אינטרנט  |  ynet  |  בעלי מקצוע  |  קניות  |  ספקים למשרד

   חדשות תוכן ועדכונים 24 שעות - Ynet


דגל דרום קוריאה
דגל דרום קוריאה 
 
השעה בדרום קוריאה 
 
נשיא קוריאה הראשון סינגמן רי
נשיא קוריאה הראשון סינגמן רי  צילום: אימג'בנק / GettyImages
 
הנשיא מו-היון רו
הנשיא מו-היון רו צילום: איי פי
 
שטפונות עקב טייפון בדרום קוריאה, 2002
שטפונות עקב טייפון בדרום קוריאה, 2002 צילום: איי פי
 
פסל בודהה במערת סוקוראם
פסל בודהה במערת סוקוראם צילום: ויז'ואל/פוטוס
 
ארמון קיונגבוק בסאול
ארמון קיונגבוק בסאול צילום: ויז'ואל/פוטוס
 
 פורמט להדפסה  הדפס

אתרים נוספים
 האתר הרשמי של נשיא דרום קוריאה
 האתר הרשמי של פרלמנט דרום קוריאה
 מידע נוסף על המדינה
 מפת המדינה באתר אנכרטא


ערכים קשורים
 האוקיינוס השקט
 אקלים ממוזג
 הוריקן
 אלון
 לבנה
 ערמון
 אורן
 אשוח
 קנמון
 אייל הכרמל
 חזיר הבר
 סנאי
 נמנמניים
 ירגזיים
 נקריים
 גיבתוניים
 חובתיים
 בודהיזם
 קונפוציאניזם
 נצרות
 פרוטסטנטיות
 צמיחה כלכלית
 נפט
 כור גרעיני
 חקלאות
 התקופה הפליאוליתית
 תקופת הברונזה
 דפוס
 מיסיון
 הכנסייה הקתולית הרומית
 טוקיו
 בייג'ינג
 רוסיה
 מלחמת רוסיה-יפן
 מתודיסטים
 צנזורה
 בולשביזם
 סיביר
 ברית המועצות
 ארגון האומות המאוחדות
 מלחמת קוריאה
 אסיה
 צפון קוריאה
 ים יפן


תחומים קשורים
 מדינות העולם


 
 
 

דרום קוריאה


South Korea

גיאוגרפיה |  אוכלוסייה |  כלכלה |  מן הפרה-היסטוריה ועד סוף העצמאות הראשונה |  שושלת קוריו |  שושלת יי בחסות קיסרות צ'ינג הסינית |  מפתיחת השערים ועד אובדן העצמאות |  הסיפוח ליפן |  החלוקה |  מהרס לקפיטליזם מודרני |  יחסים עם ישראל

דרום קוריאה, מדינה באסיה המזרחית, בדרומו של חצי-האי קוריאה. בגבולה הצפוני - צפון-קוריאה; ממזרח - ים יפן (בפי בני קוריאה: "הים המזרחי"); מדרום - מיצר קוריאה, המפריד בינה לבין יפן; ממערב - הים הצהוב ("הים המערבי"), שמפריד בינה לבין סין. בירתה - סֶאול (Seoul).

 

 

קוריאה הדרומית - דיוקן
קוריאה הדרומית - דיוקן
שם רשמי טַאֶהַן- מינ'גוּק
שטח 98,480 קמ"ר (מקום 109 בעולם)
אוכלוסייה 48,846,823 (מקום 24 בעולם)
שיעור גידול אוכלוסין 0.42%
תושבים קוריאנים כמעט 100% ,למעט 20,000 סינים
שפה רשמית קוריאנית
דתות ללא דת 46%, נוצרים 26%, בודהיסטים 26%, קונפוציאנים 1%
בירה סאול
ממשל רפובליקה
ראש מדינה נוכחי הנשיא מו-היון רו
עצמאית מאז 15 באוגוסט 1945 (מיפאן)
אוכלוסייה מתחת לקו העוני 15%
תמ"ג לנפש 20,400 דולר (מקום 50 בעולם)
שיעור אבטלה 3.7%
ענפי כלכלה מרכזיים אורז, שעורה, ירקות, פירות, בקר, חזירים, תרנגולות, חלב, ביצים, דגים; אלקטרוניקה, תקשורת-בזק, כלי-רכב, כימיקלים, מספנות, פלדה
מטבע וון
ידיעת קרוא וכתוב 97.9%
תוחלת חיים נשים - 80.75; גברים - 73.61 (מקום 59 בעולם)

(הטבלה עודכנה לאחרונה באוקטובר 2006)

 

סאול (צילום: ויז'ואל/פוטוס)

 


גיאוגרפיה

דרום קוריאה שוכנת בחלקו הדרומי של חצי-האי קוריאה, ותופסת קצת יותר ממחצית אורכו (שהוא 600 ק"מ); רוחב שטחה כ-200 ק"מ. רוב שטח הארץ הינו גבעות. הן יותר גבוהות במזרח, ליד הרי טבק סנמק (Taebaek Sanmaek) שגובהם עד 1,000 מטר.

 

מישור החוף צר מאוד במזרח, ורחב יותר בדרום ובעיקר במערב. חלקיו הדרומי והמערבי מפורצים מאוד. מולם מצויים מספר רב של איים קטנים; וכן האי הגדול יותר צ'ז'ו דו (Cheju Do), אשר אורכו כ-50 ק"מ. בדרום ובמערב, השתפלות ההרים המתונה יוצרת עמקים נרחבים. במדרונותיהם הנוחים נבנו מדרגות (טרסות), לצורכי עיבוד האדמה.

 

מבט אווירי אל חלק מהאי צ'ז'ו דו (צילום: ויז'ואל/פוטוס)

 

הנהרות, ברובם, אינם נוחים לשייט. יוצא-דופן הוא הגדול שבהם, נקטונג (Naktong). מי הנהרות משמשים להשקיה, ולהפקת חשמל.

 

רוחות קיץ (מאי-ספטמבר), מן האוקיינוס השקט שממזרח, הן המרכיב האקלימי הבולט ביותר. טיבו הפחות-יבשתי של דרום חצי-האי יוצר בו אקלים ממוזג (יחסית) בהשוואה לצפון. בחורף, הטמפרטורה יורדת עד 2 מעלות צלזיוס; ואילו בצפון (בגלל רוחות צפון-מערב הקרות והיבשות) - עד 7-  בערך. בקיץ, הטמפרטורה עומדת בממוצע על 25 - 28 מעלות צלזיוס; ואילו בצפון - 20 - 25 מעלות בלבד.

 

עיקר הגשמים (75% מן הסך-הכל השנתי) יורדים בקיץ ובסתיו; כמות המשקעים גדולה במזרח ובדרום יותר מאשר במערב. את החוף הדרומי פוקדות לעתים סופות טייפון.

 

בצפון המדינה נותר מעט מן היער המקורי: אלון, לבנה, ערמון, טיליה, ועוד; וכן - עצים מחטניים כגון אורן ואשוח (שהינם יותר אופייניים לחלק הצפוני). בחלק היותר דרומי: עצים רחבי-עלים כגון קנמון (כמה מינים) ואלון מכחיל; בקצה דרום מצויים גם תאשור ואורן, ועוד.

 

בעלי-החיים שבלטו בשטח, עד לעקירת היערות: אייל הכרמל, חזיר הבר, סנאי מצוי, שוּנָר (Lynx), נמנמן קוצני; שכווי, ירגזי, נקר, גבתון ינקובסקי, אֵפודי זהוב; צב רך, וכן הנחש זעמן. אחרי עקירת היערות, ובעקבות חיסול מרבית בעלי-החיים בשיטות הציד, מתבלט השלָו וכן עוף החופים חוּבּה גדולה.

 

נוף הנשקף מאחד מחופי המדינה (צילום: ויז'ואל/פוטוס)

 


אוכלוסייה

כמעט כל תושבי דרום-קוריאה הינם בני הגזע המונגולי (הענף הטונגוסי); יש בהם השפעות אתניות אשר מייצגים המיעוטים: יפנים (אם כי רובם-ככולם עזבו את המדינה לאחר שיחרורה מהכיבוש היפני במלחמת העולם השנייה), וסינים.

 

פן נוסף להשפעות הללו: הדתות הנפוצות ביותר - בודהיזם וקונפוציאניזם. בדרום-קוריאה צמחה דת ייחודית, המשלבת יסודות נוצריים ויסודות בודהיסטיים. יש מיעוט נוצרי קטן (3%-4% מהתושבים) שרובו פרוטסטנטי.

 

בתוך כמאה שנים, האוכלוסייה הוכפלה פי-ארבעה (כמעט): בקושי 13 מיליון נפש בתחילת המאה ה-20; וכיום - בערך 49 מיליון נפש. גל הגירה בולט נרשם באמצע המאה ה-20 (בתקופת המלחמה), כאשר 2.5 מיליון אנשים עזבו את החלק הצפוני ועברו דרומה. ריכוזי האוכלוסין מצויים באזורים הפעילים מבחינה כלכלית: הדרום, ובו נמלי הסחר והדיג הגדולים; המערב, ובעיקר איזור התעשייה הענקי שליד הבירה סאול.

 

נופי הפארק הלאומי צ'יריסאן (צילום: ויז'ואל/פוטוס)

 


כלכלה

במשך כתריסר השנים שאחרי החלוקה לשתי המדינות (1948), הדרום (כמו הצפון) היה שרוי בדלות חמורה. הוא נותר בלי המרכיב התעשייתי (שהיה מרוכז בצפון חצי-האי), והמרכיב החקלאי לא הספיק ליותר מאשר קיום בסיסי למדי. באותה עת, חלק ניכר מצורכי האוכלוסייה סופק באמצעות "סוכנות האומות-המאוחדות לשיקום קוריאה" ובכספי ממשלת ארצות-הברית.

 

למן שנות ה-60', ביוזמה ממשלתית מקיפה ונמרצת מאוד, המשק נכנס לתנופת צמיחה חזקה (6% לשנה מאז 1962). התוצאה: בתוך 30 שנה, התוצר המקומי הגולמי (תמ"ג) לנפש הוכפל פי 45 ויותר.

 

בניין הממשל היפני אשר בנייתו הושלמה ב-1926. ב-1996 נהרס הבניין. (צילום: ויז'ואל/פוטוס)

 

מנוע הצמיחה העיקרי היה הייצוא; ב-1963 לא נרשם ייצוא; בתחילת שנות ה-70', הייצוא מדרום-קוריאה הכניס כ-3.1 טריליון דולר. הענפים העיקריים שהובילו את התיעוש (טקסטיל ולבידים, ואחרי-כן אלקטרוניקה) לא נזקקו להון ראשוני גדול מדי, ונהנו מכוח-עבודה משכיל ונמרץ אבל זול.

 

למן תחילת שנות ה-70', גיוונו הקוריאנים את התעשייה: ברזל ופלדה, מכונות, כימיקלים. באותה עת, התעשייה חלפה על-פני החקלאות בתור התורם העיקרי (26%) לתמ"ג. אמנם, לקראת אמצע אותו עשור העסיקה החקלאות 52% מן האוכלוסייה. היא התאפיינה עד אז בשיעור גידול מרשים (4% בשנה). ענפי החקלאות הבולטים: אורז, שעורה, ירקות, פירות, בקר, חזירים, תרנגולות, חלב, ביצים, דגים.

 

בינתיים התפתח גם מגזר השירותים והמסחר: תחבורה; בנייה; בנקאות וביטוח.

 

באמצע שנות ה-70' התגלה נפט, שהקטין במעט את התלות המוחלטת בייבוא אנרגיה מחוץ-לארץ. כיום יש גם כוּרים גרעיניים להפקת חשמל. הוזלת עלויות האנרגיה איפשרה לנצל את מעט המחצבים (יחסית לחלק הצפוני של חצי-האי): פחם, עפרת-ברזל, וולפרם, זהב, גראפיט, פלואוריט.

 

בתחילת המאה ה-21, בלט ענף המוליכים-למחצה (בשביל המיחשוב) שמהווה כרבע מן ההכנסות מייצוא; מייצאים גם מכוניות, פלדה, מוצרים פטרו-כימיים. שותפי הכלכלה העיקריים: ארצות-הברית, יפאן, האיחוד האירופי.

 

עוד באמצע שנות ה-70', חשבונותיה הלאומיים של דרום-קוריאה הצביעו על גירעון גדול (1.7 טריליון דולר) בסחר החוץ. כיום, היא מצויה בעודף מבחינה זו.

 

נאמדאמון - "השער הדרומי הגדול" בסאול (צילום: ויז'ואל/פוטוס)

 


מן הפרה-היסטוריה ועד סוף העצמאות הראשונה

הדיג ביסס יישובי קבע קוריאניים כבר בסוף האלף הרביעי לפני הספירה; בזכות מקור פרנסה זה וחקלאות, עזבו תושביה הקדמונים של הארץ את אורח-החיים הפליאוליתי - ונכנסו לעידן הניאוליתי. רק באלף השני לפני הספירה הצליחו לפתח חקלאות שהיוותה מקור מִחייה ליישובי קבע רבים וגדולים למדי. באותו אלף, צמחה תרבות ברונזה מרשימה; הישגיה הבולטים היו "אונדול" (רצפה שהקרינה חום) ועוד שיטות שונות להתגברות על הקור החורפי הקשה.

 

למן המאה ה-5 לפני הספירה, ובמשך כ-200 שנים, אלפי סינים שברחו מאימת "ימי המאבק בין המדינות" לא ראו את קוריאה כמקום זר אלא כתרבות דומה. הם היו בעלי השפעה רבה במדינת צ'וסון (Chosŏn או Josŏn), אשר הוקמה (מאה 3 לפני הספירה) בחלק הצפון-מערבי של חצי-האי (האגדה הקוריאנית מספרת כי מדינה זו הוקמה בידי "המחוקק בן-האלים" דן-ז'ון [Dan-Jun] כאלפיים שנה קודם-לכן).

 

בשנת 190 לפני הספירה, השפעה סינית זו הגיעה לשיא: בראש המדרג הפוליטי של קוריאה העמיד את עצמו מנהיג בשם וי-מן (Wi-Man), אשר היה קודם-לכן שר בממלכת סין. הוא הקים עיר בירה ביישוב לו-לנג (Lo-Lang), לא הרחק מן המקום אשר בו בנויה כיום פיונגיאנג בירת צפון-קוריאה.

 

עצמאות זו החזיקה מעמד עד שנת 108 לפני הספירה, כאשר צ'וסון נכבשה בידי קיסר סין. הוא אירגן את הארץ במסגרת 4 מושבות, אשר משכו מהגרים סינים רבים. מבחינת סין, קוריאה הייתה ארץ-מעבר לכיוון יפן. למעשה, תרבות סין שלטה בקוריאה לחלוטין במשך 400 שנה ויותר. מתקופה זו נותרו ציורי-קיר מרשימים, המייצגים בני-אדם בפעולה (בעיקר: ציד).

 

מחוץ לתחומי צ'וסון, המשיכה להתקיים תרבות ששימרה ייחודיות קוריאנית מסוימת. אבל היא הייתה מפולגת למדינות שבטיות (האן בדרום-מערב ובעיקר קונגרויו [Kongruyŏ] בצפון), אשר לא יכלו להוות יריב משמעותי לעוצמה הסינית.

 

שלוש מן המושבות הללו אבדו לסינים עד לסוף הרבע הראשון של המאה הראשונה לפני הספירה. ב-313 לספירה, בני קונגרויו חיסלו את המושבה הסינית האחרונה, לו-לנג - אשר נחלשה מאוד במהלך המאה שקדמה לכך. ממלכת קונגרויו השתלטה על כשלושה-רבעים משטח חצי-האי. תושבי הרבע הדרומי חוו מלחמות רבות בין שלושת שבטי האן; לבסוף, הדרום חולק בין שתי ממלכות: סילה (Silla) המזרחית ופקצ'ה (Păk-Dje) המערבית.

 

שלוש ממלכות אלה התבססו על שכבת אצולה צבאית, אשר הפעילה את כל המינהל ואירגנה את שאר התושבים במסגרת חובות-עבודה (אנגרייה) נוקשות. הן היו שותפות לאותה תרבות, ובכולן שררה (למן המאה ה-4) הדת הבודהיסטית. אבל הן נאבקו ביניהן על ההגמוניה בארץ.

 

היה נראה כי הנשכרת העיקרית מן המאבק הייתה סין. ממלכת סילה כרתה בשנת 668 ברית עם שושלת טנג (Tang), כדי להתגבר על יריבותיה; הסינים התנו את עזרתם בכך שיינתנו להם שני אזורי-חסות - ורצו להשתמש בהם כראש-גשר לסיפוח קוריאה.

 

אבל כעבור 10 שנים, חיל-המצב הסיני גורש מחצי-האי. אלא שממלכת סילה לא הייתה חזקה דיה לשמירה על עצמאות מלאה: היא הכירה בקיסר הסיני (וביורשיו) כשליטים עליונים.

 

מקדש השוכן סמוך לסאול (צילום: ויז'ואל/פוטוס)

 


שושלת קוריו

המעצמה הגדולה הייתה דגם חיקוי לראשי סילה: מוסדות השלטון, ושיטת הממשל; ארגון הכלכלה; המסורת הקונפוציאנית, ובעיקר - גיוסם של אנשים לשירות-המדינה, על-פי "שיטת המבחנים" הסינית. אבל היו גם הבדלים: בקוריאה, רוב האיכרים היו חסרי רכוש, ושימשו אריסים אצל משפחות האצולה; האצילים קיבלו משכורות מאוצר-הממלכה וגם קרקעות, אולם לא הותרה הורשת האדמות.

 

כאשר האצולה ניסתה לחזק את כוחה מול המלך, נחלשה קוריאה ולבסוף התפלגה: הלוחם וונג קון (Wang Kon) הקים בשנת 918 מדינה נפרדת, וקרא לה קוריו (Korio) כדי שהיא תזוהה עם קוגוריו העתיקה. כעבור 18 שנה, הוא איחד את כל חצי-האי בשלטונו ויסד שושלת שמלכה עד 1392.

 

בתחילה, שלטון קוריו התבסס על אצולה אזרחית; אנשי הצבא הורחקו מן השלטון ועבדו בפיקוח הדוק. השיטה האזרחית החזיקה מעמד כ-150 שנה.

 

ב-1170 התמרד הצבא, אשר קציניו ראו את עצמם מקופחים בחלוקת האדמות; המלך לא הודח, אבל נשללו ממנו מרבית סמכויות השלטון. המשטר הצבאי דיכא באכזריות רבה את המאמינים בבודהיזם – ואת האיכרים, שהתקוממו פעמים אחדות.

 

בשנת 1231, המונגולים פלשו לתחומי קוריאה. בני שושלת קוריו, וכמה אנשי ממשל-אזרחי, ניצלו את ההזדמנות והפילו את המשטר הצבאי. הקוריאנים לחמו נגד המונגולים במשך 27 שנים, ולבסוף הוכנעו.

 

המונגולים העדיפו להותיר את חצי-האי במעמד אוטונומי. השלטון הקוריאני התחזק; בכיריו הגדילו את אחוזותיהם, והעבירו אותן בירושה. גידול האחוזות וניהולן בשיטה ריכוזית איפשרו את התפתחות המשק. זה גם היווה בסיס לפריחה תרבותית: "שירי השלשלת" (Changga) נפוצו בארץ, אף-על-פי שאוצר המלים בהם היה יותר ויותר סיני; נבנו מקדשים רבים (שנהרסו בינתיים) והבולט בה הינו מבנה-העץ הנהדר בפוסוק-סה, ובמרכזו פסל אמיטאבה בודהא (Amitabha Buddha או בקוריאנית Amit'a Bul); אומנים יצרו מראות מברונזה (בשיטות יציקה מתקדמות) וכלי קרמיקה יפהפיים.

 

השפעת שושלת מינג, ששלטה בסין מ-1368 ואשר בני קוריו הכירו בחסותה, לא היטיבה עם קוריאה. גידול האחוזות, אשר בעבר קידם את כלכלתה, גרם לשינוי מבנה האיכרוּת: פחות אריסים חופשיים ויותר צמיתים. הצמיתים היו פטורים משירות צבאי, וגם מתשלום מס. בגלל המעטת ההכנסות ממסים, הממשלה לא יכלה לשלם לפקידיה.

 

פקידים אלה, שהיו בעלי אחוזות זעירות, דרשו רפורמה קרקעית. הממשלה סירבה. לבסוף (1392), פרצה מהפכה: המצביא יִי (Yi) השתלט על הבירה קסונג (Kesong), והדיח את שושלת קוריו; מן הבירה החדשה, סאול. צאצאיו שלטו בחצי-האי עד תחילת המאה העשרים.

 


שושלת יי בחסות קיסרות צ'ינג הסינית

שושלת יי (קרויה גם Chosŏn) הכירה בחסות סין, ושילמה לה מס. התרבות הקונפוציאנית של הסינים הושלטה לחלוטין על כל תושבי הארץ. הוקמה אקדמיה מלכותית (1410); הומצא כתב פונֶטי (שמייצג צלילי-דיבור), במקום כתב הסימנים המסובך; בזכות טכניקת ה"דפוס" הסינית (לוחות), יוצרו הרבה ספרים שהפיצו את התרבות.

 

מלכי בית יי היו נאמנים לשושלת מינג, כאשר זו נאבקה נגד המנצ'ו (Manzhou, שבטים שתקפו את סין מִצפון-מזרח): צבא קוריאני אף נשלח (1619) להילחם נגד כוחות צ'ינג (Qing). ב-1627, במהלך הקרבות הארוכים נגד מינג (שהתבצרו בדרום סין), המנצ'ו – בסיוע המונגולים – פלשו אל חצי-האי.

 

כאשר מינג הובסה סופית בידי צ'ינג (1644), הם החזירו לקוריאה הכבושה את מעמדה הקודם כמדינה עצמאית בחסות סין. שיגשוגה של סין, במאות 17-18, הייתה גם תקופת פריחה לקוריאה  שהעתיקה מסין את כל המסורת הקונפוציאנית ואת שיטות אירגון הממלכה והפעלת המינהל; ההבדלים בין השתיים היו מזעריים.

 

במשך שתי מאות שנים, התקדמה קוריאה בכל התחומים חשובים. בחקלאות: הרחבת רשת ההשקיה, הוספת שטחים נרחבים לגידול אורז, הכנסת גידולים חדשים. בכלכלה: הרחבת המסחר, העלאת רמת-המִחיה. בתרבות: ספרות, שהורדה ממגדל-השן וכללה ניבים עממיים; אופרות, שהתבססו על סיפורי-עם ועל ספרים פופולריים; תמונות, שמתארות איכרים ובעלי-מלאכה בעבודתם.

 

המשטר רצה לשמור את קוריאה מפני השפעות חיצוניות. מיסיונרים קתוליים דוכאו ביד קשה, לאחר שהצליחו לעורר עניין נרחב בדתם. עניין זה נבע כנראה מאי-שביעות רצון כפולה: קודם-כל, נוכח שחיתותם של פקידי הממלכה - מצב שתואר באורח ביקורתי ביצירה "סיפור הונג קילדונג" (Hong Kildongjon), בסוף המאה ה-16 ובתחילת המאה ה-17; ואחרי-כן נוכח הסייגים החברתיים שמנעו מן הצעירים לבחור את בני-הזוג לפי רצונם החופשי - סייגים אשר המחאה המרגשת ביותר נגדם הינה "סיפורה של העלמה ניחוח-אביב" (Ch’unhyangjon), אשר מחבר אלמוני חיבר במאה ה-18.

 

בתחילת המאה ה-19, ההצלחה הקוריאנית הייתה בסוף דרכה. הצטמקה הפעילות הכלכלית; הממשל איבד מיעילותו ומהגינותו; הסדר הציבורי הופרע; הידרדרה אפילו אמנות הקרמיקה המדהימה, אחרי השיא בדמות עבודותיו של קים הונג דו (kim-hong-Do ,1760 - 1820).

 

אבל שושלת יי העדיפה להימנע מרפורמות ולהיצמד אל שיטות העבר, ולשמור על הבידוד הכמעט מוחלט של הארץ. קוריאה - כמו סין וכמו יפן באותן שנים - לא העניקה לזרים זכויות עגינה בנמלים ולא איפשרה מסחר בינלאומי. ספינות-סוחר אמריקניות, בריטיות, צרפתיות ורוסיות נותרו מחוץ למי החופים.

 

קוריאנים בלבוש מסורתי בסופה של המאה ה-19 (צילום: אימג'בנק / GettyImages)

 


מפתיחת השערים ועד אובדן העצמאות

כאשר החלו סין ויפן לפתוח את נמליהן בפני זרים (אמצע המאה ה-19), היה ברור כי קוריאה לא תחזיק מעמד. כל המעצמות - כולל סין ויפן - הבינו את חשיבותו האסטרטגית של חצי-האי, וניהלו תחרות על השליטה בקוריאה ועל השאלה מי יוביל אותה אל העולם המודרני.

 

יפן דרשה (1869) כי קוריאה תכונן עימה קשרים דיפלומטיים מלאים. סיאול סירבה, כמובן. בתור תירוץ, היא נתלתה במעמדה כמדינת חסות של סין. אבל זו הייתה עסוקה במלחמת-אזרחים ("התקוממות טייפינג" 1851 - 1864 נגד הכניעה למערב על רקע הפצת האופיום); וכך, היא לא הייתה מוכנה לדון עם שליחי יפן בשום עניין הנוגע לקוריאה.

 

בינתיים התחזקה בקוריאה השפעתם של גורמים מארצות-הברית ומכמה מדינות אירופיות אשר נכחו בה למן אמצע המאה ה-19, והפעילו בה מוסדות רפואה והשכלה וסעד. הם תמכו בלאומיות הקוריאנית, אשר לבשה צביון מערבי ומודרני.

 

ב-1872, תהליך פתיחת שערי קוריאה הפך רשמי: יפן קיבלה אישור להציב נציג קבוע שלה בסיאול. היה זה אות לתקופה סוערת אשר נמשכה כ-38 שנים. זה התחיל בכך שאוכלוסיית חצי-האי התפלגה: קוריאנים שרצו לחדש את פני החברה והמשטר נשענו על השפעה יפנית; השמרנים קיבלו תמיכה מאת סין. שררה מתיחות רבה בין הפלגים במדינה.

 

דורשי הרפורמות התקוממו (1884) והשתלטו על ארמון המלוכה בסאול. המעצמות השכנות התערבו בגלוי: סין בעד המלך, יפן בעד המורדים. ההתערבות לא הייתה רק תיאורטית; צבאות סין ויפן שלחו כוחות אל תוך חצי-האי. אבל העניינים נרגעו בתוך חודשים אחדים: על פי ההסכם (1885) בין יפן ובין סין הוציאו שתי המדינות את כוחותיהן מקוריאה והכירו בעצמאותה.

 

יפן לא רצתה לחלוק עם סין את החסות על קוריאה. במשך כמעט 10 שנים, היא השקיעה מאמצים ומשאבים ניכרים כדי להרחיב את השפעתה. לבסוף, ב-1894, טוקיו העמידה במבחן חמור את ההסכם בינה לבין בייג'ינג: היא סייעה ישירות באירגון התקוממות נגד המשטר הקוריאני. הפרובוקציה הצליחה, וסין שלחה כוחות צבא אל תך שטח חצי-האי. טוקיו ראתה זאת כהפרת ההסכם, והשתמשה בכך כעילה למלחמה נגד סין. תבוסתה של סין במלחמה נגד יפן (1894 - 1895) עלתה לה גם באובדן כל נכסיה הדיפלומטיים בקוריאה.

 

רוסיה לא ראתה בעין יפה את התגברות השפעתה של יפן בתוך יבשת אסיה. אנשי הצאר הרוסי רכשו יותר ויותר השפעה בקוריאה. הם ניסו להשיג בשביל ארצם נמל, שאינו קופא בחורף אך לשווא.

 

לבסוף, על רקע המאבק לשליטה בחצי-האי, יצאה רוסיה למלחמה נגד יפן. חלק ניכר מהקרבות התחוללו (1904 - 1905) בשטח קוריאה. סאול הייתה בעלת-ברית ליפנים, ונתנה לצבאם זכויות מעבר בדרך אל מנצ'וריה. כשניצחה יפן במלחמה, מינתה נציג בכיר בסאול - והוא היה, למעשה, השליט האמיתי של קוריאה.

 

בארץ פעלה גם תנועה למען עצמאות לאומית ודמוקרטיה. מנהיגה, סינגמן רי (Syngman Rhee) - שהתחנך בבית-ספר אשר הכנסייה המתודיסטית הפעילה בקוריאה - הושלך לכלא בגלל מאבקו נגד שושלת יִי.

 

קיסר קוריאה גוז'ונג (Gojong) פנה (1907) בחשאי אל המעצמות האחרות, ומחה נגד השתלטות יפן על ארצו. הדבר נודע לטוקיו, ותגובתה הייתה מיידית: הקיסר הודח, ומונה יורש-העצר שהיה שליט בובה בידי היפנים. עוד באותה שנה, ממשלת קוריאה מסרה לנציג יפן את כל סמכויות הפיקוח על מדיניות-החוץ ואף על המינהל הפנימי.

 

סינגמן רי - אשר עזב את הארץ כדי ללמוד באוניברסיטאות בארה"ב- חזר (1910) אל קוריאה כדי לחדש את המאבק לעצמאות; אבל מדיניות היד הנוקשה של יפן הכריעה אותו, והוא גלה להוואי.

 

הצבא היפני בתהלוכת ניצחון סמוך לסאול, 1894 (צילום: אימג'בנק / GettyImages)

 


הסיפוח ליפן

במחאה על שליטת הזרים, לאומן קוריאני רצח (1909) את הנציג היפני. בתגובה לרצח סיפחה יפן את קוריאה באוגוסט 1910.

 

היפנים שיעבדו את המשק הקוריאני לצורכי כלכלת המלחמה שלהם. על תושבי קוריאה הוטל לשלם מס ישיר ליפן; מי שלא שילם, נרצח (בכפרים) או הושלך לבית-סוהר ונוצל לעבודות-כפייה. קוריאנים התקוממו כמה וכמה פעמים, ודוכאו באכזריות. בעת ההתקוממות הגדולה ביותר (1919), הלוחמים הכריזו על עצמאות; טוקיו חוקקה מצב-חירום - כיסוי משפטי לדיכוי עוד יותר אכזרי, ולמעצר המוני קוריאנים.

 

שאר הקוריאנים סולקו אפילו מן הממשל המקומי, למעט תפקידי ביצוע זוטרים. הכובש היפני אסר על כל פעילות מדינית ופוליטית; הופעלה צנזורה נוקשה על העיתונות הקוריאנית. בפקודת טוקיו, נסגרו מרבית בתי-הספר בקוריאה, ובמקומם הוקמה רשת מוסדות אשר יעודה היה להפוך את הקוריאנים ליפנים. מרבית שעות הלימוד הוקדשו לשפה היפנית; הוטל איסור מוחלט על הוראת השפה הקוריאנית ועל איזכור אירועים מתולדות קוריאה.

 

הממשל היפני גם קידם את המשק הקוריאני. בחצי-האי הוקמה רשת מסילות-ברזל (עבדים קוריאנים ביצעו את המשימה), והתחבורה הורחבה; בצפון הארץ (באגן הנהר הגדול ילו [Yalu]) הוקמו תחנות כוח; המיכרות הוגדלו ושופרה תפוקתם; פותחו שירותי הדואר ומערכת הטיפולים הרפואיים. בסופו של דבר, כל זה היה מיועד לצורכי הכובש: המחצבים, ואף מחצית מיבול האורז, הועברו אל יפן.

 

על רקע זאת, ונוכח רמת המִחיה הנמוכה אשר יפן הִשליטה בארץ הכבושה, הקוריאנים טיפחו את הלאומיות שלהם. בתנועה הלאומית בלטו שני גורמים: סטודנטים קוריאנים, שנשלחו אל יפן כדי להתבולל בתרבותה אבל שימרו - גם בקרב משפחותיהם ושכניהם הקוריאנים - את השנאה ליפן; והאירופאים (בעיקר המיסיונרים) אשר טיפחו בשיטתיות את ההתנגדות לכיבוש היפני.

 

אבל התנועה הלאומית הייתה מפוצלת: בגלל המציאות הגיאוגרפית (מנהיגי התנועה התפזרו בין יפן, סין, רוסיה, ארצות הברית, ומדינות אחדות באירופה המערבית), ובגלל חיכוכים על רקע אישי; וגם שררה אי-הסכמה אידיאולוגית - בין אלה שדגלו בפעילות דיפלומטית לבין אלה שביקשו לנקוט יוזמות מעשיות וכוחניות. הקרעים התגברו אחרי נצחון הבולשביקים ברוסיה, כאשר הוקמה (בסיביר) המפלגה הקומוניסטית הקוריאנית; היא ביקשה סיוע ואף נשק מאת רוסיה הסובייטית, ובשנות ה-30 הוקמו בברית המועצות ארגונים קומוניסטיים שהתאמנו בפעולות לתפיסת השלטון בארצם. באותה עת, סינגמן רי ניהל פעילות דיפלומטית (בארה"ב ובשווייץ, וגם במוסקבה), אבל בלי הצלחה.

 

בוועידת קהיר ב-1943 הכריזו מנהיגי המעצמות מארצות הברית, מברית המועצות ומסין כי "בבוא השעה, קוריאה תהיה חופשייה ועצמאית". הם גם הסכימו על יישומה המעשי של פשרה מעורפלת זו: קוריאה תהיה בנאמנות בינלאומית מרובעת - ארה"ב, בריטניה, ברית המועצות, סין.

 


החלוקה

ברית המועצות לא התכוונה לקיים את ההסכם שהושג בקהיר. ב-12 באוגוסט 1945, יומיים לפני כניעת יפן, הצבא הסובייטי פלש אל חצי-האי הקוריאני - והמשיך בהתקדמותו דרומה, גם אחרי שיפן נכנעה. נדרשו לארצות הברית כשלושה שבועות בטרם הביאה כוחות צבא אל חופי קוריאה.

 

וושינגטון ומוסקבה הגיעו להסכם: כוחות יפן אשר מצויים מדרום לקו-הרוחב 38 ייכנעו לאמריקאים, ואלה אשר מִצפון לקו-רוחב זה ייכנעו לצבא האדום. כך, למעשה, חולקה קוריאה לשתי מדינות.

 

(מכאן - תולדות דרום-קוריאה; טקסט נפרד מוקדש לצפון-קוריאה)

 

אבל ארצות הברית לא הייתה מוכנה, מעשית, לנהל את דרומו של חצי-האי. דיבוריה על "כינון שלטון קוריאני עצמי" היו ריקים מתוכן. וושינגטון לא הכירה ב"ממשלה הזמנית של הרפובליקה העממית" אשר הוקמה בסאול (6 בספטמבר 1945) ביוזמת היפאנים - ממש ערב נחיתת כוחות ארה"ב. האמריקנים ביקשו מפקידי ממשל יפנים, להמשיך במילוי תפקידיהם - למרות היותם שנואים על כל שכבות האוכלוסייה - עד אשר יימצאו אמריקאים או קוריאנים שיתאימו לביצוע המשימות הרלוונטיות.

 

מבחינת הכובש האמריקני, שיקום הכלכלה היה הבעיה המרכזית. דרום חצי-האי היה תלוי ביפן (אשר המשק שלה קרס לחלוטין); מרכיבים חיוניים (אנרגיה חשמלית, מחצבים, תעשייה) היו מרוכזים רובם ככולם בחלק הצפוני של חצי-האי - אשר היה מדינה נפרדת ועוינת. כמו כן הגיעו 2.5 מיליון פליטים מרודנות הקומוניסטים בצפון, והכבידו על החקלאות הבלתי-מודרנית בדרום.

 

וושינגטון התאמצה להקים קוריאה מאוחדת. בוועידת שרי החוץ (מוסקבה, דצמבר 1945) הוסכם על הקמת ועדה משותפת, אמריקנית–סובייטית, שמטרתה היתה לאחד את המדינות בתוך 5 שנים; בינתיים, הייתה קוריאה אמורה להיות במשטר הנאמנות שהוכרז בוועידת קהיר (1943).

 

הקוריאנים, בצפון ובדרום כאחד, התנגדו מאוד להשלטת משטר הנאמנות. מוסקבה תמכה בהתנגדות זו (מה שהכיח כי ההסכמה בוועידת-1945 הייתה מבחינתה שקרית, או לפחות קִצרת-ימים במידה קיצונית).

 

על רקע זה, שתי המעצמות הגדולות המשיכו לנהל את השטחים שהוכללו בתחומי ההשפעה שלהן. בצפון, הקומוניסטים פעילי-המפלגה שירתו את מוסקבה; בדרום נמצאו יותר ויותר אנשי ממשל ומינהל שקיבלו בהדרגה את הסמכויות מאת צבא ארה"ב. חלוקת חצי-האי הייתה לעובדה סופית.

 

באוקטובר 1945 חזר סינגמן רי לקוריאה, ותבע עצמאות מיידית ואיחוד הארץ. אנשיו רדפו את "הממשלה הזמנית"; ביוני 1949, הם רצחו את קים קו (Kim Gu) אשר היה הדמות הבולטת בה. רי הקים את המפלגה הליברלית, ובאמצעותה הִשליט משטר אוטוריטרי על אוכלוסיית הדרום.

 

באמצע נובמבר 1947 החליט ארגון האומות המאוחדות, ביוזמת ארה"ב, לערוך בפיקוחו בחירות חופשיות בחצי-האי – כדי שתהיה מועצה מכוננת נבחרת, אשר תחוקק חוקה ותבחר ממשלה.

 

שליחי האו"ם לא קיבלו אישור כניסה אל צפון-קוריאה. וכך נערכו הבחירות (10 במאי 1948) בדרום-קוריאה בלבד. כעבור שלושה חודשים (15 באוגוסט) הסתיים שלטונה הצבאי של ארצות הברית בדרום חצי-האי. דרום-קוריאה הוכרזה לרפובליקה, בראשות הנשיא רי סינגמן.

 

זמן קצר אחרי שיצאו אחרוני החיילים האמריקאים (יוני 1949), החלו תקריות-גבול בין שתי המדינות. המתח הלך והתגבר במשך כשנה. ב-25 ביוני 1950, התקיף צבא הצפון את דרום-קוריאה "כדי לשחרר את הארץ משלטון זרים". (ר' מלחמת קוריאה)

 

כשנסתיימה המלחמה (27 ביולי 1953), הייתה דרום-קוריאה הרוסה כמעט לחלוטין. נשיא הדרום, רי, התנגד לתנאי ההסכם; וושינגטון לחצה עליו שלא להתעקש, והבטיחה כי תחדש את הלחימה אם לא יושג הסכם שלום בוועידה אשר הייתה מיועדת להתכנס בתוך 3 חודשים. אבל הוועידה התפזרה (דצמבר 1953) בלי הסכם שלום. קווי הפסקת-האש - אשר בחלקם המזרחי נגסו מעט משטח צפון-קוריאה, ובחלקם המערבי הביאו את הגבול עד לקרבה רבה אל סאול - הוכרו למעשה כגבול הבינלאומי. גם בתחילת המאה ה-21, עוד הוצבו בגבול חיילים אמריקאים (לצד יחידות דרום-קוריאה) כדי להגן עליו. היו תקריות-גבול רבות, אשר הלכו והתמעטו כחלוף הדורות.

 

שבויים קומוניסטיים בתקופת מלחמת קוריאה (צילום: אימג'בנק / GettyImages)

 


מהרס לקפיטליזם מודרני

שתי המעצמות סייעו לבעלות הברית שלהן במשימת השיקום. עד לשנות ה-60', קצב הפיתוח של צפון-קוריאה היה מהיר מזה של דרום-קוריאה. הציבור בדרום היה מאוכזב מן המשטר, ויציבות השלטון הובטחה יותר ויותר באמצעי דיכוי. באפריל 1960 היו הפגנות סוערות, בהנהגת סטודנטים; לפני סוף אותו חודש התפטר הנשיא רי, ונמלט מן הארץ.

 

מייד לאחר מכן הוקמה "הרפובליקה השנייה", אשר במרכזה עמד הפרלמנט ולא הנשיא; המשטר החדש כשל בטיפולו במשק הבעייתי והמפגר.

 

הצבא, בראשות גנרל פרק צ'ונג-הי (Park Chung Hee), תפס את השלטון בהפיכה שערך ב-16 במאי 1961. כל הסמכויות היו בידי "המועצה העליונה לשיקום לאומי" שהורכבה כולה מקצינים בכירים. היא החלה לתעש את המשק. בנובמבר 1962, המועצה פירסמה את החוקה שכוננה את "הרפובליקה השלישית": משטר נשיאותי ריכוזי - ראש הרשות המבצעת הינו נשיא שנבחר אישית, ועצמאי בהחלטותיו, אשר ממנה ממשלה שכפופה לו (ולחוק) בלבד; הפרלמנט עוסק בחקיקה, ובבקרה על השלטון.

 

חגיגות העצמאות בקוריאה (צילום: אימג'בנק / GettyImages)

 

הנשיא הראשון (מפברואר 1963) היה יו"ר המועצה העליונה, פרק. כמו רי סינגמן, הוא דיכא את האופוזיציה. אבל בניגוד לו, הוא ניהל משטר יעיל: הכלכלה שיגשגה, התיעוש המהיר והיעיל הופנה לייצוא וגם להעלאת רמת-המִחיה, הוגבר העיור.

 

הנשיא פרק - אשר צפון-קוריאה ניסתה פעמיים (1968, 1974) להתנקש בחייו - נרצח בשנת 1979, בידי מנהל סוכנות המודיעין הלאומית אשר הסביר כי פעל ממניעים פטריוטיים מכיוון שהבין כי פרק היווה מכשול לדמוקרטיה.

 

לאחר כמה חודשי סערה פוליטית, אשר במהלכה נאבקו גורמי האופוזיציה זה בזה, הוקמה ממשלה זמנית בראשות מי שהיה ראש-הממשלה במשטר שהנהיג פרק. אבל בשנת 1980 הייתה הפיכה צבאית בראשות גנרל צ'ון דו-הוון (Choon Doo-hwan). הפגנות המוניות נגד המשטר הצבאי דוכאו באכזריות; אחת מהן, בעיר גוונצ'ז'ו (Gwangju) בדרום הארץ, הסתיימה בטבח המוני שביצעו כוחות הביטחון. כמו שהבטיח, צ'ון פינה את השלטון בשנת 1988 - לאחר בחירות לנשיאות.

 

דרום-קוריאה נפגעה קשות בעת המשבר הפיננסי הגדול (1997 - 1999); היא שילמה את מחיר הפניית חלק ניכר מן התוצר לצריכה במקום להגברת פריון העבודה, ואת מחיר הבירוקרטיה הכבדה, אשר הִרתיעה השקעות הכרחיות.

 

הנשיא קים דה-ז'ונג (Kim Dae-jung), מהבולטים במתנגדי הרודנות הצבאית, נבחר בשנת 1997 על בסיס מצע ליברלי ופופוליסטי. הוא קיבל תמיכה מאת קרן המטבע הבינלאומית, דבר שהקל חלקית את נזקי המשבר הפיננסי. בתמיכה ציבורית רבה, הוא פנה לרפורמות מעמיקות שמיועדות להפוך את דרום-קוריאה לכלכלת שוק חופשי: בנייה מחדש של הקונצרנים הרב-תחומיים (chaebol) הענקיים על מנת לבסס את המשק על מפעלים קטנים ובינוניים בגודלם; הגמשת שוק העבודה; הקטנת כוחה של הבירוקרטיה הממשלתית, אשר מתנגדת למודרניזציה; ועוד.

 

הפגישה הראשונה בין מנהיגי שתי המדינות, רו מו-היון (משמאל) נשיא דרום קוריאה ושליט צפון קוריאה קים ג'ונג איל, מאז הפסגה הראשונה שהתקיימה ביניהם, בשנת 2000 (צילום: רויטרס)

 

בהנהגתו, דרום-קוריאה פתחה פרק חדש ביחסים עם צפון-קוריאה: בשנת 2000 התקיימה בפיונגיאנג פגישת פסגה בינו לבין הדיקטטור הקומוניסטי, והוסכם על פיוס; כלכלת הדרום סייעה רבות לשכנה, בעת הרעב הגדול שתושבי הצפון סבלו במהלך המחצית הראשונה של העשור הראשון במאה ה-21.

 


יחסים עם ישראל

היחסים הדיפלומטיים בין דרום-קוריאה לבין ישראל כוננו בשנת 1962. שגרירות ישראל בסאול נסגרה בשנת 1979, בגלל מחסור בכסף למימון פעילותה המעטה ובגלל היעדר מקבילה קוריאנית בישראל. כאשר הושג הסכם על הדדיות, נפתחה מחדש (1992) השגרירות בסיאול, ובשנה שאחרי-כן הציבה דרום-קוריאה שגרירות בתל-אביב.

 

למן אותה עת, שתי המדינות מקיימות יחסים טובים: ביקורי בכירים (ראשי-ממשלות, שרים); שיתוף-פעולה בתחום ההשכלה (השתלמות בישראל למורים קוריאנים); קשרי תרבות (מלגות ללימודים אקדמיים, מופעי מחול ותיאטרון); שיתוף-פעולה מדעי (מחקרים במימון הממשלות). שתי המדינות מקיימות סחר מגוון, ההולך ומתפתח: בשנת 2005, תזרים המזומנים היה 1.3 מיליארד דולר - מתוכם 430 מיליון דולר ייצוא מישראל (דשנים, אלקטרוניקה ואופטיקה, ציוד רפואי), למול כמעט 900 מיליון דולר ייצוא מקוריאה (מכונות, ציוד אלקטרוני, מוצרי פלסטיק, טקסטיל). העודף הגדול לטובת המשק הקוריאני הוקטן מעט ב-2006: הייצוא מקוריאה קטן ב-2%, והייצוא מישראל גדל בשיעור מרשים 40%.

 

יחסים אלה נשענים על הדמיון הניכר: שני משקים ללא אוצרות-טבע, המדגישים את המשאב האנושי (השכלה ומדע). סיבה נוספת היא המצב הגיאופוליטי הדומה: איום מצד השכנות של שתי המדינות - וקירבה לארצות-הברית, עד כדי תלות בה.

 





חזרה לעמוד הקודם
חזרה לעמוד הראשי של האנציקלופדיה

חדשות
דעות
כלכלה
ספורט
צרכנות
תרבות ובידור
רכילות Pplus
מחשבים
בריאות
ירוק
יהדות
תיירות
רכב
אוכל
יחסים
סרטים
הוט
כלכליסט
משחקים
מקומי
לימודים
מדע
לאישה
דרושים
ynet-shops
ynettours
winwin
בעלי מקצוע
ביגדיל
 

אודות ועזרה
כתבו אלינו
עזרה
מדיניות פרטיות
תנאי שימוש
מפת האתר
ארכיון
מרכזי המבקרים
Israel News
 
אודות האתר
RSS
הפוך לדף הבית
ניוזלטרים
פרסמו אצלנו
אנציקלופדיה
באבלס
ערוצי תוכן
חדשות
כלכלה
ספורט
תרבות
בריאות
מחשבים
נופש
Xnet
Yschool
יהדות
דעות
צרכנות
תיירות
אוכל
רכב
בעלי חיים
שופינג לאשה
כיכר השבת
יחסים
אסטרולוגיה
מעורבות
ירוק
לאשה
דילים
ynetArt
kick
כלכליסט
בלייזר
רכילות Pplus
מנטה
משחקים
mynet
מפות
פרוגי
כלים ושירותים
קניות
מניות
דרושים
מחירון רכב
דירות להשכרה
קופונים
זיכרונט
ידיעות בתי ספר
ידיעות אחרונות
דירות למכירה
לוח רכב
יד שניה
בעלי מקצוע
משחקים Games
עברית
דירות חדשות


YIT  - פיתוח אינטרנט ואפליקציותApplication delivery by radwarePowered by Akamaiהאתר פועל ברישיון אקו"םהאתר פועל ברישיון תל"יאקטיב טרייל
-nc  כל הזכויות שמורות לידיעות אינטרנט ©