אינטרנט  |  ynet  |  בעלי מקצוע  |  קניות  |  ספקים למשרד

   חדשות תוכן ועדכונים 24 שעות - Ynet


דגל מצרים
דגל מצרים 
 
השעה במצרים 
 
עבד אנ-נאצר. סוציאליזם ערבי
עבד אנ-נאצר. סוציאליזם ערבי  צילום: גטי אימג' בנק ישראל
 
אנואר סאדאת. מלחמת יום הכיפורים, והסכם השלום
אנואר סאדאת. מלחמת יום הכיפורים, והסכם השלום צילום: יעקב סער, לע"מ
 
נשיא מצרים (1981 - 2011), חוסני מובארק. להחזיר את מצרים לתפקיד מנהיגת העולם הערבי
נשיא מצרים (1981 - 2011), חוסני מובארק. להחזיר את מצרים לתפקיד מנהיגת העולם הערבי צילום: אי פי איי
 
סכר אסואן. סכר ענק שנועד להגדלת שטחי החקלאות
סכר אסואן. סכר ענק שנועד להגדלת שטחי החקלאות צילום: לע"מ
 
ספינה על נהר הנילוס.  עורק החיים של מצרים
ספינה על נהר הנילוס. עורק החיים של מצרים צילום: גטי אימג' בנק ישראל
 
 פורמט להדפסה  הדפס

אתרים נוספים
 האתר הרשמי של נשיא מצרים
 מפת המדינה מאתר אנכרטא
 מידע נוסף על המדינה
 האתר הרשמי של סנאט מצרים
 האתר הרשמי של פרלמנט מצרים


ערכים קשורים
 סכר אסואן
 מדבר
 הבנק הבינלאומי לשיקום ולפיתוח
 קרן המטבע הבינלאומית
 אל-קאעדה
 11 בספטמבר 2001
 תעלת סואץ
 בצורת
 נפט
 גז טבעי
 מצרים העתיקה
 אלכסנדר הגדול
 דיאדוכים
 בית תלמי
 סלווקים
 אווקלידס
 קלאודיוס תלמי
 ניקולאוס קופרניקוס
 תרגומי המקרא
 קליאופטרה ה-7 תיאה פילופטור
 רומא העתיקה
 אוגוסטוס
 אלי מצרים העתיקה
 נצרות
 קופטים
 ישוע הנוצרי
 גיוס אורליוס ולריוס דיוקלטינוס
 קונסטנטינוס ה-1 ''הגדול''
 ביזנטיון
 ערבים
 בית פאטימה
 שיעה
 סונים
 ממלכת הצלבנים
 צלאח אד-דין
 ח'ליפות
 משה בן מימון
 ממלוכים
 בייברס ה-1
 האימפריה העות'מאנית
 נפוליאון ה-1 בונפרט
 בריטניה
 מלחמת העולם הראשונה
 מלחמת העולם השנייה
 קרב אל-עלמיין
 מלחמת העצמאות
 הסכמי שביתת הנשק
 רצועת עזה
 מוחמד נגיב
 גמאל עבד אנ-נאצר
 מוחמד אנוור אס-סאדאת
 האחים המוסלמים
 עבד אל-חכים עמר
 רפורמות אגרריות
 ועידת בנדונג
 ברית המועצות
 צרפת
 דוד בן-גוריון
 מלחמת סיני
 פאן-ערביות
 הקהילייה הערבית המאוחדת
 מלחמת ששת הימים
 מלחמת ההתשה
 תוכנית רוג'רס
 גולדה מאיר
 חאפז אל-אסד
 מלחמת יום הכיפורים
 הסכמי קמפ דייוויד
 פינוי סיני
 מוחמד חוסני סעיד מובארכ
 מוחמד אל-בראדעי
 עומר סולימן
 מוחמד מורסי
 מלחמת לבנון (הראשונה)
 אנתיפאדת אל-אקצא
 הרשות הפלסטינית
 תהליך השלום הישראלי - פלסטיני
 פילון האלכסנדרוני
 טיטוס וספסיינוס אוגוסטוס
 גניוס פומפיוס מגנוס
 פובליוס איליוס הדריינוס
 קראים
 פרשת לבון
 אפריקה
 חצי האי סיני
 אסיה
 הים התיכון
 הים האדום
 מפרץ אילת
 מדינת ישראל
 סודן
 לוב
 קהיר
 נילוס
 אסלאם
 נגיב מחפוז
 אום כולת'ום
 פריד אל-אטרש
 אל-אזהר


תחומים קשורים
 מדינות העולם


 
 
 

מצרים


Egypt

גיאוגרפיה |  כלכלה |  ענפי המשק העיקריים |  התקופה ההלניסטית והרומית |  מראשית הנצרות ועד התקופה הערבית |  מהכיבוש הערבי ועד המאה ה-19 |  התקופה העות'מאנית |  מלוכה המצרית בחסות האימפריה הבריטית |  הקמת הרפובליקה המצרית – תקופת נאצר |  תקופת סאדאת |  תקופת מובארכ |  התקופה שאחרי מובארק |  השלום עם ישראל |  יהודים |  הקהילה היהודית מאז הקמת מדינת ישראל

מצרים (בערבית: מיסר), רפובליקה ערבית בצפון מזרח אפריקה; שלוחה שלה - חצי האי סיני, הגובל בישראל - נמצאת באסיה. שאר גבולותיה: בצפון - הים התיכון; במזרח - ים סוף ושלוחותיו, מפרץ סואץ, מפרץ אילת  וישראל; בדרום - סודן; במערב - לוב. שמה הרשמי: "הרפובליקה הערבית של מצרים", עיר הבירה - קהיר. מקור המים העיקרי ועורק החיים של המדינה הוא נהר הנילוס הזורם בה מדרום לצפון. לאורכו ולאורך הדלתא שלו פזורים רוב הישובים במצרים.




 

 מצרים היא החשובה והמאוכלסת ביותר בין מדינות ערב. למן 1953 מצרים היא רפובליקה ובראשה עומד נשיא שסמכויותיו נרחבות; הממשלה כפופה לו. צורת המשטר כוללת מאפיינים דמוקרטיים פורמליים בצד אלמנטים רודניים. "מג'ליס" (הפרלמנט - מועצת העם), מונה 454 מושבים. למפלגת השלטון, המפלגה הלאומית-דמוקרטית, יותר מ-88% מן המושבים בפרלמנט, מועמדים עצמאיים - 8%, מפלגות אופוזיציה - 4%. לארגון האחים המוסלמים, הגורם האופוזיציוני המשמעותי ביותר במצרים, אין ייצוג פרלמנטרי מאחר והוצא אל מחוץ לחוק (למן 1954).

 

מצרים - דיוקן
מצרים - דיוקן
שם רשמי ג'ומהריית מיסר אל-ע'רבייה
שטח 1,001,450 קמ"ר (מקום 31)
אוכלוסייה 80,471,869 (מקום 16 בעולם)
שיעור גידול אוכלוסין 1.99% (מקום 58 בעולם)
תושבים מצרים 98%, בֶּרברים ובדואים 1%, אירופאים (יוונים, ארמנים, איטלקים, צרפתים) 1%
שפה רשמית ערבית
דתות מוסלמים (רובם סונים) 90%, נוצרים קופטים 7%
בירה קהיר
ממשל רפובליקה
ראש המדינה הנוכחי עדלי מנסור
עצמאית מאז 28 בפברואר 1922 (מבריטניה)
אוכלוסייה מתחת לקו העוני 20%
תמ"ג לנפש 6,200 דולר (מקום 137 בעולם)
שיעור אבטלה 9.7% (מקום 107 בעולם)
ענפי כלכלה מרכזיים כותנה, אורז, תירס, חיטה, שעועית, פירות, ירקות, בקר, תאו, צאן; טקסטיל, עיבוד מזון, תיירות, כימיקלים, תרופות, אנרגיה, בנייה, מלט, מתכות, תעשיות קלות
מטבע לירה מצרית
ידיעת קרוא וכתוב 71.4%
תוחלת חיים

נשים - 75.1; גברים - 69.82; 72.4 (מקום 123 בעולם)

(הטבלה עודכנה לאחרונה ביולי 2013)

 

 רוב תושבי מצרים ערבים, דוברי ערבית, בדרומה יושבים נובים. דת המדינה היא האסלאם ויותר מ-90% מתושביה הם מוסלמים סונים. המיעוט הנוצרי, ששיעורו בכלל האוכלוסים נאמד ב-7%; משתייך רובו לכנסייה הקופטית-מונופיסיטית הייחודית למצרים.

 

קהיר, בירת מצרים

 

צפיפות האוכלוסין בשטחיה המיושבים היא מן הגבוהות בעולם - יותר מ-1,000 נפש לקמ"ר, מצב ההולך ומחמיר בשל גידולה המהיר של האוכלוסייה כמיליון נפש לשנה. אחת מבעיותיה הדמוגרפיות הקשות של מצרים היא הנהירה הגדולה מן הכפרים אל הערים, ובעיקר לקהיר, שבתוך כארבעים שנה הייתה לאחת הערים הגדולות בעולם. מחצית מתושבי המדינה יושבים בערים. שלטונות מצרים משתדלים לפתח את כלכלתה כדי להדביק את קצב הריבוי הטבעי וכדי שלא תיפגע רמת החיים של תושביה, הנמוכה בלאו הכי. למן שנות ה-60 של המאה ה-20 מוצאים את פרנסתם במדינות ערביות אחרות קרוב ל-3 מיליון מצרים.

 

מצרים משמשת מרכז התרבות וההשכלה העיקרי של ארצות ערב. היא תופסת מקום ראשון בקרב ארצות ערב בתחומי הספרות, הדפסת ספרים ועיתונים, להקות תיאטרון, הפקת סרטים, מוסיקה ועוד. מבין היוצרים והאמנים הידועים שלה: הסופר נגיב מחפוז מחבר "הטרילוגיה הקהירית" ("בית בקהיר") - חתן פרס נובל לספרות (1988), העיתונאי מוחמד חסנין הייכל , המוסיקאים והזמרים אום כולת'ום ופריד אל-אטרש.

 

סטודנטים מכל ארצות ערב נוהרים אליה כדי ללמוד ב-13 האוניברסיטות שלה (6 בקהיר), עם הגדולות בהן נמנית המכללה המוסלמית העתיקה "אל אזהר" , אוניברסיטת אלכסנדריה ואוניברסיטת קהיר. עם זאת רבים מתושבי הכפריים, אינם יודעים קרוא וכתוב, אף על פי שכבר ב-1933 הונהג בה לימוד חובה של 6 כיתות. כיום חינוך חינם חובה ניתן מגיל 6 ועד גיל 15, אך מרבית התלמידים מסיימים את לימודיהם עד גיל 12. מבין בני 15 ומעלה, כ-60% בקירוב יודעי קרוא וכתוב (70% מבין הגברים, ו-50% מהנשים).

 


גיאוגרפיה

האזור המיושב של מצרים אינו אלא רצועה צרה ומתפתלת. שטחה של הרצועה כ-35,000 קמ"ר, והיא משתרעת משני צדי הנילוס, הזורם מדרום לצפון. רוחב הרצועה בדרום (מצרים עילית) אינו עולה על 15-2 ק"מ. מצפון לקהיר (מצרים תחתית) הנילוס מתפצל לזרועות רבות ויוצר דלתא רחבה שצורתה משולש ורוחבה המרבי לאורך החוף כ-150 ק"מ.

 

ליד אסואן שבמצרים עילית הוקם סכר, היוצר לאורך הנילוס את אגם נאצר - אגם מלאכותי צר וארוך החודר לסודן, מגדולי האגמים בעולם. שאר שטחה, יותר מ-95%, הוא מדבר הנחלק ע"י הנילוס לשני חלקים: המדבר המזרחי והמדבר המערבי. במדבר המערבי כמה שקעים שכמעט אינם מיושבים ובהם מי תהום; הגדול שבהם הוא שקע קטרה (כ-20,000 קמ"ר), שמימיו מלוחים מאוד. המאוכלס שבשקעים הוא שקע אל-פיום, הסמוך לנילוס.

 

 

עיר הנמל אלכסנדריה

 

אקלימה של מצרים חם ויבש. הטמפרטורות המרביות בקיץ - 40 מעלות צלסיוס ויותר; בחורף קריר, כ-15 מעלות בממוצע. באביב נושבות בה לעתים רוחות שרב עזות הנושאות עמן מן המדבר ענני אבק. הגשמים מועטים; לעתים אין יורדים גשמים כלל כמה שנים ברציפות. בדלתא יורדים גשמים מדי חורף, בכמות של 200-100 מ"מ, אך אין בהם די לחקלאות.

 


כלכלה

כלכלת מצרים נתונה במשבר ממושך הנגרם כתוצאה מצירוף של שני גורמים עיקריים:

 

א- מצרים נמנית עם המדינות שצמיחת כלכלתן אינה מדביקה את קצב ריבוי האוכלוסין שלהן - כמיליון ורבע נפש מצטרפים מידי שנה לאוכלוסייתה של מצרים העולה כבר עתה על 70 מיליון נפש. לכך גם מתווספת הנהירה ההמונית מן הכפר אל העיר - צמיחתה של קהיר רבתי הכוללת יחד גיזה ויתר ערי הלווין שלה כ-16 מיליון נפש.

 

ב - המשק המצרי מתקשה להיחלץ מעול "השיטה" המתאפיינת בריכוזיות ובמעורבות ממשלתית המושתתת על רשת קשרים בעייתית בין פוליטיקאים וגורמים מתוך הפקידות האזרחית והביטחונית לבין גורמים עסקיים.

 

אף על פי כן, בשנות ה-90 השתפר מצב המשק המצרי, בין היתר כתוצאה מנקיטת מדיניות ריסון מוניטרית בהתאם להמלצות הבנק העולמי ו קרן המטבע הבינלאומית; שיעור האינפלציה ירד וחלה עליה משמעותית בהשקעות חוץ במצרים.

 

אולם להאטה הכלכלית הגלובלית בראשית שנות ה-2000 ולמתקפת הטרור של ארגון אל-קאעדה על מרכז הסחר העולמי בניו-יורק ב-11 בספטמבר 2001 היו השלכות שליליות על כלכלת מצרים. הפגיעה בענף התיירות ובהשקעות חוץ, כמו גם הירידה בהכנסות מנפט, מתקבולי עובדים מצריים בחו"ל, מדמי מעבר בתעלת סואץ ומהיצוא המצרי בכללו, וכן הקשיים ביישום הרפורמה הממשלתית בתחום הפיננסי - כל אלה הגדילו את הגירעון המסחרי (8 מיליארד דולר), החלישו את הלירה המצרית והביאו להורדת דירוג האשראי של מצרים.

 

שותפות הסחר העיקריות של מצרים הן: ארה"ב, איטליה, גרמניה, בריטניה וצרפת.

 


ענפי המשק העיקריים

חקלאות - מבחינת אפשרויות ייצור המזון הגיע כושר הנשיאה של האדמות הראויות לעיבוד במצרים כמעט למלוא המיצוי שלו. מי הנילוס משמשים בה להשקיה עוד מימי קדם. בראשית המאה ה-19 הוחל בבניית סכרים על הנילוס כדי לוסת את זרימתו ולהגדיל את שטח גידולי השלחין (חקלאות המבוססת על השקייה מלאכותית). ב-1902 הושלם סכר גדול סמוך לאסואן, לאגירת מי הגאות בקיץ. ב-1960 הוקם במקומו "הסכר הגבוה", ובזכותו הורחבו שטחי החקלאות לכדי 25,000,000 דונם, אך אין בהם כדי לספק את צרכיה של מצרים. למן שנות ה-70 של המאה ה-20 נעשים מאמצים להגדיל עוד את שטח השלחין.

 

הקרקע החקלאית מפוצלת לחלקות קטנות, שגודלן בממוצע פחות מ-8 דונמים. העיבוד אינטנסיבי, ובמקצת החלקות מגדלים 2 ואף 3 גידולים בשנה. הכותנה היא הגידול החקלאי העיקרי שלה ומוצר היצוא השני במעלה. כמו כן מגדלים בה תירס, אורז, חיטה, פולי מאכל, ירקות וקנה סוכר. משקלה של החקלאות בתרומה לתמ"ג (תוצר מקומי גולמי) עומד על כ-15%, ומועסקים כ-30% מכוח העבודה.

 

שירותים - אתריה של מצרים בהם אפשר לחזות בשרידיה של התרבות המצרית הקדומה, כגון הפירמידות, המקדש שבכרנך ועמק המלכים שבלוקסור מושכים אליה תיירים רבים. ענפי השירותים (וביניהם התיירות) אחראים לכ-50% מן התמ"ג, ומעסיקים כמחצית מכוח העבודה המצרי.

 

מעבר האוניות בתעלת סואץ משמש אף הוא מקור הכנסה חשוב למצרים. על פני הדלתא ועמק הנילוס, עד לאסואן, פרושה רשת ענפה של מסילות ברזל וכבישים. נמליה העיקריים של מצרים הם אלכסנדריה (העיר השנייה בגודלה במצרים), פורט סעיד ופורט סואץ (השוכנים בפתחה של תעלת סואץ).

 

תעשייה ומחצבים - מחצביה של מצרים הם פוספטים, ברזל ומנגן - אך בעיקר עשירה היא בנפט המספק את כל התצרוכת המקומית; קרוב למחצית מתצרוכת החשמל סיפק בעבר המפעל ההידרואלקטרי שבאסואן. בגלל שנות הבצורת שחייבו הקטנת השימוש בתחנת הכוח ההידרואלקטרית באסואן, ובשל התרחבותה של התעשייה, הפקת האנרגיה ממקור זה מספיקה עתה לפחות מרבע התצרוכת.

 

ניצול נפט במצרים החל ב-1911 אך רק ב-1976 הוחל ביצוא מסחרי שלו בקנה מידה משמעותי. רובו מופק משדות תת ימיים במפרץ סואץ. למצרים תעשייה של בתי זיקוק לנפט גולמי למוצריו השונים. מצרים מספקת נפט גולמי גם לישראל - בשיאה הגיעה האספקה המצרית לכ-35% מתצרוכת הנפט הישראלית, ומאז שלהי שנות ה-90 חלה ירידה, לרמה של 15% ופחות (בעקבות אספקת נפט זול יותר מרוסיה). באמצע שנות ה-70 הוחל בהפקת גז טבעי בדלתת הנילוס ובמדבר המערבי. בראשית שנות ה-80 התרחב הענף עם תחילת הפקתו של גז בשדות התת-ימיים במפרץ סואץ ומול חופי אלכסנדריה.

 

אזורי התעשייה העיקריים: בקהיר, חילוואן, אלכסנדריה ואסואן מצויות תעשיות כבדות כגון נפט, מתכות, מכונות וגם מוצרי צריכה מנפטות ומטוויות. באזורי דמנהור וטנטה ממוקמות תעשיות קלות: כותנה, טקסטיל, אריגה, מתפרות ומוצרי מזון וצריכה המיועדים בעיקר לשוק המקומי. ריכוז התעשיות בעמק הנילוס והדלתה גורם לאבדן שטחים פוריים המתאימים לעיבוד חקלאי, לזיהום אוויר ומים ולהגברת צפיפות האוכלוסין.

 

מצרים מתמודדת עם ביקוש עצום למקומות עבודה מצד עובדים שהשכלתם והכשרתם הטכנולוגית בסיסית. על כן באופן מסורתי הושם בה דגש על פיתוחם של ענפים המספקים מקום להרבה ידיים עובדות כמו טקסטיל, הלבשה ומזון, שהשקעות ההון הנדרשות בהם נמוכות יחסית; אך אלו גם ענפים פחות מתוחכמים שהרווחיות בהם נמוכה.

 

ענפי התעשייה הותיקים, ובראשם ענף הטקסטיל, הסוכר והמזון מבוססים על התוצר החקלאי המקומי. ענפים ותיקים פחות הם ענפי הברזל, האלומיניום והפלדה שבחילוואן, מדרום לקהיר, וכן מלט, כימיקלים, דשנים, תרופות וצבעים. למצרים תעשייה צבאית מפותחת, הכוללת גם מפעלי הרכבת רכב ומטוסים. משקלם הכולל של ענפי התעשייה בתרומה לתמ"ג עומד על כ-35%, ומועסקים בו כ-20% מכוח העבודה.

 

המשך פיתוחו של המשק המצרי כרוך בהתגברות על כמה מגבלות: מחסור בהשקעות הון, מחסור בכוח אדם מיומן לתעשיות היי-טק, תשתיות בלתי מפותחות מחוץ לעמק הנילוס ולמרחב סואץ, וביורוקרטיה המכבידה על קבלת החלטות וביצוען.

 

לתולדות מצרים עד המאה ה-4 לפנה"ס, ראה הערך - מצרים העתיקה

 


התקופה ההלניסטית והרומית

ב-332 לפני הספירה כבש אלכסנדר מוקדון את מצרים. לאחר מותו ב-323 לפנה"ס נאבקו ביניהם יורשיו, הדיאדוכים, על השליטה ברחבי ממלכתו. תלמי, אחד המוכשרים בין מצביאי צבאו של אלכסנדר השתלט על מצרים, כבש את קפריסין וחלקים מארץ-ישראל, דרום סוריה, אסיה הקטנה ואיי הים האיגאי.

 

בשנת 305 הכתיר עצמו למלך וכונן את בית תלמי, שושלת מלוכה שהאריכה ימים ושלטה כמעט 300 שנה במצרים.

 

בהנהגתם של מלכי בית תלמי הייתה מצרים לאחת הממלכות ההלניסטיות החשובות ביותר ולא אחת נלחמה בשדות הקרב של ארץ-ישראל בשכנתה ההלניסטית ממלכת בית סלווקוס.

 

לבנו, תלמי ה-2, מייחסים את ייסוד הספרייה הגדולה בעיר אלכסנדריה, אשר היתה מרכז רוחני חשוב ביותר בעולם העתיק.

 

 

פסל הספינקס ומאחוריו אחת הפירמידות של גיזה

 

בין ההישגים הגדולים של קהילת הפילוסופים והחוקרים שהתקבצה באלכסנדריה ניתן למנות את ספרו של אווקלידס "היסודות" בו סיכם וערך את הידע הגיאומטרי במסגרת אכסיומטית, ואת ה"אלמגסט", שם חיבורו של תלמי קלאודיוס בתרגומו לערבית, שסיכם את תמונת היקום ברוח הקוסמולוגיה האריסטוטלית. המודל הגיאוצנטרי שגיבש תלמי קלאודיוס, ואומץ לימים על ידי הכנסייה הקתולית החזיק מעמד למעלה מאלף וחמש מאות שנים, עד שהוצע במקומו המודל ההליוצנטרי על ידי קופרניקוס.

 

חיבורו של התרגום הראשון למקרא, תרגום השבעים ליוונית ("סֶפְּטוּאַגִינְטָה" בלטינית), נעשה בימי תלמי ה-2 פילדלפוס, שציווה לתרגם למענו את התורה לצורכי הספרייה שהקים באלכסנדריה. לתרגום השבעים (שם כללי לכל התרגום היווני של המקרא ולא רק זה של התורה), חשיבות רבה בהיותו התרגום הקדום ביותר שנעשה עוד לפני שנתגבש סופית נוסח המקרא. לכן, הוא משקף נוסח השונה לעתים מנוסח המקרא שבידנו. מתרגום השבעים נערכו כמה תרגומי משנה (כמו, תרגומים לקופטית ולארמנית), והוא עובד ותוקן כמה פעמים. תרגום השבעים היה מקודש על יהודי אלכסנדריה דוברי היוונית ואף הכנסייה הקדומה קידשה אותו. לשלושה חיבורים אלה נודעה השפעה אדירה על התפתחות החשיבה המתמטית, על תמונת העולם ועל התפתחות הדתות המונותאיסטיות בתקופת רומי ובימי הביניים (ואף לאחריהם).

 

בימי המלכה קליאופטרה ה-7 במאה ה-1 לפנה"ס גברה מעורבות רומא בענייניה הפנימיים של מצרים; עד להוצאתו להורג של אחרון התלמיים, תלמי ה-15, בידי אוקטביינוס (אוגוסטוס), שעשה את מצרים לפרובינציה רומית. חופש הפולחן לאלי מצרים העתיקה נשמר, וקיסרי רומי הכתירו עצמם במצרים כיורשי פרעה ותלמי.

 

ב-212 לספירה הכירה רומי במעמדם של המצרים כאזרחי האימפריה. בהדרגה תפסה הלטינית את מקומה של היוונית כשפת הפקידות המנהל והאליטה המצרית.

 

בניגוד למדיניות הכלכלית בתקופה ההלניסטית הנהיגה האימפריה הרומית במצרים, בעיקר בתחום המיסוי, מדיניות מפלה שהעניקה יתרונות ניכרים לרומא על פני הפרובינציה המצרית שהלכה והידלדלה.

 


מראשית הנצרות ועד התקופה הערבית

הנצרות הגיעה למצרים מוקדם, וכבר במאה ה-1 לספירה נפוצה באזור אלכסנדריה. על פי המסורת נוסדה הכנסייה הראשונה בה ב-40 לספירה, ותוך פחות ממאתיים שנה הגיעה תפוצתה אף לחבלי מצרים העליונה. הכנסייה המצרית הקופטית מייחסת את ייסודה למרקוס הקדוש, מחבר ספר הבשורה הקרוי על שמו, במאה ה-1. לשון הפולחן שלהם היתה קופטית, שמוצאה מן המצרית העתיקה. בראש הכנסייה הקופטית עומד הפטריארך של אלכסנדריה (שמושבו כיום דווקא בקהיר).

 

הכנסייה הקופטית השתייכה לזרם המוֹנוֹפִיסטי בנצרות, המאמין כי לישוע טבע אלוהי בלבד, ולא טבע כפול - אלוהי ואנושי. יחד עם שאר הכנסיות המונופיסטיות, היא פרשה מן הכנסייה היוונית-אורתודוקסית במאה ה-5. במהלך השנים חדרו למנהגים הקופטים מנהגים מהאסלאם, כמו המילה, רחיצת ידיים לפני התפילה, פנייה למזרח בשעת התפילה ועוד. במשך רוב שנות קיומה, היא נקראה "הכנסייה המצרית", אולם מאז המאה ה-19 היא מכנה את עצמה "הכנסייה הקופטית האורתודוקסית".

 

בימיו של הקיסר דיוקלטיינוס במאה ה-3 לספירה, במסגרת רפורמות וארגון מחדש של מחוזות האימפריה, איבדה מצרים את אחדותה עם חלוקתה ל-3 פרובינציות. הקיסר אשר ראה בנצרות איום של ממש על אחדות האימפריה פתח במסע רדיפות נגד הנוצרים ברחבי האימפריה. כ-100 שנה קודם לכן אסר הקיסר ספטימיוס סוורוס על ההתנצרות, והורה להפסיק את הוראת הדת החדשה במרכז הנוצרי החשוב של אלכסנדריה. אולם גזרות דיוקלטיינוס על הנוצרים במצרים היו קשות בהרבה: הרס כנסיות, שריפת ספרים, מכירתם של מאמינים נוצרים לעבדות - תקופה זאת (305 - 302) כונתה על ידי הנוצרים הקופטים בשם "תקופת המרטירים".

 

מפנה של ממש חל במצרים עם ההכרזה של הקיסר קונסטנטינוס על הנצרות כדתה הרשמית של האימפריה בשנת 312. מצרים נשלטה ממרכזה של קיסרות רומא המזרחית בעיר ההלניסטית ביזנטיון, בירתה של האימפריה הביזנטית, ותושביה נהנו מחופש פולחן. תור הזהב של הנצרות במצרים לא אחר להופיע, הפטריארכיה של אלכסנדריה היתה למרכז דתי שני בחשיבותו אך לזה של רומא, והיא השפיעה רבות על מיסוד הדוגמות הכנסייתיות הנוצריות המוקדמות.

 

מאמצע המאה ה-5 התרחקה הכנסייה הקופטית מהפטריארכיה של קונסטנטינופול ומן הקתוליות על רקע תפיסתם המונופיסטית של הקופטים, כי לישו טבע אלוהי בלבד. למחלוקת הדתית היו השלכות פוליטיות חשובות, הכנסייה הקופטית נתפסה על ידי הקיסרות הביזנטית כגורם חתרני המתסיס את מצרים ומלבה בה נטיות מרדניות ובדלניות ביחס לסמכותה של הקיסרות. שוב ידעה הנצרות במצרים תקופה של רדיפות וגזירות קשות: כנסיות נסגרו, המאמינים נטבחו או הוגלו, ונעשו ניסיונות חוזרים ונשנים על ידי האורתודוכסיה הביזנטינית למנות את אנשיה לכהונות דת במצרים - כל זאת ללא הצלחה. למן תקופה זו רואה עצמה הכנסייה הקופטית כנושאת דגלה של הזהות המצרית האותנטית.

 


מהכיבוש הערבי ועד המאה ה-19

כאשר השתלטו הערבים ב-642 על מצרים הם התקבלו בה בברכה. המסים הכבדים, הגזרות הדתיות ומשטר הדיכוי שהנהיגה ביזנטיון במצרים גרמו לתושביה לראות בערבים גורם משחרר. בהדרגה קיבלו עליהם רוב התושבים את דת האסלאם שהביאו עמם הערבים; שליטיה היו מושלים שמינו הח'ליפים בדמשק או בבגדד. הערבים הקימו את העיר פוסטאט (בדרום קהיר של היום). למן המאה ה-7 ועד המאה ה-11 היתה זו העיר החשובה במצרים מבחינה כלכלית ופוליטית.

 

ב-969 הייתה מצרים למרכז הח'ליפות הפאטימית. הפאטימים, בני שושלת אסמאעילית שיעית ששלטה במע'רב (מרוקו של היום), הרחיבו את גבולם מזרחה. ג'אוהר, מצביאם של הפאטימים כבש את מצרים ב-969, וימי שלטונה של השושלת בה (עד 1171) היו ימים של פריחה ושגשוג. הפאטימים בחרו לבנות את בירתם במרחק של כ-4 ק"מ מפוסטט, וקראו לה אל-קהירה ("המנצחת" בערבית); ממלכתם התפשטה עד סיציליה וא"י.

 

המאבקים בין הפאטימים השיעים לבין החליפים הסונים בבגדד הקלו על הצלבנים את כיבוש ארץ-ישראל ואת ביסוסה של ממלכת ירושלים הצלבנית.

 

ב-1169 נעשה צלאח אד-דין וזיר במצרים, ופיקד על הכוחות הסוריים ששירתו בה. ב-1171 הדיח את הח'ליף הפאטימי האחרון, וחזר לאסלאם הסוני. הוא לא נטל לעצמו מעולם את התואר ח'ליף בעל המשמעות הדתית העמוקה, אלא נעשה סולטן - שליט בעל סמכות חילונית. עלה בידו לבסס את שלטונו ולהרחיבו עד מסופוטמיה וחלקים נרחבים בצפונה של אפריקה. צלאח אד-דין ניצל את חולשתה של הממלכה הצלבנית והיכה את צבאות הצלבנים בקרב חיטין ליד טבריה, שבו גילה תחכום רב והצליח לכתר את החיילים הצלבניים בשדה פתוח ללא מקורות מים. משם פנה וכבש את שאר חלקי א"י (לרבות ירושלים, 1187) ואת כל מבצרי הצלבנים (להוציא צור).

 

תקופת שלטונו של צלאח אד-דין נחשבת לתקופת פריחה לאסלאם האורתודוקסי ולמצרים. הוא הקציב סכומים גדולים למוסדות הדת ותמך בפעולות תרבות. בימיו פרחה הספרות הערבית. יחסו ליהודים ולנוצרים היה סובלני. כשכבש את ירושלים הזמין את היהודים לשוב ולהתיישב בה (בתקופת הצלבנים נאסר על היהודים לחיות בירושלים). לפי מסורת עממית היה הרמב"ם רופאו של צלאח אד-דין, אך אין לכך ראיה היסטורית.

 

עוד בחייו היה צלאח אד-דין לגיבור לאומי בעיני הערבים ולסמל לשאיפת האחדות שלהם. לאחר מותו שלטה במצרים השושלת האיובית.

 

ב-1250 רצחו הממלוכים (שכירי חרב ממוצא טורקי וצ'רקסי) את הסולטן האיובי האחרון ותפסו את השלטון במצרים וסביבותיה (כולל א"י) והעמידו 47 סולטנים. גדול הסולטנים הממלוכים, בייברס ה-1 (1260), הצליח להדוף את המונגולים מסוריה (לאחר קרב ג'אלוד - בקרבת מעיין חרוד), וגבר גם על הצלבנים בקרבות רבים, וב-1291 שמו קץ למדינת הצלבנים. תחת שלטונם של הממלוכים נעשתה קהיר בירתם, לאחת הערים המפוארות בעולם ובמאה ה-14 היתה למרכז הדתי החשוב של העולם המוסלמי.

 

כיבוש מצרים ע"י הטורקים העות'מאנים במאה ה-16 שם קץ לשלטון הממלוכי העצמאי, אך למעשה הוסיפו הממלוכים לשמור על כוחם המדיני במצרים (עד אשר מיגר אותם מוחמד עלי ב-1811). בעקבות הסטת הסחר העולמי ממצרים, ששימשה עד אז גשר יבשתי בין ים סוף לנמלי הים התיכון, לנתיבי הים סביב אפריקה דרך כיף התקוה הטובה, ירדה חשיבותה הכלכלית והמדינית.

 


התקופה העות'מאנית

ב-1798 כבש נפוליאון את מצרים, וכעבור זמן קצר שבו וכבשו אותה הטורקים. שנת 1831, השנה שבה התקומם מוחמד עלי נגד השלטון בקושטא, נחשבת ראשיתה של מצרים החדשה. מוחמד עלי עשה את מצרים למדינה עצמאית למעשה, אך להלכה היה כפוף לסולטן. בימיו הונחו יסודותיה של המודרניזציה במצרים ושל התקרבותה למערב. עלי יצא למסעות כיבוש ושלט זמן מה בא"י, בסוריה ובצפון סודאן.

 

לאחר מותו (1849) של עלי שלטו במצרים צאצאיו; מקצתם המשיכו את מדיניות הרפורמות של אבי השושלת, ובעיקר נכדו איסמאעיל פחה שבימיו נכרתה תעלת סואץ. ב-1882 כבשה בריטניה את מצרים (לאחר שפרצו בה מהומות פנימיות) ושלטה בה 40 שנה, אם כי עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה (1914) הייתה כפופה להלכה לעות'מאנים.

 


מלוכה המצרית בחסות האימפריה הבריטית

ב-1922 הייתה מצרים לממלכה עצמאית להלכה, בשלטונו של המלך פואד, אך למעשה שמרה בריטניה לעצמה את הזכות להוסיף ולהחזיק בה חיילים. ב-1936 התחייבו הבריטים להוציא את חייליהם ממצרים, חוץ מאזור התעלה, אך במלחמת העולם השנייה (1939 - 1945) הוחשו למצרים חיילים רבים של בריטניה ושל "בעלות הברית" כדי להדוף את פלישת האיטלקים והגרמנים מלוב (ראה הערך - קרב אל-עלמיין).

 

במאי 1948 נמנה צבא מצרים עם צבאות ערב שפלשו לישראל. עם תום מלחמת העצמאות בפברואר 1949 חתמה מצרים על הסכם שביתת נשק עם ישראל. עפ"י ההסכם הועמדה רצועת עזה תחת מינהל מצרי.

 


הקמת הרפובליקה המצרית – תקופת נאצר

ביולי 1952 תפסה חבורה של קצינים, ובראשם מוחמד נגיב, את השלטון במצרים, הדיחה את המלך פארוק וכוננה בה רפובליקה. ב-1954 הדיח גמאל עבד אנ-נאצר את נגיב.

 

עם חבורת "הקצינים החופשיים" שמנהיגה היה גמאל עבד אנ-נאצר, נמנה גם אנוור סאדאת, לימים יורשו של נאצר בהנהגת הרפובליקה המצרית. סאדאת נחשב למקשר בינה לבין ארגון האחים המוסלמים ומפלגת "מצרים הצעירה" הימנית קיצונית (בשניהם היה חבר זמן מה). סאדאת אמנם נמנה על 12 חברי המועצה המהפכנית; ואולם בהיותו מקורב ל"אחים המוסלמים" וימני בנטיותיו, הורחק מהחוג הפנימי של עמיתי נאצר ורק בהדרגה התקדם לעמדה בכירה. עוד נמנה על חבורה זאת עבד אל-חכים עמר לימים סגן הנשיא ושר המלחמה של מצרים.

 

נאצר, הנהיג במצרים משטר סוציאליסטי ויזם רפורמה אגררית והלאמה נרחבת של נכסים ומפעלים. בתקופתו צברה מצרים עמדת כוח והשפעה רבה במזרח התיכון ובאפריקה. מאמצע שנות ה-50 היה נאצר למדינאי בעל שיעור קומה עולמי, מנהיג נערץ לא רק בעולם הערבי אלא גם בגוש המדינות הבלתי מזדהות (ראה הערך - ועידת בנדונג). באמצעות פיתוח כלכלי מואץ ברוח הסוציאליזם הערבי, שנודע גם בשם "נאצריזם", הצעיד נאצר את המשק המצרי בנתיב התיעוש והמודרניזציה.

 

 

פארק אל אזהר בקהיר (צילום: רויטרס)

 

בתמיכתה של ברה"מ הוקמו במצרים בשנות ה-50 וה-60 מאות מפעלים, השאפתני שבהם הוא הסכר הגבוה באסואן אשר הבטיח אספקת מים סדירה למצרים גם בשנים שחונות.

 

נאצר ערך טיהורים נרחבים בקרב אליטות המשטר הישן, והוציא מחוץ לחוק את ארגון "האחים המוסלמים" - אשר כנראה היה אחראי לניסיון ההתנקשות בחייו ב-1954.

 

בעקבות הכרזת הנשיא נאצר על הלאמת תעלת סואץ ב-26 ביולי 1956 הידרדרו יחסי בריטניה וצרפת עם המצרים. מחצית ממניותיה של חברת התעלה היו בידי צרפת ומחציתן בידי בריטניה, שפינתה זה מקרוב את כוחותיה מאיזור התעלה, בהסכם עם מצרים.

 

בריטניה, צרפת וישראל יצרו קואליציה סודית, שהתגבשה במפגש בסוור שליד פריס בין ר"מ צרפת גי מולה, ר"מ ישראל בן-גוריון ושר החוץ הבריטי סלווין לויד.  הבריטים והצרפתים הגישו אולטימטום למצרים ודרשו ממנה להשיב את המצב לקדמותו. משדחתה מצרים את דרישתן, החלו חילות האוויר הבריטי והצרפתי בהפצצות על שדות תעופה ואתרים אסטרטגיים אחרים באיזור התעלה. במקביל, הטילה ישראל את צה"ל למערכה ופתחה במלחמת סיני. ב-5 בנובמבר 1956 במסגרת מבצע "מוסקטיר" (Musketeer), פלש חיל משלוח בריטי-צרפתי לפורט סעיד שבפתח הצפוני של התעלה, מהים ומהאוויר, בניסיון להקים ראש גשר שיאפשר השתלטות על איזור התעלה כולו. הכוח הסתבך בקרבות רחוב עם המצרים שלחמו בחירוף נפש, וכאשר הוכרזה הפסקת אש למחרת היום, היה בידיו רק חלק מפורט סעיד. ב-7 בנובמבר קראה מועצת הביטחון לפינוי כוחות בריטניה, צרפת וישראל ממצרים.

 

מבחינת בריטניה וצרפת, המלחמה היתה כישלון מוחלט: לא עלה בידן להפיל את נאצר או להשתלט על תעלת סואץ, הן חשפו את עצמן ללחץ בינלאומי כבד, ואיבדו הרבה מיוקרתן בעולם הערבי ובמקומות אחרים. למעשה, מלחמתן בסואץ ציינה את שקיעת מעמדן כמעצמות קולוניאליות.

 

מצרים והפאן-ערביות - ב-1958 התאחדו מצרים וסוריה במסגרת מדינית אחת - הרפובליקה הערבית המאוחדת, שנקראה בעברית הקהילייה הערבית המאוחדת (קע"ם), אך לאחר 3 שנים יזמה סוריה את פירוקה של קע"ם. ב-1962 התערב הצבא המצרי במלחמת האזרחים שפרצה בתימן - מדיניות שהביאה להסתבכות וכמעט למלחמה גלויה עם ערב הסעודית.

 

מלבד מלחמת סיני ב-1956, נערכו בימי שלטונו של נאצר שתי מלחמות נוספות בין מצרים לבין ישראל: מלחמת ששת הימים ב-1967, בה נוצחה מצרים על ידי ישראל ומלחמת ההתשה, (1970 - 1969) בחזית תעלת סואץ, שהסתיימה בתיווך אמריקני ללא הכרעה.

 


תקופת סאדאת

לאחר מותו של נאצר (1970) עלה לשלטון סגנו, מוחמד אנוור אס-סאדאת. זמן קצר לאחר תחילת כהונתו פתח סאדאת בגישושים מדיניים במטרה להשיב למצרים את השליטה בתעלת סואץ ובסיני. במקביל גם החל בהכנות צבאיות להשבתם בכוח, במידה שהאופציה המדינית לא תצלח. סאדאת תלה תקוותיו בארה"ב וביכולתה להניע את ישראל לויתורים טריטוריאליים, אולם לאחר שתוכנית רוג'רס סוכלה על ידי ממשלת ישראל בראשות גולדה מאיר, יצא ב-1971 ביוזמת שלום מצרית. עמדות הפתיחה המצריות נוסחו אמנם באופן עמום, אך כללו לראשונה מרכיבים כמו נכונות להכרה מדינית ערבית במדינת ישראל, ונכונות לחתום עמה על הסכם שלום. היוזמה המצרית לא זכתה להערכה רצינית בצד הישראלי. סאדאת, אשר תחילה נחשב למועמד פשרה "אפור", הוכיח מנהיגות עצמאית ותקיפה גם בזירה הפוליטית המצרית. במאי 1971 סילק את יריביו, אנשי הסיעה השמאלית והנאצריסטים הוותיקים, והעמידם למשפט בטענה שקשרו קשר ובעוון שחיתות.

 

 

נשיא מצרים, אנוור אס-סאדאת על רקע הפירמידות בגיזה (צילום: אי פי איי)

 

במקביל, החל בשידוד מערכות כללי בצבא, ובכלל זה גיוס אקדמאיים לקצונה ולדרגים נמוכים יותר. בה בעת עשה מאמצים לרכישת נשק סובייטי מתקדם, ומשלא עלה הדבר בידו הורה במפתיע, ביולי 1972, על סילוק כל היועצים הצבאיים הסובייטיים ממצרים. צעד זה התפרש בישראל כהחלשה ניכרת של הצבא המצרי, אף כי דווקא בעקבות זאת החלה ברה"מ בהזרמת נשק חדיש למצרים. מהלך זה של סאדאת חיזק את הערכת המודיעין הביטחונית והמדינית של ישראל לפיה צבא מצרים חלש יחסית, ואילו סוריה לא תצא למלחמה בלי מצרים. מעבר להערכה המודיעינית השקולה (אף שהתבססה על מידע לקוי מאוד), שררה בצה"ל ובישראל כולה תחושה של ביטחון מוחלט ביכולתו של צה"ל להדוף כל התקפה מצרית או סורית, ולעבור מיד למתקפה.

 

בינתיים הלכה והתגבשה החלטתו של סאדאת לתקוף את ישראל ולזעזע את הקיפאון המדיני ששרר במזה"ת מאז מלחמת ששת הימים. נשיא סוריה חאפז אל-אסד מעונין היה במלחמה לא פחות; ביוני 1973 נפגשו השניים והחליטו עקרונית לצאת למלחמה בחודשים הקרובים. בהמשך נפגשו מפקדי הצבאות וגיבשו את תוכנית ההתקפה.

 

הצעדים שנקט הצבא המצרי כדי לפצות על נקודות התורפה שלו, כללו קידום טילי קרקע-אוויר (קידום שהיה ידוע לישראל), פיתוח תפיסת לחימה חדשה ללוחמת חי"ר בעזרת טילי נ"ט, הצטיידות באמצעים חדישים לראיית לילה ופיתוח שיטות לפריצה מהירה של סוללות העפר שהגנו על קו התעלה. מלבד זאת הוכנה תוכנית הטעיה מתוחכמת בצד המצרי, שהתבססה על תרגיל מפקדות ("תחריר 41"), ובמסגרתו ינועו כוחות לקרבת התעלה. אך עם סיום התרגיל, ב-4 באוקטובר 1973, הוחזרו לאחור רק מעטות מהיחידות שהשתתפו בו, והיתר נשארו ערוכות להתקפה. הערכת צה"ל היתה שזהו תרגיל בלבד, ובסיומו ישובו הכוחות המשתתפים לבסיסיהם.

 

מלחמת יום הכיפורים החלה ב-6 באוקטובר 1973 כשמצרים וסוריה תקפו את ישראל. תחילה נחלה מצרים הצלחה, אך כעבור זמן קצר נבלם צבאה ונהדף, וצה"ל חצה את התעלה וחדר למצרים. סאדאת נחשב אדריכל המלחמה שבראיית הערבים הסתיימה בניצחונם, האיש שמחק את כתם המפלה של 1967 והשיב למצרים את כבודה, ובכך אפשר לה להגיע להסדר שלום עם ישראל. לאחר המלחמה נקט סאדאת מדיניות מתונה כלפי ישראל, ובד בבד התקרב למערב. ב-1975 נפתחה תעלת סואץ לשיט, ושוקמו הערים ההרוסות היושבות לחוף התעלה. ב-1977 ביקר סאדאת בישראל, ולאחר משא ומתן נסללה הדרך לחתימת הסכם השלום ב-1979 בקמפ-דיוויד. בעקבות ההסכם הטילו כמה ממדינות ערב חרם חלקי על מצרים. עפ"י הסכמי קמפ-דיוויד, החליפו מצרים וישראל נציגים דיפלומטיים וכוננו יחסי מסחר ותיירות; ישראל התחייבה לפנות את סיני בשלבים והשלימה את הפינוי באפריל 1982. 

 

סרטון באדיבות מרכז מורשת בגין

חתימת הסכם השלום עם ישראל תרמה להתפתחות הכלכלה המצרית - הוצאות הביטחון הצטמצמו, שדות הנפט בסיני הושבו לידי מצרים, תעלת סואץ נפתחה לתנועת אוניות ונגבו דמי השימוש בה, התיירות התאוששה, והתקבל סיוע ממדינות המערב. סאדאת זנח את מורשת הסוציאליזם הנאצריסטי והנהיג ליברליזציה במשק. הוא עודד השקעות חוץ, בעיקר מהמערב, והתיר יוזמה חופשית, חתר לצמצום הביורוקרטיה והמעורבות הממשלתית במשק. כמו כן החזיר לבעליו חלק מהרכוש שהולאם בתקופת נאצר. ב-1978 ייסד סאדאת מפלגה ממלכתית חדשה, "המפלגה הלאומית-דמוקרטית" (המפלגה הממלכתית הקודמת, "האיחוד הערבי הסוציאליסטי", מוזגה בה למעשה); אך עוד ב-1975 התיר התגבשותם של זרמים מאורגנים בתוך המפלגה, ומסוף 1976 של מפלגות ממוסדות. תחילה כונו צעדים אלה "מהפכה מתקנת" ונעשו בשם הנאצריזם ומהפכת 1952, אולם במרוצת הזמן הותר לבקר ביקורת גלויה את משטרו של נאצר, ורבים מ"פשעיו" נחשפו.

 

סאדאת נרצח באוקטובר 1981; רוצחיו היו מאנשי המחתרת האסלאמית הקיצונית.

 


תקופת מובארכ

לאחר ההתנקשות בסאדאת היה סגן הנשיא חוסני מובארכ, לנשיא ולראש המפלגה הלאומית הדמוקרטית, מפלגת השלטון. מובארכ נבחר לנשיאות בארבע מערכות בחירות נוספות, ב-1987, ב-1993, ב-1999 וב-2005. יורשו של סאדאת המשיך את מדיניות השלום שנקט קודמו.

 

 

נשיא מצרים לשעבר חוסני מובארכ במפגש עם מלך ירדן עבדאללה ה-2 (צילום:  איי אף פי)

 

כשנתמנה לנשיא, הדגיש את ההבדל שבין מדיניותו למדיניות סאדאת: הוא בלם את הדהרה לקראת כלכלת שוק חופשי, עצר את הליברליזציה במשק וחזר ליתר פיקוח ממלכתי; לעומת זאת התיר מידה רבה יותר (ביחס לקודמיו) של חופש התארגנות פוליטית ואופוזיציה לשלטון. מדיניותו של מובארכ הביאה לפיתוח בתחום התיירות והכלכלה, אולם עקב שיעור הריבוי הטבעי הגבוה במצרים, צמיחת המשק אינה מדביקה עדיין את צורכי האוכלוסייה.

 

בתחום יחסי החוץ המשיך מובארכ לטפח את זיקת מצרים לארה"ב, ובמקביל שיקם את היחסים עם ברה"מ ורוסיה יורשתה. בעיקר חתר לשיפור היחסים עם מדינות ערב (שהתערערו לאחר הסכם השלום עם ישראל) ולהחזרת מצרים לתפקידה המסורתי כמנהיגת העולם הערבי. בניגוד למדיניות החוץ המתונה שלו, פועל מובארכ ביד קשה מול ארגונים אסלאמיים קיצוניים במצרים.

 

 

הפגנת מחאה של תנועת האחים המוסלמים נגד שלטונו של מובארכ (צילום: רויטרס)

 

בתחום מעמד האישה והפצת ההשכלה בקרב ילדי מצרים עומדת אשת הנשיא, סוזאן מובארכ (בוגרת האוניברסיטה האמריקאית בקהיר במדע המדינה, בסוציולוגיה ובחינוך) בראש פרוייקטים מקומיים הנתמכים על ידי ארגונים בינלאומיים. פעילותה זו, הכוללת גם תמיכה בכניסתן של נשים לשוק התעסוקה עומדת בקונפליקט עם מגמות ההקצנה הדתית בחוגים נרחבים במצרים - חוגים בהם מילת נשים ואלימות גברים במשפחה כנגד נשים הינן תופעות נפוצות.

 

במאי 2005 שונתה חוקת מצרים ולראשונה התאפשר למועמדים שלא ממפלגת השלטון להתמודד בבחירות לנשיאות. השינוי נולד בעיקר בשל לחץ מדיני שהפעילה ארה"ב על מצרים לשוות שלטונה אופי דמוקרטי יותר. בספטמבר 2005 ניצח מובארכ בבחירות לנשיאות לאחר שזכה ב-85 אחוזים מקולות הבוחרים. מספר מפלגות אופזיציה החרימו את הבחירות והפגינו נגדן בטענה כי השינוי החוקתי אינו מעניק הזדמנות שווה למתמודדים וכי למעשה נצחונו של מועמד מפלגת השלטון מובטח מראש.

 

בבחירות לפרלמנט בדצמבר 2005 נחלה תנועת האחים המוסלמים הצלחה כאשר זכתה ב-20% מהמושבים, כמעט פי חמישה מהבחירות הקודמות. התחזקות הגורמים האסלאמים במדינה הגבירה את העימותים האלימים בין מוסלמים למיעוט הנוצרי קופטי. כתוצאה מכך ערכו כוחות הביטחון בשנים 2007 - 2008 גל מעצרים גדול בקרב האחים המוסלמים, ובנוסף הגבירה הממשלה המצרית את ניסיונותיה לפגוע בתשתית הכלכלית של התנועה. 

 

במקביל נערכו מעצרים בקרב גורמים אסלאמיים נוספים, דוגמת ארגוני חיזבאללה ואל-קאעידה, שעמדו מאחורי פעולות טרור נגד יעדי תיירות בתחומי המדינה. לאחר עליית חמאס לשלטון ברצועת עזה ביוני 2007 סגרה מצרים את גבולה עם עזה והגבירה את מאמציה למנוע הברחות נשק לרצועה, בין היתר על ידי בניית מחסום תת קרקעי.

 

בבחירות לפרלמנט שהתקיימו בנובמבר 2010 זכתה מפלגת השלטון לרוב גדול, ואילו נציגי האחים המוסלמים נחלו תבוסה מוחצת ולא זכו אף לא במושב אחד. גורמים רבים באופוזיציה טענו כי תוצאות הבחירות זויפו.

 

מלבד האחים המוסלמים כללו מפלגות האופוזיציה לשלטונו של מובארכ את "וואפאד אל-ג'דיד", מפלגת אופוזיציה חילונית ליברל-דמוקרטית התומכת בהקמת ממשלת אחדות חדשה והחלת מערכת פרלמנטרית רב-מפלגתית; "האיגוד הלאומי לשינוי" תנועתו של מנהל סוכנות הגרעין לשעבר, מוחמד אל-בראדעי - התנועה היא למעשה ארגון גג של כמה ארגונים הקוראים לרפורמות פוליטיות ותיקונים בחוק; מפלגת "אל-ר'אד", מפלגה חילונית בראשותו של איימן נור, שהתמודד ב-2005 לנשיאות נגד מובארכ וזכה ל-12%; ו"6 באפריל", תנועה חברתית לא פוליטית המורכבת ברובה מצעירים ומשכילים, שהחלה את פעילותה באפריל 2008, ופועלת באמצעות רשתות חברתיות והפגנות רחוב. הנושאים המרכזיים שעומדים על סדר יומה של התנועה הם הגברת חופש ביטוי במצרים, ההתנגדות לנפוטיזם השלטוני והצורך ברפורמות כלכליות.

 

בינואר 2011 פרצו במצרים מהומות נרחבות בשל המצב הכלכלי הקשה והטענות לזיופים בבחירות לפרלמנט, וכן על רקע ההפיכה בשלטון שהתרחשה בטוניסיה באותו חודש. המהומות, החמורות ביותר שידעה המדינה בתקופת שלטונו של מובארכ שבמהלכן נהרגו כ-350 איש ונפצעו אלפים, אילצו את הנשיא המצרי להקים ממשלה חדשה ולמנות תחתיו את ראש המודיעין הכללי עומר סולימן כסגן נשיא.

 

ב-1 בפברואר 2011, בשל התמשכות ההפגנות נגד שלטונו, הודיע מובארכ בן ה-82 כי לא יתמודד בבחירות הבאות לנשיאות, וכי ידאג להעברה מסודרת של השלטון.

 

למרות הודעתו נמשך חוסר היציבות במדינה. על כן, ב-10 בפברואר העביר מובארכ את סמכויות השלטון על המדינה לסגנו ולמועצת הפיקוד הצבאי העליון, ויום לאחר מכן התפטר מתפקידו לאחר 30 שנה בשלטון, הכהונה הארוכה ביותר בהיסטוריה של מצרים המודרנית, שנייה רק ל-43 שנות שלטונו של מוחמד עלי במאה ה-19.

 

זמן קצר לאחר מכן פיזרה מועצת הפיקוד הצבאי העליון בהנהגתו של פילדמרשל חוסיין טנטאווי את שני בתי הפרלמנט וביטלה את החוקה המצרית. המועצה הודיעה כי תנהל את המדינה יחד עם הממשלה בראשותו של אחמד שפיק עד אשר תנוסח חוקה חדשה ועד לבחירתו של נשיא חדש. אבל לאחר כמה שבועות התפטר שפיק מתפקידו.

 


התקופה שאחרי מובארק

בבחירות לנשיאות מצרים במאי 2012 זכה מוחמד מורסי במקום הראשון, אך לא השיג רוב ולכן נערך חודש לאחר מכן סיבוב שני בינו לבין אחמד שפיק, ראש הממשלה האחרון בעידן מובארק. מורסי זכה בכ-52% מקולות הבוחרים.

 

ביולי 2013, בעקבות הפגנות ענק נגד שלטונו של מורסי, הודיעה מערכת הביטחון המצרית על הדחתו של הנשיא מתפקידו. במקומו מונה כנשיא זמני - עדלי מנסור, שהיה נשיא בית המשפט החוקתי העליון.

 


השלום עם ישראל

חרף לחצים כבדים מבפנים ומבחוץ מקיים מובארכ בקפדנות את חוזה השלום עם ישראל. עם זאת מכונה הקשר בין המדינות "שלום קר" וטרם הגיע לרמת נורמליזציה מלאה. מצב זה נגרם לא מעט בשל המשברים ביחסי ישראל עם לבנון ועם הפלסטינאים, ובייחוד מלחמת לבנון בתקופת 1985 - 1982, אנתיפאדת אל-אקצא (למן ספטמבר 2000) וכניסת צה"ל לשטחי הרשות הפלסטינית באפריל 2002 (מבצע "חומת מגן"), אשר השפיעו לרעה על יחסי שתי המדינות.

 

מובארכ היה שותף לשיחות השלום החשאיות בין ישראל והפלסטינאים במהלך 1993, והוא נחשב לגורם ממתן ומתווך בתהליך השלום הישראלי-פלסטיני.

 

 

 


יהודים

מימי בית ראשון ועד התקופה הערבית

 

יהודים ישבו במצרים למן חורבן בית ראשון; באותה העת נמלטו אליה פליטים מא"י, ובראשם הנביא ירמיהו. לאחר שכבש אלכסנדר הגדול את מצרים הגיעו אליה יהודים רבים, והללו היו לסוחרים, לחקלאים, לפקידים ולשכירי חרב. תלמי ה-1 הביא למצרים שבויים יהודים ששבה בא"י, ובנו, תלמי ה-2, שחררם ויישבם במושבות צבאיות (בזמנו תורגם התנ"ך ליוונית במצרים). בתחילת המאה ה-3 לפנה"ס כבר היו במצרים בתי כנסת. במאה ה-2 לפנה"ס בנו שם היהודים מעין בית מקדש (מקדש חוניו). במאה ה-1 לפנה"ס הייתה באלכסנדריה קהילה גדולה של יהודים; בין שאר יהודיה בלט פילון האלכסנדרוני. לעתים הסתכסכו יהודי קהילת אלכסנדריה עם תושביה היוונים, ואף אירעו ביניהם התנגשויות דמים. בשל הסכסוכים בעיר נוצרה ספרות אנטי יהודית (לדוגמא, ספרו של אפיון).

 

 

המתיחות בין יהודי אלכסנדריה לבין תושבי העיר ההלניסטים, בהם גם יהודים מומרים ("מתיוונים"), הגיעה לשיא בשנת 66 לספירה בזמן המרד הגדול ביהודה, כאשר התקוממו יהודי העיר ופגעו באתרי הפולחן ההלניסטים של אלכסנדריה. אויב מר נפש בראייתם של יהודי העיר היה טיבריוס יוליוס אלכסנדר, נציב יהודה בשנים 48-46. טיבריוס אלכסנדר, יהודי אלכסנדרוני מומר, בן אחיו של פילון, אשר לו יוחסו מעשי טבח ביהודי העיר בתקופת נציבותו במצרים בשנים 69-68. השתתף באופן פעיל כמצביא בצבא טיטוס במצור שנערך בשנת 70 על ירושלים, ולקח חלק בהריסתה.

 

בשנת 115 שטף גל של מרידות עמים את האימפריה הרומית, בו נטלו חלק גם קהילות הפזורה היהודית ובהן גם קהילת יהודי קירני (עיר הלניסטית לחוף הים התיכון בלוב של היום). בתחילה הצליחו יהודי קירני לגבור על חיל המצב בעירם, להרוס את מקדשי האלים היוונים והרומים בה. רבים מתושביה הלא יהודים של קירני נמלטו לאלכסנדריה ונקמו ביהודיה על נפילת עיר מולדתם בידי היהודים. רבים מ- 150,000 יהודי אלכסנדריה התקוממו אף הם זמן קצר לאחר מכן, וב-116 השתלטו על עירם, הרסו את מקדשיה ואת סמלי השלטון הרומי בה, ובהם גם מצבת הקבר של פומפיוס. הקיסר הרומי טריינוס הורה על שיגור חיל משלוח בדרך הים לצפון אפריקה, והפעם דוכא מרד היהודים ביד קשה. יורשו, הקיסר הדריינוס, הטיל אף הוא על היהודים קנסות כבדים וגזרות קשות בעקבות החורבן וההרס הרב שהשאירו אחריהם בערי צפון אפריקה ובחבלים נוספים באימפריה. קהילת אלכסנדריה כמעט חוסלה, אך התיישבות היהודים בה שבה והתחדשה שנים ספורות לאחר דיכוי המרד. רדיפות ומעשי פרעות וביזה ביהודי אלכסנדריה שבו ונשנו בתקופת שלטונה של הקיסרות הביזנטינית במצרים.

 

מקור חשוב לחקר חיי הרוח של קהילות היהודים מספרד ועד הודו בתקופה זאת היא גניזת קהיר, שנתגלתה בעליית-הגג בבית הכנסת אבן-עזרא בפוסטט (קהיר העתיקה) בסוף המאה ה-19. בגניזה הצטבר אוצר של כתבי יד ותעודות, בעיקר מן האלף הראשון לספירה, בין היתר נמצאו שם רוב הנוסח העברי של ספר בן סירא, מגילת "ברית דמשק", פיוטים קדומים ומסמכים היסטוריים, ספרותיים ולשוניים.

 

הקהילה היהודית במצרים בתקופה הערבית

 

לאחר הכיבוש הערבי הוקל להם מעט. במאה ה-9 קשרה הקהילה קשרים עם המרכז היהודי בבבל. באותה העת הייתה במצרים קהילת גדולה של קראים. בתחילת המאה ה-12 היו במצרים 20,000-12,000 יהודים. הקהילה הייתה מאורגנת היטב, ובראשה עמד נגיד. הרמב"ם, שישב רוב ימיו במצרים, נודע לתהילה גם מחוצה לה. בנו, אברהם (ר' אברהם בן משה בן מימון ), היה נגיד מ-1205 עד מותו. בימי שלטונם של הממלוכים הופלו היהודים לרעה (כשאר הלא-מוסלמים).

 

מן הכיבוש העות'מאני ועד הקמת מדינת ישראל

 

כשכבשו העות'מאנים את מצרים (1517) השתפר מצבם של היהודים; הקהילה שגשגה ויהודים מילאו תפקידים בכירים בממשל. השתחררות מצרים מעול הטורקים ופתיחתה של תעלת סואץ פתחו צוהר להתפתחות המסחר, ולמצרים הגיעו יהודים מאירופה. לפי מפקד אוכלוסין שנערך ב-1897 ישבו במצרים באותה העת יותר מ-25,000 יהודים, רובם בקהיר ובאלכסנדריה. לאחר מלה"ע ה-1 הגיעו אליה יהודים רבים מטורקיה, וב-1917 מנתה הקהילה כ-60,000 נפש.

 

על פי מפקד האוכלוסין של 1947 היו במצרים כ-65,000 תושבים רשומים בפנקסי הקהילה כיהודים, אולם מעריכים כי מלבדם היו עוד כ-30,000 יהודים בלתי רשומים, ובסה"כ חיו בה קרוב ל-100,000 יהודים. שנת 1947 הייתה בבחינת ראשית הקץ של יהדות מצרים. חוק חדש קבע שלפחות 75% מהמועסקים בכל חברה חייבים להיות אזרחים מצרים, ומכיוון שכ-20% בלבד מיהודי מצרים היו אזרחי המדינה החלו יהודים רבים לעוזבה.

 


הקהילה היהודית מאז הקמת מדינת ישראל

הקמתה של מדינת ישראל, והצטרפותה של מצרים ב-1948 למלחמה בישראל בישרה את קיצה של הקהילה היהודית עתיקת היומין בה. רבים הוחשדו ב"פעילות ציונית" מאות נאסרו במחנות הקסטאפ וא-טור ואחרים הוגלו. האלימות כנגד היהודים גברה ורכושם נבזז או הוחרם. ב-1950-1948 עזבו כ-25,000 יהודים את מצרים.

 

לאחר תקופת רגיעה קצרה שבו המצרים ונקטו בעקבות חשיפתה של רשת חבלה וריגול ישראלית במצרים באמצע שנות ה-50 (פרשה שנודעה בשם "עסק הביש"), שורה של צעדים מגבילים כנגד היהודים שנותרו במצרים. רק משפחות יהודיות בודדות, שהתגוררו במצרים מדורי דורות הורשו לשמור על אזרחות מצרית, והיתר נותרו חסרי נתינות.

 

בעקבות מלחמת ששת הימים ב-1967 הורע מאוד מצבם של אלפי היהודים אשר עדיין חיו במצרים. רכוש מסחרי ופרטי הוחרם, חשבונות בנק נחסמו, ומנהלים ועובדים יהודיים פוטרו. בתי עסק של יהודים הולאמו וכן גם מבני ציבור יהודיים כמו בתי ספר, בתי אבות, בתי חולים ובתי כנסת. אינטלקטואלים ואנשי מקצוע יהודיים כמו עורכי דין, מהנדסים, רופאים ומורים גורשו מן האיגודים המקצועיים, הוחרמו ונאסר עליהם לעבוד. מלבד כמה מאות, בעיקר יהודים זקנים, נאלצו כל היתר לעקור ממצרים. כך הגיעו לסופם החיים ששגשגו בקהילות היהודיות עתיקות היומין והמבוססות של אלכסנדריה וקהיר.

 

מעריכים כי כמחצית מיהודי מצרים התיישבו בישראל. המחצית השניה נקלטה בתפוצות, ובמצרים עצמה נותרו כ-150 יהודים בלבד, רובם בקהיר ובאלכסנדריה. לאחר שמצרים וישראל חתמו על הסכם שלום חל שיפור במצבם, הם הורשו לחדש את חיי הקהילה המקומית ואת קשריהם עם ישראל.

 





חזרה לעמוד הקודם
חזרה לעמוד הראשי של האנציקלופדיה

חדשות
דעות
כלכלה
ספורט
צרכנות
תרבות ובידור
רכילות Pplus
מחשבים
בריאות
ירוק
יהדות
תיירות
רכב
אוכל
יחסים
סרטים
הוט
כלכליסט
משחקים
מקומי
לימודים
מדע
לאישה
דרושים
ynet-shops
ynettours
winwin
בעלי מקצוע
ביגדיל
 

אודות ועזרה
כתבו אלינו
עזרה
מדיניות פרטיות
תנאי שימוש
מפת האתר
ארכיון
מרכזי המבקרים
Israel News
 
אודות האתר
RSS
הפוך לדף הבית
ניוזלטרים
פרסמו אצלנו
אנציקלופדיה
באבלס
ערוצי תוכן
חדשות
כלכלה
ספורט
תרבות
בריאות
מחשבים
נופש
Xnet
Yschool
יהדות
דעות
צרכנות
תיירות
אוכל
רכב
בעלי חיים
שופינג לאשה
כיכר השבת
יחסים
אסטרולוגיה
מעורבות
ירוק
לאשה
דילים
ynetArt
kick
כלכליסט
בלייזר
רכילות Pplus
מנטה
משחקים
mynet
מפות
פרוגי
כלים ושירותים
קניות
מניות
דרושים
מחירון רכב
דירות להשכרה
קופונים
זיכרונט
ידיעות בתי ספר
ידיעות אחרונות
דירות למכירה
לוח רכב
יד שניה
בעלי מקצוע
משחקים Games
עברית
דירות חדשות


YIT  - פיתוח אינטרנט ואפליקציותApplication delivery by radwarePowered by Akamaiהאתר פועל ברישיון אקו"םהאתר פועל ברישיון תל"יאקטיב טרייל
-nc  כל הזכויות שמורות לידיעות אינטרנט ©