיא. מצור שאכפה ברזיל על שפך לה פלטה, הביא בעקבותיו לקריסה פיננסית של המשטר וריבדביה התפטר מתפקידו.

 


איחוד ארגנטינה
קאודיו מקומי, הגנרל
חואן מנואל דה רוסאס  הצליח לגבור על כוחות ברזיל ב-1827, ונצחונו הניע את שתי המדינות להקים מדינת חיץ ביניהן, אורוגוואי, ב-1828. רוסאס, שנודע גם בכינוי: "קליגולה של נהר לה פלטה", בן למשפחת מגדלי בקר עשירה, הפך מושל בואנוס איירס ב-1829 ונטל לעצמו סמכויות דיקטטוריות. הוא רדף עד חורמה את היוניטרים, והקים משטרה חשאית, ה"מזורקה" ("אוזני החיטה"), שסמליה היו דומים מאוד לסמלים בהם השתמש מאוחר יותר משטרו הפשיסטי של מוסוליני.

 

המזורקה פרשה רשת מרגלים ומתנקשים ברחבי המדינה. אלפים נרצחו ואלפים אחרים הוגלו או ברחו. תושבי הפרובינציה קיבלו את מרותו של רוסאס משום שמלחמות האזרחים פסקו והסדר הוחזר על כנו. לפי הוראתו של רוסאס שונה שמה של המדינה ל"ארגנטינה הפדרלית". בתי הספר חוייבו ללמד את הקריאה: "תחי הפדרציה, מוות ליוניטרים", ובטקסים ציבוריים שונים היה על הציבור לענוד סרטים אדומים - הקולורדו, צבעיהם של הפדרליסטים.

 

העלאת המסים על תוצרתן של הפרובינציות ויבוא זול של סחורות מתחרות לבואנוס איירס עוררה על רוסאס את חמתם של הקאודיוס. אחד מהם, חוסטו חוזה דה אורקיזה (Justo José de Urquiza) מושל אנטרה ריוס, פרובינציה שופעת עדרים שנפגעה קשות מהגבלות הסחר, ארגן צבא ממתנגדי המשטר באורוגוואי שהדיח את רוסאס לאחר קבלת תמיכה מברזיל, אנגליה וצרפת. ארקיזה הקים אסיפה מכוננת שהציגה חוקה ב- 1853, מבוססת על ערכי הפדרליסטים ודומה לזו של ארצות הברית. בואנוס איירס סירבה להכיר בחוקה זו ולמשך שנים מספר התקיימו זו בצד זו שתי רפובליקות נפרדות: זו של בואנוס איירס וזו של ארגנטינה הפדרלית, שבירתה בעיר פראנה במחוז אנטרה ריוס ונשיאה אורקיזה. בין השנים 1859 ו- 1861 פרצו מלחמות אזרחים בין הצדדים. בסופן הצליח מושל בואנוס איירס ברטולומה מיטרה (Bartolome Mitre) , להכניע את אורקיזה.

 

מיטרה אימץ את החוקה של 1853 למעט שינויים מסויימים, וכונן הפרדת רשויות: ממשלה ובראשה נשיא הנבחר לכהונה חד פעמית בת שש שנים, בית נבחרים המורכב משני בתים - אחד פדרלי ואחד של הברית, ומערכת משפט. בבחירות ב-1862 נבחר מיטרה לנשיאה הראשון של "הרפובליקה של ארגנטינה", כפי שנקראה מעתה. מיטרה ביטל את כל הגבלות הסחר, עודד את ההגירה מאירופה, קידם את ההתיישבות באזורי הספר ואף איפשר התיישבות וולשית בפטגוניה.

 

ב- 1864 פלשה ברזיל לאורוגוואי. שליט פרגוואי, סולנו, שרצה לשמור על עצמאותה של אורוגוואי, תקף את ברזיל ולאחר מכן את ארגנטינה שסירבה לסייע לו. בתגובה יצרו ברזיל, ארגנטינה ואורוגוואי "ברית משולשת" שמטרתה הדחת סולנו וכיבוש פרגוואי. כמחצית מאוכלוסייתה של פרגוואי נכחדה במלחמה זו. ב-1869 כבשו בנות הברית את אסונסיון. ברזיל וארגנטינה סיפחו חלקים משטחה של פרגוואי למדינותיהן.

 

ב-1868 נבחר דומינגו סרמיאנטו ((Domingo Sarmiento מסן חואן לנשיא ארגנטינה. סרמיאנטו הפדרליסט עשה רבות להנחיל ערכים אירופיים לארגנטינה. רעיונותיו בנושאי קידמה וכיבוש השממה היו הרי אסון לאוכלוסייה הילידית. המתיישבים האירופים החלו לדחוק את רגליהם של הילידים באזורי הפמפס ופטגוניה ואלה הגיבו בפשיטות על חוות המתיישבים. בתגובה לכך, אישר הממשל לגנרל חוליו רוקה (Julio Roca) להוביל את "המסע לכיבוש המדבר", שהיה למעשה התקפה ברוטלית שמטרתה השמדת הילידים בדרום הפמפס ופטגוניה.

 

נצחונו של רוקה פתח אפשרות להתיישבות בחלקים נרחבים בדרום, העלה את הפופולריות שלו וב - 1880 הוא נבחר לנשיא. באותה שנה הוביל רוקה מערכה נוספת נגד הילידים, הפעם בצ'אקו. במקביל, עברה ארגנטינה שינויים עצומים בתשתיתה ובכלכלתה. מסילות הברזל הגיעו עד מרגלות האנדים, צמר הפך לסחורת היצוא העיקרית של הארץ שמספר כבשיה עלה פי 30 על מספר אזרחיה. יצוא הדגנים והפשתן גדל אף הוא, והגעתן של ספינות קירור איפשרו לארגנטינה יצוא כמויות בשר עצומות לארה"ב ואירופה.

 

הגירה העצומה מאירופה הגדילה בכמה מונים את אוכלוסיות הערים כסנטה פה ובואנוס איירס. בין 1880 ו- 1917הגיעו ששה מיליון מהגרים לארגנטינה, מחציתם מאיטליה, רבע מספרד והיתר פורטוגלים, רוסים, טורקים, אירים וולשים.

 

 


תחילת המאה ה-20 ומלחמות העולם
החל משנות ה-70 של המאה ה-19, עם התפתחותו של מעמד בינוני ומעמד פועלים במדינה, החלו לחדור ולהתעצם רעיונות של ליברליזם ודמוקרטיה. ב-1887 ייסד המשפטן ליאנדרו אלם את "התאחדות האזרחים הרדיקלית" שנלחמה בבעלי האחוזות ובמפעלים בדרישה למתן זכות בחירה חשאית לכלל האוכלוסייה.

 

התאחדות האזרחים הרדיקלים היתה מעורבת בשנים הבאות במספר מרידות שכשלו. עם זאת, הביא הלחץ שהפעילה לרפורמות פוליטיות, בהן מתן זכות בחירה כללית לכל הגברים במדינה. ב-1916 נערכו הבחירות הראשונות במתכונת זו, ומנהיג הרדיקלים, היפוליטו איריגויין (Hipólito Yrigoyen) נבחר לנשיא.

 

שלטון הרדיקלים לווה בהמשך השגשוג הכלכלי בארגנטינה, אך גם באי שוויון גדל והולך בחלוקת ההכנסות. בעימותים בין אזרחים שובתים מבואנוס איירס ובין המשטרה במה שכונה "סמאנה טרגיקה" (השבוע הטרגי) של 1919 נהרגו אלפים ואף הקהילה היהודית במקום נפגעה. בין השנים 1920 - 1921 פרצה סידרת שביתות בדרום פטגוניה בהנהגתם של עובדים שכירים שנוצלו בידי בעלי האחוזות, מרביתם בריטים. קומץ של פעילים בולשביקים ואנרכיסטים שהצטרף לשובתים עורר את פחד המשטר והשביתות הסתיימו בטבח שערך הצבא בשובתים.

 

בעקבות עימותים אלה, הציג איריגויין שורת רפורמות נוספת, בהן הנהגת שבתון ביום ראשון, צמצום משך יום העבודה, העלאת שכר, הנהגת יסודות של ביטוח סוציאלי ופנסייה והרחבת בנייתם של שיכוני פועלים.

 

במלחמת העולם הראשונה שמרה ארגנטינה על נייטרליות. במהלך שנות המלחמה קנו בעלות הברית את צרכי המזון שלהן בארגנטינה. בכך הן האיצו את הייצור המקומי מחד ואיפשרו פיתוח ניצני תעשייה מקומית מאידך. ב- 1920 היתה ארגנטינה המדינה השביעית בעושרה בעולם. אזרחי ארגנטינה ואזרחי מדינות אחרות באמריקה הלטינית קיוו, כי תוך עשורים ספורים תוכל ארגנטינה להוות משקל נגד לארה"ב. השפל הכלכלי של 1929 בארה"ב פגע קשות במדינה ולתוצרתם של מפעלים רבים לא נמצאו קונים. מפעלים אלו פשטו את הרגל והעמיקו את המשבר הכלכלי, ויחד עם טענות על שחיתות בקרב מקורבי הנשיא הביאו את הצבא להדיח את איריגויין.

 

לאורך כל שנות ה- 30 שלטו השמרנים בארגנטינה, בעזרת זיופי בחירות ומעשי מירמה. בשנים אלה גברה ההגירה למדינה בשנית, והפעם הגיעו לכאן יהודים רבים שברחו מגרמניה הנאצית. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נקטה ארגנטינה שוב במדיניות של נייטרליות. בינואר 1942 סירבה ארגנטינה להיענות ליוזמת ארה"ב להשתתף בהקמתה של הברית להגנה הפאן אמריקאית, ולנתק את יחסיה עם מדינות הציר. ב-4 ביוני 1943 הודח הנשיא בהפיכה צבאית של כת הקצינים המאוחדים בראשות הגנרלים ארטורו ראוסון ופדרו רמירז, שהיה לנשיא. הרוח החיה בכת החשאית של הקצינים הלאומנים היה הקולונל חואן דומינגו פרון, שמונה לשר הרווחה. למרות נטייתו של רמירז לטובת מדינות הציר, הוא נכנע ללחצן של בעלות הברית וניתק את יחסיה של ארגנטינה עם יפן וגרמניה בינואר 1944.

 


עלייתו של חואן פרון

בינתיים החל פרון לצבור כוח. כשר רווחה ומאוחר יותר שר המלחמה וסגן הנשיא (תחת הנשיא אדלמירו פרל), היטיב פרון עם מעמד הפועלים, במיוחד אלה הלא מקצועיים, ודאג לשפר את תנאי עבודתם ושכרם. פרון, שהיה כבר האיש החזק בשלטון הארגנטינאי, עורר התנגדות עזה מצד בעלי האחוזות והתעשיינים ובקרב הרדיקלים והסוציאליסטים.

 

בספטמבר 1945 הפגינו מאות אלפי ארגנטינים נגד פרון והממשלה הכריזה על מצב חירום במדינה. היא כלאה אלפים: סטודנטים, קציני צבא בכירים ואישים בעלי שם. תחת לחץ המפגינים, שלח הנשיא גם את פרון עצמו לכלא. אוויטה, אשתו של פרון ושחקנית קולנוע מפורסמת בעברה, אירגנה מסע הפגנה לשחרור בעלה, ואכן הוא שוחרר תוך זמן קצר. בבחירות שנערכו זמן קצר לאחר מכן זכה פרון בנשיאות.

 

פרון, ששאף להפוך את ארגנטינה למנהיגת היבשת, התמקד בפיתוח התעשייה והתשתיות. עם כניסתו לתפקיד הלאים פרון את הבנקים, הרכבות וחברות הטלפונים, הכריז על תוכנית להפיכתה של ארגנטינה למדינה תעשייתית. במסגרת תוכניתו זו, נסללו אלפי ק"מ כבישים, הוקמו מפעלי חשמל, נערכה רפורמה אגררית לחלוקה מחדש של הקרקעות, ונחקקו חוקי רווחה וחוקים סוציאליים כמו: שכר מינימום, תשלום בגין חופשות, מחלה ופנסייה. כמו כן שופרה מערכת הבריאות, שופרו החינוך וקליטת ההגירה והוחל בבניית שיכונים ציבוריים.

 

מדיניות זו מומנה בעיקר מהכנסות מיצוא המזון לארצות אירופה המשתקמות ולארה"ב. פרון צבר פופולריות בקרב ההמונים וכינה את שיטתו "צדק סוציאלי". פעולותיו לדיכוי מתנגדיו, שכללו כליאה, הגלייה והגבלות על חופש הביטוי וזכויות האזרח נסלחו לפרון בשל צעדיו למען ההמונים. ב-1947 איפשר פרון את זכות הבחירה לנשים ואשתו, אויטה דוארטה פרון, שנטלה חלק במדיניות הסוציאלית של בעלה, הפכה למנהיגת הנשים במדינה. פולחן האישיות של שני בני הזוג היה בשיאו.

 

חואן דומינגו פרון עם אשתו אוויטה, 1951 (צילום: גטי אימג' בנק ישראל)

 

בנובמבר 1951 זכה פרון שנית בבחירות. בתקופת כהונתו השנייה נקלעה ארנגטינה למשבר כלכלי קשה, עד כדי צורך בהטלת קיצוב על לחם ובשר. ההתנגדות למשטרו של פרון החלה להתגבר, ובאחד מנאומיו בכיכרות הוטלו פצצות. גם הכנסייה הצטרפה למתנגדים, לאחר שפרון העביר חוק המתיר גירושין ואת קיומם של בתי בושת. לאחר שאשתו אוויטה מתה ממחלת הסרטן (1952), תבע מהכנסייה להכריז עליה כקדושה.

.

ב- 1955 נאסרו עשרות כמרים באשמת ליבוי יצרים ומאות אחרים פוטרו ממשרותיהם במוסדות חינוך. הממשלה ביטלה את הסובסידיה למוסדות החינוך של הכנסייה, הטילה מס על הכנסותיהם והודיעה על כוונתה לבטל את מעמדה של הנצרות הקתולית כדתה של המדינה. האפיפיור תבע מהארגנטינאים לבחור בין פרון לבין הכנסייה. העם בחר בכנסייה ובספטמבר 1955 הודח פרון על ידי הצבא ונמלט לפרגוואי. הגנרל פדרו יוג'יניו ארמבורו שהפך נשיא, הוציא מיד את המפלגה הפרוניסטית אל מחוץ לחוק, הרס סמלי שלטון פרוניים ברחבי המדינה ואף נאסרה הזכרת שמו של פרון.

 

בשנים שלאחר מכן ידעה המדינה טלטלות פוליטיות וכלכליות רבות. נשיאים הודחו על-ידי הצבא, בחירות נדחו, האינפלציה עלתה, התפוקה ירדה, ותנועות פוליטיות רבות קמו ונקטו בדרכי פעולה אלימות. ב-1966 השתלטה על המדינה כת צבאית בראשות הגנרל חואן קרלוס אונגאניה. הקונגרס פוזר, המפלגות הוצאו מחוץ לחוק, וננקטו צעדי חרום כלכליים ואזרחיים. הפגנות המוניות במאי 1969 הסתיימו בשפיכות דמים קשה. התפשטות המחאה הביאה לבסוף להדחתו של אונגאנייה, אך גנרל אחר מונה במקומו.

 

על רקע תוהו ובוהו פוליטי, נבחר במרס 1973 המועמד הפרוניסטי, ד"ר הקטור קמפורה, לנשיאות. האהדה בציבור לפרון הרקיעה שחקים, ורבים ראו בו כאדם היחיד שיכול להושיע את ארגנטינה.

 

ביוני 1973 הגיע פרון לארגנטינה. קהל של חצי מליון איש שציפה לבואו בנמל התעופה נלכד בקרבות שהתקיימו בין סיעות שונות. מאות בני אדם נהרגו. קמפורה התפטר ופינה את מקומו לפרון. בבחירות בספטמבר אותה שנה זכה פרון ואילו אשתו השלישית, השחקנית הונצואלית איזבל מרטינז (איזבליטה) זכתה במינוי לסגנות הנשיא. ביולי 1974 נפטר פרון ואשתו - סגניתו הפכה לנשיאת ארגנטינה.

 

איזבלה פרון היתה האשה הראשונה ביבשת אמריקה כולה שהגיעה לראשות מדינה. היא היתה חסרת ניסיון פוליטי וניהולי, וממשלה היה הרה אסון. בהיעדר תמיכה פוליטית הפכה איזבלה פרון תלוייה יותר ויותר בדמות צללים נוסח רספוטין: חוזה לופז ריגה, אישיות ידועה לשמצה ומייסדן של "פלוגות המוות" או "טריפל איי" (אליאנצה ארגנטינה אנטי קומוניסטה) - יחידות שהתנקשו באינטלקטואלים שמאלנים ותומכי גרילה. השגשוג העיקרי בעת כהונתה נגע להתפשטות שחיתות במסדרונות המימשל, היפר - אינפלציה והסלמת האלימות.

 


המלחמה המלוכלכת
במרס 1976 הדיחה חונטה צבאית,בראשות הגנרל
חורחה רפאל וידלה , את איזבלה פרון והביאה את ארגנטינה לתקופה האפלה ביותר בהיסטוריה המודרנית שלה.

 

החונטה הצבאית הגדירה את מטרתה כ"ארגון-מחדש" שנודע גם בשם "איל פרוססו" (התהליך), או "גרה סוסיה" (המלחמה המלוכלכת). החוקה הושעתה ומנגנוני משטר שונים פתחו במסע ל"מיגור הטרור וחיזוק השפעתו של הקומוניזם הבינלאומי". במסווה של בטחון לאומי ובמסווה של "המלחמה הקרה" זכתה החונטה לסיוע טכני, כספי ומבצעי נדיב מהסי.איי.איי האמריקני. מנגנוני הבטחון לא רדפו רק אנשי גרילה או תומכי פעולות גרילה אלא גם אינטלקטואלים, עיתונאים, פסיכולגים, יהודים, מרקסיסטים, פעילי איגודים מקצועיים, אתאיסטים וכל אחד ש"מפיץ רעיונות המנוגדים לתרבות הנוצרית והמערבית", כדברי וידלה עצמו.

 

אופן הפעולה הנפוץ של מנגונים אלו היתה משלוח יחידות ל"העלמת" בני אדם. מרגע שנלכדו אותם "דספרסידוס" (נעדרים), כפי שכונו, נמנעה כל אפשרות או מידע המסייע לאיתורם. הדספרסידוס נלקחו למחנות ומתקני מעצר, שם עונו, נאנסו והוצאו להורג. אחת השיטות היתה הטלת בני אדם ממטוסים, אחרת היתה שיקועם בבטון והשלכתם לנהר הפראנה. מרבית הדספרסידוס היו בני נוער וצעירים עד גיל 30, אך לא נפקד גם מקומן של נשים הרות, נכים, קשישים ואחרים. הערכות על מספרם של הדספרסידוס בשנות המשטר הצבאי נעות בין 20 ל- 30 אלף איש.

 

בעיצומו של תהליך זה אירחה ארגנטינה, במחצית , 1978 את משחקי הגביע העולמי בכדורגל. האירוע איפשר לחונטה כיסוי בינלאומי המסתיר את זוועות המשטר. עם זאת, איפשרו המשחקים למתנגדי המשטר ולפעילי זכויות אדם להציג בפני אמצעי התקשורת הזרים את המציאות הארגנטינית. קבוצת אימהות, "האמהות של כיכר מאי", החלה בהפגנות שקטות לקבלת מידע על גורל הנעדרים. קבוצה זו הצליחה לעורר את עניינה של התקשורת הבינלאומית בפשעים המתבצעים בארגנטינה.

 

הפגנת "האמהות של כיכר מאי", בואנוס איירס (צילום: איי פי)

 

ארגנטינה בשנים אלה סבלה מחוב חיצוני מעיק, וכלכלתה המשיכה להידרדר. ב-1981, תחת שלטונו של הגנרל ליאופולדו גלטיירי, נערכו, לראשונה מאז ,1976 הפגנות המונים נגד המשטר. בצעד נואש, ב-1 באפריל 1982, פלש צבא ארגנטינה לאיי המאלווינס (איי פוקלנד) על מנת להעלות מחדש את קרנו של הצבא. צעד זה זיכה את גלטיירי בפופולריות רבה, אבל, אנגליה הגיבה בשליחת כוח ימי וצבאי ניכר וכבשה מחדש את האיים תוך שבועות ספורים. יותר מ-700 ארגנטינאים נהרגו בקרבות, ולאחר המפלה הודח גלטיירי מהשלטון.

 

הגנרל ריינלדו ביגנונה תפס את מקומו כהכנה להחזרת המשטר האזרחי בארגנטינה. בשורת צווים שפירסם ביגנונה טרם סיום המשטר הצבאי ניתנה חנינה מראש לכל חברי הכת הצבאית. באוקטובר 1983 זכה מועמד המפלגה הרדיקלית, המשפטן ופעיל זכויות האדם ראול אלפונסין, בבחירות לנשיאות. על אלפונסין הוטל לגשר על המחלוקת בין הפלגים הפוליטיים השונים, לאחד את החברה ולטפל בכלכלתה הרעועה של המדינה: אינפלציה של 400 אחוז וחוב חיצוני ענק של 40 מיליארד דולר.

 


חזרה לשלטון אזרחי
אלפונסין הקים ועדת חקירה לאומית לגורל הנעדרים, בראשות הסופר הנודע ארנסטו סבטו. דו"ח הוועדה, תחת הכותרת "נונקה מאס" (לעולם לא עוד) , מצא עדויות ל-9,000 מקרי עינויים והעלמויות - כשליש מהמספר האמיתי - והמליץ על נקיטת אמצעים נגד האחראים לזוועות. ראשוני הנשפטים: וילדה, ויולה, גלטיירי ומסארה, שותפו של וידלה לחונטה, נדונו ב-1985 למאסר לכל ימי חייהם.

 

בגל המשפטים השני הוצפו בתי המשפט בנאשמים שחלקם שירת עדיין שירות פעיל. בלחץ הצבא, הכריז אלפונסין על חנינה כללית לכל אלה שטרם נשפטו או הואשמו. בסך הכל נשפטו והורשעו בגין פשעי הדיקטטורה הצבאית כ- 50 איש בלבד.

 

בתחום הכלכלי, הגיש הממשל ב-1985 תוכנית חירום כלכלית שכללה החלפת המטבע, הקפאת שכר, קיצוצי תקציב והקפאת מחירים. ארגנטינה קיבלה סיוע מיוחד מהבנק העולמי למימון תוכנית זו. שביתות עובדים פרצו במחאה על קיצוצי השכר. בתגובה, העלה אלפונסין את השכר, אך האינפלציה, שהגיעה כבר לרמה של יותר מאלף אחוזים, שחקה את התוספות. במרכולים המחירים השתנו בדרך מהמדף לקופה.

 

ב-1989 השעה הבנק העולמי את סיוע החוץ לארגנטינה, והכלכלה קרסה. בבחירות שנערכו באותה שנה ולוו בתסיסה ניכרת במדינה, זכה מועמד המפלגה הפרוניסטית, קרלוס סאול מנם  בנשיאות. לראשונה מאז 1928 עבר השלטון בארגנטינה באופן דמוקרטי. מנם, בנו של מהגר מסוריה ומושל פרובינציית לה ריוחה בעבר,היה נתון במעצר במשך מרבית תקופת המשטר הצבאי בשל השתייכותו הפוליטית.

 

למרות השתייכותו למפלגה הפרוניסטית נקט מימשלו בצעדים כלכליים מנוגדים להשקפה הכלכלית הפרוניסטית. בשורת צעדים בשנים 1991 – 1992, שכללו את החלפת המטבע ומניעת הדפסת כסף בבנק המרכזי, הצליח מנם להוריד את שיעור האינפלציה ממאתיים אחוז לחודש ל-8 אחוזים בכל שנת 1993. צעדים אחרים שננקטו מ- 1990, כללו הקטנת המעורבות הממשלתית במשק והפרטה.

 

החל מ- 1993 עבר המשק אט אט לכלכלת שוק חופשי. ארגנטינה הצטרפה לשוק מקומי משותף הכולל מלבדה את ברזיל, אורוגוואי, פרגוואי וצ'ילה. צעדים אלו קידמו את כלכלת המדינה וייצבו את המטבע, אך העלו את האבטלה. שיעור העניים במדינה נסק.

 

לקראת סוף שנות ה-90 של המאה ה-20, פרסם הצבא התנצלות על מעשי הזוועה שנעשו בשנות ה-70. ההתנצלות לא כיבתה את הזעם שנותר בעם הארגנטינאי בעיקר נוכח החנינות הגדולות שהוענקו לאנשי הצבא. קולות רבים בציבור החלו לקרוא להעמדתם לדין של האחראים לחטיפת ילדים ותינוקות שנולדו לנעדרים במחנות המעצר ונלקחו לחסותם של אנשי צבא חשוכי ילדים.

 

בבחירות 1999 ניצח מועמד הקואליציה של מפלגות המרכז והשמאל, פרננדו דה לה רואה, שמסע הבחירות שלו כלל הבטחה למלחמה בשחיתות השלטונית. דה לה רואה, מנהיג חסר כריזמה אך שקול, פנה לטיפול בכלכלה המותשת משנות ממשלו האחרונות של מנם.

 

בדצמבר 2000 גיבשה קרן המטבע הבינלאומית חבילת סיוע מסיבית בת עשרות מיליארדי דולרים למדינה, אך הקפיאה אותה בתחילת 2001 בטענה כי הממשלה הארגנטינית כשלה בצעדיה להבראה כלכלית. הספקולציה נגד המטבע המקומי גברה עם בריחת הון מסיבית שזעזעה את המגזר הבנקאי והביאה את הכלכלה לסף קריסה. דה לה רואה פיחת את המטבע והקפיא את פקדונות הציבור בבנקים. צעדים אלו הביאו למהומות ("ארגנטינאזו") ולמעשי ביזה שהחלו בפרובינציות והגיעו גם לבואנוס איירס, במהלכם נהרגו עשרות אזרחים.

 

מאות אלפי ארגנטינים איבדו חלק גדול ואף את מלוא חסכונותיהם. דה לה רואה התפטר מתפקידו, ואחריו נבחרו שלושה נשיאים שכיהנו למשך מספר ימים כל אחד. לבסוף, בינואר 2002 נבחר לנשיא הסנטור הפרוניסטי אדוארדו דוהלדה.

 

דוהלדה ביטל חלק מהקפאת הפקדונות שרוששה את מרבית האזרחים, וכן ביטל את הצמדת הפזו לדולר, צעד שגרם לייסוף המטבע ולהורדת כושר התחרות של התוצרת הארגנטינית. האבטלה והאינפלציה נסוגו מעט. אבטלה גוברת ועוני בקרב שכבות נרחבות בציבור הניעו את דוהלדה להנהיג תוכנית רווחה ממשלתית חדשה.

 

ביולי 2002 נעצר הגנרל גלטיירי ועימו 42 קציני צבא לשעבר. אלו הואשמו בעינויים וחיסולם של 22 אנשי גרילה, אך בתי המשפט הצליחו למצוא דרך לזכות את רובם בטיעונים טכניים שונים. באפריל 2003 נערכו בחירות לנשיאות. מנם התמודד בהן מול מושל סנטה קרוז, נסטור קירשנר הפרוניסט, אך לא זכה ברוב הנדרש. בבחירות חוזרות ביטל מנם את השתתפותו, ובמאי 2003 מונה קירשנר לנשיא. הנשיא הנבחר התחייב לבצע רפורמות במערכת המשפט ואף ביטל את חוקי החנינה למעורבים ב"מלחמה המלוכלכת" בהצהירו כי "לחברה ללא צדק או זיכרון - אין עתיד".

 

במהלך שנות שלטונו הצליח קירשנר להביא לשיפור בכלכלת המדינה ולהחזיר את מרבית החוב לקרן המטבע הבינלאומית, אך בשנים 2005 - 2007 חלה הרעה מסוימת במשק הארגנטינאי שבאה לידי ביטוי בעיקר באינפלציה גבוהה. בבחירות שנערכו ב-2007 החליט קירשנר לא להתמודד ולחילופין תמך באשתו, כריסטינה, גם היא פרוניסטית, שניצחה ברוב גדול את שאר המתמודדים והיתה לאישה הארגנטינאית הראשונה שנבחרת לתפקיד.

 

במהלך שלטונה של קירשנר המשיכה כלכלת המדינה להתייצב. בין היתר צומצמו הפערים בין העשירונים העליונים לתחתונים במחצית לערך והתוצר הגולמי במדינה זינק ב-94% (יחסית לשיא המשבר ב-2002). כמו כן, זכתה הנשיאה לאהדה בציבור עקב רפורמות חברתיות שביצעה. תמיכת הממשלה בחוק המתיר נישואים חד-מיניים (יולי 2010) הביא להפגנות נרחבות במדינה שאורגנו על ידי הכנסיה הקתולית. ארגנטינה היתה למדינה הראשונה ביבשת אמריקה הדרומית שהתירה נישואים מעין אלו.

 

באוקטובר 2010 מת בעלה של קירשנר, שעתיד היה להתמודד בבחירות לנשיאות. שנה לאחר מכן זכתה קירשנר בכהונה שנייה לאחר שניצחה בפער עצום את יריביה.

 


יהודים
מתחילת המאה ה-16 הגיעו לארגנטינה יהודים
אנוסים  מספרד ופורטוגל. מרביתם נרדפו ע"י האינקוויזיציה ונטמעו כליל באוכלוסייה המקומית. לקראת סוף המאה ה-19 הגיע לארגנטינה גל יהודים מרוסיה ומארצות מזרח אירופה שנמלטו מחיי עוני ומפוגרומים. יהודים אלו, שכונו "רוסוס", השתלבו בחברה הארגנטינית בהצלחה. יהודי בשם יוליו פופר הוא אחד הידועים שבהם, הן בשל מסעו לארץ האש בחיפוש אחר זהב והן בשל המצאת מכונת תפירה שהיתה בשימוש בארגנטינה עשרות שנים.

 

בית קברות יהודי שחולל ב-2004 (צילום: רויטרס)

 

ב - 1889 הגיעו 824 יהודים מאוקראינה בספינה לארגנטינה והפכו ל"גאוצ'וס". הם רכשו קרקעות וייסדו מושבה שנקראה מויסוויל. קשיי מימון הניעו אותם לפנות לברון מוריס הירש לעזרה. הברון הקים את איגוד הקולוניות היהודיות (יק"א) שרכש כ -7 אלפי קמ"ר לצרכי התיישבות ופיתוח חקלאות. הוא ראה לנגד עיניו התיישבות של המוני יהודים בארגנטינה. בשיאה מנתה ההתיישבות היהודית החקלאית קרוב ל-200 אלף נפש ב-25 מושבות.

 

בין השנים 1918 - 1930, לאחר "מהפכת אוקטובר" ברוסיה, גברו התפרצויות אנטישמיות כנגד ה"רוסוס". בינואר 1919, במהלך שביתה כללית בבואנוס איירס נערך פוגרום ביהודי העיר; רבים הוכו ורכושם נבזז ונשרף. עם עליית המשטר הנאצי בגרמניה, הגיעו מהגרים רבים מגרמניה, עד אשר הוגבלה כניסתם למדינה. יהודים התיישבו ברחבי המדינה, הקימו ארגונים דתיים ותרבותיים, לרבות עיתון בשפת היידיש, תיאטרון, מוסדות גמילות חסדים, בית חולים ובתי ספר. כמו כן נוסדו במקום ארגונים ציוניים, לרבות תנועת נוער ציונית, ארגונים כ"עזרה" ו"אורט" ועוד. היהודים יוצאי רוסיה יסדו קואופרטיבים חקלאיים, שלימים היוו את הגרעין לתנועה קואופרטיבית נרחבת במדינה.

 

עם עלייתו של פרון לשלטון גבר חששם של יהודי ארגנטינה, שבאותה תקופה מנו כ-350 אלף נפש, מקשריו עם המשטר הנאצי. פרון הגביל את כניסת היהודים לארגנטינה, אך איפשר לאלפי מהגרים יהודים בלתי חוקיים מרחבי יבשת דרום אמריקה לקבל מעמד חוקי. פרון אף איפשר לפושעי מלחמה נאציים לקבל מקלט במדינה, ונמנע בהצבעה על החלטת החלוקה והקמת מדינת ישראל. למרות זאת, כן ייסד קשרים דיפלומטיים עם ישראל, כבר ב-1949. באותה שנה עלו לישראל  כ-45 אלף מיהודי ארגנטינה.

 

לאחר הדחתו של פרון גברו בארגנטינה גלי אנטישמיות שמקורם בקהילה הגרמנית שהוציאה ספרות הסתה אנטישמית, לרבות "הפרוטוקולים של זקני ציון". עם חטיפתו של אדולף אייכמן ע"י סוכני המוסד מפרבר בבואנוס איירס ב-1960 הדרדרו היחסים הדיפלומטיים בין ישראל לארגנטינה וגל הסתה אנטישמי שטף את המדינה.

 

לאחר תליית אייכמן באפריל 1962 גברו ההתקפות על היהודים: התקפות על בתי כנסת ופצצות במערכת העיתון היידי. סטודנטית יהודייה נחטפה וצלבי קרס קועקעו על גופה. ביוני 1962 הכריזו יהודי ארגנטינה על שביתה איתה הזדהו לא-יהודים רבים במחאה על אזלת ידה של הממשלה. בסוף 1962 נוסדה "החזית המאוחדת נגד אנטישמיות" בהשתתפות אנשי ציבור יהודים ובני דתות אחרות. ב - 1963 הוצאו הארגונים הניאו-נאציים מחוץ לחוק.

 

בתקופת המשטר הצבאי, בין השנים 1976 ל 1983, סבלו יהודי ארגנטינה במיוחד מגל מעצרים ועינויים. כאלף מתוך 9,000 החטופים ה"רישמיים" היו יהודים. יהודי ארגנטינה תמכו בראול אלפונסין שנבחר לנשיא בשנת 1983. אלפונסין גמל ליהודים במינויים לתפקידי מפתח. בחירתו של קרלוס מנם לנשיאות עוררה חשש כבד בקהילה בשל מוצאו הערבי והשתייכותו למפלגה הפרוניסטית, אך חששות אלו התבדו כאשר מינה מנם יהודים כשרים בממשלתו. מנם גם ביקר בישראל מספר פעמים, ובתקופת שלטונו הועבר חוק האוסר על גילויי גזענות ואנטישמיות.

 

למרות אהדת הנשיא מנם היוו יהודי ארגנטינה מטרות להתקפות טרור. באפריל 1992 הונחה פצצה בשגרירות ישראל שגרמה למותם של 32 בני אדם. ב - 1994 פוצצו משרדי הנהלת הקהילה היהודית בבואנוס איירס. הפיצוץ גרם למותם של 100 ולפציעתם של 200 בני אדם. בשני המקרים הופנתה אצבע מאשימה לאירן שכפי הנראה ביצעה מעשים אלו ע"י קשרים במשטרה המקומית. בתחילת שנות ה-2000 הועלו חשדות כי מנם היה מעורב בהטיית חקירת הפיגועים, אולם החקירה בנושא עדיין לא הושלמה (נכון ל-2009).

 

עם היהודים המפורסמים בארגנטינה נמנים העיתונאי, הסופר ופעיל זכויות האדם יקובו טימרמן, רנה אפלבאום, ממיסדות ארגון "האמהות של כיכר מאי" , דניאל ברנבויים, וזוכה פרס נובל לרפואה סזר מילסטיין.

 

בסוף שנות ה-90 של המאה ה-20 איבדו יהודים רבים מהמעמד הבינוני את מקומות עבודתם, עסקיהם והכנסותיהם. מוסדות הקהילה שמומנו מכספי תרומות גוועים לאיטם. כעשרת אלפים יהודים היגרו מארגנטינה עקב הרעת מצבם הכלכלי. כששת אלפים מתוכם הגיעו לישראל בתחילת המאה ה-21 מנתה הקהילה היהודית בארגנטינה יותר מרבע מליון נפש והיא הקהילה היהודית החמישית בגודלה בעולם. רוב חברי הקהילה מתגוררים בבואנוס איירס.

 





חזרה לעמוד הקודם
חזרה לעמוד הראשי של האנציקלופדיה

חדשות
דעות
כלכלה
ספורט
צרכנות
תרבות ובידור
רכילות Pplus
מחשבים
בריאות
ירוק
יהדות
תיירות
רכב
אוכל
יחסים
סרטים
הוט
כלכליסט
משחקים
מקומי
לימודים
מדע
לאישה
דרושים
ynet-shops
ynettours
winwin
בעלי מקצוע
ביגדיל
 

אודות ועזרה
כתבו אלינו
עזרה
מדיניות פרטיות
תנאי שימוש
מפת האתר
ארכיון
מרכזי המבקרים
Israel News
 
אודות האתר
RSS
הפוך לדף הבית
ניוזלטרים
פרסמו אצלנו
אנציקלופדיה
באבלס
ערוצי תוכן
חדשות
כלכלה
ספורט
תרבות
בריאות
מחשבים
נופש
Xnet
Yschool
יהדות
דעות
צרכנות
תיירות
אוכל
רכב
בעלי חיים
שופינג לאשה
כיכר השבת
יחסים
אסטרולוגיה
מעורבות
ירוק
לאשה
דילים
ynetArt
kick
כלכליסט
בלייזר
רכילות Pplus
מנטה
משחקים
mynet
מפות
פרוגי
כלים ושירותים
קניות
מניות
דרושים
מחירון רכב
דירות להשכרה
קופונים
זיכרונט
ידיעות בתי ספר
ידיעות אחרונות
דירות למכירה
לוח רכב
יד שניה
בעלי מקצוע
משחקים Games
עברית
דירות חדשות


YIT  - פיתוח אינטרנט ואפליקציותApplication delivery by radwarePowered by Akamaiהאתר פועל ברישיון אקו"םהאתר פועל ברישיון תל"יאקטיב טרייל
-nc  כל הזכויות שמורות לידיעות אינטרנט ©